עיקר תוי"ט על גיטין ד
משנה גיטין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) ששלח. מהו דתימא לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא לבטוליה קמ"ל. גמרא:
(ב) (על המשנה) קדם כו'. מהו דתימא כי לא אמרינן לצעורה קמכוין הני מילי לשליח אבל לדידה ודאי לצעורה קמכוין קמ"ל. גמרא. ופירש הר"נ דדומיא דשליח דהיינו דפגע ממילא, הכי נמי באשתו דפגע בה ממילא. וקמ"ל דלא אמרינן לצעורה כו'. וקדם לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. ועתוי"ט:
(ג) (על המשנה) שליח. מהו דתימא איהו הוא דלא מרח אדעתא לצעורה. אבל שליח דלא איכפת ליה כי טרח ודאי לצעורה. גמרא. וטרח דנקט לאו טרחת הדרך ורדיפה אבתרה קאמר דהכי מיירי בפגע אלא טרחת הדבור שיש טורח ועמל על האדם לצער האדם בדבור על ידי עצמו, מה שאין כן כשידבר לשליח. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) זה דעת ר"ש ור"ל בגמרא. רדייקי דבית דין היינו שלשה. וטעמא דבעינן שלשה והרי אין זה אלא עדות בעלמא, כתב הר"נ דתקנה קדומה היתה כדי שיהא לדבר קול. ע"כ. דבי תרי לא מפקי קלא דהכא בעינן גילוי מלתא מפי לגבות ממשעבדי כו'. ולדידהו חשש ממזרות ליכא דהא ג' מפקי לקלא. אלא טעמא משום תקנת עגונות, דכיון דאטרחינן עליה לילך כו' לא יטרח בשביל לעגנה. ור"נ ור"י סברי דב"ד היינו תרי, וקרי להו ב"ד משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואפילו היכא דלא חיישינן לשקרי. וכ"פ כל הפוסקים. ולדידהו סעמא משום חשש ממזרות. וא"כ הר"ב מזכי שטרי אבי תרי ודלא כהלכתא. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) והיינו מכות מרדות. דודאי דלא היו כאן מלקות דאורייתא. וטעמא דהיו מלקין משום דקיי"ל דתקנתא דר"ג לא היתה אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אם בטלו מבוטל. ומיהו דוקא לאחר תקנת ר"ג, אבל מה שקודם ר"ג, למר כדאית ליה ולמר כדא"ל אפילו בדיעבד הוא:
(ו) (על המשנה) אלמנה כו'. וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים. והוה מצי למתני אין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה. ונמנעו מלהשביע האלמנה אלא האלמנה הוי חדיש טפי, סד"א משום חינא אקילו רבנן עלה. ולכך נקט רישא נמי באלמנה, כדאיתא בגמרא ותוס'. ועתוי"ט:
(ז) (על המשנה) נמנעו ב"ד. הר"מ:
(ח) (על הברטנורא) ולפיכך באלמנה הוא דנמנעו אבל לא בגרושה. גמרא:
(ט) (על הברטנורא) וז"ל הר"ן, כל מה שירצו יבחרו היתומים דבר קשה להדירה בו כגון קונם וכו'. ולא חשודה לעבור על נדרה ואפילו תעבור אין ענשן של נדרים חמור כל כך כענשן של שבועות שנפרעים ממנו ומכל העולם. ובגמרא, וניחוש דלמא אזלא לחכם ושרי לה. ומשני, קסבר צריכה לפרוט את הנדר היאך נדרה נדר הזה וכי מפרטה קמיה דליתומים נדרה וכך נדרתי אם נהנתי מכתובתי כלום לא שרי לה:
(י) (על הברטנורא) וא"ת ידירוה בדברים שאין בהם עינוי נפש שאין הבעל יכול להפר. וי"ל כיון שאין בהם עינוי נפש לא תחוש אם תקיימם כו'. וא"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה כו' ותאכלנו לאלתר בפנינו וי"ל דלא תחוש לעונש זה אלא בנדר שע"י עומדת באיסור כל ימיה. תוספ' והרא"ש. ובגמרא וכי לא ניסת נמי לכי מנסבה מיפר לה בעל. ומשני אין הבעל מיפר בקודמין. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) פירש"י ששבועות הדיינים הנזכרת במשנה, של תורה היא, ונקיט ס"ת בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי. כדאשכחן באברהם שים נא ידך כו' ואשביעך ועונשה מרובה. וחוץ לב"ד, שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי. ואע"פ ששבועת המשנה טכסיסה כשל תורה תקנו כאן להקל בכך כדרך שתקנו שתהא גובה בנדר:
(יב) (על המשנה) תקון כו'. לאו למימרא שהיו צריכין כך לכתחלה, דהא לעיל מכשירין חכמים דהיינו ר"א אפילו בלא עדי חתימה. אלא תיקן ולימד לעשות כן כדי שלא יהא צריך לעדי מסירה. אבל אם ירצה לכתחלה לסמוך על עדי מסירה, יש לסמוך. הרא"ש:
(יג) (על הברטנורא) דקני ליה משבאי:(. ד) ותימא דתיפוק ליה לפי שנתייאש ממנו. והכי איתא בגמרא. וכ"כ הר"מ. ועתוי"ט:
(טו) (על המשנה) דאי ישתעבד לשני אכתי יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו כמו שקנאו השבאי שממנו קנאו הוא ופעמים נמי שהוא שונא לרבו מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו. תוספ'. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) ישתעבד. ורבו נותן דמיו. תוספתא. ופירש הכ"מ דהיינו אם פדאו לשם עבד. אבל כשפדאו לשם בן חורין, הרי הפקיר דמיו:
(יז) (על הברטנורא) והיינו אפותיקי מפורש לאפוקי אם כתב לו גבה חובך מזה דהיינו אפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב שטר הא כתוב וקאי דהא משעבדי ליה כולהו נכסי. הר"נ:
(יח) (על המשנה) אי אפשר. משום לאו דלא יהיה קדש. דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה. ולישא חציה שפחה וחציה ב"ח א"י כו'. ועתוי"ט:
(יט) (על המשנה) לא תוהו כו'. הא דלא נקט קרא דאורייתא דפרו ורבו. משום דאי היה יכול לקיים שבת כל דהו משום פרו ורבו לא הוה כפינן ליה דלא מחייב בה משום דאנוס הוא. ועי"ל דנקט לשבת משום דשייך אף בצד עבדות אבל פר"ר לא שייך אלא בצד חירות (דאתתא לא מפקדה אפו"ר וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה) תוספ':
(כ) (על המשנה) בראה. יוצר הארץ לא על תהו להיות ריקנית ברא אותה, כי אם לשבת להיות בה ישוב יצרה. רש"י:
(כא) (על הברטנורא) ר"ל בגמרא:
(כב) (על הברטנורא) ואלוקח קאי, שהוא המוציא ואסורא גביה איתא ואותו קנסו שיאבד דמיו. גמרא:
(כג) (על המשנה) ספרים. שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן. הר"מ:
(כד) (על הברטנורא) ונ"ל שלא בא לומר שצריך שיאמר כן בשעת גרושין, דאם כן במוציא משום שם רע נמי הו"ל לפרש כן. אלא שפירושו מאי איכפת ליה באם נדרה וקאמרי שהוא אומר אי אפשי כו'. תוספ'. וע"ע:
(כה) (על הברטנורא) לאו דוקא דהא לא התנה בכך אלא לעז בעלמא. וכ"כ הר"י:
(כו) (על הברטנורא) אבל לקלקולא לא חייש הכא, דבצריך חקירת חכם ס"ל כר"א, ובא"צ ס"ל כר"מ. גמרא:
(כז) (על הברטנורא) נ"ל דרבי מאיר לטעמיה במשנה י"ז פי"א דנדרים, באומר לא הייתי יודע שזה נדר שאעפ"כ ה"ל להפר, ור"א ס"ל כרבנן דהתם. ועתוי"ט:
(כח) (על הברטנורא) בגמרא, פשיטא מאי נחוש לה, מהו דתימא לגזור משום דר"נ, דתניא ר"נ אומר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כמו שהקריב עליה קרבן. והאי כיון דקיים נדרו נקנסיה מלהחזיר, קמ"ל:
(כט) (על המשנה) אילונית. פירוש שחשב שהיא אילונית גמורה דלא ילדה, וגרשה בגט. ואע"פ שהאילונית א"צ גט כדתנן ריש פ"ק דיבמות כו', הכא איירי כדאמרן דלא נולדו בה סימני אילונית גמורות אלא שהוא חשב כן, והיינו דקתני כו' והיו לה בנים. ואם נולדו בה סימני אילונית א"א בשום צד שיהיו לה בנים. הר"ן:
(ל) (על הברטנורא) לפיכך אומרים לו קודם גרושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית. רש"י:
(לא) (על הברטנורא) כלומר והשתא רבנן נמי חיישי לקלקולא. ועתוי"ט:
(לב) (על הברטנורא) וקשיא, דא"כ הטיל התנאי בגט עצמו וכשלא נתקיים נמצא שהגט בטל. ובמתניתין דלעיל דכפליה כי לא נתקיים התנאי והגט בטל מה הועילו חכמים בתקנתם דלא יחזיר. והתוספ' והר"מ כתבו בדכפליה למילתיה ולא כפליה לתנאיה. דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא. חזיר, דלעולם איכא קלקולא. וכי לא כפליה למלתיה אפילו לעז ליכא, דחשש קלקול זה אינו אלא לעז בעלמא. ועתוי"ט:
(לג) (על הברטנורא) כי הוא היה סבור שהיתה אילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גרש על דעת שתתבע כתובה. הר"נ:
(לד) (על המשנה) הלוקח מביא. ה"ג בספרים מדוייקים, וזו היא גירסת הר"מ. ומפרש כבר בארנו שהעיקר אצלינו לא היה קנין לעובד גלולים בארץ להפקיע מן המעשרות, לפיכך לקח מן העו"ג יביא מן התורה וכשראו חכמים שהיו מתיקרין בלקיחתן מן העו"ג התקינו שהלוקח מן העובדי גלולים לא יביא בכורים. כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם. וכשראו ג"כ שזה גורם שתשאר ביד העו"ג ותשתקע בידם, התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שלא היה קנין לעו"ג בא"י קנין גמור, ולכך ישתדל בפדיון זה הקרקע מידו לפי שהיא עומדת בקדושתה ובמתנות ידועות. ועתוי"ט:
(לה) (על הברטנורא) ה"ג במשנה. ול"ג וחזר ולקחה כו'. וכ"ה גירסת רש"י. ולא מפרש לאוקימתא דתרי תקנות היו כנ"ל, דכל זה למ"ד לא היה קנין לעו"ג כו'. אבל הר"ב פסק כמ"ד דהיה קנין ומפרש למשנתינו אליבא דהלכתא וא"צ לאוקימתא הנ"ל: