משנה בבא מציעא א ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק א · משנה ד | >>
ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה.
ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבורכד, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי שדיכה, זכתה לוכו.
היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות כט מפריחין, ואמר זכתה לי שדי, לא אמר כלום.
רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל עָלֶיהָ,
- וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ,
- זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ.
- וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ,
- רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה,
- אַחַר צְבִי שָׁבוּר,
- אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ,
- וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי,
- זָכְתָה לוֹ.
- הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ,
- אוֹ שֶׁהָיוּ גּוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין,
- וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי,
- לֹא אָמַר כְּלוּם:
ראה את המציאה,
- ונפל לו עליה,
- ובא אחר - והחזיק בה,
- זה שהחזיק בה - זכה בה.
- ראה אותם רצים,
- אחר המציאה, אחר צבי שבור,
- ואחר גוזלות שלא פרחו,
- ואמר: זכת לי שדי - זכת לו.
- היה צבי - רץ כדרכו,
- או שהיו הגוזלות - מפרחין,
- ואמר: זכת לי שדי - לא אמר כלום.
כשיהיה עומד בשדה, כל מה שהוא עמו בתוך ארבע אמות שלו קנה וכאילו הגיע לידו, ואין לשום אדם בו זכות.
ואמנם זה הדין האמור בזו ההלכה, הוא במי שהוא עומד ברשות הרבים או בשדה חבירו שאין דרך בני אדם לעמוד שם, לפיכך לא קנו לו ארבע אמות שלו, אפילו נפל על המציאה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק קנה.
ומה שאמרנו שזכתה לו שדהו יתכן זה בשני תנאים, האחד שיהיה עומד בתוך שדהו, והשני שיהיו אותן הגוזלות והצבי הולכים לאט ומתמהמהים, בעניין שיוכל להשיגם אם ירוץ:
זה שהחזיק בה זכה בה - ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים, שאין ארבע אמות של אדם קונות לו ברה"ר כב לפיכך המחזיק בה זכה. אבל בסימטא שהיא שביל של יחיד כג, או בצדי רשות הרבים שאין רבים דוחקים שם, ארבע אמות של אדם קונות לו כל מציאה וכל הפקר שסמוך לו בארבע אמות, ואין אחר רשאי לתפסו. ותקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי:
אחר צבי שבור - שאינו יבול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים, והוי כמציאה:
זכתה לו - שדהו. והוא שעומד בצד שדהו כז, וכגון שיכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו כח:
זה שהחזיק בה זכה בה: כתב הר"ב ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים וכו' כאן חזר בו מפירוש השני שכתב במ"ג פ"ד דפאה דטעמא משום דנפל עליה וכו'. ע"ש. וטעמא שאין ד' אמות קונות ברשות הרבים. כתב רש"י שהרי אין לאדם שם ארבע אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל בסימטא שהוא שביל היחיד. או בצדי רה"ר וכו'. ובמשנה ד' פ"ק דקדושין (משנה, קידושין א, ד) כתב בסמטא שהיא זוית של רשות הרבים וכן פירש"י שם [ דף כ"ה ע"ב ]. ולפי זה צדי רשות הרבים הוא הסמוך לבתים אע"פ שאינו בזוית אלא שבזוית פגעי אינשי אהדדי מב' הרחובות ולפיכך נמשכים אצל הזוית שלא לדחוק זה את זה. וזה מצוי יותר מבצדי רה"ר. והן שני צדי הרחוב. לפיכך נתיחד שם לזוית בפני עצמה. אבל לפירש הר"ב דהכא גם הזויות בכלל צדי רשות הרבים יחשב. והרשב"ם בפ"ה דבבא בתרא דף פ"ד כתב אית דאמר שביל של יחיד. ואני שמעתי כניסה בולטת מרשות הרבים. ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפין דאינו עשוי להלוך בני רה"ר. ע"כ. ויתכן לומר דזוית דנקטי רש"י והר"ב דהיינו בליטה. וא"ד שביל וכו' דברי הערוך הן. וכתב שהוא לשון לעז ממש. ע"כ. ונ"ל דשביל של יחיד שאמרו אין הכונה שהוא של יחיד. דאין סברא לומר דתקנו ד' אמות בשדה של אחר. וכן בגמרא בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן והעתיקה הר"ב בפ"ד דפאה [משנה ג'] ומשום דין פאה נקט דבעל הבית. אבל לענין מציאה כל שדה שיש לו בעל לא תקנו. וכמ"ש הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה (פי"ז מהל' גזילה). וכתב נ"י בגמרא אלא שביל של יחיד. כלומר לאפוקי שביל של רבים וכגוונא דתנינן ברפ"ב דפאה שביל היחיד ושביל הרבים:
אחר צבי שבור: פירושא דרישא. וז"ל הרמב"ם בפי"ז מהלכות אבידה (פי"ז מהל' אבידה) מי שראה אחרים רצים אחר המציאה והרי היא צבי שבור וכו':
ואמר זכתה לי שדי: ואע"ג דבארבע אמות דתקנו רבנן דקונות לו אע"ג דלא אמר כלום כתב המגיד שם [הלכה י"א] משום דאלימא קנייה דבארבע אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב. והב"י סימן רס"ח כתב טעם אחר דארבע אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאנצויי תקנו רבנן דליקני. לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר. דא"כ אכתי אתי לאנצויי. ע"כ. אבל התוספות והרא"ש סברי דמתניתין לאו דוקא וה"ה כי לא אמר נמי קני. והא דקתני ואמר זכתה לי בשביל למנוע הרצים אחריה אמר כן.
זכתה לו: מסקינן בגמרא דחצר משום שליחות הוא והא דבריש פ"ח דגטין פירש הר"ב מונתן בידה. משום קטן וקטנה איצטריך קרא לרבינהו בתורת יד משום דליתנהו בתורת שליחות ומשום הכי נמי בעינן שתהא עומדת בצדה אפילו בחצר המשתמרת כמ"ש הר"ב שם משום דבעינן דומיא דידה. אבל מ"ש הר"ב בכאן והוא שעומד בצד שדהו. גמרא. היינו פירושא דמשתמר בתוך שדהו שכתב בדבור הקודם דלא בעינן הכא תרתי. שיהא משתמר. ושיעמוד בצד שדהו. אלא חדא סגי. והיינו טעמא דמצריך נמי שיכול לרוץ אחריהן ומגיען וכו' דאי לאו הכי כי עומד בצד שדהו מאי הוי. הא אכתי אינה משתמרת למציאתו זו. שמע מינה דטעמא דבעינן עומד וכו' משום דתיהוי משתמרת. וכתב נ"י דמשתמרת ואינו עומד בצדה דלא הוי ידו אלא מתורת שליחות בלבד [צריכא טעמא] למה תזכה לו במציאתו דלמי נעשה שליח. לבעל הממון אינו שליח. שהרי אין כאן בעל הממון. ולא שייך נמי למימר בחצר. כדאמר גבי מגביה מציאה לחבירו. דמגו דזכי לנפשיה. זכי נמי לחבריה. וכתב הרנב"ר ז"ל דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהוא זכות לו כידו היא. שאף מה שבא לידו. כי ניחא ליה דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו. ויד אריכתא היא. מה שאין כן לענין גיטין. דכיון דלא ניחא לה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהוא תיבה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבא מוציאה ממנה. ע"כ. ומ"ש הר"ב וכגון שיכול לרוץ וכו' ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכו'. לשון הרמב"ם פי"ז מהלכות אבידה [ה"ג]:
גוזלות מפריחין: ולא תני גוזל כדתני צבי. וכן הוי מצי למימר פורחין. אלא נראה לי משום דדברו בהווה שדרך הגוזלות לפרוח הרבה ביחד. ומדרכן שכל אחת רצונה לקדום לחברתה כדאמרינן בעלמא ומפריחי יונים. אם תקדים יונך ליוני. במשנה ח' פ"ק דר"ה. ושאר דוכתי. ומשום הכי שייכא למימר עלייהו מפריחין שהוא פועל יוצא ):
(כב) (על הברטנורא) כאן חזר מפירוש השני שכתב במ"ג פ"ד דפאה דטעמא משום דנפל עליה כו' וטעמא שאין ד"א כו' כתב רש"י שהרי אין לאדם שם ד"א מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו.:
(כג) (על הברטנורא) ר"ל לאפוקי שביל הרבים וכגונא דרפ"ב דפאה שביל הרבים ושביל היחיד. דאלו דיחיד ממש אין סברא שיקנו לו ר' אמות בשדה אחר. וע"ע פ"ק דקידושין מ"ד. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) אחר צבי. פירושא דרישא. וז"ל הר"מ, מי שראה אחרים רצים אחר המציאה והרי הוא צבי שבור כו':
(כה) (על המשנה) שדי. ואע"ג דבד"א דתקנו רבנן דקונות לו אע"ג דלא אמר כלום, משום דאלימא קנייה דבד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה. הה"מ. והב"י כתב דד' אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאנצויי תקנו רבנן דליקני. לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר. דא"כ אכתי אתי לאנצויי. והתוספ' והרא"ש כתבו דה"נ אמר לאו דוקא. ועתוי"ט:
(כו) (על המשנה) זכתה לו. מסקינן בגמרא דחצר משום שליחות הוא. והא דבריש פרק ח' דגיטין פירש הר"ב מונתן בידה. משום קטן וקטנה איצטריך קרא לרבינהו בתורת יד משום דליתנהו בתורת שליחות, ומש"ה נמי בעי שתהא עומדת בצדה אפילו בחצר המשתמרת משום דבעיא דומיא דידה:
(כז) (על הברטנורא) גמרא. והיינו פירושא דמשתמר בתוך שדהו שכתב דלא בעינן הכא תרתי. שיהא משתמר ושיעמוד בתוך שדהו. אלא חדא סגי. וה"ט דמצריך נמי שיכול לרוץ אחריהן ולהגיען כו' דאל"ה כי עומד בצד שדהו מאי הוי הא אכתי אינה משתמרת למציאתו זו. תוי"ט. וע"ע:
(כח) (על הברטנורא) ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו. הר"מ:
(כט) (על המשנה) גוזלות. ולא תני גוזל כדתני צבי. וכן פורחין הול"ל ולא מפריחין. נ"ל משום דדברו בהוה שדרך הגוזלות לפרוח הרבה ביחד. ומדרכן שכל אחת רצונה לקדום לחברתה. תוי"ט. סוד ה' ליראיו והכי איתא בילקוט שיר השירים בפסוק עיניך יונים, מה יונה זה גוררת אחרים עמה אף כנסת ישראל גוררין, את הגרים. ת"ח:
ראה את המציאה וכו': תוס' ר"פ האומר דקדושין וריש פירקין ודפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א.) ובירושלמי דגיטין פרק הזורק. ובטור ח"מ סימן רס"ח:
זה שהחזיק בה: ודוקא שהיתה המציאה בר"ה וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ואפי' אי מתני' מיירי בסמטא או בצדי ר"ה אפ"ה זה שהחזיק בה זכה בה דכיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני דכיון דתקנת חכמים היא שומעין לו באומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו. וכן פירש גם כן רעז"ל בפ"ד דמסכת פאה גבי נפל לו עליה ופירש טליתו עליה וכו':
ראה אותן רצין וכו': תוס' פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ט) והרא"ש שם דף קי"ט:
זכתה לי שדי זכתה לו: לאו דוקא דאמר זכתה לי שדי דה"ה כי לא אמר מאי הוי והכא נקט משום סיפא דאפילו אמר כיון דרץ כדרכו לא קני תוס' ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ וז"ל והא דקתני ואמר זכתה בשביל למנוע הרצון אמר כך ע"כ. אבל נמקי יוסף כתב בשם הרנב"ר ז"ל דדוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכין הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרין הם לו דאי רץ אחריהם מגיען כדאיתא בגמרא ואם לאו אפילו עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה ליד דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהלכות גזלה ע"כ. ועיין שם בהלכות גזלה במה שכתב שם על זה כסף משנה. וז"ל בית יוסף בסימן רס"ח דד' אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקנו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא"כ אכתי אתי לאינצויי ע"כ. והרב המגיד ז"ל כתב דמשום דאלימא קנייה דד' אמות מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה לפיכך התם קני אע"ג דלא אמר כלום ע"כ:
היה צבי רץ כדרכו: ה"ה אפילו צבי שבור אם רץ אחריו ואין מגיעו אלא אורחא דמילתא נקט דכשרץ כדרכו אין מגיעו תוס' ז"ל וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פי"ז מהלכות אבידה. ובגמ' אמרינן דאם היו גוזלות וצבי של אדם אחד בצד שדה של זה ונתנום בעליהם לבעל השדה במתנה אע"פ שאין רץ ומגיען כיון דעומד בצד שדהו זכה בהן משום דגבי מתנה יש דעת אחרת מקנה משא"כ גבי מציאה ע"כ:
יכין
זה שההזיק בה זכה בה: ודוקא בר"ה או בשדה חבירו, אבל בצידי ר"ה, או בסימטא [והוא זוית שבולעת בר"ה], שד' אמות קונות שם, קנה. וי"א מדנפל עליה לא קנה ליה ד' אמות בשום מקום [(שו"ע חו"מ, רסח)]:
ראה אותן רצין אחר מציאה: דהיינו אחר וכו':
אחר גוזלות: נקט לשון רבים מדדרכן לפרוח ולילך הרבה ביחד ועוד משום שהן הרבה יש רבים הרצין לזכות בהן:
שלא פרחו: שכל אלו כשלא יטלום אחרים, ישתמרו בשדהו:
זכתה לו: וקיי"ל דחצר המשתמרת קונה אפילו שלא מדעתו [ר"ל אפילו אינו עומד בצדה]ואפילו לא אמר שתקנה לו דגם משום שליחות אתרבאי חצר ולהכי אפילו אינו עומד בצדה קני [ובא"א שיקנה החצר כשליח. כגון חצר של קטנה דלא מצי משווי שליח, קונה לה משום יד, ולהכי אז צריכה שתהיה סמוכה אצל החצר, כיד, אבל קטן דלא רבייה קרא לידיה, לא קנה לי' חצר כלל]. מיהו בחצר שאינה משתמרה כשדה וגינה, צריך שיעמוד בצדה, ויאמר שתקנה לו, וי"א דבעומד אצלה סגי. וכל זה בידע שהמציאה בחצירו, או שהוא דבר המצוי שם, אבל בנמצא שם מטמון, או שאר אבידה שאין לה בעלים, שלא ידע בעל החצר ממנה, גם אינו מצוי שיאבד אדם שם. הרי היא של מוצאה. וי"א דהיכא דצריך בעל החצר לקנות במעות אותה הסחורה שבאה לחצירו קודם שיזכה בה, אפילו אמר שתקנה חצירו לו, כל הקודם לקנותה זכה [ רס"ח ג' ד' ה', ורמ"ג כ"ב וכ"ג ]:
היה צבי רץ בדרכו: שרץ אחריו ואינו מגיעו, וה"ה שבור בכה"ג:
לא אמר כלום: ואפילו בדעת אחרת מקנה כמתנה וכדומה, לא קנה בכה"ג:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת