מלאכת שלמה על גיטין ב
<< · מלאכת שלמה · על גיטין · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
המביא גט: בגמרא פריך הא תו למה לי הא תני ליה חדא זימנא ומשני אי מההיא הוה אמינא צריך ואי לא אמר כשר קמ"ל. ובגמרא משמע דגרסי' ברישא בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו כו'. והקשו תוס' ז"ל ותימא למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו כיון דתנא בפני נכתב חציו ונחתם כולו כ"ש בפני נחתם חציו ואומר ר"י דאיצטריך דסד"א ליתכשר דחשיב טפי מכתב סופר ועד דאיכא שני עדים חתומין אלא דליכא קיום אלא אכתיבה וחתימת עד אחד ועדיף מבפני נחתם כולו ונכתב חציו דבעינן שיעיד על עיקר הכתיבה כדאמרינן בגמרא בריש מכלתין דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא עכ"ל ז"ל:
בפני נכתב חציו ונחתם כולו: ביד פ"ז דהל' גירושין סי' י"ב וכולה מתניתין שם סי' י"ג י"ד ט"ו ט"ז. ובטור א"ה סי' קמ"ב ובנוסח הגמרא קתני בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו ותימא דאמאי הדר תני ובפני דה"ל למיתני ונחתם חציו וכן נמי קשה בסיפא דקתני התם בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו פסול דה"ל למיתני ונחתם כולו עיין עליו:
בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו פסול: אמר רב אשי אפילו אמר אני הוא עד שני פסול מ"ט או כולו בקיום הגט כגון זה שאומר זו חתימת ידי או כולו בתקנת חכמים שהאמינו השליח כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם העידו שנים על חתימת ידי עד שני א"נ העיד הוא ואחר על חתימת ידי עד שני כשר דליכא מידי דכי אמר עד אחד כשר וכי אמרי תרי פסול וליכא נמי מידי דאילו אסיק איהו לכולה מילתא כשר וכי איכא חד בהדיה פסול ואמרינן בגמרא דמשנה יתירא דקתני מתני' בפני נחתם חציו פסול אע"ג דהא קתני אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול דהשתא אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דהאי קא מסהיד אכולה כתיבה והאי קא מסהיד אכולה חתימה פסול חציו מיבעיא אלא ע"כ משנה יתירא רבותא דרב אשי אתא לאשמועינן דאפילו אמר אני הוא עד שני פסול ולאינך אמוראי דבגמרא לא זו אף זו קתני דבין כך ובין כך לשאר באבי בעי' למימר דלא זו אף זו קתני:
שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד: שלישי אומר בפני נחתם רש"י ז"ל:
ור' יהודה מכשיר: אפילו הגט יוצא מתחת יד אחד מהם ובהא פליגי ת"ק סבר גזרינן דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד דהא מ"ד משום לשמה מודה נמי בטעמא דקיום ור' יהודה סבר דלא גזרינן דכיון דאצרכוה תרי אחריני במקומו לאסהודי אכתיבה תו לא אתי לאחלופי. ואיכא בגמרא לישנא אחרינא אפכא ממש דפסיל ת"ק אפילו גט יוצא מתחת יד שניהם ולההוא לישנא חלוק היה ר"י אף בראשונה גבי אחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפ"נ כיון דיוצא מתחת יד שניהם:
ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר: גמ' א"ר אמי א"ר יוחנן אפי גט יוצא מתחת ידי חתימה כשר פי' ואפי' מתחת יד אחד מהם והרבותא היא דאע"ג דעל הכתיבה ליכא אלא חד וכיון דלאו שליח לא מהימן אפ"ה כשר דשנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ כרבא דאמר דטעמא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכיון שאנו יודעין על פי אלו השנים שהבעל מסרו להם תו ליכא למיחש לזיוף ואהאי לישנא קאמר ליה ר' אמי לר' אסי דיתד הוא שלא תמוט: וכתבו תוס' ז"ל אחד אומר בפ"נ ושנים אומרים בפ"נ כשר לרבא דמפ' טעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו אפילו ליכא שום עד שמעיד על הכתיבה כשר ולא נקט אחד אומר בפני נכתב אלא אגב רישא דתני ע"כ:
משנה ב עריכה
נכתב ביום ונחתם ביום: פי' בו ביום והא פשיטא אלא זו אף זו קתני ומיהו מצינן למימר דהאי רישא ה"פ דין הוא דלכתחילה יכתב ביום ויחתם בו ביום והדר קאמר תנא דמכל מקום אם נכתב בלילה ונחתם בלילה או אפילו נכתב בלילה ונחתם ביום כשר:
נכתב ביום ונחתם בלילה פסול: וכל שכן למחר או ליומא אוחרא וביד פ"א דהלכות גירושין סי' כ"ה:
ור"ש מכשיר: הקשו תוס' ז"ל וא"ת וניחוש שמא נכתב בלילה והקדימו הבעל והאשה וכתבו זמן של יום לעשותה קנוניא על הלקוחות ואע"פ שבא לגרשה כדחיישינן בספ"ק דב"מ גבי שובר. וי"ל דלעולם אין חותמין העדים כשרואין הזמן מוקדם אא"כ יודעין שביום הזמן נכתב ע"כ. עוד הקשו ז"ל לר' יוחנן דמפרש טעמא שמא יחפה על בת אתותו אמאי כותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כדתנן בפ' גט פשוט וליחיש שמא תזנה ויתן לה בצנעא כדי לחפות עליה וי"ל דמסתמא מיד אחר הכתיבה יתן לה הגט דלא מקדים פורענותא לנפשיה אם אינו חפץ לגרשה עכ"ל ז"ל. עוד כתבו תוס' ז"ל וא"ת ומ"ד משום בת אחותו בזמן הזה למה כותבין זמן בגיטין דאפילו בזמן הזה משמע דבעי זמן כדתנן גיטין פסולין וי"ל גזרה שמא יחפה על בניה ממזרים א"נ מהרה יבנה ביהמ"ק א"נ שלא יאמרו זנתה אחר גירושין ויחזירנה דגרושה שזנתה מותרת לחזור כדאמרינן בפ' שני דסוטה עכ"ל ז"ל:
שהיה ר"ש אומר כל הגיטין: וכו' יתכן שר"ש לא חלק פנים בפנים עם ת"ק אלא רבינו הקדוש אמר ור"ש מכשיר שהרי ידענו שהיה אומר כל הגיטין וכו'. בפי' רע"ב ז"ל דסבר ר"ש דחכמים תקנו זמן בגיטין משום פירי פי' דאי משום זנות ס"ל דהיא מילתא דלא שכיחא ורבנן סברי דמשום פירי לא הוצרכו לתקן זמן דכשאין בו זמן נמי כשיבא הגט ליד האשה יכולה לבוא לב"ד או לפני עדים ותראה להם גיטה ויכתבו לה שבאותו היום נתגרשה תוס' ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ונראה דהלכתא כר"ש בשעת הדחק כגון שנשאת כבר בגט זה או שהלך הבעל לדרכו דהא ריב"ל קאמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ואפילו לא נמסר לה הגט אלא אחר זמן ולא חיישינן שמא פייס ובטל הגט דאם איתא דפייס קלא אית לה למילתא כדברי ר' יוחנן וריב"ל נמי ס"ל כותיה בהא ע"כ:
משנה ג עריכה
בכל כותבין: וכו' ביד רפ"ד דהל' גרושין וסי' ב' ג' ובטור א"ה סי' קכ"ד וסי' קכ"ה:
בכל דבר שמתקיים: לאתויי מי טריא ועפצא פי' מי טריא מים ששורה בהם פרי שהוא כעין עפצים וי"מ מי גשמים שנשארים על הגגות [הגה"ה ונלע"ד שנשחלים מן הגגות צ"ל והיינו הדלף שהוא שחור ומ"מ היא היא] וכתב הר"ן ז"ל דהא דלא קאמר לאתויי הא דתניא בברייתא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר משום דהנהו דוקא בדיעבד ומתניתין בכל כותבין קתני דמשמע אפילו לכתחילה ע"כ. וקשה לע"ד הא דקאמר בגמרא דבכל דבר שהוא של קיימא דקתני במתניתין לאתויי מי טריא ועפצא ומלת בכל כותבין דקתני ברישא דמתניתין לא דייק לה כלל לאתויי מאי ונלע"ד דובכל דבר שהוא של קיימא שהיא בבא שלימה מיותרת מפרש דאתא לאתויי מי טריא ועפצא דקתני בברייתא דר' חנניא אפילו לכתחלה וממילא ידענא דמלת בכל דקתני ברישא דמתני' שהיא מלה אחת יתירה בלבד אתיא לאתויי כתבו באבר ובשחור ובשיחור דבברייתא דר' חייא לבדיעבד בלבד וכמו שכתב הר"ן ז"ל. והעלו תוס' ז"ל בר"פ כל כתבי דהכא קרי לסם וקומוס וקנקנתוס דבר המתקיים טפי ממשקין ומי פירות אבל לגבי דיו מיקרו דבר שאינו מתקיים והא דתנן בפ' שני דסוטה דאין כותבין מגלת סוטה אלא בדיו שנאמר ומחה כתב שהוא יכול להמחק דמשמע דקומוס וקנקנתוס מתקיימין יותר מדיו אומר ר"י דלעולם אין מתקיימין כמו דיו אלא שאין יכולין להמחות כמו דיו לפי שנבלעין בקלף ע"כ:
אין כותבין לא במשקין: וכו' נראה דכולה האי בבא יתירא ובמה שכתבתי שהעלו תוס' ז"ל ניחא קצת:
על העלה של זית: וז"ל הר"ן ז"ל על העלה של זית תלושה ואליבא דר' אלעזר דס"ל עדי מסירה כרתי אפילו בכותב על העלה בדיו כשר אע"פ שהוא כתב שיכול להזדייף ואליבא דר"מ דוקא ברושם וקמ"ל מתני' דעלה של זית דבר המתקיים הוא דבין לר' מאיר בין לר' אלעזר אין כותבין את הגט אלא בדבר המתקיים על דבר המתקיים והיינו דתניא בתוספתא וכו' ע"ש ולענ"ד דעלה של זית דנקט לשון יחיד לאו דוקא דהא פשיטא ודאי דדבר נמנע הוא לכתוב כל הגט ולחתום העדים בעלה אחד של זית אפילו משני צדדיו אפילו שיהא העלה היותר גדול שימצא ואפילו בכתיבה דקה מן הדקה אלא ר"ל על עלין של זית תפורין ומעורין זה בזה דאי אינם מעורין לא מהני דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים:
ועל הקרן של פרה: וכו' ביד פ"א דה"ג סי' י':
ונותן לה את הפרה: וכו' ונותן לה את העבד. כתבו בשם רבינו מאיר הלוי ז"ל שצריך שיתן את העבד ואת הפרה בפירוש הא בנותן לה ואמר הא גיטך סתמא אינו במשמע שנתנם לה כולם והגט בטל הר"ן ז"ל. ונלע"ד מתוך סוגיית הגמרא שאם נתן לה את העבד או את הפרה בגיטה וכתובתה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה:
ונותן לה את העבד: דלאו טעמא דמחוסר קציצה הכא גבי עבד לא אפשר למקצייה דשייך במצות ואינו רשאי לחבול בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים. וכתב הר"ן ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל דלא מקרי מחוסר קציצה אלא היכא דקודם כתיבה הוה בדעתיה למיגז מיניה וכה"ג היא דליכא למיגז מיניה בתר דאיכתוב אבל אי לא הוה בדעתיה למיגז לית לן בה ומיהו גם פרה וכל דבר ששיורו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן דעתו שלא לשייר פסול דמתניתין דנותן לה את הפרה סתמא תנן ע"כ. בפי' ר"ב ז"ל ורבנן אי כתב בספר כקאמרת פי' דאז הוות מצית למימר דכי רבי מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי אבל השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא ועל דכל מאי דבעי לכתוב. וכתבו תוס' ז"ל בפ' שני דסוטה דף י"ז אמתניתין דתנן התם ואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר אלא על המגילה תימא אמאי לא מרבינן כל מילי מוכתב כדאמרינן פ' שני דגיטין ספר אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר ת"ל וכתב מ"מ א"כ מה ת"ל ספר מה ספר שאין בו רוח חיים ורבנן אי כתב בספר כדקאמרת אלמא כל היכא דכתיב בספר כ"ע מודו דמרבינן אבל מילי בר מדבר שאין בו רוח חיים. מיהו לפי' ר"ת לא קשיא מידי דבכלל ופרט דרשי' ליה דחזר וכתב וכתב לה ספר כריתות אבל הכא כלל ופרט הוא ואין בכלל אלא מה שבפרט א"נ התם קרא יתירה הוא דקא דריש משום דכתיב תרי זימני וכתב לה ספר כריתות ובירוש' נמי מקשה לה וכו' ע"ש:
אלא על האוכלין: כך היא הגרסא בקצת נוסחאות וגם בירוש' ושמא ר"ל וכל שכן על האוכלין אבל בבבלי ולא על האוכלין וכתוב בתוס' יו"ט ולא על האוכלין שכן עלה של זית מאכל ליונים כמו שאתה מוצא בנח ע"כ: וקשה לע"נ דמנא ליה דר' יוסי הגלילי פוסל על העלה של זית דילמא לא פסיל אלא על אוכל ממש כגון אם כתב לה גיטה ע"ג ככר לחם או ע"ג תפוח וכיוצא בו דהוי אוכל גמור אבל עלין שהן של קיימא משמע דס"ל כרבנן דמכשרי וקצת רמז יש לדבר בדבור תוס' דבגמרא המתחיל מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ע"ש וגם מלשון דנקט במתני' יש רמז לדבר דנקט ברישא על דבר שאין בו רוח חיים והדר נקט אף לא על האוכלין ואי קאי אמילתיה דת"ק לגמרי לנקוט ברישא אוכלין והדר לינקוט דבר שאין בו רוח חיים אי טעמא דת"ק דנקט עלה של זית הוי לאשמועינן רבותא דכותבין על האוכלין אלא ודאי משמע דת"ק דנקט עלה של זית הוי לאשמועינן רבותא דהוי דבר המתקיים וכותבין עליו וה"ה על האוכלין המתקיימין דכותבין עליהם ור' יוסי הגלילי פליג באוכלין ואפשר דמודה בעלים המתקיימין:
משנה ד עריכה
אין כותבין במחובר לקרקע: פ"ק דמכילתין דף ג' ודף ד' וביד שם פ"א סי' ז' ובטור א"ה סימן קכ"ד וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל דאפילו אם כתבו על אילן המחובר לקרקע ונתן לה הקרקע פסול דבעינן דבר הניתן מיד ליד ושכן משמע בירושלמי. ובגמרא פריך כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין וליכא לאקשויי דמאי פריך תלמודא דדילמא דה"ק אין כותבין לכתחילה ואם בדיעבד כתבו במחובר כשר מאחר שהחתימה היתה בתלוש כדאיתא בכמה דוכתי במשניות משום דהכי הוי פסולו מן התורה ואפילו בדיעבד מפסיל אם כתבו על המחובר וכמו שפי' הר"ן ז"ל ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל שכתב אין כותבין במחובר דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה ע"כ. וסמוך לזה כתב עוד בגמרא פריך והאמרת רישא אין כותבין כלומר כיון שהמחובר פסולו מן התורה משום דכתיב וכתב ונתן מש"ה פריך שפיר בגמרא והא אמרת רישא אין כותבין ור"ל אפילו בדיעבד ומשני וחתמו היינו כתבו לתורף כמו שפי' ר"ב ז"ל וקרי ליה חתמו משום דקאי אתורף שהוא עיקר הגט כמו החתימה שהיא עיקר בשאר שטרות ומתני' דבעי כתיבה בתלוש דדריש וכתב דקרא אכתב הגט ולא אחתימת העדים ר"א היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תיקון העולם ועדי מסירה כרתי וריש לקיש חתמו ממש שנינו בסיפא דמתניתין תלשו וחתמו ונתנו לה כשר דכי כתיב קרא וכתב אחתימת עדים שהיא עיקר ור"מ היא דאמר עדי חתימה כרתי וה"ק אין כותבין תורף גזרה שמא יחתום:
כתיבתו וחתימתו בתלוש: וא"ת למה ליה למנקט וחתימתו כיון שהיתה כתיבתו בתלוש אי אפשר לחתימתו שתהא במחובר וי"ל דמשכחת שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעי והשריש וחתמו תוס' ז"ל. והקשה הר"ן ז"ל לאוקימתא קמא שהיא אליבא דהלכתא וז"ל וא"ת ומ"ש דהכא גבי מחובר שרי טופס שנכתב שלא בהכשר בדיעבד ולקמן בפ' כל הגט גבי טופסי הגיטין אסרינן לה אפילו בדיעבד ולקמן בפירקין גבי הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו לאוקימתא דאמר רב יהודה אמר שמואל דמוקי לה בשייר מקום התורף שרי לטופס אפילו לכתחלה וי"ל דגבי סופרים דהיא מילתא דשכיחא טובא שעושין כן להשתכר אסרו טופס אפילו בדיעבד גזרה משום תורף והכא גבי מחובר דלא שכיח כולי האי אסרו לכתחלה והתירו בדיעבד וגבי חש"ו דלא שכיח כלל מוקמי ליה טופס אדיניה ושרינן ליה אפילו לכתחלה עכ"ל ז"ל:
אין כותבין: וכו' תוס' דפ"ח דשבת ד' ע"ט ודפ"ק דקדושין ד' ט' ודפ' חזקת (בבא בתרא ד' נ"א:)
על הנייר המחוק: פי' רש"י ז"ל מפני שיכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכתוב בו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מנכרא מילתא דהעדים נמי על המחק חותמין ולא נהירא דהא קיימא לן בפ' גט פשוט דשטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר שמא תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת דהיינו במקום חתימת העדים לנמחק שני פעמים דהיינו במקום שיחזור וימחוק אלא מתני' בהוא על המחק ועדיו על הנייר עסיקינן שהוא פסול ואין לו תקנה הר"ן ז"ל. ותוס' והרא"ש ז"ל כתבו אפכא בקצור וז"ל על נייר מחוק שהכתב על נייר שאינו מחוק ועדיו על המחק אבל שניהם על המחק כשר כדאמרינן בר"פ גט פשוט דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים ע"כ:
ולא על הדפתרא: היינו דמלית וקמיח ולא אפיץ וכ"ש שאין כותבין על חיפא דהיינו דמליח ולא קמיח ולא אפיץ או על מצה דהיינו דלא מליח ולא קמיח ולא אפיץ ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל בפירושו ז"ל שכתב ובגמרא מפרש מאי דפתרא:
וחכמים מכשירין: היינו ר' אלעזר דס"ל עדי מסירה כרתי אבל לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי מודה לריב"ב דאפילו גט אשה אין כותבין על הדפתרא ובטור ח"מ סי' מ"ב [עי' בתוי"ט ד"ה וחכמים מתירין] וקשה קצת לע"ד דנלענ"ד דיותר היה שייך למיתני האי מילתא דר' יהודה בן בתירא לעיל גבי דיו וקומוס וכו' וגבי עלה של זית דמכשיר ת"ק אע"פ שהוא דבר המזדייף ור' יהודה בן בתירא פוסל אפילו על הנייר המחוק ועל הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וכל שכן על העלה של זית מטעם זה וכן בטור א"ה ר"ס קכ"ד כתב אפילו על העלה של זית אע"פ שהוא דבר המזדייף כשר ונראה לומר דה"ק הא דאמינא לך כותבין על העלה של זית דוקא תלוש דהא אין כותבין במחובר ורי"ב בתירא פוסל אפי' בעלה תלוש מטעם זיוף ודו"ק:
משנה ה עריכה
הכל כשרין לכתוב אפילו חש"ו: לפי הפי' שהביא ר"ב ז"ל אין בין חש"ו לנכרי אלא שחש"ו לכתחלה יכולין לכתוב התופס בלבד אם גדול עומד על גביהם ונכרי דוקא בדיעבד אם כתב התופס כשר משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. וכתב הר"ן ז"ל ולענין כתיבת הגט העבד הרמב"ם ז"ל השווה אותם לכתיבת נכרי והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואע"ג דלאו בר כריתות הוא משמע דלגבי כתיבה לא קפדינן אבני כריתה דהא אפילו נכרי מכשירינן אי לאו משום דאדעתא דנפשיה עביד ובעבד ליכא למימר הכי דהא שייך במצות וה"ל כאשה ע"כ. ולדידיה אתי שפיר מלת הכל דמצינן למימר דלאתויי עבד קתני לה. ואיתא להאי בבא בתוס' פ"ק דחולין דף י"ב י"ג וביד פ"ג דה"ג סי' ט"ו ובטור א"ה סי' קכ"ג ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תקצ"ג. והקשה הר"ן ז"ל וא"ת והא תנן בריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה אלמא אע"פ שאחרים עומדין על גבן לא חשיבא כוונה דידהו וי"ל דהתם מיירי כשאינו מלמדו לכוון לשחוט אלא רואין אותו ראיה בעלמא אבל הכא מיירי בגדול עומד על גביו ומלמדו ומזהירו לעשות לשמה ובכי ה"ג חשיבא לן כוונה דידהו עכ"ל ז"ל וכן כתבו תוס' ז"ל ובתשובת הרשב"א ז"ל סי' כ"ו הביא דברי התוס' ופלפל עליהם ואחרי כן כתב בסוף דבריו וז"ל בקצת שנוי ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה כמו שאמרנו שאומרים לו כתוב שם פלוני וכתוב לשמה והוא כותב כתוב שם פלוני ולשמו והוא כותב גם הוא רמי אנפשיה ומכוין לשמן ובשחיטה דליכא הוכחה כלל אף בשאחרים עומדים על גביהן אפי' חרש שוטה וקטן אינם כשרין לה למה דבעי כוונה לשחיטה וכ"ש שוטה אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת שהוא רואה האשה ורוקקת או שהיא רואה הנחלץ ומלמדין אותה כל אותו הענין עם מה שאחרים העומדים על גביהן ומלמדין אותן חרש וקטן דאית להו דעתא קלישתא רמו אנפשייהו אבל שוטה דלאו בן דעת הוא אע"ג דאיכא ב"ד שעומד על גביו כיון דליכא הוכחה גמורה לא רמי אנפשיה וחליצתו פסולה ואם הדבר כן כמו שאמרנו אף במצה כן דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא דליכא הוכחה כלל והלכך אף בשאחרים עומדין על גביהן אין יוצאין בה ולזה הדעת נראה שנטה דעת הפייט שכתב התם ע"כ. והילך לשון השאלה שיובן לך הענין טפי פורתא ששאלת מה שייסד הפייט באזהרות הפסח נמנע שלא ילוש חש"ו וגר שכפר וכל האוכל מצה על ידיהם יבוש ויוכלם ואע"פ שאתה ישראל בר דעה ושפר כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר אם הלכה כן ואפילו במצה של מצוה כי לא מצאתי כן בשום מקום שיהא אסור ללוש חש"ו ע"כ:
האשה כותבת את גיטה: ביד פ"ד דה"ג סי' ה':
שאין קיום הגט אלא בחותמיו: ועיין בפ' כל הגט (גיטין דף כ"ו.) ולכאורה לא קאי רק אבבא דהאשה כותבת את גיטה וכו' ואי קאי נמי ארישא דאפילו חש"ו כשרין לכתוב מיירי בעומד גדול על גביהן אלא דא"כ אין צריך טעם לדבר דהא לא כתבי אלא טופס אע"ג דגדול עומד:
הכל כשרין להביא: בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תקס"ה ונראה דהכל לאתויי אפילו פסולי עדות ואיתה בפ"ק דמכילתין דף ה' ודף ט':
ונכרי: גמרא א"ר אסי א"ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין וה"ה שאינו נעשה להביא והקשו תוס' והרא"ש ז"ל וא"ת וליתני במתני' עבד לרבותא אע"ג דישנו בקצת מצות כאשה וכ"ש נכרי ותירץ ר"ת דנקט נכרי משום דבעי למיתני נכרי ונתגייר פסול אע"פ שבאותו שעה היה בדעתו להתגייר ובידו להתגייר יותר ממה שביד העבד להשתחרר וק"ל כר' יוחנן ופסול בין להולכה בין לקבלה אבל הרב ן' מאגאש ז"ל ס"ל שלא פסלו העבד אלא לקבלה אבל להולכה והובאה כשר. והרשב"א ז"ל ס"ל שאם העבד הוא שליח הולכה הוי ספק. וביד פ"ג דהלכות אישות סי' י"ז ובפ' ששי דהלכות גירושין סי' ו' ובפרק שני דהלכות שלוחין סי' ב' ובטור יו"ד סי' רס"ז וכולה מתניתין עד סוף פירקין באבן העזר סימן קמ"א וסי' קמ"ב:
משנה ו עריכה
קבל הקטן והגדיל: וכו' ביד פ' ששי דהל' גירושין סי' ח'.
פתוח: וכו' ביד שם פ"ז סי' י"ט. וכתוב בתוס' יו"ט קבל הקטן וכו' מאי דשכיח טפי תני ליה ברישא דגדלות הקטן ודאי שכיח וכן פקחות החרש שכיח יותר מפתוח הסומא ופתוח הסומא שכיח טפי משפוי השוטה ע"כ. וכך הייתי רגיל ג"כ אני לתת טעם לדבר ועוד נלע"ד דמשום דחרש ונתפקח סומא ונתפתח הוו מענין אחד וגם הלשון נופל על הלשון להכי תננהו בהדי הדדי ודכוותה כתבתי בריש בבא קמא בשם ה"ר שמשון ז"ל. ועוד דאיצטריך למיתני בסיפא סוטה ונשתפה משום סיפא דסיפא דבעי למיתני כל שתחלתו וסופו בדעת דקאי אשוטה דסמיך ליה כמו שאכתוב בסמוך וה"ה דקאי אחרש וכמו שאכתוב דתרוייהו בחד שיאטא נינהו:
פתוח ונסתמא: אפילו לא חזר ונתפתח ואמר רב אשי דייקא נמי דקתני זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת פי' כגון חרש ושוטה ולא קתני תחלתו וסופו בכשרות ואי סומא נמי דוקא חזר ונתפתח בעינן ה"ל למיתני בכשרות דהא סומא בר דעת הוא לעולם ולא שייך למיתלי טעמא בדעת אלא בפסול אלא ודאי דלא בעינן תחילה וסוף אלא בתחילה לחודיה סגי גבי סומא:
משנה ז עריכה
נאמנות להביא את גיטה: בר"פ התקבל וצ"ע שם בדבור רש"י ז"ל שכתב שם ופירש שהן חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה כאילו ליתנהו בגרסת המשנה וגם פה קשה אמאי איצטריך ליה לתנא למיתנינהו ושמא לאשמועינן דלהבאת גט אפילו אם היתה יבמתה אחותה ג"כ אע"ג דפסולה לומר מת בעלה כשרה להביא את גיטה ועוד נלע"ד דאשמועינן האי תנא דמתניתין שאם מתחלה זה ימים אמרה שום אחת מאלו הנשים מת בעלה ולא האמנוה ויצא הדבר שקר אם שוב חזרה אותה ששקרה והביאה הגט נאמנת והיינו דקתני מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח כלומר אפילו במי שכבר הוחזקה שקרנית. ועוד נלע"ד דלפי שאין הטעמים שוין בכשרות הני נשים דמתני' דהכא לכשרות חרש ושוטה שתחלתן וסופן בדעת דמתניתין דלעיל להכי שבקיה תנא ללישנא דכשרות דמתניתין דלעיל ונקט לשון נאמנות ועוד דהתם גבי מת בעלי שייך למיתני לשון נאמנות ולא לשון כשרות ובגמרא פריך והתניא כשם שאין נאמנות לומר מת בעלה כך אין נאמנות להביא את גיטה ומשני אביי מתניתין בח"ל דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה דהא הצריכוה לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומש"ה מהימנא וברייתא בארץ ישראל דאי אתי בעל ומערער משגיחינן ביה דהא לא נתקיים גיטה בב"ד ואיכא למימר שזו מתכוונת לקלקלה לא מהימנא ותניא כוותיה דאביי ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"ע אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו ומה נשים שאמרו חכמים אין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה היא שנאמנת לומר מת בעלה אינו דין שנאמנת להביא את גיטה וממקום שבאת מה להלן צריכות שיאמרו בפ"נ ובפ"נ אף היא צריכה שתאמר בפ"נ ובפ"נ ומדקתני בברייתא מה להלן צריכות שיאמרו וכו' ש"מ בח"ל עסקינן כאביי אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דבח"ל עסקינן דהא רישא הכל כשרין להביא וכו' אוקימנא בח"ל משום סומא וסיפא נמי קתני האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה וכו' ש"מ דבח"ל מיירי ג"כ בבא מציעתא. וביד פ"ז דה"ג סי' ב' ו' וז"ל ואלו הן הנשים שחזקתן שונאות זו את זו חמותה ובת חמותה וצרתה אפילו היתה צרתה נשואה לאחר ויבמתה אפילו היתה אחותה ובת בעלה ע"כ. ובטור א"ה סימן קמ"א וקמ"ב:
מה בין גט למיתה: פי' וזה בין פה דגט לפה דמיתה דאמיתה לא מהמנינן לה ואגיטה מהמנינן לה אלא שהכתב מוכיח עמו:
האשה עצמה מביאה: וכו' בפ"ק ד' ה' ובר"פ התקבל. ועיין במ"ש בפירקין דלעיל סימן ג' וביד שם פ"ז סי' כ"ג: