תפארת ישראל על גיטין ד

משנה גיטין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על גיטין · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

והגיע בשליח:    ר"ל אף שלא התכוון להשיגו, רק דרך מקרה פגשו, וקמ"ל דלא אמרינן מדלא רדף אחריו, רק לצעורה נתכוון כשבטלו:

או ששלח אחריו שליח:    סד"א לא אלים שליח בתרא מקמא, קמ"ל:

או ששלח אצלה שליח:    ולא אמרינן מדלא קידם ועיכב השליח וודאי לצעורה מכוון:

אם משהגיע גט לידה:    הגיע לכאן ביטולו:

שוב אינו יכול לבטלו:    אף דראינוהו מקודם שמהדר לבטליה, ורדף אחר השליח לא אמרינן כבר בטליה מעיקרא:

משנה ב

בראשונה היה עושה בית דין:    של ג'.

במקום אחר:    שלא בפני האשה ושליח:

ומבטלו:    דהרי מצי למעבד הכי [כפ"א מ"ו]. והיינו קודם שנתנו השליח להאשה:

מפני תקון העולם:    שנעלם משליח שבטלו, וימסר לה הגט ותנשא. מיהו בבטלו בפני ב', אפילו זה שלא בפני זה, הגט בטל [קמ"א ס'] דלא קיי"ל כרשב"ג בש"ס [דל"ג א'] דס"ל דאינו מבוטל. דאע"ג דמדאורייתא בטל, עכ"פ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מניה]:

שם עירו ושם עירה:    כששינה שמו שלא יכירוהו, כותב בגט שם שבמקום הכתיבה ועשו כן לפעמים מפני הבושה:

מפני תקון העולם:    שלא יוציאו לעז על בניה מהב', לומר שלא נתגרשה מבעל ראשון. ואנן נוהגין כשנקרא פעמים כך ופעמים כך, כותבין שם העיקר תחלה ואח"כ הטפל, וכותבין ביניהן דמתקרי [קכ"ט]:

משנה ג

אין אלמנה נפרעת:    כתובתה:

מנכסי יתומים אלא בשבועה:    שלא נתקבלה כלום. כמו כל ב"ח שאין נפרע מיתומים רק בשבועה:

נמנעו:    בתי דינין:

מלהשביעה:    מדראוה מורה היתר שמה שלקחה היה בשביל טרחתה ליתומים, ונשבעת לשקר, לכן הפסידוה שלא תגבה כתובתה כלל:

התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו:    לומר קונם פרי פלוני עלי אם קבלתי כלום [דבאסרה אנפשה כל מיני מזונות, כדמשמע לכאורה מר"ב, הו"ל שבועת שוא [כ(שו"ע יו"ד רלו, ד)]. ואין לחוש שתתיר הנדר מחכם. דהרי צריך לפרוט הנדר והסיבה, ולא יתיר לה [עי' (שו"ע יו"ד רכח, יד)]. וגם כשתנשא אין בעל מיפר בקודמין. ואינה חשודה לעבור, ואם תעבור אין ענשה חמור כל כך כשבועה, שנפרעין כשהוא לשקר, גם מכל העולם [כשבועות ל"ט א'] ולהכי לא השביעוה:

וגובה כתובתה:    ובלא נדרה עד שנשאה, שיוכל בעלה להפר לה, ואף דנדרה על דעת יתומים, בדיעבד מהני הפרתו, ואפילו ידירוה ע"ד רבים, מהני הפרתו, דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת. להכי תשבע חוץ לב"ד, שאין ענשה חמור כ"כ. [ואי"ל ידירוה בדברים שאין בהן ענוי נפש, שאין הבעל מפירן. י"ל בכה"ג לא תחוש אם תקיימן. ואי"ל תדור מזה הככר ותאכלנו מיד. י"ל שמא לא תחוש לאיסור שעברה בשעה א', רק לאיסור שתעמוד בו כל ימיה. ואת"ל יקיים לה בעל לפנינו, דאז אינו יכול להפר. י"ל הרי קיי"ל נשאלין על ההקם. ותו נ"ל דאם גולה דעתו מקודם שלא יהא הקמתו כלום, מהני. דלא עדיף מנדר גופיה, דמצי להתנות עליו כן [כ(שו"ע יו"ד, ריא)], דדוקא היא לא תוכל להתנות מעיקרא כן, מדנדרה ע"ד יתומים משא"כ בהיקם לא שייך שיקיים ע"ד יתומים. או נ"ל משום דא"א ליתומים להכריח לבעל שיבוא לב"ד ויקיים מדאומר להם לאו בעל דברים דידי אתון. ועי' תוס' שבמח"כ תרצו בדוחק]. וכל זה תיקן ר"ג משום תיקון העולם, שלא תמנע מלהנשא מחשש איבוד כתובתה:

העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם:    אף דעדי מסירה כרתי. עכ"פ שמא ימות א' מהן, ולא יהיה לה ראיה להנשא.

הלל התקין פרוזבול:    שלא תשמט שביעית, אומר המלוה לב' עדים מוסרני חובותי לב"ד פלוני, וא"צ למסור ממש השט"ח לב"ד. ואפילו חובו שבע"פ יכול למסור כה"ג. והן כותבים ונותנין לו שאמר בפניהן כך [ועי' שביעית פ"י סי' י"ח]:

מפני תיקון העולם:    דאל"כ לא ילוה אדם לחבירו. וכל הנך תקון העולם דנקט עד סוף הפרק, נקטינהו אגב תקון העולם דנקט במשנה ב':

משנה ד

עבד:    של ישראל:

שנשבה ופדאוהו:    אחרים:

אם לשום עבד ישתעבד:    לרבו ב'. דלאחר יאוש מיירי:

אם לשום בן חורין לא ישתעבד:    כלל:

רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד:    לרבו ראשון שמחזיר דמיו להפודה, דאל"כ יפיל עצמו לגייסות שישבוהו, שכשיפדה יפקע מרבו א':

עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים:    בלשון יון נקרא משכון [היפאטהעקע], וחז"ל הסיבוה ללשון הקודש, שמשמעות המלה, פה תהא קאי, לגבות חובך מזה ולא מדבר אחר:

ושחררו:    רבו א':

אלא מפני תקון העולם:    שלא יערער המלוה לומר עבדי אתה:

כופין את רבו:    ר"ל כופין למלוה:

ועושה אותו בן חורין וכותב:    העבד למלוה:

שטר על דמיו:    כפי ששוה בשוק, ולא כפי החוב שלוה עליו:

אלא משחרר:    שהעבד אינו חייב כלום, רק רבו ראשון. שהמזיק שעבוד חבירו חייב:

משנה ה

מי שחציו עבר וחציו בן חורין:    שהיה עבד של שותפין ושחררו א' או שנתן לו א' חצי דמיו שישחרר חציו:

אמרו לו בית שמאי תקנתם את רבו:    שלא יפסיד:

לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין:    דאסור בשפחה בלאו. ולא אתי עשה דפרו ורבו ודחי ל"ת דשפחה. מדאפשר לקיים שניהן שישחררו רבו:

בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד:    ואת"ל ישא ממזרת, דמשוחרר ועבד מותרים בה, ואף דלצד עבדות שבו הו"ל כאשת איש של צד בן חורין, עכ"פ ישאנה כפלגש. י"ל אין מרבין ממזרים בישראל, דלמא אתו לידי תקלה:

לא תהו בראה לשבת יצרה:    לא נקט קרא דפרו ורבו. דרצה למנקט קרא דשייך נמי גבי צד עבדות שבו. ותי דשייך נמי גבי אשה שחציה שפחה. והכי פירש דקרא, לא ברא הקב"ה העילם להיות תהו וריקן, רק לשבת בה בנ"א:

משנה ו

המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ יצא בן חורין:    כשברח מהלוקח, או כשכפוהו ב"ד לפדותו, יצא ב"ח. דמדהפקיעו ממצות או מדהוציאו מא"י קנסוהו:

אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם:    שלא יתאמצו להרבות שבויין:

ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם:    שלא יאסרו לשבויין בשלשלאות:

רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין:    דדוקא כשיש עוד הרבה שבויים שם, חיישינן לצערן. דאל"כ מבריחין ולא חיישינן על העתידין להשבות דמדיש ספק שישבו אין ספק מוציא מידי ודאי [והרמב"ם פסק כאן כת"ק. דהכלל כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו לאו כללא הוא כרתוי"ט עירובין נ"ח מ"ז].

ואין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות מן הגוים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם:    שלא יתאמצו לגנבן. ודוקא הרבה אין נותנין, אבל מעט יותר מכדי דמיהן חייב ליתן [(שו"ע יו"ד, רפא)]:

משנה ז

המוציא את אשתו משום שם רע:    לעז זנות:

משום נדר:    שנדרה, ומואס בנדרנית:

לא יחזיר:    ואפילו נודע אח"כ שהלעז. שקר, ושהנדר הותר מחכם, אפ"ה כדי שלא יוציא לעז שהגירושין בטעות, ובניה מהשני ממזרים. לפיכך יזהירוהו שאסור להחזירה בכל גוונא. והא דפלגינהו תנא לב' בבי היינו משום דרק בנדר פליג ר"י:

ושלא ידעו בו רבים יחזיר:    ס"ל דמש"ה לא יחזיר, שלא יפרצו הנשים בעריות ונדרים, ולפיכך דוקא בהפריצה לנדור לפני י' קנסוה:

ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם:    שאין הבעל יכול להפירו:

ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר:    דס"ל נמי כת"ק, דמש"ה לא יחזיר כדי שלא יקלקלה אח"כ. א"כ ביכול בעצמו להפרו, מה יקלקל, הרי היה יכול להפר.

אמר ר' אליעזר לא אסרו זה אלא מפני זה:    ר"ל גזרו על הצריך חקירת חכם מפני אותו שא"צ חקירת חכם, דבצריך אין לחוש שיקלקלה אח"כ, דאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד לשאול על נדרה. אבל בא"צ מצי למימר לא ידעתי שאוכל להפר ויקלקלה:

אמר רבי יוסי בר יהודה מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם:    פירות עלי.

והתירו לו חכמים שיחזירנה:    חסורי מחסרא וה"ק, בד"א בשנדרה היא, אבל בשנדר הוא שיגרשה, מותר להחזירה, וא"ר יוסי מעשה וכו':

מפני תקון העולם:    ר"ל מדאין בזו טעם דתקון עולם הנ"ל, דאי שלא יקלקלה, הכא דנדר הוא אי אפשר שיקלקלה. ואי משום קנס, הכא בגברא, דלא שכיח שינדור לא קנסוהו וקיי"ל כר' יוסי [(שו"ע אה"ע, י)]. מיהו בנדרה היא, בכל גוונא לא יחזיר, כת"ק. וי"א דוקא באמר לה משום נדרך או לעזך אני מוציאך. וי"א דוקא בכפל דבריו בשעת נתינת הגט, שבאם לא יהיה נדר או לעז לא היה מוציאה, אסור להחזירה. אבל בהיה תנאי ממש, ודאי הגט בטל. אמנם בעבר והחזירה קודם שנתקדשה לאחר מותרת. ובחזר וגרשה אחר שחזר ונשאה, והיה לה כבר בנים מנשואין שניים, מותר שוב להחזירה אפילו לכתחילה [שם]:

משנה ח

רבי יהודה אומר לא יחזיר:    שמא כשתנשא לאחר תלד ויוציא לעז. ואף דלעיל בנדר לא חייש ללעז רק משום קנס. התם א"א שיוציא לעז, דס"ל כר"מ, דבצריך חקירת חכם אינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ובאינו צריך חכם ס"ל כר"א דלא מצי למימר סבור הייתי שאיני יכול להפר, לפיכך א"א לקלקלה, משא"כ הכא:

וחכמים אומרים יחזיר:    ר"מ היא, ומשום דלא כפל למלתיה לומר אילו אינך איילונית לא הייתי מגרשך. וקיי"ל דאיילונית דינה כהנך דלעיל [שם].

והיו לה בנים הימנו והיא תובעת כתובתה:    דמשום דחשבוה כאיילונית, לא קבלה כתובתה.

אמר רבי יהודה אומר לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך:    שיוכל לומר לא גרשתיך על דעת שאשלם כתובתך, ויוציא לעז:

משנה ט

המוכר את עצמו ואת בניו לגוי אין פודין אותו:    והוא שמכר א"ע כבר פעם שלישי:

אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן:    דבחייו יש לחוש שיחזור אביהן וימכרם:

המוכר את שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ממנו בכורים:    אפילו גדלו הפירות ברשות עכו"ם:

מפני תקון העולם:    דמדאורייתא אין קניין לעכו"ם בא"י להפקיעה ממעשרות, ולהכי צריך גם ביכורים. מיהו כשראו חכמים שהעכו"ם יקרו השער, שהרגישו שא"י חביבה לישראל. תקני שלא יביא ממנה בכורים, כדי שידעו ישראל, שביד עכו"ם ירדה מקדושתה. וכשחזרו וראו חכמים שעי"ז זלזלו בה ישראל ביותר ולא קנוה כלל, חזרו ותקנו שחייבת בבכורים מפני תיקון העולם כדי שלא תשתקע א"י ביד עכו"ם: