רמב"ם על גיטין ד

גיטין פרק דעריכה

משנה אעריכה

זה השליח אמנם הוא שליח הולכה, ולכך יבטל עד שיגיע גט לידה, שכל זמן שהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו, ואפילו נתנו באונס כמו שנבאר עניין האונס בגט.

ומה שאמר שקדם אצל אשתו - לפי שאנו יכולין לומר לצעורה קא מכוון, ולכך למדנו שהוא פסול.

אבל שליח קבלה, הרי הוא מבואר שכל זמן שהגיע הגט לידו אין יכול לבטלו לפי שידו כידה.

ודע אם נתן אדם לאשתו גט על זמן או גט על תנאי והגיע לידה, אם אמר לה כשיגמר תנאי פלוני או כשיגיע זמן פלוני הרי את מגורשת מעכשיו, אינו יכול לבטלו אחר שהגיע הגט לידה. ואם לא אמר מעכשיו יכול לבטלו ואפילו שהוא בידה, אחר שנשאר לו בו שום סרך והוא יכול להוסיף על תנאו, כמו שיתבאר:

משנה בעריכה

תקון העולם - שהוא כשמסר עליו מודעא בבית דין, או שבטלו אחר שנכתב ואפילו בפני שנים, או שינה שמו או שמה, תנשא והיא לא תדע שהגט בטל, ונמצאו הבנים ממזרים לפי שהיא נשארה אשת איש.

לפיכך מי שמבטל גט היו מלקין אותו מלקות, מטעם תקנת רבן גמליאל שאמר לא יהיו עושין כן, וכמו כן אמרו רב מנגיד מאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא.

וזה שאמר, שהוא כששינה שמו ושמה וכתב כל שם שיש לו שזה כשר, לא יתקיים זה אלא אם כן היה לו לאדם שתי שמות שנודע בשניהן, או כשכתב אחד מן השמות ובתנאי שיכתוב המפורסם מהם ואמר וכל שם שיש לי, יהיה הגט כשר. וכמו כן האשה. אבל אם היה שמו על דרך משל יצחק, וכתב בגט אני אברהם וכל שם שיש לי, הרי הגט בטל. ודע זה:

משנה געריכה

נמנעו בית דין מלהשביע את האלמנה, לפי שהם ראו שהיא מקילה בשבועות ותשבע על שקר.

וכשהיו מגבין אותה כתובה, תיקן רבי שמעון בן גמליאל שיהיו מתנין עליה היתומים באיזה מין שירצו מן הנדרים, כגון שיאמרו לה אמרי כל פירות שבעולם אסורים עלי אם קבלתי מזאת הכתובה שום דבר, תעשי ממונך כולו קרבן אם קבלת שום דבר, וכל הדומה לזה. וכבר נתבארו הנדרים כולם ודיניהם במסכת נדרים.

ופסק ההלכה, שאלמנה משביעין אותה היתומים שלא בבית דין, או נודרת להם כל מה שירצו בבית דין כמו שהתקין רבן שמעון בן גמליאל, ולהם הבחירה באי זו משני הדרכים שירצו.

ולפיכך אם נשאת האשה קודם שתשבע איבדה כתובתה, לפי שיאמרו היתומים אנו אין רצוננו להשביעה, אבל רצוננו להדירה בבית דין, ואין תועלת בהיותה נודרת והיא בעולת בעל לפי שהבעל יפר לה, כמו שנתבאר בפרק עשירי מנדרים (הלכה ה), והוא מה שאמר נשאת אין מדירין אותה לפי שמפר לה בעל. לפיכך אם נתגרשה או מת בעלה גובה כתובתה אחר השבועה או הנדר. וראיתי תשובה לרבינו האי ז"ל שאמר תשבע ותטול והוא הנכון כדי שיגיעו הזכיות לבעליהן.

וכמו כן העדים חותמין על הגט ואף על פי שאין תועלת בעדים שהן בגוף הגט, ואמנם היא מתגרשת בעדים שהיא מקבלת הגט בפניהם, והוא מה שאמרו עדי מסירה כרתי. אבל אנו חוששין שמא ימות אחד מן העדים שנתן הגט בפניהם, ונמצא הגט בידה חספא בעלמא אחר שאין בו עדים, לפיכך חותמין בו.

וכבר בארנו הפרוזבול בפרק עשירי ממסכתא שביעית (מהלכה ג עד הלכה ח):

משנה דעריכה

מה שאמר אמנם הוא לאחר יאוש רבו ראשון, לפיכך אם פדאו מי שפדאו לשם עבד ישתעבד בו, לפי שרבו הראשון כבר נתייאש ממנו. ואם פדאו לשם בן חורין לא ישתעבד בו אפילו רבו ראשון לפי שנתייאש ממנו. ואנחנו נבאר יאוש בעלים בפרק אחרון מקמא (הלכה א) ופרק שני ממציעא (הלכה ה).

רבן שמעון בן גמליאל אומר, ישתעבד בו השני באי זה עניין שיהיה, ואפילו פדאוהו לשם בן חורין, כדי שלא יהא כל עבד מפיל עצמו בגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו.

ואפותיקי - מלה מורכבת "פה תקנה", רוצה לומר שאמר לבעל חובו אתה לא תגבה ממונך לעולם אלא מזה לבדו, ואין לך שום דבר בכל מה שברשותי אלא בזה, לפיכך כשמת הוא או נאבד איבד ממונו.

ואם שחררו, חייב הדין ודרך המשפט שיאבד הממון ולא יהיה חייב העבד שום דבר, לפי שהעיקר בידינו חמץ הקדש ושחרור מפקיעין מידי שעבוד.

אבל מפני תקון העולם, שמא ימצאנו בעל חובו ויאמר לו עבדי אתה, כופין את רבו שני שיש לו החוב שישחרר אותו, כמו ששחרר אותו הראשון.

וכותב שטר עליו בשוויו, לא במה שיש לו עליו מן החוב אם היה החוב יותר מדמיו, וזה עניין מה שאמר כותב שטר על דמיו.

ורבן שמעון בן גמליאל אומר, שהמשחרר הוא שיכתוב החוב עליו לפי שהוא הזיק שעבודו של חבירו. ויהיה פירוש דבריו אין כותבין שטר אלא על המשחרר, לפי שהוא גרם לאבוד הממון.

ואחר שהעיקר אצלנו דיינינן דיני דגרמי , יהיה בזה המאמר האחרון הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה העריכה

אם היה עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהם, חזר חציו עבד וחציו בן חורין.

וכמו כן היו לו אלף בעלים ושחררו אחד מהם, כופין את השאר.

וכמו כן אפילו היה לו אדון אחד, וקבל ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו באלו הדמים שקיבל, חזר גם כן חציו עבד וחציו בן חורין.

אבל אם שחררו רבו חציו בשטר הרי זה אינו כלום, לפי שהעיקר אצלנו המשחרר חצי עבדו לא קנה וזהו בשטר.

ובתחילת קידושין אבאר, איך תתקיים השחרור בשטר ואיך תתקיים בכסף:

משנה ועריכה

אם היו פודין אותם יותר מכדי דמיהם ישתדלו הגוים שישבו אותם.

ואם היינו מבריחים אותם גם כן מבעליהם, הם יאסרו אותם בכבלי ברזל ויוסיפו להם בענויים.

ואם היה שבוי אחד, לדעת רבן שמעון בן גמליאל מותר לנו להבריחו, לפי שאין עמו שבוי שני שנפחד עליו מן הענוי ושיאסר בברזל.

ולדעת חכמים שאומרים מפני תקון העולם אינו מותר, כדי שלא יאסרו שבויים אחרים.

והלכה כחכמים:

משנה זעריכה

מי שגרש את אשתו מטעם חשדא שחושד אותה בדבר עבירה, או מטעם שהיא נודרת הרבה, אינו מותר שיחזירנה, אלא נאמר לו מיד שרוצה לגרשה מפני אחד מאלו הטעמים, הוי יודע שאתה מזה הטעם מגרש אותה ותדע שלא תחזירנה לעולם, ולא תהיה מותרת לך לעולם אחר אלו הגירושין, עד שיסור כוונתו ממנה ויגרשנה גירושין גמורין. לפי שאנו חוששין שמא ישאר לו בה שום תוחלת, שמא תנשא לאחר ולא יראה לו זה הטעם שנתגרשה עליו, ויאמר בעל הראשון אילו הייתי יודע שהעניין היה כן והיא לא תתנהג בכך לא הייתי מגרשה, ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים. ולפיכך אומרים לו, הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר או משום שם רע אינו מחזירה לעולם.

ורבי יהודה אומר, אמנם זה הדין כשנדרה נדר שידעו בו רבים לא פחות מעשרה, וכשנתפרסם אצל עשרה או יותר שהיא פרוצה בנדרים אז לא יחזיר.

ורבי מאיר אומר, אם היה הנדר שנדרה היא עצמה צריכה חקירת חכם לא יחזיר, לפי שנחוש שמא יגרשנה ותנשא לאחר, ואחר כך ישאל הבעל הראשון לחכם ויאמר לו שזה הנדר יש לו היתר, ויאמר אילו ידעתי שיש התרה לא הייתי מגרשה אלא הייתי מביאה לבית דין ויתירו לה, לפי שרבי מאיר סובר אין אדם מקפיד על בזוי אשתו בבית דין, ונמצא הגט בטל, לפיכך מודיעין לו שלא יחזיר.

ורבי אליעזר אומר, אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, והדעת היה נותן שהוא יחזיר אם היה צריך חקירת חכם, לפי שאנו אומרים שמא יאמר אם הייתי יודע שיש לנדר היתר אצל בית דין (כלום) הייתי מביאה לבית דין ויתירו לה, לפי שהוא סובר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. ואין אסור עליו שיחזיר כשנדרה נדר שצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאינו צריך חקירת חכם, שאפשר לו לומר אחר שנשאת לאחר ולא נשמע עליה שהיא פרוצה בנדרים, אילו ידעתי שהוא כן לא הייתי מגרשה לפי שאני הייתי מפר הנדר שנדרה בעודה אצלי, לפי שאינו צריך חקירת חכם.

והלכה כתנא קמא, שאמר לא יחזיר על איזה צד שיהיה הנדר מפני תקון העולם, רצה לומר לא יבטל הגט למפרע כמו שבארנו.

ואחר כך כלל במשנה מאמר אחר, וכאילו אמר במה דברים אמורים כשנדרה היא, אבל נדר הוא יחזיר, כלומר אם נדר שעל כל פנים יגרש את אשתו ולא תהיה בינו ובינה נישואין לעולם, וגירשה מטעם הנדר, אם רצה להתיר הנדר ויחזירנה הרי זה מותר. ועל זה הדין הביא ראיה רבי יוסי מעשה בצידן.

ומה שאמר על זה המאמר האחרון מפני תיקון העולם, רוצה לומר אין במניעת החזרה תיקון העולם ולפיכך יחזיר, והוא עניין מה שאמרו אין בזה מפני תיקון העולם.

והלכה כרבי יוסי:

משנה חעריכה

כבר בארנו בסוף פרק אחד עשר מכתובות שהאילונית אין לה כתובה, לפיכך כשהוציאה משום אילונית תצא בלא כתובה.

ואם היה לה ולד הרי זה איגלאי מילתא למפרע שהיא אינה אילונית, ואם תחזור על בעלה הראשון לתבוע כתובתה אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך, לפי שהוא יאמר אילו ידעתי שהיא תלד לא הייתי מגרשה, ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים.

ומה שאמר בכאן וחכמים אומרים יחזיר - כבר בארו בתלמוד ואמרו מאן חכמים רבי מאיר שמצריך תנאי כפול כמו שיתבאר אחר כך. לפיכך כל זמן שלא יאמר לה הריני מגרשיך מפני שאת אילונית ואילו לא היית אילונית לא הייתי מגרשיך, לא חיישינן לקלקולה.

והלכה כרבי יהודה:

משנה טעריכה

ובתנאי שימכור את עצמו שלוש פעמים, ואז לא יפדה בפעם שלישית אלא אם כן חוששין עליו שמא יהרג.

וכבר בארנו במקומות מסדר זרעים, שהעיקר אצלנו אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות. לפיכך לקח מן הגוי יביא מן התורה.

וכשראו חכמים שהיו מתייקרין בלקיחתה מן הגוים, התקינו שהלוקח מן הגוי יביא בכורים, כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם.

וכשראו גם כן שזה גורם שתישאר ביד הגוים ותשתקע בידם, התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שאין קניין לגוי בארץ ישראל קניין גמור, ולכך ישתדל בפדיית זה הקרקע מידו, לפי שהוא עומד בקדושתה ובמתנות ידועות: