תוספות יום טוב על בבא קמא ה
<< · תוספות יום טוב · על בבא קמא · ה · >>
ורביע נזק לולד. כתב הר"ב זו דברי סומכוס וכו'. אבל חכ"א זה כלל גדול וכו'. ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. ומפרש דהיינו דאמרינן כלל גדול דאפילו ניזק וכו'. וכתבו התוספות ואם תאמר והא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע [הוא]. שזה מודה במקצת בנזק הפרה. ובנזק הולד אומר איני יודע. ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שכתב הר"ב במשנה ב' פ"ח דבבא מציעא. ומסקי דלא אמרינן הכי אלא היכא דהוי ליה לידע. אבל הכא לא הוי ליה לידע אם משנגחה ילדה אם קודם. ודמי ליורשין שאין להם לדעת במילי דאבוהון. וקי"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ביורשין דכתיב (שמות כב) שבועת ה' תהיה בין שניהם. ולא בין היורשין. ע"כ. וכ"כ נ"י. ועיין מ"ש ר"פ בתרא דב"מ:
ונמצא ולדה בצדה. הכא דולד חי הוא קרי ליה ולד:
ורביע נזק מן הולד. פירש הר"ב ואם לא נמצאת הפרה וכו'. גמרא. ופשיטא דה"ה נמי אם אין בפרה שיעור חצי נזק דמשלם המותר מהולד אי ודאי דנגח קודם שילדה. והשתא אותו מותר משלם המחצה מהולד שהוא רביע אלא דלא שכיח שלא יהא שיעור חצי נזק בפרה. וכתבו התוספות [דף מ"ז ד"ה ליתא] דלפי זה לא אתיא מתניתין כר"ע [שכתבתי בריש פרק דלעיל] דכיון דשותפין נינהו אם כחש המזיק או שבח ברשותא דתרוייהו אלא כר' ישמעאל אתיא. ע"כ. וק"ל ממה שכתבו התוספות בראש הפרק דלא אמר סומכוס חולקין. אלא כי ליתא ברשותא דמרא קמא אלא עומדת באגם וה"נ איכא לאוקמי בעומדת באגם לר"ע דאמר יוחלט השור כלומר וכי עומדת באגם הוי השור בשותפות. אבל לרבי ישמעאל דמצי לסלק בזוזי לא תתיישב. ע"כ. וכ"כ נ"י. ונ"ל שמה שדחו למתניתין מדר"ע משום דרביע נזק מוקמינן ליה באם לא נמצאת הפרה. שזו אינה קושיא דאיכא למימר דלעולם ר"ע היא. ואין הכי נמי דאית ליה לניזק רביע דשבח הולד אפילו אי איתא לפרה קמן אלא דמשנתינו לא איירי בשבח אלא בדין הנזק בלחוד:
ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב. דכל ברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר. ואפילו נשברו ברוח. אבל בעל קדרות לא קבל עליו מידי. והלכך לא מחייב בעל הקדרות אלא כשהכניס שלא ברשות. גמרא. [וע' בסוף משנה דלקמן]:
הכניס פירותיו וכו'. לא זו אף זו קתני. דאי קתני קדירות הוה אמינא ברשות חייב. לפי שנוחות לשבר ומסתמא קבל עליה נטירותא. אבל פירות לא. תוספות:
ואם הוזקה בהן. פירש הר"ב שהוחלקה וכו' אבל אם אכלה וכו'. הוה לה שלא תאכל. גמרא. ופירשו תוספות דהיינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו. אינו ראוי זה להתחייב בכך:
הכניס שורו וכו'. דלא תימא דוקא פירות שנוחות להתקלקל הלכך ברשות חייב. אבל בהמה לא. צריכא. תוספות:
או שנשכו כלבו. תמיהה לי דברפ"ג דייקינן תרתי למה לי. הוחלק במים או שלקה בחרסיה. וכמ"ש שם. והכא לא דייקינן וליכא למימר דלאשמועינן דשור דקרא לאו דוקא דהא כבר שמעינן לה מסוף פ"ק וריש פ"ב. ועיין רפ"ח [מ"ש גבי] כוואו בשפוד או במסמר וכו':
נגח הוא וכו' חייב. עיין במ"ה פ"ב. פלוגתא דרבי טרפון ורבנן:
משלם את הכופר. ל' הר"ב וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות והאידנא חזי ירקא וכו'. ומשכחת לה דאייעוד כגון שהרג ג' עכו"ם וכו'. א"נ ג' ישראלים טרפה כדפירש הר"ב במ"ה פ' דלעיל אבל קטל וערק לאגמא לא משכחת לה דהא לא עלה מן הבור מאליו כמ"ש רש"י בכאן [דף מ"ח ע"ב]. ומדפירש הר"ב והאידנא חזי ירקא וכו' דהיינו דבקמייתא לא. אזיל לשטתיה בפירוש מ"ו דפרק דלעיל בנתחכך בכותל להנאתו וכו' דהיינו נמי באחרונה בלבד כמ"ש שם. שזוהי ג"כ דעת רש"י התם. וכתבתי שהתוספות תמהו על זה. וכן יש לתמוה בכאן חדא דדוחק לומר שחשוב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירקא דלכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. וגם תימה הוא לומר דהוי מועד באחרונה דשלא בכונה ע"י הראשונות שהיו בכונה. ואע"פ שאלו התמיהות קיימות על רש"י דהתם. התמיהה האחרונה ליתא לפירושו דהכא. שהוא מפרש בכאן שבכל הנפילות חזי ירקא וכולהו תולדה דשן נינהו דמתכוין להנאתו ופטור מסקילה. כיון שלא נתכוין להרוג. וצריך דאייעד ג' פעמים משום דמשונה הוא וכיון דאייעד אורחיה הוא. ע"כ. אבל התוספות הקשו בכאן קושיא אחרת דלמה לן למנקט במועד להפיל על בני אדם דבשלש ראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק. וצ"ל שלא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה ע"כ. ולגירסת רבינו שמואל שכתבו לעיל מפרשינן הכא כמ"ש נ"י דקרי ליה מועד משום דלאכול ירקא הוי שן. ושן מועד מתחלתו. ולאו משום דעביד כן ג' פעמים קרי מועד. ע"כ. ועוד תמיהה לי על פירוש הר"ב דבגמרא הכי איתא במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא א"ר יוסף דחזא ירקא ונפל. ומאי פריך הא משכחת לה בהרג עכו"ם או נטרפים דלאו בר קטלא הוא. אבל בזה על כרחנו נאמר דלא גרס האי קושיא כלל וכן כתבתי בפרק דלעיל מ"ה. דלהר"ב גירסא אחרת שם בגמרא דהא לגירסתינו דלעיל מועד לעכו"ם ולנטרפים. אינו מועד לישראל ולכשרים. והיינו נמי גרסתינו דהכא. וכגירסת הר"ב כן היא גירסת הרמב"ם דלעיל גם הכא. ותמה אני על המגיד דבהא דלעיל העיר שגירסא אחרת היא להרמב"ם ולא העיר בכאן. דהא ה"נ על כרחנו גירסא אחרת לו. ולא גרס הך קושיא דאי הכי בר קטלא הוא. ומ"ש הר"ב כדאמרינן לעיל. הוא בפרק הקודם מ"ו:
רבי אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרבי. דהכי פסק שמואל בגמרא. ומ"ש הר"ב הלכך אם הכניס שורו ברשות וכו'. והמכניס נמי פטור לפי שהכניס ברשות. וטעמא כתב המגיד בפ"ז מהלכות נזקי ממון בשם התוספות שכתבו [ד"ה אימא סיפא] שכך סובר רבי שכשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו הם מתנים בפירוש שיפטור כל אחד בנגיחת שורו. ובשאר נזקין. ע"כ:
שור שהיה מתכוין לחבירו וכו'. כתב הר"ב איידי וכו' דאפילו היה מתכוין לאשה פטור מדמי ולדות. טעמא מפורש בגמרא. פרק דלעיל ד' מ"ב. א"ר אדא בר אהבה [א"ק כי ינצו אנשים וגו'] אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו. כי נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו. ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה עצמה יענשו. דלא שייך קים ליה בדרבה מינה גבי שוורים. כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי. ומסקי התוספות דהכי פירושו כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו. כמאן דדריש ונתת נפש תחת נפש ממון כמ"ש במ"ב פ"ט דסנהדרין דואם יהיה אסון באשה. ואם לא יהיה אסון באיש שמתכוין לו ואע"ג דלענין שוגגים חייבי מיתות פטורין מממון כמו שכתבתי במ"י פ"ג גם שם הראיתי מקומות להר"ב שכתב כן. שאני שוגג ומזיד שהוקשו זה לזה מדרשה דמכה בהמה ומכה אדם שהעתקתי במ"ב פ"ג דכתובות. ואע"ג דאותו היקש מקיש הכל דאין היקש לחצאין. וכמו שנקיש שוגג למזיד ה"נ נקיש אין נתכוין למתכוין ונפטריה. שאני הכא דקרא גלי לחייב בדמי הנהרג כדכתיב ונתת נפש תחת נפש וה"ה לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא שיש לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג. לא נלמוד עוד שום פטור ממון כשאין מתכוין מכח הקישא. ואע"ג דאית לן הקישא לענין שאר דברים. ע"כ. ומזה אני תמה על לשון הרמב"ם דפ"ק מה' נערה [הלכה י"ג] דמשמע מינה דס"ל הקישא אף לאין מתכוין שכתב דשמעינן פטור דשגגה מואם לא יהיה אסון שאע"פ שהריגת אשה בשגגה שהרי לא נתכוונו לה וכו'. וכ"כ בהדיא בריש פ"ד מה' רוצח המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין. ע"כ. והא הכא אמרינן לרב אדא בר אהבה. דאי לא נתכוונו לה אלא זה לזה. אע"פ שיש אסון באשה יענשו. וכן פסק הרמב"ם בהדיא כרב אדא בר אהבה. בין לענין אדם ההורג האשה שלא בכונה. בפ"ד מהלכות חובל לחייביה בדמי ולדות בין לענין שור שנגח האשה בכונה לפוטרו מדמי ולדות בפרק י"ח מהלכות נזקי ממון. ותימה שהמגיד והכסף משנה לא העירו בזה:
כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו'. ויש בכלל שומא זו דמי ולדות. ומה שהאשה נראית משבחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין. וה"ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות וכו' כדאיתא בגמרא:
וכמה היא יפה משילדה. פירוש בלא מכה שילדה מאליה. שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה. המגיד פ"ד מה' חובל. ולא דמי לנזק דתנן ריש פ"ו דכתובות [לריב"ב] דיש ג"כ לבעל חלק בגוה [ורש"י כתב דה"ה בנזק דהכא] דהתם מיירי בנזק דקטיעת אבר שמחסרה ממלאכתו משא"כ כאן שמיירי בכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו. כי אם שבת בעודה בחליותה. ואותו משלם לבעל. כך כתב מהר"ר פאלק כהן ז"ל בפירוש שלחן ערוך סימן תכ"ג:
משהאשה יולדת משבחת. כתב הר"ב קודם שתלד מסוכנת היא וכו'. ומיירי רשב"ג במבכרת שהיא מסוכנת. אבל בשאינה מבכרת מודה לת"ק דמשבחת קודם שילדה. ושמין השבח אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה כדאיתא בגמרא. ועיין לקמן. וכתב הרמב"ם דאין הלכה כרבן שמעון ב"ג. וכן כתב הטור סימן תכ"ג. ועיין בפ"ח דעירובין [מ"ז] מה שכתבתי שם:
ונותן לבעל. שהתורה זכתה לו דכתיב (שמות כא) בעל האשה. רש"י. ואין זה מדברי רשב"ג אלא סתם מתניתין היא. ולפי מה שכתבתי לעיל דשבח נמי לבעל לדעת הת"ק. מפיק ליה בגמרא ממשמע שנאמר (שם) ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה תלמוד לומר הרה. לומר לך שבח הריון לבעל. ורשב"ג סבר דשבח ולדות דהיינו דמי נפחא מחמת שניהם בא ולפיכך חולקין. והרה דריש שאינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון היכא דסליק ביה שיחמא [פירש] [חמימות] לולד. לאפוקי יד ורגל דלא:
היתה שפחה וכו'. פירש הר"ב נשואה לגר. שאין ר"ל כשנתגיירה והיא מעוברת. כי זה מבואר הוא. הרמב"ם:
שפחה ונשתחררה. והאי דנקט האי לישנא שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דעל כרחך כשאין לה בנים הימנו קאמר. והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים. רש"י:
החופר בור ברה"י ופתחו לר"ה. וכ"ש אם חפר ברשות הרבים ופתחו לרה"ר. ולא תימא דוקא חופר ברשותו דהוה ליה בור דאית ליה בעלים [כדכתיב (שם) בעל הבור ישלם] אבל חפר ברה"ר פטור. דהא תנא סיפא החופר בור ברה"ר וכו' וכפל וכו'. רש"י. וכתבו התוספות כללא דמלתא בכל הנך שמעתין בור בתר פתחא אזלינן דנחשב הבור כאילו הוא במקום שהפתח שם:
או ברה"ר ופתחו לרה"י. פירש בקונט' והפקיר רשותו דלא מצי למימר מה בעית ברשותי ונפל דרך פיו לתוכו. וה"ה אם מתחילה סמכיה לרשות הרבים. ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמיע ליה לישנא דפתחו לרה"י באמצע רה"י כדמוכח בגמרא. תוספות:
ופתחו לרה"י אחר. ה"ג בכל הספרים. והר"ב העתיק אחרת. וכתב ובלבד שהפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה [ועיין מ"ש בריש מתניתין ו'] וקאי ארשות והכל ברשות עצמו. ורש"י גורס אחר. ואפילו הכי כתב כפירוש הר"ב. וכתבו התוספות ואין להקשות אמאי איצטריך למתני רה"י ופתחו לרשות היחיד [אחר] הוי ליה למימר החופר בור ברה"י ותו לא. דאגב אחרינא נקט הכי. וכתבו עוד דיש לפרש שפותח לרשות חבירו [כגרסת הספרים דגרסי אחר] ואשמעינן דחייב משום נזק יחיד. ואע"פ שמשלם נזק החצר. וכתב נ"י ומיהו דוקא כשניזק בה קודם שידע החפירה. דאם לא כן עליה רמיא למלויא כלומר דעל החופר לשלם נזקי החצר. הלכך על הניזק למלאות החפירות:
החופר בור ברה"ר. גמרא. דא"ק (שם) כי יפתח וכי יכרה. אם על פתיחה חייב על כריה לא כ"ש אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו שאין לו חלק בו. אלא שכרוה או שפתחה. דהיינו ברה"ר שאין הקרקע שלו. ומכאן מוכיחים התוספות דגמרא דידן סברה דעונשין [ממון] מן הדין דאי לא תימא הכי הא איצטריך לגופיה ועיין בריש פ"ק בדבור כהרי הבור. ובמשנה ה' פרק ב':
בור שיח ומערה וכו'. פירש הר"ב בור עגול. שיח ארוך וקצר וכו'. ומשום הכי איצטריך למתני לכולהו ולא זו אף זו קתני. לא זו בור שהוא עגול דאית ביה הבלא. אלא אף שיח דארוך נמי אית ביה הבלא. וכן אף מערה אע"פ שהיא מרובעת. ואף חריצין שאינן מקורין. ואף נעיצין דרויח מעילאי טפי מתתאי אימא בעשרה לית ביה הבלא. קמ"ל. [גמרא]. ועיין מ"ש ריש פ"ב דבבא בתרא. ומפרש לה תנא מנלן וקאמר מה בור וכו'. אף כל הני וכו'. ולמ"ד בגמרא בור שחייבה תורה להבלו וכ"ש לחבטו [כלומר וחייב משום חבט אפילו בבור ברשות הרבים דבקרקע עולם נתחבטה] מפרשינן דאף כל לאתויי גובה. דעבד תל גבוה ברשות הרבים ועלה שם שור ונפל דליכא הבלא אלא חבט. והלכך איצטריך למתני כל הני בהדיא דלא תימא אף כל לא לאתויי גובה אלא לאתויי הא דלא הוה תני ליה. ובמשנה דלקמן נראה מפירוש הר"ב דמפרש כמאן דאמר אף לחבטו מדמפרש לאחריו מקול הכרייה פטור. משום דקול הכרייה גרמה לו. ואי איתא דליתא אלא להבלו לא צריכה לשום טעם דכיון דלאחורי בור נפל לית כאן הבלא:
מה בור שיש בו כדי להמית עשרה. לשון הר"ב סתם בור הוא גבוה י"ט. כלומר מקרקעית הבור עד שפתו. ולשון הרמב"ם פי"ב מהלכות נזקי ממון עמוק עשרה טפחים ע"כ. ועיין בפ"ו דסנהדרין דף מ"ה. בתוספות. שהקשו דאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור. וכן ישמעאל בן נתניה שמילא בור חללים. ואם כן סתם בור יותר מעשרה. וניחא להו בלשון רש"י דהתם דסתם בור אינו פחות מי' טפחים. ועיין עוד שם:
ואם הוזק בו חייב. ואפלו בחפירה כל שהוא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע. ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אנוס. הרמב"ם פי"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה ט"ו]:
בור של שני שותפים. משכחת לה בחצר של שניהם. ובור של שניהם. והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן. גמרא. ואם הפקירו בורן ג"כ אין כאן חיוב כיון שברשות חפרו. ועכשיו אין לה בעלים כהסכמת הפוסקים:
השני חייב. כתב הר"ב והוא שמסר לו הראשון כסוי הבור. אבל הניחו משתמש לא. דכל אחד בשלו הוא משתמש דיש ברירה בשותפין כדפסקינן בריש פ"ה דנדרים. ושם מפורש הטעם. וכיון דבשלו הוא משתמש לא הוי שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין. אבל מסר לו את הכסוי. נעשה זה שומר שקבל עליו לכסות. כדפירש רש"י בגמרא:
כסהו הראשון וכו' השני חייב. עד שידע הראשון וישכור פועלים. ויכרות ארזים ויכסנו. כדאיתא בגמרא. וכל שימות בו אחר זמן זה שניהם חייבים. ועיין בטור סימן ת"י:
כסהו כראוי וכו' פטור. פירש הר"ב כגון שהתליע הכסוי. ומסקינן בגמרא דקמשמע לן שאע"פ שלא כסהו כראוי לגמלים אלא כראוי לשוורים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו דלא אמרינן מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע להתלעה כיון שלא בא האונס מחמת הפשיעה לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כמו שכתבתי במשנה ג' פ"ב. זו דעת הרמב"ם [הלכה ה']. ועיין מה שכתבתי במשנה ג' פ"ו דבבא מציעא. ויש אומרים דהכא בלא כסהו כראוי לגמלים היינו שאם יעברו עליו גמלים יפול הכסוי אל תוכו. ולא הוי פשיעה לגבי שור פקח עיין בטור סימן ת"י:
פטור שנאמר ולא יכסנו. הוא אם כסהו פטור. גמרא ריש פ' דלקמן. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק דלעיל:
לא כסהו כראוי וכו'. מסקינן בגמרא שאינו כראוי לגמלי' אע"ג דראוי הוא לשוורים. ושכיחי גמלים. ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה. ופשיטא דחייב אלא איידי דנסיב רישא כסהו כראוי. נסיב סיפא נמי לא כסהו כראוי:
נפל לפניו מקול הכרייה. לשון הר"ב שהיה חופר בבור וזה לשון רש"י בור כרויה ונכנס כורה לתוכו להעמיק:
חייב. כתב הר"ב ואף על גב דכיון דמשום גרמא וכו' אפילו הכי חייב. הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק. כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. גמרא [דף נ"ג]:
ופטור על הכלים. כתב הר"ב דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. גמרא. ופירש רש"י מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמא למעוטי אתי. ועיין בפירוש משנה דלקמן. והא דפטור על האדם היינו ממיתה. דקרא במיתה משתעי. דכתיב (שמות כ"א) והמת יהיה לו. אבל בנזקי אדם חייב בעל הבור. כדחזינן בפרק ג' דמחייב בנזקי אדם בתקלה שהוא תולדה דבור. אבל בכלים פטור מכל. דלא שייך בהו נזק דשבירתן זו היא מיתתן:
נפל לתוכו שור חרש וכו'. כתב הר"ב אבל שור פקח אינו חייב עליו דאיבעי ליה עיוני ומיזל. גמ'. והתנו בברייתא ומהלך ביום. [דף נ"ד ע"ב]. ועיין מ"ש בריש פרק ג':
בן או בת וכו'. כלומר אע"ג דקטנים הם. וליכא למימר איבעי ליה עיוני ומיזל אפילו הכי פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם. חמור ולא כלים רש"י. ודבריו בגמרא דף נ"ד ע"ב דממעט אפילו דלאו בן דעת בשור ולא אדם. ונראה לי דעבד ואמה איצטריך למתני דלא תימא כיון דמרבינן כל בהמה ועוף מכסף ישיב לבעליו. כל דאית ליה בעלים [כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן] ועבד ואמה ודאי דבעלים אית להו אימא דרבינהו נמי. קמשמע לן דלא. ונראה לי טעמא דאדון מקרי לעבד ואמה. ולא בעל:
ולהפרשת הר סיני. וה"נ אשכחן בגמרא פ"ק דסנהדרין דף ט"ו איבעיא להו שור סיני בכמה נדון אע"ג דמאי דהוה הוה. וכן ג"כ בסוף זבחים:
לפריקה. כתב הר"ב דילפינן חמור חמור משבת. ומסקנא דגמרא כל דגבי שבת ריבויא הוא כמו שאכתוב לקמן ואייתרו בהמתך דדברות ראשונות. ושור וחמור דדברות אחרונות. לגזירה שוה חמור לפריקה כדאמרן. ואינך כדלקמן. והא דלא ילפינן כל הני דמתניתין משור שור דשבת לכאורה משום דליכא למילף אלא תלת מתלת יתורי בהמתך שור וחמור. ותדע דאי לא תימא הכי תלתא ל"ל נילף פריקה וחסימה וכלאים מחדא. אלא תלת מחדא לא אתיא. ה"נ מתלת לא אתיא אלא תלתא [אלא דקשיא] דהא אשכחן דילפינן לענין נגיחה כמ"ש במשנה ד' פ"ק דסנהדרין ובפרק ו' דעדיות. ולפיכך צריך לי עיון למאי איצטריך קרא למכתב במקצתן רבוי אחר:
לכלאים. כתב הר"ב דכלאים דהנהגה. ילפינן שור שור משבת. ולא נהירא לי לפי מה שכתבתי לעיל דאמרינן במסקנא שור שור לחסימה. בהמתך בהמתך לכלאים. ולא אמרינן שור שור לחסימה. ולכלאים דחרישה. אלא נראה בעיני דכלאים מכלאים ילפינן ולא צריכא קרא לחודא ואף על גב דחזינן דדרשינן שור שור לנגיחה כמו שכתבתי לעיל. אע"ג דכבר דרשינן ליה לחסימה. מ"מ הכא מסתבר לי דלא דרשינן הכי אלא כלאים מכלאים ילפינן. משום דבגמרא גרסינן במסקנא בהמתך לאגמורי בהמתך בהמתך לכלאים אי הכי אפילו אדם לתסר אלמה תנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. ובשלמא כי אמרינן דכלאים חד שמא. דכי ילפינן כלאים דהרבעה לא צריכא קרא לכלאים דחרישה ניחא דפריך אי הכי וכו' אדגמרינן כלאים דהרבעה משום דכלאים דחרישה נמי בכלל. אלא אי אמרת דכלאים דחרישה צריך קרא לחודא לא אתי שפיר אי הכי. כיון דלא מהדר אדסמיך ליה אלא אדלעיל מהדר בתחלת הסוגיא דילפינן שור שור לכלאים דחרישה. (אלא) [א"כ] הוה ליה למימר בכלאים דחרישה אדם נמי לתסר וכו'. ותו אתי שפיר למאי דפרישית דלמסקנא כלאים חד שמא. ואין צריך אלא לאגמורי בחד. והוא הדין לאינך. דמשום הכי מתניתין נמי לא תנן אלא כלאים חדא וכללה לתרתי. משום דבחדא אגמרינן להו:
לכלאים. משבת ילפינן כדכתבינן לעיל ופרכינן בגמרא אפילו אדם נמי ליתסר למשוך בקרון עם הבהמה. דהא גבי שבת מוזהר כבהמה דכתיב (שמות כ') ועבדך ואמתך ובהמתך. אלמה תנן [בסוף פ' ח' דכלאים] אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. אמר רב פפא פפונאי ידעי טעמא להא מלתא ומנו רב אחא בר יעקב אמר קרא (דברים ה') למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר. ושם בסוף פ"ח דכלאים מפרש הר"ב דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור. אבל אתה חורש באדם ושור באדם וחמור. והוא מספרי. כתבו הר"ש. ומה שכתב הר"ב ופסק הלכה וכו' עיין מה שכתבתי בזה שם סוף פ"ח דכלאים:
ולשבת. כתב הר"ב וכל רבויא הוא לרבות עופות. כבר כתבתי דלמסקנא דבגמרא בהמתך ושור וחמור לא איצטריך לגופיה בשבת אלא לאגמורי. ובשבת גופיה כל לחוד רבויא היא וריבה הכל ופרכינן דאשכחן כל במעשר שני וכללא הוא דדרשינן ליה בכלל ופרט [כמ"ש הר"ב במ"ה פרק קמא דמעשר שני] ומשנינן כל דהכא רבויא הוא מדהוי ליה למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות וכתב כל בהמתך ש"מ רבויא. ועיין ריש פ"ז:
משנה בבא קמא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב