משנה בבא קמא ה ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ה · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו ז של בעל הבית, פטור.

נגח הוא שורו של בעל הבית, חייב.

נפל לבורו והבאיש מימיו, חייב.

היה אביו או בנו לתוכו, משלם את הכופר.

ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב.

רבי אומר, בכולן אינו חייב, עד שיקבל עליו לשמור.

נוסח הרמב"ם

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות נגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור נגח הוא לשורו של בעל הבית חייב נפל לבור והבאיש את מימיו חייב היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר אם הכניס ברשות בעל החצר חייב רבי אומר בכלם עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.

פירוש הרמב"ם

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות כו': זהו כשיהיה אותו השור מועד ליפול על בני אדם בבורות ולפיכך יתחייב כופר ובלבד כשיפיל עצמו לשם בשביל מאכל שראה בבור ולכן לא יתחייב מיתה. והלכה כרבי שאמר שלא יתחייב בעל הבית שום דבר אם לא קבל עליו לשמור וכמו כן בעל השור לא יתחייב שום דבר לפי שברשות הכניס:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

היה אביו או בנו - של בעל הבית בתובו. והוא הדין לשאר אנשים, אלא אורחא דמלתא נקט:

משלם את הכופר - וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות, והאידנא חזי ירקא בבור והפיל עצמו לבור לאבול ירקא והרג את האדם ח, שהשור פטור ממיתה הואיל והרג שלא בכוונה, והבעלים משלמין את הכופר, דאתרבי כופר אפילו שהרג שלא בכונה כדאמרינן לעיל:

רבי אומר וכו' - והלכה כרבי. הלכך אם הכניס שורו ברשות בעל הבית סתם ולא קיבל עליו לשמור, בעה"ב פטור דהא לא קבל עליה נטירותא. והמכניס נמי פטור, לפי שהכניס ברשות ט:

פירוש תוספות יום טוב

הכניס שורו וכו'. דלא תימא דוקא פירות שנוחות להתקלקל הלכך ברשות חייב. אבל בהמה לא. צריכא. תוספות:

או שנשכו כלבו. תמיהה לי דברפ"ג דייקינן תרתי למה לי. הוחלק במים או שלקה בחרסיה. וכמ"ש שם. והכא לא דייקינן וליכא למימר דלאשמועינן דשור דקרא לאו דוקא דהא כבר שמעינן לה מסוף פ"ק וריש פ"ב. ועיין רפ"ח [מ"ש גבי] כוואו בשפוד או במסמר וכו':

נגח הוא וכו' חייב. עיין במ"ה פ"ב. פלוגתא דרבי טרפון ורבנן:

משלם את הכופר. ל' הר"ב וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות והאידנא חזי ירקא וכו'. ומשכחת לה דאייעוד כגון שהרג ג' עכו"ם וכו'. א"נ ג' ישראלים טרפה כדפירש הר"ב במ"ה פ' דלעיל אבל קטל וערק לאגמא לא משכחת לה דהא לא עלה מן הבור מאליו כמ"ש רש"י בכאן [דף מ"ח ע"ב]. ומדפירש הר"ב והאידנא חזי ירקא וכו' דהיינו דבקמייתא לא. אזיל לשטתיה בפירוש מ"ו דפרק דלעיל בנתחכך בכותל להנאתו וכו' דהיינו נמי באחרונה בלבד כמ"ש שם. שזוהי ג"כ דעת רש"י התם. וכתבתי שהתוספות תמהו על זה. וכן יש לתמוה בכאן חדא דדוחק לומר שחשוב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירקא דלכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. וגם תימה הוא לומר דהוי מועד באחרונה דשלא בכונה ע"י הראשונות שהיו בכונה. ואע"פ שאלו התמיהות קיימות על רש"י דהתם. התמיהה האחרונה ליתא לפירושו דהכא. שהוא מפרש בכאן שבכל הנפילות חזי ירקא וכולהו תולדה דשן נינהו דמתכוין להנאתו ופטור מסקילה. כיון שלא נתכוין להרוג. וצריך דאייעד ג' פעמים משום דמשונה הוא וכיון דאייעד אורחיה הוא. ע"כ. אבל התוספות הקשו בכאן קושיא אחרת דלמה לן למנקט במועד להפיל על בני אדם דבשלש ראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק. וצ"ל שלא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה ע"כ. ולגירסת רבינו שמואל שכתבו לעיל מפרשינן הכא כמ"ש נ"י דקרי ליה מועד משום דלאכול ירקא הוי שן. ושן מועד מתחלתו. ולאו משום דעביד כן ג' פעמים קרי מועד. ע"כ. ועוד תמיהה לי על פירוש הר"ב דבגמרא הכי איתא במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא א"ר יוסף דחזא ירקא ונפל. ומאי פריך הא משכחת לה בהרג עכו"ם או נטרפים דלאו בר קטלא הוא. אבל בזה על כרחנו נאמר דלא גרס האי קושיא כלל וכן כתבתי בפרק דלעיל מ"ה. דלהר"ב גירסא אחרת שם בגמרא דהא לגירסתינו דלעיל מועד לעכו"ם ולנטרפים. אינו מועד לישראל ולכשרים. והיינו נמי גרסתינו דהכא. וכגירסת הר"ב כן היא גירסת הרמב"ם דלעיל גם הכא. ותמה אני על המגיד דבהא דלעיל העיר שגירסא אחרת היא להרמב"ם ולא העיר בכאן. דהא ה"נ על כרחנו גירסא אחרת לו. ולא גרס הך קושיא דאי הכי בר קטלא הוא. ומ"ש הר"ב כדאמרינן לעיל. הוא בפרק הקודם מ"ו:

רבי אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרבי. דהכי פסק שמואל בגמרא. ומ"ש הר"ב הלכך אם הכניס שורו ברשות וכו'. והמכניס נמי פטור לפי שהכניס ברשות. וטעמא כתב המגיד בפ"ז מהלכות נזקי ממון בשם התוספות שכתבו [ד"ה אימא סיפא] שכך סובר רבי שכשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו הם מתנים בפירוש שיפטור כל אחד בנגיחת שורו. ובשאר נזקין. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) או כו'. תימה, תרתי למ"ל, וכבר שמעינן לה בסוף פ"ק ובריש פ"ב:

(ח) (על הברטנורא) ומשכחת לה דאייעד. כגון שהרג ג' נכרים כו'. א"נ ג' ישראלים טרפה. אבל קטל וערק לאגמא לא משכחת לה, דהא לא עלה מן הבור מאליו. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) וסובר רבי שהרי הוא כאלו הם מתנים בפירוש שיפטר כל אחד בנגיחת שורו ובשאר נזקיו. המגיד:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

או שנשכו כלבו של בעל הבית:    נלע"ד דלרבותא נקטיה ולא זו אף זו קתני ל"מ אם נגחו שורו של בעל הבית דפטור כיון דה"ל למכניס לאסוקי אדעתיה דילמא ינחגו שורו של בעל הבית דמין במינו מתקנאין אלא אפי' נשכו כלבו של בעל הבית נמי פטור בין שהוא כלב רע בין שאינו מורגל לנשוך:

נפל לבור והבאיש את מימיו:    גמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו שהיה מלוכלך בטיט אבל הבאיש מריחו סרחון נבלה ממילא אתי לה ונבילה גורמת לסרחון שיבא וגרמא בעלמא לא מיחייב:

היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר:    וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם וכו' כדפי' רעז"ל והיא אוקמתא דרב אבל שמואל אוקי מתניתין בתם ומתני' חצי כופר לבד קאמר דמשלם ור' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר ועולא מוקי לה בתם וכופר שלם ור' יוסי הגלילי הוא דאמר כר' טרפון קרן בחצר הניזק משלם נ"ש הכא נמי כופר שלם משלם ופריך בגמרא בשלמא לעולא היינו דנקט אביו או בנו דהוי קרן בחצר הניזק לשלם כופר שלם אלא לשמואל דאמר חצי כופר לבד מאי איריא דנקט אביו או בנו אפי' אחר נמי ומשני אורחא דמילתא קתני. ועיין במ"ש בשם התוס' ז"ל לעיל ספ"ק. ועיין ג"כ בתוס' פ"ד וחמשה דף מ"ד ע"א ד"ה ה"נ. בפי' רעז"ל צריך להגיה כך והפיל עצמו לבור לאכול ירקא והרג את האדם וכו' ועיין במה שפלפל בכאן הרב בעל תוי"ט. ומצאתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל לא פירש רעז"ל כל צרכו ועיין בפי' רש"י ז"ל ושם באור הדברים וכלל העולה מפירושו כפי' הגמ' הוא שאם הוא מועד להפיל עצמו בכונה על בני אדם בבורות בר קטלא הוא בנפילה קמייתא ואיך בא לידי מועד דלא שייך בכאן דקטל וערק לאגמא וכו' ולזה בהכרח לומר שלא הועד אלא ע"י ירקא שרואה בבור ומפיל עצמו לבור אפי' שיהי' שם בני אדם בשלשה פעמים הראשונות הועד ופטור ממיתה לפי שהמית שלא בכונה שכולם היו ע"י ירקא ובאחרונה לאחר שכבר הועד הפיל עצמו ג"כ ע"י ירקא ולזה חייב בכופר ואי אפשר לומר שבפעמים הראשונות היה ע"י ירקא וזו הפעם בכונה לפי שלגבי כונה נקרא תם בזו הפעם שלא הורגל להפיל עצמו אלא ע"י ירקא ולכן צריך לומר שכל הפעמים היה ע"י ירקא בין השלש פעמים שהועד בהם בין זו הפעם עכ"ל ז"ל:

עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור:    כך צ"ל. וכתוב בהגהת אשרי דוקא בחצר אינו חייב עד שיקבל עליו לשמירה אבל אם הכניס עניינו לבית בעל הבית ברשות סתמא דמילתא קביל עליה בעל הבית נטירותא ואפי' רבי מודה ואם אמר לו בעל הבית הא ביתא קמך אפי' ש"ח לא הוי ואפי' פשע בשמירה פטור דהאי לישנא גרע מרשות סתמא מספר אור זרוע ע"כ:

רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בע"ה לשמור:    ע"כ. פי' רבי היה אומר בכל אלה הבבות כשהיה שונה אותם היה אומר בכולן פטור עד שיקבל עליו בע"ה לשמור ה"ר יהוסף ז"ל. בפי' רעז"ל והמכניס נמי פטור. וכתוב בספר מפה אל השלחן ובספר הלבוש סוף סי' שצ"ח דח"מ וז"ל ואם הזיק שור של בעל החצר את שור אחר שנכנס ברשות אע"ג דברשות נכנס פטור בעל החצר דאע"ג דהרשהו כנוס ושמרהו קא"ל ואינו חייב עד שיקבל עליו בעל החצר בפי' לשומרו וי"א דכיון שנתן לו רשות ליכנס הוי כאילו קבל עליו שמירתו ודוקא בניזקין מבעל החצר קבל עליו אבל בנזקין דאתו ליה מעלמא אינו חייב עד שיקבל עליו שמירתו ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור:    קמ"ל דלא תימא דוקא פירות וקדירות שנוחות להתקלקל, להכי בהכניסן ברשות חייב לשמרן, אבל בהמה לא, צריכא, וקמ"ל נמי כלב, אף דרגיל לישוך כל רגל זר בחצר אפ"ה א"צ בע"ב לסלקו כשהכניס שורו שלא ברשות:

נגח הוא שורו של בעל הבית חייב:    תם ח"נ ומועד נ"ש כבר"ה:

נפל לבורו והבאיש מימיו חייב:    קמ"ל בהך בבא, אע"ג שנאנס בנפילה אפ"ה חייב, ודוקא בהבאישן בשעת נפילה דהו"ל מזיק ממש ולא דמי לבור אלא כהזיקה בגופו דרך הלוכה דהו"ל תולדת רגל כריש מכילתן, אבל בהבאישן אח"כ, הו"ל נבילת השור כבור, והמים הו"ל ככלים, והרי בבור פטור על היזק כלים (שם):

היה אביו או בנו:    של בעל החצר, וה"ה שאר אדם רק אורחא דמלתא נקט:

לתוכו משלם את הכופר:    אם היה מועד להפיל א"ע על אדם בבורות. אבל ממיתה פטור כשהרג שלא בכוונה:

ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב:    בנזק השור, ובהכופר:

רבי אומר בכולן אינו חייב:    ר"ל אין בעה"ב חייב:

עד שיקבל עליו לשמור:    מיהו בהזיקו הנכנס, ג"כ פטור, מדעכ"פ הכניס ברשות:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי מז א  רמב"ם הלכות נזקי ממון ז ד  שולחן ערוך חושן משפט שצח א