רמב"ם על בבא קמא ה
<< · רמב"ם · על בבא קמא · ה · >>
בבא קמא פרק ה
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה בבא קמא ה רמבם
זו המשנה היא על דעת סומכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקין. ואילו נתברר לנו כי אחר שהפילה זה העובר נגחה, לא נתחייב על העובר שום דבר. וכן אם נתברר לנו שנגחה והיא מעוברת והפילה, יהיה חייב חצי נזק אף מן העובר, ולפי שהוא ספק ישלם רביע דמי העובר שהוא חצי החצי, וזה כשהוא תם. ואם היה מועד, משלם נזק שלם לפרה וחצי נזק לעובר.
וכן כשנגחה פרה את השור ונמצא ולדה בצדה. אם נמצאת הפרה, יקח חצי נזק מגופה כמו שקדם. ואם אבדה הפרה ולא נמצאת, ונמצא הולד משלם ממנו רביע נזק, לפי שאילו נתברר לנו כי בעודו בבטנה נגחה, שהיה הדין שישלם חצי נזק מן הולד כפי העיקר שבארנו "מעוברת, היא ועוברה נגחו", ולפי שהוא ספק משלם רביע כמו שבארנו.
ואין הלכה כסומכוס בכל זה המאמר, אלא כחכמים שאומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו אם אמר הניזק ברי, והמזיק אמר איני יודע, לא נוציא ממנו שום דבר אלא בראיה:
מה שאמר בפירות ואם הוזקה בהם - רוצה לומר אם כשלה בהן. אבל אם אירע לה נזק מאכילתן אינו חייב כלום בשום עניין, שבעל הפירות לא קבל עליו שמירת בהמה של בעל הבית, והיה לה שלא תאכל:
זהו כשיהיה אותו השור מועד ליפול על בני אדם בבורות, ולפיכך יתחייב כופר, ובלבד כשיפיל עצמו לשם בשביל מאכל שראה בבור ולכן לא יתחייב מיתה.
והלכה כרבי, שאמר שלא יתחייב בעל הבית שום דבר אם לא קבל עליו לשמור, וכמו כן בעל השור לא יתחייב שום דבר לפי שברשות הכניס:
לפי שרצה לומר אדם שמתכוין לחבירו, אמר שור שהיה מתכוין לחבירו, ואין הפרש בין שהשור נתכוין לשור ונגח אשה או נתכוין לאשה עצמה, לא יתחייב דמי ולדיה, כי לא חייבה תורה בזה אלא האדם בלבד.
ומה שאמר בגיורת שהוא פטור על ולדיה, אין רצונו לומר כשנתגיירה והיא מעוברת כי זה מבואר הוא, אבל רוצה לומר כשנתעברה בחיי הגר ומת הגר או כשהפילה אחר מיתת הגר, לפי שעיקר הוא בידינו "כי איתיה לבעל זכי ליה רחמנא, ליתיה לא זכי ליה". ולפיכך אינו חייב דמי ולדות כשלא יהיה לזה הגר יורשים, רצוני לומר בנים שנולדו בדת ישראל והורתן היתה כשהוא ישראל.
וכבר ידענו דברי רבן שמעון בן גמליאל כך, וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח כלום. וזה כי רבן שמעון בן גמליאל אומר אין דמי ולדות לבעל, ושבח ולדות חולקין. וחכמים אומרים, שבח הריון לבעל, ולפיכך משער תנא קמא השבח והדמים ונותן הכל לבעל. ובזה באר התלמוד דברי תנא קמא ואומר, כיצד שמין דמי ולדות, שמין את האשה כמה היתה יפה.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
כל זה מבואר, אין צריך פירוש:
לפניו מקול הכריה - הוא שיכשל בשפת הבור מקול החפירה שיחפור החופר בקרקע הבור ויפול בתוך הבור, ואז יהיה בעל הבור חייב.
אבל כשיפול לאחריו, והוא שכבר עבר מן הבור וכשל וחזר לאחוריו ונפל לאחר הבור, הוא פטור, אלא אם כן נפל לבור ואז הוא חייב על איזה בשני הפנים שיהיה. ורחמנא אמר "ונפל שמה שור או חמור"(שמות כא, לג), וקבלנו בפירוש זה הפסוק "שור ולא אדם, חמור ולא כלים".
ולא יהיה גם כן חייב על הבהמה אלא כשתהיה חרשת או שוטה או קטן, אבל שור שהוא גדול ופקח אינו חייב עליו כלום, לפי שיכול לומר לו איבעי ליה לעיוני ומיזל:
כל זה מבואר אינו צריך פירוש, אלא מאמרו לכלאים - שהוא רומז למה שאמר "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו"(דברים כב, י). ואמר כי כל שני מיני בהמות כך לא יוכל לחרוש בהן ולא למשוך אותן ביחד וזה מדרבנן. אבל מן התורה אינו אסור לחרוש ולמשוך ולהנהיג אלא בהמה טהורה וטמאה בלבד, דומיא דשור וחמור. וכבר בארנו זה בפרק שמיני ממסכת כלאים:
משנה בבא קמא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב