מלאכת שלמה על בבא קמא ה
<< · מלאכת שלמה · על בבא קמא · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אם עד שלא נגחה וכו': גבי שור שנגח גרסי' נְגָחָה בנקודת שבא תחת הנון ובמפיק הא. ובסיפא גבי פרה שנגחה גרסי' נָגְחָה בנקודת קמץ תחת הנון. ורישא לאו דוקא מיירי בתם אבל סיפא אי אפשר לאקומה אלא דוקא בתם משום דקתני משתלם ח"נ מן הפרה וכו' דקיי"ל דתם אינו משלם אלא מגופו:
ורביע נזק לולד: וזו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין וצריך לומר דמתני' דהכא מיירי בעומדת באגם דאילו היתה הפרה בבית בעליו לא יאמר סומכוס חולקין כדאמרי' גבי מתני' דהמחליף פרה בחמור דבמציעא פרק השואל הא מני סומכוס היא ומוקמי' לה בסמטא ובאגם אלמא דלא אמר סומכוס חולקי' אלא באגם וכיוצא בו שאינו ברשות הבעלים נמקי יוסף ז"ל. וחכמים דס"ל זה כלל גדול בדין המע"ה נפקא לן בגמ' מקרא דכתיב מי בעל דברים יגש אליהם יגש ראיה אליהם ורב אשי מתקיף עלה למה לי קרא סברא היא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא אלא קרא לאשמועי' מי בעל דברים דהיינו תובע יגיש דבריו תחלה אליהם דנזקקין לתובע תחלה:
משלם ח"נ לפרה ורביע לולד: גרסי' ומלת נזק לא גרסי גבי רביע וכן בסיפא והטעם מובן:
וכן פרה שנגחה וכו': גם סיפא זו סומכוס היא ורבנן פליגי עליה שהמע"ה מ"מ צ"ע דמשמע קצת מדברי תוס' ז"ל דבפ' השואל את הפרה (בבא מציעא דף ק') דרישא דוקא אוקי בגמ' כסומכוס ע"ש:
משתלם ח"נ: בכל הספרים מצאתי דגרסי' משלם ח"נ מן הפרה רביע מן הולד הר"ר יהוסף ז"ל:
ושברתם בהמתו של בעל החצר פטור וכו': כתב הר"ר יהוסף ז"ל שברתם גרסי' בלא וי"ו וס"א דגרסי ושברתן טעות הוא וכן לקמן ל"ג וי"ו בכולהו. אכלתן נגחו שורו של בעל הבית וכו' ע"כ. ובגמ' פריך טעמא דאם הוזקה בהן בעל קדרות חייב משום דשלא ברשות הא ברשות לא מחייב בעל קדרות בנזקי בהמתו דבעל חצר מני רבי היא דאמר בסיפא בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור דכל בסתמא לא קביל עליה נטירותא וה"נ לא קבל על עצמו בעל קדרות שמירת בהמתו של בעל החצר אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל החצר חייב אתאן לרבנן דאמרי בסתמא נמי קבולי קביל עליה בעל הבית לשמור רישא וסיפא רבי ומציעתא רבנן א"ר זירא תברא מי ששנה זו לא שנה זו ותנאי היא אליבא דרבנן מ"ס פליגי רבנן עליה דרבי ומ"ס לא פליגי רבנן עליה דרבי ורבא אמר כולה מתני' רבנן ול"ד סתמא דברשות דבעל חצר לסתמא דברשות דבעל קדרות דברשות דבעל חצר מסתמא קבל עליו בעל חצר שמירת קדרות ואפי' נשברו ברוח מצויה דהוי כאילו א"ל בהדיא עול ואנא אנטריה לך אבל בעל קדרות מסתמא לא קביל עליה מידי:
ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב: יש בגמ' מי שחשב לחלק בין היכא דתנן ואם הוזקה בהן להיכא דתנן ואם הוזקה בלא מלת בהן דהיכא דתנן בהן משמע שהוחלקה והיכא דתנן הוזקה בלא מלת בהן משמע שהוזקה ע"י אכילה הנזכרת ודחי ליה דלא שנא דכולהו שוין שיתפרשו שהוחלקה בין תנן מלת בהן בין לא תנן מלת בהן אבל אכלה מהן יותר מדאי עד שמתה פטור דהוה לה שלא תאכל. וכתוב שם בסי' שצ"ג בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש ואכלתן בהמתו של בעל החצר פטור ואפילו הבעל החצר היה טוחן בשכר ונכנס זה עם בהמתו טעונה חטין להביא לטחון שבעל החצר משתכר בכניסתו אפי' הכי חשיב שלא ברשות שהיה לו לשמור חטיו בעצמו ע"כ. וכתב הרב המגיד שם בפ"ז ומה שאמר ואם הכניס ברשות בעל השור פטור לא נזכר במשנה כלל אלא בלשון זה ואם הכניס ברשות של בעל החצר משלם רבי אומר בכולן וכו' וי"א דברשות כל א' חייב בנזקי חברו דה"ל כחצר השותפי' כיון שהזיקו זה את זה בידים ע"כ. וכתוב שם בטור סי' שצ"א בשם הרמ"ה ז"ל דהא דאמרי' דאם בעל הבית הוזק בנכנס אפילו בשוגג חייב הנכנס כיון שנכנס שלא ברשות דוקא בשלא ידע בעל הבית שנכנס אבל אם ראהו שנכנס אם הוזק בו פטור ע"כ. וקשה טובא לע"ד סמיכות משניות פרק זה זו לזו. ובדוחק נלע"ד לתרץ דמשום דברישא דפירקי' תנן פלוגתא דסומכוס ורבנן גבי ממון המוטל בספק דלסומכוס חולקין ולרבנן המע"ה סמך הני באבי דקדר שהכניס קדרותיו או שהכניס פירותיו או שהכניס שורו דקתני בהו לרבנן ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב אע"ג דמסתמא אפשר דהוה אמרי' דליפטר לרבנן משום המע"ה דלהוי כמו ממון המוטל בספק והראיה דלגבי אם הוזקה בהן דייקי' דס"ל לרבנן דבעל קדרות פטור אם הכניס ברשות קמ"ל בסמיכות המשנה דלגבי בעל החצר פשיטא להו לרבנן דמסתמא קבל עליו שמירת מה שהכניס המכניס מאחר שנתן לו רשות להכניס ולגבי האורח המכניס ברשות פשיטא להו לרבנן דלא קבל על עצמו שמירת בהמתו של בעל החצר שלא תוזק במה שהכניס לשמור שם כיון שהוא הולך לו לדרכו ולרבי פשיטא ליה דשניהן שוין לפיטורא דאפי' בעל החצר מסתמא לא קבל על עצמו שמירת מה שהכניס המכניס לשמור וקמ"ל דלא תימא דלרבי ספוקי הוא דמספקי ליה ופטר להו משום המע"ה ונ"מ דסומכוס יחלוק לומר דחולקין ההפסד בין שניהם קמ"ל סמיכות המשנה דסומכוס יודה בהא או כרבי דהלכתא כותיה כמו שפסק הרי"ף ז"ל או כרבנן ובהא ניחא נמי דסמך בתר הכי אדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה וכו' משום דס"ל לרשב"ג דבשאינה מבכרת שבח ולדות חולקין אע"ג דלא הוי ממש מטעם סומכוס דהתם מטעם ספק והכא מדינא ס"ל לרשב"ג הכי. וכיון שהזכיר גבי הכניס שורו לחצר בעל הבית נפל לבור והבאיש מימיו וכו' השלים הפרק בדיני נזקי בורות שיחין ומערות ובדין היה דלישרי במתני' בהכניס שורו לחצר בעל הבית וכו' כיון דבדיני שור מיירי ואגביה ליתנו בבא דקדר ופירותיו אלא משום דלא זו אף זו קתני כמו שכתבתי בשם תוס' ז"ל א"נ איידי דזוטרן מילייהו דקדר ופירות פסיק ושרי להו אבל הכניס שורו איכא התם תרי באבי יתירי נפל לבור וכו' היה אביו או בנו לתוכו וכו' כנלע"ד אח"כ זכרתי שקרוב לזה כתבתי בשס תוס' ז"ל לקמן בר"פ הכונס:
או שנשכו כלבו של בעל הבית: נלע"ד דלרבותא נקטיה ולא זו אף זו קתני ל"מ אם נגחו שורו של בעל הבית דפטור כיון דה"ל למכניס לאסוקי אדעתיה דילמא ינחגו שורו של בעל הבית דמין במינו מתקנאין אלא אפי' נשכו כלבו של בעל הבית נמי פטור בין שהוא כלב רע בין שאינו מורגל לנשוך:
נפל לבור והבאיש את מימיו: גמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו שהיה מלוכלך בטיט אבל הבאיש מריחו סרחון נבלה ממילא אתי לה ונבילה גורמת לסרחון שיבא וגרמא בעלמא לא מיחייב:
היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר: וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם וכו' כדפי' רעז"ל והיא אוקמתא דרב אבל שמואל אוקי מתניתין בתם ומתני' חצי כופר לבד קאמר דמשלם ור' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר ועולא מוקי לה בתם וכופר שלם ור' יוסי הגלילי הוא דאמר כר' טרפון קרן בחצר הניזק משלם נ"ש הכא נמי כופר שלם משלם ופריך בגמרא בשלמא לעולא היינו דנקט אביו או בנו דהוי קרן בחצר הניזק לשלם כופר שלם אלא לשמואל דאמר חצי כופר לבד מאי איריא דנקט אביו או בנו אפי' אחר נמי ומשני אורחא דמילתא קתני. ועיין במ"ש בשם התוס' ז"ל לעיל ספ"ק. ועיין ג"כ בתוס' פ"ד וחמשה דף מ"ד ע"א ד"ה ה"נ. בפי' רעז"ל צריך להגיה כך והפיל עצמו לבור לאכול ירקא והרג את האדם וכו' ועיין במה שפלפל בכאן הרב בעל תוי"ט. ומצאתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל לא פירש רעז"ל כל צרכו ועיין בפי' רש"י ז"ל ושם באור הדברים וכלל העולה מפירושו כפי' הגמ' הוא שאם הוא מועד להפיל עצמו בכונה על בני אדם בבורות בר קטלא הוא בנפילה קמייתא ואיך בא לידי מועד דלא שייך בכאן דקטל וערק לאגמא וכו' ולזה בהכרח לומר שלא הועד אלא ע"י ירקא שרואה בבור ומפיל עצמו לבור אפי' שיהי' שם בני אדם בשלשה פעמים הראשונות הועד ופטור ממיתה לפי שהמית שלא בכונה שכולם היו ע"י ירקא ובאחרונה לאחר שכבר הועד הפיל עצמו ג"כ ע"י ירקא ולזה חייב בכופר ואי אפשר לומר שבפעמים הראשונות היה ע"י ירקא וזו הפעם בכונה לפי שלגבי כונה נקרא תם בזו הפעם שלא הורגל להפיל עצמו אלא ע"י ירקא ולכן צריך לומר שכל הפעמים היה ע"י ירקא בין השלש פעמים שהועד בהם בין זו הפעם עכ"ל ז"ל:
עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור: כך צ"ל. וכתוב בהגהת אשרי דוקא בחצר אינו חייב עד שיקבל עליו לשמירה אבל אם הכניס עניינו לבית בעל הבית ברשות סתמא דמילתא קביל עליה בעל הבית נטירותא ואפי' רבי מודה ואם אמר לו בעל הבית הא ביתא קמך אפי' ש"ח לא הוי ואפי' פשע בשמירה פטור דהאי לישנא גרע מרשות סתמא מספר אור זרוע ע"כ:
רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בע"ה לשמור: ע"כ. פי' רבי היה אומר בכל אלה הבבות כשהיה שונה אותם היה אומר בכולן פטור עד שיקבל עליו בע"ה לשמור ה"ר יהוסף ז"ל. בפי' רעז"ל והמכניס נמי פטור. וכתוב בספר מפה אל השלחן ובספר הלבוש סוף סי' שצ"ח דח"מ וז"ל ואם הזיק שור של בעל החצר את שור אחר שנכנס ברשות אע"ג דברשות נכנס פטור בעל החצר דאע"ג דהרשהו כנוס ושמרהו קא"ל ואינו חייב עד שיקבל עליו בעל החצר בפי' לשומרו וי"א דכיון שנתן לו רשות ליכנס הוי כאילו קבל עליו שמירתו ודוקא בניזקין מבעל החצר קבל עליו אבל בנזקין דאתו ליה מעלמא אינו חייב עד שיקבל עליו שמירתו ע"כ:
שור שהיה מתכוין לחברו וכו': ועיין תוס' דפ"ד וחמשה דף מ"ב וגם במה שכתבתי לקמן פ' החובל סי' ב' ונלע"ד תו לקשר משנה זו עם שלפניה מלבד מה שכבר כתבתי לעיל דסמך האי מתני' למאי דתנינן לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות דתנן עלה נגח הוא לשורו של בע"ה פטור והשתא אשמועיי דל"מ נתכוין ליגח שורו של ראובן לשורו של שמעון בר"ה והכה את האשה ויצאו ילדיה דפטור אלא אפי' שבתוך רשות בעל הבית נתכוין ליגח שור של האורח לשורו של בעל הבית והכה את האשה אפי' אשת בעל הבית ויצאו ילדיה אפ"ה פטור והחכם ה"ר אליעזר ארחא נר"ו פירש דמשום דאמר רב פפא בגמ' שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מ"ט חמורתא בעלמא הוא דאזקיה וכתבו תוס' ז"ל דאילו גבי בור תנן בסמוך נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרי דהוי כחמורתא ולא נימעטי' ליה משור ולא אדם ע"כ. ולרמוז לנו דיש הפרש בין דין בור לדין שור סמך האי מתני' לדין בור וכן כתב ג"כ בנמוקי יוסף ז"ל וז"ל חמורתא מעברתא הוא דאזיק ליה אבל לא אמרינן דיהבינן ליה ממש דין בהמה כשור שנגח את שור חברו דהא גבי בור תנן בשלהי פירקי' נפל לתוכו עבד או אמה פטור מטעם שור ולא אדם ומתני' דקתני שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אמרי' בגמ' דלרב אדא בר אהבה דהלכתא כותיה לאו דוקא נתכוין לחברו דה"ה נתכוין לאשה גופה דפטור אלא אגב סיפא נקט נתכוין לחברו ע"כ. עוד נלע"ד לומר דנקט תנא האי לישנא לרמוז מימרת רב פפא דאמר שור שנגח את השפחה משלם דמי ולדות וה"ק שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה דהיינו שפחה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אע"ג דכי מתכוין לשפחה עצמה חייב בדמי ולדות וכדתנן לעיל בפ"ד וחמשה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג בן קיימא פטור:
א"כ משהאשה יולדת משכחת: א"כ דכך שמין כדקאמרת וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט הכי מפרש לה רבה למתני' ותניא כותיה וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד והלא בהפך הוא ורבא אמר ה"ק וכי אשה למי שיולדת משבחת ולמי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין הא ודאי שבח דמן נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא ויש לעצמה בשבח ולדות אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל ושבח ולדות חולקין ותניא נמי כותיה דשבח ולדות חולקין ופרכי' קשיא דרשב"ג אדרשב"ג דבחדא ברייתא קאמר רשב"ג שבת ולדות חולקין אותו בין האשה והבעל אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית ובחדא ברייתא קתני אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן. ומשנינן לא קשיא כאן במבכרת כאן בשאינה מבכרת מבכרת דמיה פחותין קודם מלאחר לידה דמסוכנת היא. והאי שבח ולדות דאית ליה לרשב"ג דחולקין פי' רש"י ז"ל דלאו היינו נזקה של אשה דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אבל כחש גופה מחמת המכה ומה שנפחת מדמיה ממה שהיתה ראויה לימכר כשהיא בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא והדין קצוב בכתובות בפ' מציאת האשה בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק א' וכו' ע"כ. והכי תניא נמי בברייתא דנזק וצער לאשה ואם מתה ליורשיה וכן דמי ולדות לבעל ואם מת ליורשיו ע"כ. ושם העלו תוס' ז"ל דבין לרבנן ובין לרשב"ג שמין ולדות בפני עצמן ולא אגב האשה. וז"ל נ"י כיצד שמין וכו' מפרש בכלל שומת ולדות שומת שבח ולדות דהיינו כמה היתה יפה וכו' דשומת ולדות לא צריך לפרש דפשיטא דשמין כמה שוויין של ולדות: א"כ וכו' מפרש בגמ' דסבר רשב"ג דאדרב' דמיה פחותין מפני שהיא מסוכנת משום צער לידה ומיירי רשב"ג במבכרת שהיא מסוכנת וה"ק רשב"ג א"כ דשמין שבח שלה של קודם לידה לא יתן לה כלום שהרי משובחת יותר לאחר שילדה ומיהו בשאינה מבכרת מודה לת"ק דמשובחת קודם שילדה ושמין השבח אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה דשבח נפח גופה הוא אבל דמי ולדות מודי ליה דנותנין לבעל שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה עכ"ל ז"ל:
ונותן לבעל: שהתורה זכתה לו כדכתיב בעל האשה:
היתה שפחה ונשתחררה: וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' ד' וה' ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל בהן כלום דשל אדון נינהו ועכשיו נשתחררה כדמשמע לישנא דהיתה שפחה דהא בהפרה משמע כדפי' רש"י ז"ל שפי' משוחררת שנתעברה מן הגר או מן המשוחרר ע"כ:
או גיורת פטור: ואפי' חבל בה לאחר מיתת הגר פטור לרב חסדא:
החופר בור וכו': מלבד מה שכבר כתבתי לעיל לקשר המשניות עוד נלע"ד לומר כאן דמשום דקרא סמך נזקי בור לנזקי עבד או אמה שנגחן שור כדכתיב אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים וגו' וסמוך ליה וכי יפתח איש בור סמך ג"כ התנא נזקי בור לנזקי שפחה דסליק מינה היתה שפחה ונשתחררה וכו' ואע"ג דשפחה דמתני' במשוחררת ודקרא בשאינה משוחרר' ליכא קפידא דשם דין שפחה קאמינא ותו דהא מצית לדיוקא ממתני' דלעיל הא לא נשתחררה משלם דמי ולדות לאדון ותו דלמאי דכתיבנא בשור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה וכו' שבא לרמוז מימרת רב פפא ניחא טפי כנלע"ד:
החופר בור ברה"י וכו': וז"ל תוס' ז"ל ברה"י ופתחו לרה"י אחר חייב פי' הקונטרס שהפקיר רשותו אותו שפי הבור לתוכה אין נראה שר"ל שפתחו לרה"י של אדם אחר ובא אותו אדם והפקיר רשותו שלא היה לו לומ' אותה בלשון נקבה אלא משמע שר"ל הכל ברשו' עצמו ולשון אחר אינו מיושב לפירוש זה ואין להקשות אמאי איצטריך למיתני כו' ור"י מפרש ברה"י ופתחו לרה"י אחר היינו שחפר בור ברשות עצמו ופתחו לרשות חברו ואיצטריך דלא תימא פתחו לר"ה הוא דחייב דשכיחי רבים ומתזקי אבל ברה"י דליכא למיחש אלא לנזק יחידי פטור וכה"ג תנן בהמניח גבי המבקע ע"כ. משמע מדבריהם ז"ל וגם מדברי רש"י ונ"י ז"ל שכתבתי לעיל בסמוך דבבא דהחופר בר"ה ונפל לתוכו וכו' גרסינן בסיפא כמו שהוא ברוב הספרים. ולא כן הוא בפי' רעז"ל וכן משמע קצת ג"כ שהרמב"ם ז"ל גריס לה ברישא וכן הוא בירושלמי ג"כ. וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ונלע"ד דלדעת רש"י והתוס' ונמקי יוסף ז"ל דגרסי לה לבבא דהחופר בור ברה"י וכו' ברישא משום דר' עקיבא היא מתני' אליבא דרבה דאמר דר"ע מחייב בין בבור בר"ה בין בבור ברה"י וזהו בור האמור בתורה דקאמר ר"ע בברייתא בגמ' ר"ל זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין דכתיב בעל הבור ישלם היינו בור ברשותו שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ומש"ה נקט תנא נמי ברישא בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין ובזה יובן דקתני בתר הכי החופר בור בר"ה ונפל לתוכו שור או חמור וכו' דנראה דכל האי בבא יתירא ואין בה שום חדוש אלא דנקט תנא ברישא בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין והדר נקט אגב גררא בור שפתח בו הכתוב תחלה לניזקין אע"ג דמשנה שאינה צריכה היא ולרמוז לנו דמתני' ר"ע היא כנלע"ד. וכתב הרא"ש ז"ל והלכתא כי הך מתני' דמיחייב בור ברשותו ובור בר"ה והיינו כר' עקיבא אליבא דרבה דאמר בר"ה כ"ע ל"פ דחייב ובבור ברשותו ר"ע מחייב ור' ישמעאל פוטר אבל החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו פטור לכו"ע דל"ד לחופר בור בר"ה דהתם עשה תקלה באיסור וכן נמי חופר בור ברשותו סמוך לר"ה באיסור חפרו כי החופרים בר"ה אינם יכולין ליזהר שלא יתקרבו לרשות הסמוך לר"ה ואין מחיצה ביניהם וכן חופר בור באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דדידיה הוא עליו להסיר תקלתו כדאמרי' לעיל בגמ' גבי שור ראובן שחפר בור בחצרו של אדם אחר כיון דאית לבעל החצר למלויה ולא מלייה כמאן דכרייה איהו דמי אבל הפקיר רשותו ובורו אכרייה לא מחייב דבהתר כרהו והשתא נמי לאו בעל השור הוא וכן מוכח בשמעתתא וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל. ובספ"ק דסוכה כתבתי בשם התוס' ז"ל דמשום דהכא תנא קאי אקרא שנה הבור שהוא פשוט תחלה:
בור שיח ומערה חריצין ונעיצין: פי' ה"ר יהונתן הכהן ז"ל בפ' כיצד מעברין בור בחפירה בלא בנין אבנים ושיח הוא בבנין אבנים כמו בור ודות וכן פי' ג"כ בפ' עושין פסין בלשון אחד. ונלע"ד שיח לשוחה וקריאתה בשבלת דהיינו נקודה בימין:
אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים: כתב ה"ר יהוסף ז"ל לא מצאתי זה בכל הספרים ע"כ. שיש בו כדי להמית עשרה. רבינו עובדיה ז"ל העתיק מפי' רש"י ז"ל אשר כאן וכן משמע מהרמב"ם ז"ל בפי"ב דהל' נ"מ אכן תוס' בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה) אמתני' דבית הסקילה היה גבוה שתי קומות הכריחו כפי' רש"י ז"ל דהתם שפי' דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים דהא אשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור וכן ישמעאל בן נתניה שמילא הבור חללים ע"כ. ובגמ' מפרש דלרב נחמן דס"ל כשמואל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו מתני' איירי כשהשור היה שוכב ונתגלגל ונפל שאל"כ אין צריך עשרה שהרי מכריסא דתורא לארעא הוי ד' ובשיתא נמי סגי אלא ודאי באיגנדר לבור:
היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב: תימה דברישא דמילתיה נקט לשון רבים היו פחותין ובסיפא דמילתיה נקט לשון יחיד דקתני ונפל לתוכו ואם הוזק בו:
בור של שני וכו': ירושלמי היך אפשר לבור של שני שותפים א"ר ינאי תפתר שנתנו שניהם אבן באחרונה ולמה לא פתר לה בחפר זה עשרה וזה עשרה דו בעו מיפתריניה בבור של עשרה טפחים של שני שותפים ע"כ. וה"נ מפרש לה ר' יוחנן בבבלי כגון שעקרו שניהם בבת אחת חוליא מקרקעיתו של בור והשלימו לעשרה דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור. וכתבו תוס' ז"ל ג"כ ולא בעי למימר כגון שהפקירו רשותן ובורן דההוא פטור לכ"ע כדפרישית בפ' המניח ולא בעי למימר ג"כ כגון שחפר זה עשרה וזה עשרים דאמרינן לקמן בברייתא דכולן חייבין משום דאבור עשרה דמתני' קאי ע"כ:
עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו השני חייב: כתב הרא"ש ז"ל השני גרסת רש"י ז"ל ורב אלפס גורס הראשון חייב ואין חילוק בין שתי גירסות הללו דלפי' רש"י ז"ל השני חייב כשהניח לשני משתמש הא לאו הכי שניהם חייבין ולגירסת רב אלפס ז"ל הכי פירושו אף הראשון חייב דלא תימא שני שעבר עליו באחרונה חייב דכיון שעבר עליו לבדו עליה דידיה רמי לכסויי ובגמ' בעי מה יעשה הראשון שיפטר חד אמר משהניחו משתמש וחד אמר משמסר לו דליו והלכתא משימסור לו דליו דהכי סבר ר' אליעזר בן יעקב וגם בנדרים ראש פרק השותפים פסקי' דהלכתא כותיה דיש ברירה עכ"ל ז"ל. ובמה שכתב הרא"ש ז"ל דהרי"ף ז"ל גורס הראשון חייב אינו כן בספרים שבדפוס רק גם שם כתוב השני חייב וכתב שם המגיה לפירוש רש"י ז"ל אם לא הניח הראשון לשני משתמש ודולה או שלא מסר לו דלי שניהם חייבין בנזקי הבור הראשון והשני ומיימון פי"ב מהנ"מ פסק דאם לא הניח ראשון לשני משתמש ודולה הראשון לבדו חייב וכ"כ בגרסת רבינו לפנינו אכן הרא"ש ז"ל פי' דברי רבינו בענין דס"ל דאף הראשון חייב קאמר ואין צריך לומר השני נמצא דשניהם חייבין ע"כ. ואני בעיני ראיתי אח"כ בהרי"ף ז"ל בדפוס (שאלוניקי) [קושטאנטינא] הראשון חייב ובכל הדפוסין ראיתי ברב אלפס בבא אחת יתירה וזו היא הראשון חייב כסהו הראשון ובא השני וגלהו השני חייב כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה וכו'. וכן מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב ובס"א גרסי' בבא דגלהו בסוף ובבא דמצאו בתחלה ונ"ל דטעות הוא דהוי זו ואצ"ל זו וצ"ע דהא אפי' לגרסא הראשונה לא הי' צ"ל דבגלהו חייב דהא אפי' אחר שאין לו בה שותפות חייב על הפתיחה דכתיב כי יפתח איש בור ע"כ. ופי' רש"י ז"ל מאי דבעי בגמ' וראשון מאימת מיפטר פי' דנטעון על השני היתה השמירה דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתני' שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע ומשני רבה ורב יוסף חד אמר משמניחו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו פי' שהראשון מסר לשני אותו כסוי הבור ע"כ. וכתוב בנ"י ז"ל שזה הזקיקו לרש"י ז"ל לפ' דליו כסוי דאילו דלי לדלות מים אכתי נימא האי מדידיה קממלא ושניהם חייבין אבל ר"ח ז"ל כתב דמשמסר לו הדלי הוברר הדבר שהבור הוא ברשותו ומשל עצמו הוא דולה ע"כ:
ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב: אבל אם עבר שהות וזמן כדי שיודיעוהו לראשון שהוא מגולה וישכור פועלים ויכרות ארזים מן הלבנון ויכסנו גם הראשון חייב כר' יוחנן ויש בדבר לפעמים קולא כגון אם הם רחוקים מן היער או מן הלבנון ופעמים חומרא אם הם קרובים ליער או ללבנון:
ומת פטור: דאנוס הוא ולא אמרי' איבעיא ליה למיזל ומנקש עליה בכח ברגליו לראות אם לא התליע:
נפל לפניו מקול הכרייה חייב: (פי' רש"י ז"ל בור כרויה ונכנס כורה לתוכה להעמיק ע"כ). ובגמ' פריך ואמאי נימא כורה גריס ליה וכורה פטור דגרמא בעלמא הוא ואפילו הכורה בעל הבור איכא למיפטריה מהאי טעמא ללשון ראשון דרש"י ז"ל. ומוקמינן לה כר' נתן דאמר כל היכא דליכא אפשרות לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כדתניא שור תם שדחף את חברו לבור בעל הבור משלם מחצה ופלגא מפסיד ר' נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע דכיון דלא אפשר לאשתלומי מבעל השור יותר מרביע דהא תם בלא שותפות דבור משלם ח"נ ואי השתא נמי משלם ח"נ מאי אהני ליה שותפות דבור מש"ה משתלם ג' חלקים מבעל הבור והלכתא כותיה והכא נמי הואיל ואי אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור שבתוכו נמצא הנזק אבל רבנן דס"ל דבתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד גבי מתני' נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין:
לאחריו מקול הכרייה פטור: אם נכשל השור מקול הכרייה על שפת הבור ונפל לאחריו חוץ לבור ומת פטור עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט אם נפל לתוך הבור בין על פניו שמת מן ההבל בין על אחוריו שמת מן החבטה חייב כשמואל. וכתבו רש"י ונ"י ז"ל איידי דנקט ברישא לחיובא מקול הכרייה נקט בסיפא לפיטורא מקול הכרייה. והרי"ף ז"ל פסק כרב דאמר דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו משום דרב חנינא תני לסיועיה לרב דתניא ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל על פניו לתוך הבור מקול הכרייה חייב פי' שההבל המיתו לאחריו לתוך הבור מקול הכרייה פטור פי' שהחבט המיתו. וכתוב בתוך פירושו של נמוקי יוסף ז"ל אמר המחבר וכן נ"ל שהיא דעת רש"י ז"ל לפסוק כרב שפירש במתני' דהא דנקט במתני' בסיפא מקול הכרייה גבי לאחוריו פטור הוא אגב רישא ולרב ודאי קושטא קאמר רש"י ז"ל דכיון דלא מחייב עד שיפול על פניו מדכתיב ונפל מה לי מקול הכרייה מה לי אם נפלה מעצמה כיון דלאחוריו נפל פטור אבל לשמואל אי אמרינן פטור ודאי דצריך טעמא דנפלה מקול הכרי' דאל"כ חייב בנתקל באבן ונפל לבור דבין לר' נתן בין לרבנן חייב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דהא כרייה דהכא דפטור לדעת שמואל הוא משום שנתקל בבור ונפל אחורי הבור ע"כ. ועיין עוד בפי' נמוקי יוסף במה שכתב וכן פירשו בתוס' והרא"ש ז"ל כתב שהדבר שקול וספק אצלו כמאן הלכתא. ור"ח והרשב"א ז"ל פסקו כשמואל ג"כ:
ופטור על הכלים: דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מדלא כתיב ונפל שמה הנופל ודלא כר' יהודה דמחייב על נזקי כלים דמרבי להו מאו ורבנן מיבעי להו או לחלק דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד ור' יהודה לחלק מונפל לשון יחיד ורבנן ונפל טובא משמע כמו ובא האות והמופת ובא הארי ואת הדוב:
נפל לתוכו שור חש"ו חייב: וה"ה סומא או פקח ומהלך בלילה דחייב בעל הבור אבל פקח ומהלך ביום פטור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:
אחד שור וכו' לנפילת הבור: דכתיב כסף ישיב לבעליו כל מידי דאית ליה בעלים ואפי' עופות ואע"ג דלא דמי לשור וחמור דכתיבי בקרא משני צדדין דשור וחמור ב"ח ונבלתם מטמאה במגע ובמשא וה"ה לכל הבהמות שמטמאין במגע ובמשא אבל עופות אע"פ שהן בעלי חיים ה"א הואיל ואין מטמאין במגע ובמשא ג"כ לא מחייב עלייהו אלא דרבינהו קרא דכסף ישיב לבעליו ומ"מ אדם וכלים אמעיטו משור ולא אדם חמור ולא כלים לרבנן כדכתבינן ואי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי אדם אבל כלים לא דכי קא ממעט ב"ח דכוותיה קממעט להכי איצטריך חמור ולר' יהודה או לרבויי כלים אתא ושור למעוטי אדם ב"ח דכותיה וחמור לר' יהודה נשאר בקושיא בגמ' למה ליה למכתבי' כלל:
וכן היה ועוף כיוצא בהן: ובגמ' דייק ר"ל מדקתני עוף בהדי חיה ובחיה תנן בפ"ק דמסכת כלאים הזאב והכלב וכו' אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה ה"ה דבעופות נמי אע"ג דרבי בהדי הדדי כגון תרנגול טווס ופסיוני הוו כלאים זה בזה. ועיין במ"ש שם פ"ק דמסכת כלאים סימן ו':