רמב"ם על גיטין ב

<< · רמב"ם · על גיטין · ב · >>

גיטין פרק ב

• ראו גם: נוסח המשנה גיטין ב רמבם

משנה א

מה שאמר בזאת המשנה שהוא כשאמר בפני נכתב חציו פסול, אינו רוצה לומר חציו ממש, ואמנם רוצה לומר קצתו, ובתנאי שלא יהיה זה הקצת תחילת הגט. אבל אם נכתב תחילת הגט לפניו, ואפילו שלא היה מצוי בכתיבת סופו אלא שכתב השלמתו והוא לא היה מצוי, והעיד בו שהוא [לא] היה נמצא כשר, לפי שהעיקר אצלנו אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה, שוב אינו צריך. ואינו צריך גם כן שיראה כתיבת הקולמוס על הקלף, לפי שהעיקר אצלנו שאפילו לא שמע אלא קול הקולמוס כשעובר על הקלף, וכל שכן אם ראה יותר.

וזה שאמר כשאמר אחד בפני נכתב ואמר אחד בפני נחתם פסול, אמנם זה אם הגט יוצא מתחת יד אחד מהם. אבל אם היה הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר, לפי שהעיקר אצלנו שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכים שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם, לפי שהם אפילו שלא נתנו גט אלא שאמרו בפנינו נתגרשה היו נאמנין.

וכמו כן מה שאמר שנים אומרים בפנינו נכתב, ואחד אומר בפני נחתם, פסול, זה הוא אם יצא מתחת יד אחד מהם, אבל אם יצא מתחת יד שניהם שהעידו בפנינו נכתב כשר.

ורבי יהודה מכשיר ואפילו היה יוצא מתחת יד אחד שהעיד בפניו נחתם.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ב

ידוע שהיום הולך אחר הלילה. לפיכך נכתב ביום והעיד בו בלילה יהיה עדות שקר, לפי שהוא משנה זמנו.

ורבי שמעון מכשיר, לפי שאין לזמן אצלו בגט אשה תועלת מרובה, לפי שהעיקר אצלנו תיקון זמן בגיטין אמנם הוא משום בת אחותו, שמא תזנה תחתיו והיא אשת איש, ושמא יכתוב גט בלא זמן קבוע ויתן לה, ותאמר לעדים שהעידו על הזנות כבר אני גרושה הייתי בזה הזמן וזה הגט בידי, לפיכך אין בין היום והלילה שיתחדש כמו זה.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ג

דיו - נקרא בערבי "אל-מידאר".

סיקרא - הוא טיט אדום, ונקרא בערבי "אל-מגרא".

קומוס - הוא מין עפר שהוא משחיר, ונקרא בערבי "אל-זאב".

קנקנתום - הוא כמו כן מין מן העפר המשחיר.

ואמרו נותן לה את הפרה - לפי שאין מותר לחתוך הקרן אחר הכתיבה, לפי שנאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה"(דברים כד, א), מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, [יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה].

ורבי יוסי דורש ספר ולא אוכלין, ולא דבר שיש בו רוח חיים.

וחכמים אומרים, מפני שאמר ספר בלתי ה"א הידיעה, ולא אמר על הספר או בספר, הנה התיר כל מה שאפשר הכתיבה בו.

והלכה כחכמים:

משנה ד

כתבו במחובר לקרקע - בתנאי שיניח מקום האיש ומקום האשה והזמן, ויכתוב אלו השמות שיניח לשמה אחר שנתלש ונחתם ויתן לה, והוא עניין מה שאמר חתמו ונתנו לה.

ואין הלכה כרבי יהודה בן בתירא בגיטין.

אבל שטרות בעלמא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף. ו"זיוף" הוא השקרנות, לפי שהנייר חלק.

וגלד הקלפים הוא הנקרא דפתרא, אפשר להחליק, ויניח העדים ויכתוב מה שירצה:

משנה ה

אין ספק שכבר נתבאר ממה שנקדם ששם גט נופל על כל שטר, והשטרות כולם נקראין גיטין, ותרגום "ספר כריתות"(דברים כד, א) "גט פיטורין". אבל הן קוראין ברוב לגט האשה "גט", ואין בכאן דבר שיפול בו ספק, לפי שעצם העניין יורה לך אי זה הדבר הוא בגט אשה או בזולתו.

ומה שאמר בכאן בגט אשה שהוא כשר שיכתבנו מי שאין לו דעת, בתנאי שיהא גדול עומד על גביו ויכתוב הטופס בלבד, ויכתוב גם כן בן דעת "תורף הגט", והוא שם האיש ושם האשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם.

ולא יכתוב נוכרי לכתחילה טופס הגט ואפילו גדול עומד על גביו, לפי שהוא אדעתא דנפשיה כותב ושמא יכתוב התורף, ומתנאי הגט בעינן כתיבה לשמה כמו שיתבאר בזאת המסכתא.

וכמו כן עבד אינו כשר להבאת הגט לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין, ואינו כשר לעבד גם כן שיכתוב גט לכתחילה. ואם כתב גוי או עבד טופס הגט אחר שכתב ישראל הכשר תורף הגט, הרי זה גט כשר לפי שאמנם אנו חוששין לשמה בתורף בלבד.

ומה שאמר סומא לא יביא הגט, כשהוא שליח להולכה בחוצה לארץ, לפי שהוא אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ואחר שזכרנו זה העניין נשלימהו, ודע ששלוחי הגט על שלשה דרכים:

• אחד מהם, שיביא הגט ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וזה אמנם יהיה שליח להולכה.
• והשני, שיתן לו הבעל גט כתוב ויאמר לו הולך גט זה לאשתי, או ששלחתו האשה שיביא לה גיטה ונתן הבעל גט כתוב ויאמר לו הוליכהו אצלה, העניין כולו אחד, וזה הגט גם כן יתקיים בחותמיו וינתן לה ותתגרש בו אחר שנתקיים כמו שבארנו, וזה השליח נקרא גם כן שליח להולכה.
• והשלישי, שתמנה האשה שליח לקבל לה גיטה ותשים ידו כידה, לפיכך כשהגיע הגט לידו נתגרשה, וזה נקרא שליח קבלה.

ואינו נמנע מן הסומא אלא הדרך הראשון בלבד:

משנה ו

אין ספק שבשעה שקיבל הגט היה רואה ואחר כך נאבד הראות, ואפילו שלא חזר, שהוא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ואמנם אמר וחזר ונתפתח מפני שאמר וחזר ונשתפה שזה הכרחי, ולכך אמר כל שתחילתו וסופו בדעת ולא אמר בכשרות.

וכל פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה פסול להבאת הגט שלא נתקיים בחותמיו, ואין סומכין אפילו על מאמרו בפני נכתב ובפני נחתם, אבל אם נתקיים הוא בחותמיו הרי הוא כשר:

משנה ז

כבר בארנו בפרק חמש עשרה מיבמות (הלכה ג) מאיזה טעם אין נאמנות אלו הנשים כשהן אומרות מת בעלה והם נאמנות בגט, ובגט חוצה לארץ דווקא שאם בא בעל וערער לא משגחינן ביה, לפי שנתבטלה הסיבה שמא נתכוונו לקלקולה.

וזה שאמר שהאשה עצמה תאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אינו צריך זה אלא אם נתן לה הגט על תנאי, ואמר לה על מנת שתתגרש בבית דין של פלוני ותאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם, וזה הבית דין ימנה שליח ויתן לה הגט, הרי היא נאמנת בסיפוק זה התנאי ובמה שאומרת בפני נכתב ובפני נחתם. אבל אם לא היה שם תנאי, כל אשה שיוצא גט מתחת ידה בכל מקום הרי זו מגורשת, ואפילו שאין מכירין עדי הגט, ואין צריך שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם:

משנה גיטין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב