משנה בבא מציעא ד ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ד · משנה ו | >>
עד מתי מותר להחזיר כד, בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני, ובכפרים, עד ערבי שבתות.
אם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו, ואין לו עליו אלא תרעומת.
ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה.
עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר?
- בַּכְּרַכִּים, עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְשֻׁלְחָנִי;
- וּבַכְּפָרִים, עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת.
- אִם הָיָה מַכִּירָהּ,
- אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ,
- וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת.
- וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ,
- שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה:
עד מתי מותר להחזיר?
- בכרכים - עד כדי שיראה לשולחני,
- ובכפרים - עד ערבי שבתות,
- אם היה מכירה -
- אפילו לאחר שנים עשר חודש - מקבלה הימנו,
- אין לו עליו אלא תרעומת.
- ונותנה למעשר שני - ואינו חושש,
- שאינה אלא נפש רעה.
אין כל בני אדם מכירין הדינרים ולפיכך נתנו לו זמן כדי שיראה לשולחני, ואם הוא בכפר עד ערבי שבתות עד שיכנסו לכרך ויראהו למכירים.
ומה שאמר אם היה מכירה ומקבלה ממנו אפילו לאחר שנים עשר חדש - זהו במידת חסידות, ואם לא רצה לקבלה אין לו עליו אלא תרעומת שאינה אלא נפש רעה. וזה הדין הוא ראוי במקומות שלוקחין שם המעות בלא משקל ואינם מקפידים בחסרונם, והנמנע מלקבל אותם הם מעט ועל דרך הכילות, אבל במקומות שמקפידין בחסרונם ואפילו פחות כמשקל שעורה ראוי להשלים לו משקל בלא ספק, והראיה על זה מה שאמר שאינה אלא נפש רעה:
בכרכים - שיש שם שלחני. עד בדי שיראה לשולחני:
בכפרים - שאין שם שלחני:
עד ערבי שבתות - שבא להוציא בערב שבת לסעודת שבת, אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו:
ואם היה מכירה - הכי קאמר, ואם חסיד הוא ורוצה לעשות לפנים משורת הדין, אם מכיר שהיא הסלע שנתן לו, יקבלנה ממנו אפילו לאחר שנים עשר חודש:
ואין לו עליו אלא תרעומת - הכי קאמר, ואחר שאינו חסיד ולא רצה לקבלה ממנו, אין לזה עליו אלא תרעומת. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו:
ונותנה למעשר שני - אחסרה כדי אונאה קאי. ונותנה למעשר שני בשוויה ואינו חושש משום אסימון שאין מעשר שני מתחלל אלא במטבע שיש בו צורה, דשם מטבע יש עליו, דמי שאינו לוקחה בשוויה בתורת מטבע אלא כמו נסכא של כסף, אינו אלא נפש רעה:
עד מתי מותר להחזיר. דלא דמי לטלית דכל אינש קים ליה בגויה. כדמפרש רבא בגמרא [דף נ"ב ע"ב] :
(כד) (על המשנה) עד כו' דלא דמי לטלית דכל אינש קים ליה בגויה. גמרא:
עד מתי מותר להחזיר בכרכים וכו': בגמרא בעי מאי שנא [בסלע] דמפליג בין כפרים לכרכים ומ"ש גבי טלית דלא מפליג דקתני בכדי שיראה לתגר או לקרובו ל"ש כרך ול"ש כפר ותירץ אביי כי תנן נמי מתני' בטלית בכרכים תנן ורבא אמר טלית כל איניש קים לי' בגווה סלע כיון דלא סגי עד שיראה לשלחני הלכך בכרכים דאיכא שלחני עד שיראה לשלחני בכפרים דליכא שלחני עד ע"ש דסלקין לשוקא:
שאינו אלא נפש רעה: הר"ר יהוסף ז"ל הגיה שאינה אלא נפש רעה וכתב שכן מצא בכל הספרים. ובגמרא אמר רב פפא ש"מ האי מאן דמוקי אנפשי' אזוזא כשמוצא בו איזה פגם מיקרי נפש רעה וכתבו תוס' ז"ל אחסרה כדי אונאה קאי וכו' ורב פפא בא להוסיף אפילו שאר מטבעות ע"כ. וכתוב ברא"ש ז"ל הלכך נראה כדברי המפרשים דהא דקאמר ונותנה למעשר שני קאי אכמה תהא הסלע חסרה ולא תהא בה אונאה דהיינו פחות מכדי אונאה וכן כתב הראב"ד ז"ל וכך היא שיטת רב אלפס ולדברי המפרשים דנותנה למעשר שני אכדי אונאה קאי צריכין לפרש פחתה יותר מכדי אונאה אסור להוציאה ביפה ומותר לקיימה ע"כ. וז"ל נמקי יוסף ונותנה למעשר שני דקתני מתני' ארישא דמתני' דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא חסרה ולא תהא בה אונאה דקא פסקא דמתני' דלעיל וה"ק דכיון שאין בה כדי אונאה נותנה למעשר בשוויי' דאי הוה כדי אונאה פסיקנא לעיל כרב הונא דאמר יקוץ וה"ל כאסימון ומעות הרעות דאין מחללין עליהן מעשר שני אלא ודאי לא חסרה כדי אונאה ומש"ה אשמעי' רב פפא דכיון דמתני' קאמר דמחללין עליהן מעשר שני א"כ סלע יפה הוי ומי שמעמיד עצמו מלקבלה מיקרי נפש רעה ואי לאו הא דרב פפא ממתני' לא הוה שמעינן דמיקרי נפש רעה אלא מי שאינו מקבלה אפילו בשוה דמי' קמ"ל רב פפא דאפילו מי שאינו מקבלה בשלימה נמצא עכשיו שאין פחות מכדי אונאה של סלע דומה לפחות מכדי אונאה שבטלית דבטלית אין לו לקבל ובסלע אם אינו מקבל נפש רעה מיקרי ומיהו נפש רעה הוא דמיקרי אבל מיכף לא כייפינן עכ"ל ז"ל. וביד פי"ב דהלכות מכירה סימן י"א י"ב. ובטור ח"מ סימן רכ"ז. וכתוב במגיד משנה שם פי"ב וז"ל ולפי הנראה לי בגמרא בין שהסלע חסרה כ"כ שאינו יכול להוציאה אפילו ע"י הדחק בין שיכול להוציאה ע"י הדחק אחר הזמן הנזכר בגמרא ונתבאר למעלה אינו חייב להחליפה מן הדין אבל מלשון המחבר נראה שדעתו שהמשנה היא דוקא ביכול להוציאה אבל באין יכול להוציאה אף ע"י הדחק שהיא חסרה כ"כ חייב להחליפה וביכול להוציאה אינו חייב אלא א"כ ממדת חסידות וצריך עיון ע"כ:
יכין
עד מתי מותר להחזיר: בחסר המטבע שיעור הנ"ל. דלא דמי לחפץ [במ"ג] דבמטבע לאו כל אדם בקי בה:
בכרכים: עיר גדולה שיש בה שולחני:
ער ערבי שבתות: שמוציאה לצרכי שבת, יוודע אם מתקבלת בשווייה:
אם היה: זה שנתן הסלע:
מכירה: שהוא אותו הסלע שנתן לו:
אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו: במדת חסידות כשירצה:
ואין לו עליו אלא תרעומת: כשמכירה ואפ"ה אינו רוצה לקבלו לחזרה, אין לו דין עליו, דהרי לא החזירו בזמן הראוי:
ונותנה למעשר שני: ר"ל מותר לחלל מעשר שני בשיווי סלע, על סלע חסירה כזה:
ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה: ר"ל שמי שאינו לוקחו בשווייה, אינו רק קמצן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת