משנה גיטין ב ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ב · משנה ו | >>
קיבל הקטן כח והגדיל, חרש ונתפקח, סומא ונתפתח, שוטה ונשתפה, נכרי ונתגייר, פסול.
אבל פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, כשר.
זה הכלל, כל שתחילתו וסופו בדעתכט, כשר.
קִבֵּל הַקָּטָן וְהִגְדִּיל,
- חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ,
- סוּמָא וְנִתְפַּתֵּחַ,
- שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפֶּה,
- נָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר,
- פָּסוּל.
- אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ,
- פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ,
- שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטֶּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפֶּה,
- כָּשֵׁר.
- זֶה הַכְּלָל:
- כֹּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת, כָּשֵׁר:
קיבל הקטן - והגדיל,
- חירש - ונתפקח,
- סומא - ונתפתח,
- שוטה - ונשתפה,
- נוכרי - ונתגייר,
- פסול.
- אבל
- פיקח, ונתחרש - וחזר ונתפקח,
- פיתח, ונסתמא - וחזר ונתפתח,
- שפוי, ונשתטה - חזר ונשתפה,
- כשר.
- זה הכלל -
- כל שתחילתו וסופו בדעת - כשר.
אין ספק שבשעה שקיבל הגט היה רואה ואחר כך נאבד הראות, ואפילו שלא חזר, שהוא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
ואמנם אמר וחזר ונתפתח מפני שאמר וחזר ונשתפה שזה הכרחי, ולכך אמר כל שתחילתו וסופו בדעת ולא אמר בכשרות.
וכל פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה פסול להבאת הגט שלא נתקיים בחותמיו, ואין סומכין אפילו על מאמרו בפני נכתב ובפני נחתם, אבל אם נתקיים הוא בחותמיו הרי הוא כשר:
קיבל הקטן - הגט מיד הבעל:
והגדיל - קודם שמסרו לה:
פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח - אפילו לא חזר ונתפתח, הואיל והיה פתוח בשעת קבלת הגט שפיר מצי למיהוי שליח, דהא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אלא איידי דבעי למתני סיפא וחזר ונשתפה, שצריך שיהיה בן דעת בשעת נתינה, תנא נמי רישא וחזר ונתפתח. וכל פסולי עדות בעבירה, פסולין להביא את הגט, שאין נאמנים לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואם הגט מקויים בחותמיו, כשרים להביאו ל:
קבל הקטן וכו'. מאי דשכיח טפי תני ליה ברישא. דגדלות הקטן ודאי שכיח. וכן פקחות החרש שכיח יותר מפתוח הסומא. ופתוח הסומא שכיח טפי משיפוי השוטה:
[פתוח ונסתמא כו'. כתב הר"ב אפילו לא חזר ונתפתח כו' עיין בדבור דלקמן]:
זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת. לומר דבדעת תליא מלתא. אבל לא בכשרות. וסומא שהיה פתוח בשעת קבלה לא בעינן שיהא סופו בכשרות. כדדייק רב אשי בגמ'. והאי אתי זה הכלל למימרא. ומ"ש הר"ב ואם היה הגט מקוים. כבר כתבתי לעיל דהכי פסקינן כמ"ד טעמא דבעינן שיאמר בפ"נ כו'. משום קיום הוא:
(כח) (על המשנה) הקטן. מה דשכיח טפי תני ליה ברישא. דגדלות הקטן ודאי שכיה וכן פקחות החרש שכיה יותר מפתוח הסומא ופתוח הסומא שביח טפי משיפוי השוטה:
(כט) (על המשנה) בדעת. לומר דבדעת תליא מלתא אבל לא בכשרות, וסומא שהיה פתוח בשעת קבלה לא בעינן שיהא סוף בכשרות. גמרא:
(ל) (על הברטנורא) דההלכה כמ"ד דמשום קיום הוא:
קבל הקטן והגדיל: וכו' ביד פ' ששי דהל' גירושין סי' ח'.
פתוח: וכו' ביד שם פ"ז סי' י"ט. וכתוב בתוס' יו"ט קבל הקטן וכו' מאי דשכיח טפי תני ליה ברישא דגדלות הקטן ודאי שכיח וכן פקחות החרש שכיח יותר מפתוח הסומא ופתוח הסומא שכיח טפי משפוי השוטה ע"כ. וכך הייתי רגיל ג"כ אני לתת טעם לדבר ועוד נלע"ד דמשום דחרש ונתפקח סומא ונתפתח הוו מענין אחד וגם הלשון נופל על הלשון להכי תננהו בהדי הדדי ודכוותה כתבתי בריש בבא קמא בשם ה"ר שמשון ז"ל. ועוד דאיצטריך למיתני בסיפא סוטה ונשתפה משום סיפא דסיפא דבעי למיתני כל שתחלתו וסופו בדעת דקאי אשוטה דסמיך ליה כמו שאכתוב בסמוך וה"ה דקאי אחרש וכמו שאכתוב דתרוייהו בחד שיאטא נינהו:
פתוח ונסתמא: אפילו לא חזר ונתפתח ואמר רב אשי דייקא נמי דקתני זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת פי' כגון חרש ושוטה ולא קתני תחלתו וסופו בכשרות ואי סומא נמי דוקא חזר ונתפתח בעינן ה"ל למיתני בכשרות דהא סומא בר דעת הוא לעולם ולא שייך למיתלי טעמא בדעת אלא בפסול אלא ודאי דלא בעינן תחילה וסוף אלא בתחילה לחודיה סגי גבי סומא:
יכין
קבל הקטן: הגט מהבעל:
והגדיל: קודם שנתנו לה:
שוטה ונשתפה: נתיישב [ונ"ל דשוטה הוא לשון משוט בארץ [אונרוהיג], שמחשבותיו אינן שוהין בהתבוננת על כל דבר, רק משוטטים ועפים הנה והנה. ונגד זה כשנתיישב, נקרא נשתפה, שהוא לשון מנוחה, כמו שפה מהצער [נדה ל"ז]:
נכרי ונתגייר: בתוי"ט כ' דלהכי נקט להו הכא שלא כסדר המורגל, חשו"ק יחד. משום דכל דבר שמורגל תקנתו טפי מהקודם. טפי נקט ליה ברישא. ואחמ"כ רבינו מכחיש המפורסם, דטפי מורגל שישתפה השוטה משיתפתח הסומא, וכ"כ תקנת הסומא מצוי יותר מתקנת החרש. רק נ"ל דמתחיל בקטן. דהוא היותר פשוט שיפסל. מדבשעת קלקולו א"א שיתוקן. והדר נקט חרש דדמי לקטן, שעכ"פ שניהן יכולין לומר אחר שנתקנו בפ"נ מקודם, משא"כ סומא הרי לא ראה מקודם. והדר נקט סומא, שעכ"פ יכול להעיד ששמע בסמיותו קול קולמסא, משא"כ שוטה אינו בר דעת כלל. מיהו כולהו בכלל ישראל הם, ולולא קלקולם היו בני עדות, משא"כ עכו"ם אפילו מל וטבל ולא נתכוון לשם גירות, לאו בכלל עדות הוא]:
פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח: אפילו לא חזר ונתפתח נמי כשר, מדמצי שפיר לומר בפ"נ. מיהו צריך אז לומר בפ"נ, בפני ג', דהוא אינו מצטרף, דסומא אינו נעשה דיין. וגם צריך שיכיר האשה בטביעת עינא דקלא, ולא מהני שיעידו לפניו שזו היא אשת פלוני, אע"ג דבפתוח ואינה מכירה מהני כה"ג [קמ"ב י"א]. והא דנקט מתניתין חזר ונתפתח, היינו איידי דאינך:
זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת: נקט זה הכלל, לאשמעינן דבדעת תליא מלתא ולא בכשרות, ולאפוקי סומא דא"צ סופו בכשרות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת