תפארת ישראל על בבא קמא ה

משנה בבא קמא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בבא קמא · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שור שנגח את הפרה:    מעוברת:

ונמצא עוברה בצדה:    שניכר שנולד מת, דאל"כ לכ"ע פטור בספק נגיחה לוולד (כספ"ג לעיל) ואע"ג דאמרינן התם בש"ס דמתני' דהתם לא אתי' כסומכוס, היינו באינך בבי, בשודאי ע"י נגיחה מת, אבל בספק אם לקה בסלע לכ"ע פטור מדהו"ל ספק מת בנגיחה וליכא דררא דממונא כלל (עי' תוס' ב"מ דף ב' סע"ב):

ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה:    א"כ לא מת ע"י הנגיחה:

אם משנגחה ילדה:    א"כ מחמת נגיחה הפילתו ומדאיירי בתם, שצריך עדים, ע"כ דמיירי דראו העדים הנגיחה ולא השגיחו אם הולד בצדה:

ורביע נזק לולד:    דח"נ של ולד ספק הוא, וחולקין כסומכוס מיהו אנן קיי"ל בכל ספק אם נתחייבתי, אפילו תובע טוען ברי ונתבע שמא, נשבע רק היסת שא"י ופטור, ורק בבא לצאת ידי שמים חייב (ח"מ ע"ה). ואי"ל נהווי הכא כמודה במקצת הפרה, ובנזק הולד טוען א"י, ואם כן הו"ל כטוענו ק' ומודה נ' ובנ' אחרים טוען איני יודע, דאמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם, י"ל דהיינו בהוה ליה למידע, משא"כ הכא לא הו"ל לידע, ולהכי דמי טפי ליורש שטוען איני יודע, דלא אמרינן גבי' מתוך שאיל"מ מה"ט:

וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה:    הכא שנולד חי נקרא ולד, וכ"כ ברישא לענין תשלומין נקט ולד, מדהיה אפשר להיות ולד, ישלם כך:

ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה:    ועי"ז לא סייע הולד בנגיחה:

משלם חצי נזק מן הפרה:    אם הפרה כאן, משלם ח"נ מגופה:

ורביע נזק מן הולד:    אם אין הפרה כאן, משלם רביע נזק מהולד, דמדמסופק אם סייע בנגיחה חולקין כברישא. וה"ה באין בפרה בכדי לשלם ח"נ, משלם מהולד החצי מאותו מותר. (מהכא משמע דדוקא בולד שהוא בבטן הפרה אמרינן עובר ירך אמו, וכשנגחה בקרן, אמרינן היא וולדה נגחה אבל מצמרה שעומד לגזוז לא מחשב כגופה [כסנהדרין ט"ו א'] וכ"כ לענין ד' וה' אינו צריך לשלם ד' וה' רק מהבהמה בלי הצמר ודו"ק]:

משנה ב

ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב:    לרי"ף דוקא כשקבל עליו בפירוש לשמרן, ולתוס' ורא"ש כשאמר לי' עול, עול ואנטר משמע. ודוקא בהיזק ע"י בהמת בעל החצר, אבל בהיזק הבא לו מעלמא, לכ"ע פטור, עד שיקבל עליו בפירוש לשמור ((שו"ע חו"מ, שצג) ו(שו"ע חו"מ, שצח)):

הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור:    מיהו אם נהנת משלם מה שנהנת (כלעיל פ"ב מ"ב), וקמ"ל קדירות, אע"ג דהיזק הרגל מצוי, וקמ"ל פירות אע"ג דיצרה תקפה, (כפ"א ז' ח') אפ"ה שניהן בסתמא פטור משמירתם:

ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב:    ודוקא שהוחלקה בהן מדהו"ל כבור ברשות ניזק ולא ידע ניזק שכרה זה שם בור (כלקמן סי' ל"א), אבל בהוזקה ע"י שאכלתן, פטור, דבמתכוון הביא על עצמו הזיקו, ואין ראוי זה שיתחייב בכך (שם):

משנה ג

או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור:    קמ"ל דלא תימא דוקא פירות וקדירות שנוחות להתקלקל, להכי בהכניסן ברשות חייב לשמרן, אבל בהמה לא, צריכא, וקמ"ל נמי כלב, אף דרגיל לישוך כל רגל זר בחצר אפ"ה א"צ בע"ב לסלקו כשהכניס שורו שלא ברשות:

נגח הוא שורו של בעל הבית חייב:    תם ח"נ ומועד נ"ש כבר"ה:

נפל לבורו והבאיש מימיו חייב:    קמ"ל בהך בבא, אע"ג שנאנס בנפילה אפ"ה חייב, ודוקא בהבאישן בשעת נפילה דהו"ל מזיק ממש ולא דמי לבור אלא כהזיקה בגופו דרך הלוכה דהו"ל תולדת רגל כריש מכילתן, אבל בהבאישן אח"כ, הו"ל נבילת השור כבור, והמים הו"ל ככלים, והרי בבור פטור על היזק כלים (שם):

היה אביו או בנו:    של בעל החצר, וה"ה שאר אדם רק אורחא דמלתא נקט:

לתוכו משלם את הכופר:    אם היה מועד להפיל א"ע על אדם בבורות. אבל ממיתה פטור כשהרג שלא בכוונה:

ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב:    בנזק השור, ובהכופר:

רבי אומר בכולן אינו חייב:    ר"ל אין בעה"ב חייב:

עד שיקבל עליו לשמור:    מיהו בהזיקו הנכנס, ג"כ פטור, מדעכ"פ הכניס ברשות:

משנה ד

שור שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות:    וה"ה בהתכוון לאשה, שור פטור מדמי ולדות, ורק כופר משלם אף שלא בכוונה, זהו רק בבר קיימא ולא בולדות, רק נקט התכוון לחבירו איידי סיפא:

ואדם שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות:    לבעל:

שמין אתהאשה כמה היא יפה עד שלא ילדה:    כשעדיין מעוברת ונראת בריאת בשר:

וכמה היא יפה משילדה:    אם היתה יולדת כראוי, אבל מה שנפחת דמים, ע"י שהוכחש גופה ע"י הכאה, זהו נזק. דלרש"י חולקין בו הבעל והאשה (כרפ"ו דכתובות), ולדידן דוקא בקטיעת אבר חולקין, אבל הכחשת הגוף, כולו לאשה, ורק השבת בעודה בחוליה ישלם לבעל [(שו"ע חו"מ, תכג)]:

אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן:    דכך שמין:

משהאשה יולדת משבחת:    ר"ל לפעמים משבחת, והיינו כשהיא מבכרת לפעמים מסתכנת בלידתה והאיך ישמוה למבכרת:

ואם אין לה בעל נותן ליורשיו:    של בעל:

או גיורת:    דאלו מסתמא נשואות לגר ומשוחרר דומיהון, ומת הבעל:

פטור:    דגר שמת בלי בנים שהורתן בקדושה, כל הקודם לזכות בנכסיו זכה:

משנה ה

ופתחו לרשות הרבים:    וכ"ש בחפרו בר"ה ופתחו בר"ה:

ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר:    ר"ל רה"י אחרת ששייך לו, ואיידי דאחרינא נקט נמי הא. או דמיירי שפתחו לרה"י של אחר ולא נודע לבעל החצר דאל"כ על בעל החצר רמיא למלאותו:

חייב:    וכשפתחו לרה"י, מיירי שהפקיר הרשות שפה הבור לתוכו, דאל"כ מצי למימר לניזק מה בעית ברשותי, ומיירי ג"כ שלא הפקיר הבור, דהרי אין לבור בעלים, ואין לחייבו על שחפרו בתחלה כחופר בור בר"ה, דהכא ברשות חפר [(שו"ע חו"מ, תי)]:

אחד החופר בור:    עגול:

שיח:    ארוך וקצר:

ומערה:    מקורה:

חריצין:    מרובע ואינו מקורה:

ונעיצין:    רחב למעלה וקצר למטה אפ"ה אית ביה הבלה, וחייב כשעמוק י"ט:

מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים:    דסתם בור עמוק י"ט:

ואם הוזק בו חייב:    משא"כ לענין מיתה, הו"ל כאונס, שאינו מצוי שימות כשאינו עמוק י"ט. ומה"ט כשעמקו אינו יותר מרחבו, שאין בו הבל, אז אפילו עמוק י"ט ומתה הבהמה, פטור, ומיהו במתה מחמת חבטה, גם בכה"ג חייב, דחיוב בור הוא בין במתה בחבטה או בהבל [שם]:

משנה ו

בור של שני שותפין:    שהיה ברשותן, והפקירו הרשות ולא הבור, כלעיל ל"ב:

עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב:    מיירי שמסר הראשון להב' הכסוי לכסותו, דנעשה שני שומר עליו, דאל"כ הראשון חייב דמדהוא גילהו ולא כסהו כבר רמי חיובא עליה לבד, ולא פקע תו כשעבר עליו גם השני, וי"א דבכה"ג שניהן חייבין [שם]:

השני חייב:    עד שיודיע לראשון שהבור מגולה, וישהה בכדי שיכול ראשון לעשות כסוי כראוי, ואחר זמן כזה שניהן חייבין, וי"א דגם לשני נותנין זמן בכדי שיוכל לעשות כסוי כראוי, וקודם זמן זה שניהן פטורים, ויש אומרים דלשני אין נותנין זמן, מדפשע דהו"ל להושיב שם שומר עד שיביא הכסוי [שם]:

כסהו כראוי:    והתליע הכסוי מתוכו ועי"ז לא ידע:

ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור:    אפי' היה רק כסוי כראוי לשוורים ולא לגמלים, ושכיחי גמלים, לא אמרי' דהו"ל תחלתו בפשיעה לגבי גמלים, וסופו באונס, שע"י שהתליע נפל שם השור. דעכ"פ גם תחלתו בפשיעה וסופו באונס אינו חייב רק כשבא האונס מחמת הפשיעה [כלעיל פ"ד מ"ח] וי"א דגם בכה"ג דוקא באם היו עוברים הגמלים, היו נופלים עם הכסוי, דאז לא פשע כלל לגבי שוורים, דמאחר שיפול הכסוי, לא יעברו שם שוורים פקחים, אבל אם שכשיעברו גמלים, רק יתרועע הכסוי, וכשיעברו אח"כ השוורים יפלו, א"כ פשע גם לגבי שוורים [שם]:

לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב:    מיירי באינו ראוי לגמלים המצויין שם רק לשוורים, ואתו גמלים וארעוהו לכסוי, ואתו שוורים ונפלו בו, דכה"ג חייב, דפושע הוא, כשלא התרועע הכסוי ע"י התלעה מתוכו, ולי"א הנ"ל גם בכה"ג חייב:

נפל לפניו מקול הכרייה:    שהיה בור חפור כבר, ובא אדם לתוכו להעמיקו או להרחיבו, ונבעת השור מקול הכרייה ונפל לפניו לתוכו:

חייב:    ולא אמרינן לא ע"י בור נפל, רק מדנבעת, וזה גרמא בעלמא הוא, עכ"פ בבור נמצא הנזק:

לאחריו מקול הכרייה:    שנתבהל ונפל חוץ לבור ונ"ל דה"ה בנפל ע"י הקול לבור אחר שבצד זה הבור, עכ"פ ע"י גרמא נפל לתוכה:

פטור:    דגרמא הוא:

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו:    העול והמחרישה:

חמור וכליו ונתקרעו:    המרדעת והמתג:

חייב על הבהמה ופטור על הכלים:    דכתיב ונפל שמה שור, למעוטי אדם, או חמור, למעוטי כלים או מאכלים [כפ"ה סי' ט"ו], ור"ל מדלא כתיב ונפל שמה דבר. מיהו באדם דוקא במת פטור, אבל בנזקיו חייב, אבל *) בכלים אע"ג ששבירתן זו היא מיתתן, אפ"ה פטור אפילו בהוזקו:

נפל לתוכו שור:    שהוא חרש וכו':

וקטן:    או שהוא סומא או מהלך בלילה:

חייב:    אבל שור פקח וביום, פטור, דהו"ל לעיוני:

בן או בת:    אף דלקטנים א"א לעיוני וכ"ש בנפל לשם גדול ומת:

עבד או אמה:    אף דדומה לחמור:

משנה ז

אחד שור ואחד כל בהמה:    שוין לנפילת וכו':

ולהפרשת הר סיני:    שהיו אסורים לעלות בהר בשעת מתן תורה, [ונ"ל דנ"מ באמר הריני מקדיש מבהמתי מין שהופרש בסיני, וכדאמרינן דכוותה בש"ס (חגיגה ד"ו כ')]:

ולתשלומי כפל:    בגנב, או שומר שטוען בשקר שנגנב:

לפריקה:    כשרואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה, והוא בקרוב לה רס"ו אמה וד' טפחים, חייב לעזור לפרוק המשא בחנם [ח"מ רע"ב]:

לחסימה:    לא תחסום שור בדישו:

לכלאים:    שלא ירביע ב' מינין יחד, ושלא יחרוש בהן יחד:

ולשבת:    לענין שביתת בהמתו בשבת. ותנח ושייר, נזקין, וסירוס, שאסור לסרס שום מין, מיהו בסירס זכר לוקה, ובסירס נקיבה פטור אבל אסור [(שו"ע אה"ע ה, יא)], ושייר נמי טעונה, דפריקה בחנם, וטעינה בשכר [ כח"מ רע"ב ]:

וכן חיה ועוף כיוצא בהן:    וה"ה דגים, וכש"ס כאן:

אם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה:    ר"ל ברגיל: