מלאכת שלמה על גיטין ד
<< · מלאכת שלמה · על גיטין · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
השולח גט: וכו'. ביד פ' ששי דהל' גירושין סי' ט"ז י"ז ובטור א"ה סי' קמ"א. ואיתה ר"פ האומר דקדושין ע"א ע"ב:
והגיע בשליח: מדלא קתני הגיעו שמעינן שלא היה מתכוין וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:
או ששלח אחריו: דמהו דתימא לא אלימא שליחותיה דבתרא משליחותיה דקמא דליבטליה קמ"ל:
בטל הוא ה"ז בטל: בגמרא מסיק דבטל הוא תרי לשונות משמע משמע דבטל לשעבר ומשמע דליבטיל גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר היינו דליבטיל לשון עתיד וגבי מתנה שנותנין לו שאינו רוצה לקבלה אם אמר מתנה זו בטלה היא לשון עבר משמע וחוזר נותן וזוכה במתנה דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובגמרא בעי רב נחמן בר יצחק אם אמר בגט בטל ולא אמר הוא אי לשעבר משמע ולא אמר כלום או דילמא בלא הוא נמי שתי לשונות משמע וגבי גט לישנא דמהני ליה קאמר והוי גט וקאי בתיקו:
בראשונה: וכו'. תוס' פ"ק דקדושין ד' י"ב:
היה עושה ב"ד: רב נחמן ס"ל בפני שנים דתרי נמי קרי להו תנא ב"ד ומייתי לה מדתנן בפרק בתרא דשביעית גבי פרוזבול פלוני ופלוני הדיינים ורב ששת ס"ל דוקא בפני שלשה דבית דין תנן והתם בשביעית לאו דוקא תרי קתני דתנא לאו כי רוכלא. וטעמא דבעו שלשה דמפקי קלא טפי ושמעא איתתא ולא מנסבא אבל אם בטל בפני שנים לא הוי בטול ועיין בתוי"ט שהקשה על פי' ר"ע ז"ל שפירש היה מבטלו בפני שלשה כדעת רב ששת ואח"כ פירש שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נשאת בו והוא לשון רש"י ז"ל וליתיה למאן דמפרש דב"ד דתנן היינו בפני שלשה דלדידיה ליכא למיחש שתנשא דהא ג' מפקי לקלא אלא טעמא דר"ג דתקנתו היתה מפני העגונית כדאיתא בגמ' ורש"י ז"ל לא פירש אותו לשון רק אליביה דמאן דסבר דהא דתנן ב"ד היינו תרי ונמצא הר"ב ז"ל מזכה שטרא לבי תרי ע"כ בקיצור מופלג שהוא האריך ע"ש:
שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם: ר' יוחנן מפרש מפני תקנת ממזרים כדפי' ר"ע ז"ל אבל ריש לקיש פירש מפני תקנת עגונות דס"ל כרב ששת דאמר דבפני שלשה היה צריך לבטלו ובי תלתא אית להו קלא ושמעא וידעא ולא מינסבא ונשארת עגונה וכיון דאצרכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח לא יטרח כ"כ בשביל לעגנה ור' יוחנן ס"ל דהוה סגי בשנים כרב נחמן. ואם בטלו אחר תקנת ר"ג רבי ס"ל דהוי מבוטל ואע"ג דעבר אתקנתא בטל שליחותא ורשב"ג אומר דאינו מבוטל דא"כ מה כח ב"ד יפה ושריא לעלמא דרבנן אפקעוה לקדושיה מיניה וכאילו לא היתה א"א מעולם והם אמרו שיפקעו כל קדושין שבישראל ע"י גט כזה:
מפני תיקון העולם: כתוב בתוי"ט כתב הר"ב ומכח תקנת ר"ג מלקין על מי וכו' פי' מכין אותו מכת מרדות וטעמא דמלקין משום דקי"ל דתקנתא דר"ג לא היתה אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם בטלו מבוטל ומיהו דוקא אחר תקנת ר"ג אבל מה שקודם תקנת ר"ג פחות משלשה לרב ששת או פחות משנים לרב נחמן אפי' בדיעבד אינו מבוטל ע"כ אלא ששניתי לשונו לביאור הענין כפענ"ד:
בראשונה היה משנה: וכו'. ירושלמי פ' גט פשוט ועיין במ"ש בפירקין דלעיל סי' ב' ופי' הר"ן ז"ל היה משנה לא שהיה עושה כן בכוונה אלא הדבר היה מזדמן שהיה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה כיצד יוסף ואשתו מרים היו דרים בא"י ולפעמים היו משנים דירתם למדינת הים וקורין לו יוחנן ולאשתו שרה ואשתו היתה חוזרת לא"י ונקראת שם מרים כבתחלה והוא היה נשאר במדינת הים ונקרא שם יוחנן ולפעמים הוה שולח גט לאשתו שבא"י וכותבין בו בני מדינת הים שמותיהן שבכאן ושם עירו שבכאן וכשהיה הגט בא לארץ ישראל ב"ד שלשם היו מקבלין עדים שכך היו נקראים במדינת הים והיו מתירין אותה להנשא ולזמן שהיה נשכח הדבר היה הבעל יכול לקלקלה ולומר שלא נתגרשה מעולם ששמותיהן אינם אותם הכתובים בגט ולא שם העיר ולפיכך עמד ר"ג ותיקן שיהא כותב איש פלוגי ואשה פלונית דהיינו שמות מקום הכתיבה וכל שום שיש להם בשביל שמות מקום הנתינה מפני תקון העולם כדי שלא יוכל להוציא לעז אבל מדינא מגורשת גמורה היא ועכשיו לא יוכל להוציא לעז דכיון שיראו בגט וכל שום יאמרו אפשר ששני שמות היו לו ונודע הדבר על פי העדים שהותרה על פיהם ומשמע ודאי דר"ג כשם שעשה תקון לשמותיהן כך עשה תקון לעיירותיהן ובבלל איש פלוני הוא כך היה כותב בגליל מאתא אנא ראובן שמארץ יהודה וכל שום שיש לי כדאמרינן ביבמות וכו'. ור"ת ז"ל פי' דתקנת ר"ג היתה שיכתוב כל השמות שיש לו ולישנא דמתניתין לא מוכח הכי דא"כ הוה ליה למיתני התקין ר"ג שיהא כותב כל שם שיש לו אבל מדקאמר אני פלוני עם כל שם שיש לי משמע שאותו הלשון בעצמו תיקן אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דה"פ התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני כלומר שני השמות שיש לו בפירוש של מקום הכתיבה ושל מקום הנתינה ומפני שחשש ג"כ לשם לווי וחניכות התקין שיהא כותב ג"כ כל שם שיש לו וכך היה כותב פלוני דמתקרי פלוני וכל שום אחרן וכו' עכ"ל ז"ל והעלה הוא ז"ל דלית לן תרי גווני בשנוי השם חד גוונא דמפסיל וחד גוונא דצריך לכתחילה בלחוד ומשום לעז כדעת קצת מפרשים דמתני' לא מיירי אלא מפני תקון העולם דלעז דליתא אלא בגוונא דמתני' נמי אם לא עשה כן אינה מגורשת אפילו בדיעבד וכתב שכן דעת הרי"ף ז"ל והאריך ע"ש וביד פרק ג' דהלכות גירושין סי' י"ג ובטור א"ה סי' קכ"ט וסי' קמ"א:
אין אלמנה נפרעת: וכו'. תוס' דפ' הכותב (כתובות ד' פ"ז) ודפ' אלמנה נזונת (כתובות ד' צ"ח) ודפ"ק דב"ב ד' ה' וביד פי"ו דהלכות אישות סי' י"א ובטור א"ה סי' צ"ו. וז"ל התוס' בפ' הכותב מקשין הא דתנן בהשולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ופריך מאי אריא אלמנה וכו' ומשני דאלמנה איצטריך ליה משום חנא והשתא אמאי איצטריך למיתני הא תנינא לה הכא ולעיל נמי גבי היה עליו כתובת אשה וב"ח תנן שכולן צריכין שבועה וי"ל דאיצטריך למיתני התם דלא תוקמה למתני' דהכא בגרושה אבל באלמנה לא תיבעי שבועה משום חנא ואע"ג דגרושה בעיא נמי חן כדאמרינן לקמן פ' אלמנה מ"מ לא בעיא חן כמו אלמנה והא לא תיקשי מתני' דהכא אמאי איצטריך למיתני דהכא לא תנא בהדי הנך דאין נפרעין אלא בשבועה עכ"ל ז"ל:
נמנעו מלהשביעה: הב"ד ובגמ' יהבינן טעמא משום מעשה באלמנה אחת שאע"פ שהיתה סבורה לישבע באמת נענשה ביותר ונמצא שהיתה מפסדת כתובתה מחמת שהיתה חוששת שלא תענש אע"פ שתשבע באמת כדרך שנענשה אותה אלמנה כדאיתא בגמ' ע"ש:
התקין ר"ג: וכו'. תוס' ס"פ מומין אלו ובירוש' הגרסא התקין רשב"ג שתהא וכו' וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף ז"ל:
שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו: ובגמרא אמרו ונודרת ואוסרת פירות שבעולם ואמרו כל פירות לאו דוקא דכיון שהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו ה"ל כאומר שבועה שלא אישן ג' ימים דמלקין אותו וישן לאלתר כדאיתא בפ' שבועות שתים בתרא אלא צריכה שתשייר דבר שתוכל לחיות בו הר"ן ז"ל. וא"ת בין בעל בין חכם היאך יכולין להפר ולהתיר שלא בפני היתומים [עי' בתוי"ט] ועוד היה אומר ר"ת דאין צריך בפניו היכא דהנודר נדר מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיהו היה מסור ביד נבוכדנאצר להרגו וע"י השבועה הניחו כה"ג בעינן בפניו וכן מוכח בסוטה פ' אלו נאמרין דא"ל יוסף לפרעה אבי השביעני א"ל פרעה זיל איתשיל אשבועתך אלמא היה יכול להתיר שלא בפני יעקב. ובירושלמי דנדרים מפ' טעמא הא דאין מתיר את הנדר אלא בפניו היינו מפני החשד ומפני הבושת מפני שלא יחשדנו אותו שנדר בפניו שחילל נדרו בלא התרה ומפני הבושה שהנודר מתבייש מאותו שנדר בפניו כי הוא סבור שחלל נדרו ולהני טעמי אף לכתחלה מתירין את הנדר שלא בפניו רק שתודיע לו הנדר וטעמא דגמרא דידן עיקר ואין להתיר לו אלא בפניו פי' בידיעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו ע"כ מהרא"ש ז"ל:
העדים חותמין: וכו' בתוס' רפ"ק דמכלתין ועיין במ"ש לקמן בפ' בתרא סוף סימן ד'. וביד פרק ראשון דהלכות גירושין סי' ט"ו ובפ"ג סי' ח' ופי' רש"י ז"ל דאתרוייהו קאי דכל אלה מתקנות ר"ג הזקן אבל תוס' ז"ל כתבו ר"ת מחק מספרו וי"ו מוהעדים ושמא משום דהוה משמע דר"ג תיקן ובגמ' אמר רבן גמליאל תקנה גדולה התקינו שיהא מפרשין שמותיהן בגיטין מפני תרין העולם משמע דמקודם נתקנה ע"כ. ובגמרא מוקי רב יוסף מתני' אפילו כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי ומתחלה לא היו חותמין אלא אני פלוני עד והיו צריכין לטרוח ולחזר על כתיבות וחתימות הדומות לאלו שנתקיימו בב"ד והתקינו שיהא כותב ונוקב שמו פלוני בן פלוני ומאחר שיתפרשו שמותם בקל יחזרו אחר יודעיהן ומכיריהם להעיד על כתב ידן ואין צריכין לבקש שטר מקויים בב"ד ולדמות החתימות זו לזו וכדתניא אמר רבן גמליאל תקנה גדולה התקינו שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין ראובן בן שמעון עד מפני תקון העולם:
הלל התקין פרוזבול: שהדיינים הן הנוגשים ולא קרינן בו תו לא יגוש את רעהו:
לשם בן חורין לא ישתעבד: בסוף לשון ר"ב ז"ל לא לרבו ראשון דילמא ממנעי ולא פרקי ע"כ. אמר המלקט דקדקתי בגמרא כי זה הטעם דדילמא מימנעי ולא פרקי לא אמרו ורק אביי דמוקי מתני' בלפני יאוש וה"ק לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דילמא מימנעי ולא פריקי רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד דקסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים וליכא למיחש למימנעי ולא פרקי אבל לרבא דמוקי מתני' לאחר יאוש כפי' ר"ב ז"ל צריך לומר כאשר נתן הוא רבא עצמו טעם לדבריו לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל וגם בתוי"ט עורר על זה וכתב בסוף דבריו דנמצאת אומר שהר"ב מזכה שטרא אבי תרי ולדעתי שאינה אלא טעות סופר כשגגה שיוצא מלפני השליט:
רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד: פירשו הרי"ף והרא"ש ז"ל בין לשם עבד בין לשם בן חורין נשתעבד לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון שלא יהא הולך כל אחד ואחד ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו ע"כ. אלא שמתוך פי' הר"ן ז"ל נראה דהוה גריס בלשון הרי"ף ז"ל רשב"ג אומר בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון כפי' רש"י ז"ל כמו שארמוז בס"ד. והרמב"ם ז"ל פי' לרשב"ג ישתעבד בו השני באיזה ענין שיהיה וזה לשון תוס' ז"ל בין כך ובין כך ישתעבד פי' בקונטרס לרבו ראשון וכן הגיה ר"ת ז"ל דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני לכל גופו אלא למעשי ידיו כדאמרי' בגמרא ופעמים נמי שהוא שונא לרבו ראשון מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו ומיהו נוכל לומר דלא פליג רשב"ג את"ק אלא בפדאו לשם בן חורין דמשום דבר מועט לא יפיל עצמו לגייסות עכ"ל ז"ל. פי' דבגמרא אמרינן למאן דמוקי מתני' לאחר יאוש ולשום עבד ישתעבד היינו לרבו שני כדכתיבנא פרכינן בגמרא רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה ומשני אין קני ליה למעשי ידיו דאמר ריש לקיש וכו' ואפילו ישראל קני ליה גוי מדכתיב וישב ממנו שבי ש"מ קנייה בחזקה והשתא ק"ו גוי יש לו כח לקנות הישראל גוי לגוי כמותו לא כ"ש דקני ליה למעשי ידיו ורב שני קני ליה מניה למעשי ידיו בכסכא ולגופיה בטבילה לשם עבדות ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשי ידיו דהא אפילו ישראל נמי מקני ליה לגוי למעשי ידיו:
עבד שעשאו רבו אפותיקי: וכו'. פסק רב אלפס ז"ל לפי הגרסא שבידנו בהאי סיפא כרשב"ג דדיין דינא דגרמי ומתני' דוקא באפותיקי מפורש אבל אפותיקי סתם למה ליה למשחרר לכתוב שטר הא בלאו הכי משתעבדי ליה כולהו נכסי וגם הרמב"ם ז"ל פי' ומאחר שהעיקר אצלנו דדינינן דינא דגרמי יהיה בזה המאמר הלכה כרשב"ג ע"כ. ובגמרא במאי קמיפלגי בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי רשב"ג ס"ל דשמה היזק ות"ק ס"ל דלאו שמיה היזק וכתבו התוס' וצריך לומר דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי מההוא דפ' הניזקין דהתם קי"ל דלאו שמיה היזק והכא קיי"ל כרשב"ג דמשנתינו דשמיה היזק ע"כ. ונלע"ד דלהכי קתני אפותיקי לאחרים ולא קתני אפותיקי לב"ח לכלול בעל חוב או כתובת אשה אע"ג דבברייתא בגמ' איכא פלוגתא דתנאי דאיכא דמאן דסבר העושה שדהו אפותיקי לב"ח ולכתובת אשה גובין משאר נכסים אם מכר הלוה את השדה רשבג"א ב"ח גובה משאר נכסים אשה אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ודוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ע"מ כן נשאת ולא שיהא כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד. והרמב"ם ז"ל פי"ח דהלכות מלוה לא העתיק מלת לאחרים. ואיתה בירוש' פ' כל שעה דכ"ט ע"א ופליגי התם וגם בפירקין רב ור"י דגרסי' התם מי משחרר רב אמר בין רבו ראשון בין רבו אחרון ור' יוחנן אמר אין משחרר אלא רבו הראשון בלבד והתם מפרש טעמייהו. וביד פ' ז' דהל' חובל ומזיק סי' י"א ובפ"ח דהל' עבדים סי' ט"ו י"ו ובפי"ח דהל' מלוה ולוה סי' ו' ובטור סי' רס"ז ושם כ' דיש פוסקים גם ברישא כרשב"ג ע"ש ובח"מ סי קי"ז:
מי שחציו עבד: וכו' פי' דוקא עבד מפני שהוא מצווה על פרו"ר כופין את רבו אבל שכחה תשאר כמו שהיתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום א' ואי' בפסחים פ' האשה דפ"ח ורפ"ג דחגיגה וכתבו שם תוס' ז"ל והרב רבינו משולם גריס תקנתם את עצמו ואת רבו לא תקנתם כלל שגם הרב מפסיד הולדות ע"כ. ויש להסתפק אם כוונתו ז"ל להפך נוסח המשנה או לבד לפרש שאתם חשבתם שתקנתם אותו ואת רבו ולא תקנתם לא אותו ולא את רבו שגם הרב וכו' ונלע"ד שצ"ל דלרבינו משולם גם לב"ש לא נתקן אלא העבד לפרו"ר. עוד כתבו כאן ושם לא תהו בראה האי עשה אלים טפי מפרו ורבו כדאמרי' בגמ' דמגלה בפ' בתרא מוכר אדם ס"ת לישא אשה וללמוד תור' ומש"ה מייתי לא תהו בראה א"נ משו' דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לא הוה כפינן ליה. וריב"ם מפרש דנקט לשבת יצרה משו' דשייך אף בצד עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות וכן משמע קצת בירוש' דפירקין ודפ"ק דמועד קטן דאמר וכו' וכ' הר"ן ז"ל בפ' אותו ואת בנו דממתני' מוכח דאפי' לישא חציה שפחה וחציה בת חורין נמי אינו יכול משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות דאי שרי היכי אמרינן יבטל ע"כ. ותוס' ז"ל ג"כ האריכו לתרץ דאמאי לא ישא ממזרת או נתינה ע"ש וז"ל תוס' אשר שם בפ' האשה לישא שפחה אינו יכול וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש וי"ל משום דידה דליכא עשה דאפשר לה בעבד ועוד דבתחלת ביאה מיעקר לאו ולא מקיים עשה אלא בהוצאת זרע וכאן תרצו כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפייה לא דחינן ליה ללאו ע"כ. וא"ת וימכור עצמו בעבד עברי ויהיה מותר בשפחה וי"ל בזמן שאין היובל נוהג דאז נמי אינו נוהג עבד עברי ועוד אומר ר"י דאסור למכור עצמו בעבד כדאמרינן בפ"ק דקדושין וא"ת ישא חציה שפחה וחציה בת חורין וי"ל דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות וא"ת וישא ממזרת דממזר מותר בשכחה דבפ' האומר דקדושין א"ר טרפון יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה ומותר נמי בצד חירות דחרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וי"ל אי חציו קדושין תפוסין אתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש ואי לא תפסי א"כ בעילתו בעילת זנות ובהשולח מספקא ליה אי תפסי אי לא ועוד אומר ר"ת דאין תקנה להרבות ממזרין וא"ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה וי"ל דאע"ג דממזר מותר בשפחה נתין אפשר דאסור בה דקדש ועומד הוא הממזר שנוצר מאיסור דלא תכסי קדושין ולכך מותר בלאו דלא יהיה קדש והא דקאמרינן ביש מותרות דממזרת ונתינה לישראל לפי שיכול להכשיר זרעו שישא בנו שפחה ואע"ג דנתין אסור בשפחה האי גברא לא אכפת ליה באיסור דהא קא נסיב ממזרת ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ט דיבמות סימן ג' ואיתה בפ"ק דב"ב דף י"ג וברפ"ק דערכין ובטור י"ד סי' רס"ז:
לישא שפחה אינו יכול. בת חורין אינו יכול: כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכן הגרסא בדפוס בפרק קמא בעדויות:
ליבטל והלא לא נברא: והו. כך צריך להיות:
כופין את רבו ועושה אותו בן חורין: עיין בתוס' ז"ל שכתבו דלא שייך לומר כאן וכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך כיון שלא פשע חברו ושם בפסחים תרצו דמצוה רבה דלא תהו בראה שאני כדמשנינן גבי ר' אליעזר ששחרר עבדו דמצוה דרבים שאני אע"ג דעבר אעשה דלעולם בהם תעבודו הכא נמי דכוותה וכן תרצו ג"כ בסוף:
המוכר עבדו לגויים: בברייתא יצא לחירות וצריך גט שיחרור מרבו ראשון אמר רשב"ג בד"א שלא כתב עליו אונו דהיינו שטר כתוב בו לכשתברח מן הגוי אין לי עסק בך אבל כתב עליו אונו זהו שחרורו. בפי' ר"ב ז"ל כדאמרינן כופין אותו לפדותו וכו' מועתק מפי' רש"י ז"ל במתניתין שכתב כדאמרינן לקמן דקונסין אותו וכו' ואיתיה בגמרא. ובגמרא בעי בתר הכי מכר עבדו ומת מהו שיקנסו בנו אחריו לפדותו כשם שקונסין את אביו לפדותו עד עשרה בדמיו אליבא דלשון שני דריב"ל דאיתא בגמרא ומסקינן דלבריה לא קנסו רבנן דומיא דההיא דשדה שנטייבה שכתבתי בפ"ד דשביעית ודומיא דההיא דוכולן שכוונו מלאכתם במועד יאבדו כמו שכתבתי בפ' שני דמועד קטן:
או לחוץ לארץ: ואפילו לישראל ולאו דוקא לח"ל דה"ה אם מכרו לסוריא או לעכו כדקתני בברייתא בפ"ק ובברייתא יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני דקנייה רבו שני מיד רבו הישראל הראשון ולא הדרי זביני ואבד מעותיו דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב והיכא דאיכא איסורא השתא התם קנסינן והרי העבד ביד הלוקח הזה שהוציאו לח"ל: [ואי' בברייתא] רשב"ג אומר פעמים יצא לחירות פעמים לא יצא לחירות כיצד כו'. ואיתה בר"פ בתרא דערכין והקשו תוס' ז"ל לח"ל יצא לחירות וא"ת ה"ד אי עבד אזל מנפשיה איבד את זכותו ולא יצא לחירות כדקאמרינן בשמעתין דבעל כרחו של עבד אין רבו יכול להוציאו כדתנן בשלהי כתובות ואין הכל מוציאין וי"ל דמיד כשמכרו קנסינן ליה ללוקח פן ישתדלנו בדברים לילך אחריו ע"כ:
אין פודין: וכתבו תוס' פ' נערה דכתובות ד' נ"ב ומדקתני סתמא משמע כל שבויין ואפילו אשתו וא"כ מתניתין רשב"ג דס"ל הכי בברייתא שם פ' נערה שנתפתתה וזהו דעת רב אלפס שם בפ' נערה שנתפתתה:
מפני תקון העולם: שלא ימסרו הגויים עצמן כן כי הרמב"ם ז"ל ור"ב ז"ל אבל הכא בגמ' לא אתבריר אי משום האי טעמא אי משו' דוחקא דצבורא אלא שהר"ן ז"ל כתב בפ' נערה שנתפתתה שיש אומרים דהתם אפשיטא בעיין דהכא דמשום דלא ליתו לאיגרויי בהו הוא ולא משום דוחקא דצבורא דהא התם על הבעל לפדותה ולא מדחיק צבורא בהכי ואפ"ה אמרינן דאין פודה את אשתו ביותר מכדי דמיה ולי אפשר דכל היכא דלא מיפדא מדידהו אלא מחיובא כגון בעל בתקנת חכמים כפודה בדוחקא דצבורא דמי ולא אפשיטא בעיין ע"כ וכן כתב ג"כ כאן והאריך קצת ע"ש:
אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות [מן הנכרים] יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם: אי משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליגנבו ולייתו טפי רש"י ז"ל. וביד פ"א דהלכות תפילין סי' י"ג כתב שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן ובפ"ח דהלכות מתנות עניים סי' י"ב נראה שפסק כת"ק וכן ג"כ לשונו בפירוש המשנה והלכה כחכמים והתימה על ר"ב ז"ל שפסק כרשב"ג אע"פ שהכלל הוא שהלכה כמותו בכל מקום ששנה במשנתנו האי כללא לאו דוקא הוא אלא היכא דאיכא טעמא דמסתבר כמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמן פ' מי שאחזו וכמו שכתבתי בס"פ שני דברכות וגם הטור לפי דברי ב"י פסק כחכמים אבל בתוי"ט כתב שאפשר שהטור סובר דהלכה כרשב"ג. וביד רפ"ח דהל' עבדים וסי' ו' ובטור א"ה סי' ט"ל וסי' רנ"ב וביו"ד סי' רס"ז וסי' רפ"א ובגמרא הנא מעלין בדמי התפילין והמזוזות עד כדי חצי דינר שהוא טרפעיק אחד וכן בס"ת שדמיהם יקרים לפי עלוי זה יכול לעלות בהם דעל ריוח דבר מיעט כזה לא חיישינן שיתנו לבלשלול ס"ת תפילין ומזוזות:
המוציא את אשתו משום שם רע: וכו'. פ' כיצד אשת אחיו (יבמות דף כ"ה) בעי' אם חזר וכנס מהו שיוציא ואסיקנא דאינו מוציא דלא דמי לנטען על אשת איש דתנן התם אע"פ שכנס יוציא דנטען כיון שכנס אלומי אלמוה לקלא לומר שהיה אמת אבל מחזיר את אשתו אמרינן קם ליה בקלא דליתיה פי' שהיה שקר. ואיתה בפ' המדיר (כתובות דף ע"ד) ובפירקין דף מ"ו. וביד כולה מתניתין עד סוף סי' ח' פרק עשירי דהלכות גירושין סי' י"ב י"ג ובטור א"ה סי' י':
משום נדר: פי' שהיא כעסנית כל כך ונדרנית ונלע"ד דארבעה מחלוקות בדבר דתנאי בתראי לא אתי לפרושי דברי ת"ק אבל ברישא גבי שם רע ד"ה היא ואפילו ר' יהודה מודי בה דהא למסקנא ר' יהודה חייש לפריצותא וגם לקלקולא כמו שאכתוב בס"ד במתני' דבסמוך והיינו טעמא דפלגינהו תנא לתרי באבי ולא ערבינהו כנלע"ד: לא יחזיד כי' הר"ב שמא חלך וכו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכו' וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו בקצור אהא דתניא בברייתא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים פי' לאו בטל ממש קאמר דהא לאו תנאי גמור קאמר באומרו אילו הייתי יודע וכו' אלא כלומר שהוא יוציא עליה לעז לומר שהגט בטל ובניה ממזרים שבדעתו היה לתנאי גמור וכל שאתה אומר שאינו יכול להחזיר אף הוא לא ישתדל להוציא עליה לעז שאינו מצוי לקלקלה אלא כל זמן שהוא חושב שתחזור לו וא"ת א"כ ליכא קלקול לעולם דהא מכי נשאת לאחד אסורה לחזור לו וי"ל שהוא סבור כל שאין הגט בטל אלא מחמת שנמצאו הדברים בדאין אף כשנשאת היתה כסבורה שהיא מגורשת גמורה ואונס בישראל מישרא שרי והא דבעי ר"מ הכא הנאי כפול כדמוכח לקמן גבי אילונית וכדאמרן לאו תנאי כפול גמור קאמר אלא כפל דברים בעלמא וכגון דאמר לה הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך שאילו לא היה הנדר ושם רע לא הייתי מוציאך וטעמא משום דר"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכל שלא כפל דבריו לא שמעי' ממאי דקאמר לה משום נדר אני מוציאך שאילו לא היה הנדר נדר לא היה מוציאה ואפילו לעז ליכא אבל אם התנה תנאי גמור כגון דאמר לה ע"מ שהנדר נדר ואם לא היה הנדר נדר לא יהא גט אע"פ שאמרנו לו לעולם אינך יכול להחזיר היה הגט בטל עכ"ל ז"ל. בפי' ר"ב ז"ל ואמר אילו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנין לי מאה מנה וכו'. אמר המלקט ותניא כי האי טעמא ולהאי לישנא אם אמר בשעת גירושין משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך הוא דלא יחזיר ואם לא אמר מותר להחזי' דהא כיון דלא מצי לקלקלה משנשאת לא אסרו לו להחזירה עד שלא נשאת ואיכא לישנא אחרינא דטעמא הוי משום קנס שקנסו חכמים לאשה שלא יחזירנה כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות ולפיכך צ"ל לה הוי יודעת שמשום ש"ר או משום נדר אני מוציאך ומיהו בין אמר בין לא אמר לא יחזיר ותניא נמי כי האי לישנא:
ר' יהודה אומר כל נדר: וכו' תוס' דפירקין דף ל"ה ודס"פ מומין אלו ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן תקנ"ד:
שידעו בו רבים: דסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה דכתיב לא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה והוה להו לאיתשולי אשבועתייהו אי לא משום דהודר ברבים ורבנן דאמרי דיש לו הפרה התם לאו משום דאין לו הפרה הוא דאפילו הפרה לא צריך התם דמי חיילא שבועה עלייהו כלל הלא בטעות היתה והאי דלא קטלינהו משום קדוש ה' שלא יאמרו הגויים עברו על שבועתן. רבים עשרה דכתיב עדה ואיכא מ"ד תלתא דכתיב ימים רבים גבי זבה:
אינו צריך חקירת חכם: פי' הר"ן ז"ל אינו צריך חקירת חכם היינו שהבעל יכול להתירה כנדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה וכך פירשו בירושלמי ובתוספות פירשו אף בשאר נדרים וכגון שתלתה נדרה בדבר ואמרה קונם בעלי נהנה מפני שגנב כיסי והכה בני ונודע שלא גנב ושלא הכה וכן מוכיח בתוספתא ע"כ:
א"ר אלעזר: וכו'. ירושלמי פ' המדיר. בפי' ר"ב ז"ל שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו. אמר המלקט ור"מ סבר אדם אינו מקפיד שתתבזה אשתו הלכך צריך חקירת חכם ומצי לקלקלה וגרסינן בגמ' תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא וכמו שכתבתי וכתוב בחידושי הרשב"א ז"ל איכא למידק מאי קא מהדר אלישנא דמתני' בעלמא הא במתניתין גופה פליגי בה דר' יהודה על כרחין אית ליה משום פריצותא ור' אלעזר אית ליה משום קלקולא וכדאיתא בגמרא ופירשו בתוס' דלפרושי טעמא דת"ק קאתינן משום דקתני משום ש"ר לא יחזיר וכו' עד ועוד נ"ל דאי משום מתני' לא בריר לן אי משום פריצות אי משום קלקול דר' יהודה הא אמרי' לקמן דחייש לקלקול ולפריצות א"כ בשם רע לא אבריר לן מיניה אמאי לא יחזיר ור' אלעזר נמי אפשר דלא חייש לקלקול אלא לפריצות ובאין צריך חקירת חכם איכא פריצות טפי לפי שעשתה נדר שאינו נעקר לגמרי ואיכא עונש דאפשר דבעון נדרה זה ימותו בניו אבל בנדר שצריך חקירת חכם בדין היה שיחזור אמאי אכפת לן תלך אצל חכם ויתיר ונמצא נדר בטל מעיקרו ואין כאן עונש כלל והכין נמי איכא בירושלמי וכו' ואע"פ שהתלמוד שלנו חולק על טעם זה מ"מ כיון שהיה אפשר לפ' כן לא אפשר למידק מידי ממתני' לפיכך הוצרך להביא מהני מתנייתא דמישרשן בהדיא ע"כ בקצור. והתירו לו [חכמים] שיחזירנה בגמרא פריך פשיטא למאי ניחוש לה ומשני מ"ד ליגזור משום דר' נתן דתניא ר' נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כמי שהקריב עליו קרבן ושלם עונו לפי שע"י כן הוא מרגיל עצמו בנדרים והאי כיון דקיים נדרו ניקנסיה מלהחזיר אשתו קמ"ל:
מפני תקון העולם: רב ששת מפרש דארישא דקאמר לא יתזיר קאי דמסיק השתא דטעמא הוי מפני תקון העולם אי משום קלקולא אי משום שלא יהיו פרוצות בעריות ובנדרים ורבינא אמר לעולם אסיפא וה"ק אין שייך בבעל שנדר מפני תקון העולם וכדפירש כבר ר"ב ז"ל:
המוציא את אשתו: תוס' פ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה) והרא"ש ז"ל רפ"ק דיבמות ופי' רש"י ז"ל משום אילונית שלא הכיר בה כשכנסה ומ"מ צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין רש"י ז"ל:
ר' יהודה אומר לא יחזיר: בגמ' פריך מכלל דר' יהודה חייש לקלקולא ורבנן דאמרי יחזיר לא חיישי' לקלקולא והא לעיל גבי נדר אפכא שמעינן להו דקתני משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר כל נדר שלא ידעו בו רבים יחזיר ומסיק רבא לעולם ר' יהודא חייש לקלקולא וגבי נדר היינו טעמא דלא חייש דקסבר ליכא קלקולא דבנדר הצריך חקירת חכם סבר לה כר' אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הלכך לא מצי למימר אילו הייתי יודע וכו' דאנן סהדי שאעפ"כ היה מגרש שאין אדם רוצה וכו' ובשאינו צריך חקירת חכם ס"ל כר"מ דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר ואינו יכול לומר לאחר זמן אילו הייתי יודע שאני יכול להפר לא הייתי מגרשך דהיה לו להפר כיון שבידו הדבר תלוי ודרבנן אדרבנן נמי לא קשיא דמאן חכמים דהכא ר"מ היא וכו' כדפי' כבר ר"ב ז"ל:
א"ר יהודה אומר לה שתיקותיך: וכו' ירוש' א"ר יוחנן לית כאן ר' יהודה אלא ר"מ ותני כן משום ר"מ אומרים שתקותיך יפה מדבוריך ע"כ. ופי' הר"ן ז"ל שתיקותיך יפה ליך מדבוריך הנכון דה"ק על דעת שתתבעי כתובתיך לא גירשך כי הוא היה סבור שהיתה איילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומור ומגרש בכל צד אבל לא גירש על דעת שתתבע כתובתה ע"כ ודחה הוא ז"ל וגם הרז"ה ז"ל כי' רב אלפס ז"ל שפי' טעמא משום דאמרינן לה השתא הוא דברייתא משום שא"א לאילונית להתרפאת מעולם שאם היה היא יודע שתתרפא לא היה מגרשה מעולם:
המוכר את עצמו: וכו' ביד פ"ח דהל' מתנות עניים סי' י"ג ובהל' עבדים פ' שני סי' ז'. ובטור י"ד סי' רע"ב:
לוקח ומביא בכורים: כך היא גירסת רש"י ז"ל ור"ת ז"ל אומר ברוב ספרים לא גרסינן ומביא בוי"ו וה"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא בכורים לא שנא מוכר ול"ש אחר ור"ח ז"ל גריס הלוקח מביא וכו' וכן בירושלמי תוס' ז"ל והר"ז הלוי ז"ל כתב ה"ג וחזר ישראל ולקחה ממנו לוקח מביא בכורים מפני תקון העולם וקמ"ל אע"פ שבכרו וכל גדולתם היתה ברשות גוי לא מפקעי מבכורים ומאי דפריש רש"י ז"ל וגירסיה דגריס לוקח מביא בכורים ליתה כלל ע"כ. וכן נראה דגריס הר"ן שכתב לוקח מביא פי' אע"פ שגדלו הפירות ברשות גוי ע"כ. והרמב"ם ז"ל גריס וחזר ולקחה בפי' המשנה גם בפרק שני דהלכות בכורים סי' ט"ו גם בפ"א דהלכות תרומה וכן משמע נמי דגריס הראב"ד ז"ל שלא השיגו בזה:
מפני תקון העולם: בגמרא פריך מפני תקון העולם אין מדאורייתא לא פי' דאי אין קנין לגוי מדאורייתא ומשני אמר רב אשי שתי תקנות הוו דקושטא דמילתא דמדאורייתא מיחייב מעיקרא דאין קנין לגוי להפקיע מן המעשרות וכשראו חכמים שהיו מתייקרים בלקיחתם מן הגוים התקינו שהלוקח מן הגוים לא יביא בכורים כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוה לקנות וכשראו ג"כ שזה גורם שתשאר ביד הגוי ותשתקע בידם התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידעו שאין קנין לגוי בא"י קנין גמור וישתדל לפדותה מידו לפי שהיא עומדת בקדושתה במתנות ידועות עכ"ל הרמב"ם ז"ל. ולשון הגמרא כך הוא אמר רב אשי שתי תקנות הוו מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא כיון דחזו דקא מקרי ומזבני דסברי בקדושתייהו קיימן תקינו להו דלא ליתו כוין דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן וקא משתקען ביד גוים הדר תקינו להו דליתו ופי' רש"י ז"ל שתי תקנות הוו כלומר לעולם מדאורייתא מחייב דאין קנין לגוי והא דקתני מפני תקון העולם משום דמעיקרא משום סייג תקני שלא ליקח ולהביא כמפרש ואזיל לפיכך הוצרכו לחזור ולתקן ולהעמידו כדין תורה דסברי בקדושתייהו קיימן ואין נענשים בדבר משתקען ביד גוים שלא היה חזר ופודה אותן עכ"ל ז"ל. [הגה"ה מפי' הרמב"ם ז"ל שהעתקתי נראה דהוה גריס מיקרי וכן מצאתי ג"כ כתוב בתוס' יו"ט וכתב עוד ומה שפסק הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בפ"ד דפאה משנה ט' ומשנה ט' פ"ה דדמאי דיש קנין התם מיירי שלא חזר הישראל וקנאה לשדה עצמה ור"ב ז"ל שמפרש למשנתנו כמ"ד יש קנין היינו דלא כשנוייא דרב אשי ע"כ בקיצור]: