תוספות יום טוב על בבא מציעא א
תוספות יום טוב · על בבא מציעא · א · >>
משנה א עריכה
בבא מציעא ממסכתא נזיקין. וענינה לדבר על הטענות והפקדונות והשכירות ודין השואל והשכיר וכל מה שהוא ראוי לחבר לזה הענין כמו שעשה הכתיב שאחר דיני שור ובור והבער. וכי ינצו אנשים. דבר על ארבעה שומרים. הרמב"ם. וכתבו התוספות איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסרות. נגר. ובעה"ב. דקתני במעצר הרי אלו שלו. ובכשיל הרי אלו של בעה"ב. תנא הכא נמי דיני חלוקה:
שנים אוחזין בטלית: כתב הר"ב בגמרא (דף ז.) מוקי למתניתין כגון שהאחד מהם תופס וכו'. אבל אם הם אדוקים וכו' זה נוטל וכו' והשאר חולקים בשוה ובשבועה. וכן לשון הרמב"ם. ומסיים בחבורו פרק ט' מהלכות טוען (פ"ט מהל' טוען) ויש לכל א' לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל. ע"כ. ונראה לי דטעמו שעל מה שיש בידו ממש לא שייכא תקנה שלא יהא כל אחד תוקף וכו'. דאי אמרת דתקנה זו נתקנה גם כן על מה שיש בידו ממש. א"כ בכל טוען על מה שיש לו ביד חבירו שהוא שלו תהיה בכלל התקנה ולא מצאנוהו במשנה עד דרי בתראי כמפורש בריש פרק ו' דשבועות:
זה אומר כולה שלי: לשון הר"ב אני קניתיה וכו'. בגמרא במקח וממכר ופירש רש"י דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר. אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה - לא יחלוקו, דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו.
והתוספות כתבו בד"ה אי תנא וכו' דבכי האי גוונא נמי יחלוקו בשבועה. ולא אמרו יהא מונח אלא בשנים שהפקידו וכו' כדתנן במשנה ד' פרק ג' כיון שידוע לנפקד שהוא ודאי של א' מהם אפילו קודם שבאו לפני ב"ד לחלוק עליו. ע"כ.
ומה שכתב הר"ב והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם -- דאי מחד אינו נאמן לומר שמכר לאחר. ויש שיטות רבות ודעות חלוקות בנאמנות המוכר ואין להאריך.
ומה שכתב הר"ב שהוא עד אחד וכו' שאינו נוגע בעדות כלל. דאף על גב דקבל דמים אינו עומד אלא במי שפרע כדתנן במשנה ב' פ"ד וכן פירשה רש"י בפרק בתרא דקדושין דף ע"ג [ד"ה בזמן שמקחו בידו] להא דמוכר שקבל דמים דיש עליו מי שפרע. עיין שם. ולפיכך ז"ש בהגהת אשר"י דפרקין דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוי עד. כיון יכול שכנגדו להשביעו ולומר לו תן לי מקחי שקניתי ממך. ועד שצריך שבועה לא חשיב עד, ע"כ -- לא היה מן הצורך להגיה, דהכא לא מיירי אלא שנתנו הדמים ומי שפרע לא דמי לשבועה. דטעמא דעד שצריך שבועה אינו עד, פירשו התוספות בקדושין פ"ב דף מ"ג משום דרחמנא אמר (דברים י"ט) על פי שנים עדים יקום דבר, דמשמע הנאמנים בדבורם בלבד, אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם. ע"כ. ומי שפרע ליכא אלא דאנן לייטינן.
ומה שכתב הר"ב והיה שכנגדו חייב שבועה (זו) דאורייתא, וכן לשון הרמב"ם. וכתב המגיד פרק עשרים מהלכות מכירה דכן פוטר משבועה לאותו המסייעו. והכסף משנה כתב שאין שום גילוי בדבריו שיסבור כן. ע"כ. ומכל מקום מסקנת הפוסקים כך הוא שיפטור.
ומה שכתב הר"ב ובדין הוא שיהו חולקין בלא שבועה. מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד. גמרא דף ה' דהיכא דליכא חזקה לשום אחד ותפוסים בו יש להחזיק שניהם בשוה.
ומה שכתב הר"ב אלא שתקנו וכו' כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף [אוחז. רש"י ד' ג'] וכו' ומסקינן דאע"ג דחשיד אממונא, לא חשיד אשבועתא. וכתבו התוספות דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה כדאמרן בשבועות [דף ל"ט] וביומא [דף פ"ו] שהעולם נזדעזע על לא תשא, ע"כ.
ומ"ש הר"ב ואיצטריך וכו' אבל מקח וכו' דליכא למימר הכי שאם יודע שחבירו קנאה ליה לא הוי תפוס ומדתפס בה סבור שלו הוא ונתרצה המוכר. דהא נקט זוזי מתרוייהו אימא לא רמו רבנן שבועה עליה דמשום שבועה לא יפרוש שהרי סבור הוא לומר אמת. קמשמע לן דאפילו הכי ישבע. תוספות.
ומ"ש הר"ב אבל מציאה דליכא למימר הכי -- חבירי ילך וימצא אחרת. רש"י:
זה ישבע וכו' וזה ישבע: אפילו לבן ננס דמשנה ה' פ"ז דשבועות דאמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. התם איכא ודאי שבועת שוא [דחד ודאי משתבע לשקרא], הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא, אימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה גמרא:
ישבע שאין לו בה פחות מחציה: כתב הר"ב ואינו נשבע שכולה שלו וכו' דהא לא יהבי ליה. לרבנן דבן ננס איצטריך, דלא חיישינן לשבועת שוא. תוספות [דף ה' ע"ב].
ומ"ש הר"ב הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה דמשמע הכי וכו' וכלומר דלשון השבועה אינה אלא שאין לו בה פחות מחציה כלישנא דמתניתין. ומסייע ליה לב"י שכתב שמפני כן לא כתבו הרי"ף והרמב"ם אלא לשון המשנה ולא הצריכוהו שישבע בפי' בלשון שבועה שיש לו בה ואין לו וכו', שסוברים דאין צריך שיאמר כן בפירוש דלשון הנזכר במשנה כאילו אומר כן הוא. ע"כ. ודלא כרנב"ר שכתב נ"י בשמו שהניח הרי"ף והרמב"ם בתימה:
ויחלוקו: ולא אמרינן יהא מונח כדאמרינן בשנים שהפקידו במשנה ד' פ"ג דהשאר יהא מונח. והכא כולה טלית כשאר דהתם הוא. דשאני התם דודאי שאר דחד מנייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח. הכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא - אמרי רבנן פלגי בשבועה. ואפילו תימא ר' יוסי דאמר הכל יהא מונח. התם ודאי איכא רמאי, הכא מי יימר דאיכא רמאי, אימא בהדי הדדי אגבהוה, וכל חד סובר שהוא הגביה קודם. [גמרא]:
ויחלוקו: לדמי אי הוה פסידא בחלוקת הטלית עצמה. דומיא דרוכב על הבהמה דלקמן דתנן נמי יחלוקו, ובשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה. גמרא דף ח':
זה אומר כולה שלי וכו': גמרא הא תו למה לי? קא סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי, ליהוי כמשיב אבדה וליפטר [משבועה כדתנן במ"ג פ"ה דגטין], [קמ"ל] דהאי אערומי קא מערים, סבר אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי, אימא הכי דאיהוי כמשיב אבדה ואיפטר:
ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים: וא"ת על החצי שמודה חבירו למה צריך לישבע. וי"ל שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע בלבד, שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה לו חבירו. ואע"פ שכל הנשבע בב"ד על דעת ב"ד הוא נשבע -- מ"מ יש לדיין להחמיר שיפרש הנשבע בשבועתו כל צד רמאות שיכול לחשוב בלבו ומכאן הוא דשמעת הכי. נ"י:
וזה נוטל רביע: כתבו התוספות וא"ת יהא נאמן דחצי שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי, כדאמרינן האי מגו גופיה לפטרו משבועה אי לאו משום דאיערומי קא מערים [כמ"ש בדבור זה אומר וכו'] ומפרש ריב"ם דמגו להוציא לא אמרינן דבחציו השני מוחזק זה כמו זה. ע"כ.
ונ"י כתב משום דלא אמרינן מגו אלא בטענות שקולות. אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה שלי שאינו מעיז פניו בחבירו כל כך מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי. ועוד שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר, אבל מדבר לדבר לא. ואפילו כשהיו אותן שני דברים שקולים, לפי שאפשר שבדבר אחד הוא מעיז, ובדבר אחר אע"פ שהוא שקול אינו יכול להעיז. ועוד שאילו היה נוטל חציו, יותר היה נוח לו לומר חציו ושיטול כל תביעתו מלומר כולה ושלא יטול אלא חציו. ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו [אף באומר חצי שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו]. והיינו דאמרינן בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טעון בלבד. ע"כ:
משנה ב עריכה
היו שנים רוכבים וכו': פירש הר"ב הא קמשמע לן דרוכב קני ואע"פ שאינו מנהיג וכו'. בגמרא דף ח' [ע"א] אמרינן דלגופיה לא איצטריך אלא אשמועינן דרוכב קני. ופירש"י אפילו בלא מנהיג וכו' כמ"ש הר"ב. ותימה דבסיפא מפרש הר"ב דלא מהני רכוב במקום מנהיג אלא כשמנענע גם כן, ואמאי? כיון שהקנין דרכיבה לחוד הוי קנין למה יגרע כנגד אחר, דכיון דקנין הוא לקני. ובגמרא לא אמרו דסיפא רוכב ומנהיג ברגליו אלא לשמואל דס"ל רכוב לחוד לא קני, לדידיה מוקמינן לסיפא דקנו שניהם דהיינו כשרוכב ומנהיג ברגליו, אבל אי הוה סבור שמואל דרכוב בלחוד נמי קני לא איצטריך לאוקמי מתניתין שמנהיג ברגליו ג"כ. ואע"ג דאבעיא בגמרא רכוב במקום מנהיג הי עדיף, אי רכוב דתפיס ואי מנהיג דאזיל מחמתיה, דשמעינן מינה דיש לחלק בין קנין הנעשה ביחידי לקנין הנעשה עם חבירו שעושה קנין אחר -- מ"מ אין לנו לחלק, דהא למסקנא לא עדיף כלל לא זה ולא זה אלא שניהם כאחד טובים. והך איבעיא ומסקנא אליבא דשמואל היא. והשתא כי היכי דלמסקנא לשמואל דבעי רוכב ומנהיג ברגליו בין בלחוד בין עם מנהיג, לעולם בעי שיהא ג"כ מנהיג ברגליו, וכי מנהיג ברגליו מהני לעולם -- ה"נ סתם גמרא דמוקים רישא דאשמועינן רוכב קני אפילו בלא נענוע רגליו -- ה"נ בסיפא עם המנהיג קני ולא עדיפא הך מהך, דכי היכי דסברת הבעיין לא סלקא לשמואל דאליביה בעי ה"נ לא סלקא אליביה סתמא דגמרא, דלענין סברא זו אין חילוק בין סתמא דגמרא לשמואל כלל. ועוד דמהיכי תיתי לחלק לסתם אוקימתא. ומאן דחיק לן בהכי.
הלכך אי מפרשת למתניתין כסתם אוקימתא וכפירש הר"ב ברישא דרכוב לחוד קני אין לפרש בסיפא דרוכב ומנהיג ברגליו כדפירש הר"ב אלא רכוב בלחוד קונה כמו המנהיג. ואי מפרשת בסיפא כשמואל וכדפירש הר"ב דרוכב ומנהיג ברגליו בעינן, אין לפרש ברישא דרוכב בלחוד קני. סוף דבר הר"ב הרכיב בכאן סתמא דגמרא ודשמואל ואינם עולים בענין אחד כלל. ועכשיו צריכין אנו למודעי איזה מהם משני הפירושים יכשר דאליביה נפרש בין ברישא בין בסיפא.
וראיתי להרמב"ם בפירושו שלא פירש כלום על הרישא אבל בסיפא כתב ובלבד שינענע ברגליו על הבהמה כדי שתלך. ואם לא היה כן אלא שהיה יושב עליה בלבד, המנהיג קנה. ע"כ. שמעינן מינה דאליבא דשמואל נסיב לה. וזו ראיה גדולה אצלי לדברי הב"י סימן קצ"ז שכתב (דס"ל) [די"ל] דהרמב"ם סובר דבעינן מנהיג ברגליו ג"כ אלא שביטל דעתו מפני דעת המגיד [פי"ז מה"א] והר"ן שכתבו שדעת הרמב"ם דרכוב לחוד קני. והרי לשון פירש המשנה מוכח כדברי ב"י דסובר כשמואל דבעינן ג"כ מנהיג ברגליו. וכן פירש הרא"ש דהלכה כותיה.
וכתב עוד הרא"ש השתא דרכוב ומנהיג בעינן. מתניתין מאי קמ"ל. דלענין קנין דקני לא איצטריך לאשמועינן דהיינו מנהיג גמור. ועוד דעדיף טפי דתפיס בה. איצטריך לאשמועינן דשנים רוכבים על בהמה אחת קנו שניהם, דלא תימא קמא עדיף, שהוא עיקר, והשני הוא טפל, שכן דרך הנערים לנוח מעט אחורי אדוניהם קמ"ל. וגם אשמועינן דרכוב ומנהיג כאחד קנו שניהם עכ"ד. אבל הרי"ף הביא מתניתין כפשטה וכתבו דס"ל כאוקימתא דסתמא דגמרא דרוכב לחוד קני. וכן בסיפא רוכב לחוד קני עם המנהיג. והא קמשמע לן בין ברישא בין בסיפא:
ויחלוקו: עיין מ"ש בזה במשנה קמייתא:
בזמן שהם מודים וכו': כתב הר"ב אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ותימה דמאי רבותא היא לאחר שנפסק הדין. דמאי איכפת לן בפסק הדין כיון שהם מודים או באו עדים ועיין ספ"ג דסנהדרין. ובגמרא דף ח'. בזמן שהן מודים וכו' במאי. אי במקח וממכר צריכא למימר. אלא לאו במציאה. ש"מ דהמגביה מציאה לחבירו [כלומר שיזכה חבירו בה] אע"פ שלא עשאו שליח לכך. קנה חבירו דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע. ולא יקנה לא זה ולא זה וכל הרוצה יחטפנה מידם [רש"י]. ועיין לקמן בדין המגביה כו':
משנה ג עריכה
היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה: אורחא דמלתא קתני דאי מהלך וראה יטלנו בעצמו. והטור סימן רס"ט העתיק ראה מציאה ואמר לחבירו זכה לי וכו':
נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה: ומסקינן בגמרא דטעמא לאו משום דלא מצי זכי ליה אלא היכא דזכי נמי לנפשיה. כגון שנים שהגביהו מציאה כסיפא דמתניתין דלעיל. דהא ליתא. דאפילו כי לא בעי למזכי לנפשיה. מצי זכי לחבריה במגו דאי בעי זכי לנפשיה. וכדפירש הר"ב במ"ט פ"ד דפאה מי שלקט את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני עני. דאם זהו ג"כ עני זכה לו לדברי הכל. ואלא מתניתין דתנן אמר אני זכיתי בה זכה [בה] משום דאמר ליה תחלה פירש"י הרי אני זכיתי בה דקאמר. תחלה קאמר ליה. מתחלה הגבהתיה לצרכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דומיא דמעני לעני עכ"ל. וריהטא דשמעתתא דאי מתחלה היתה דעתו לצורך חבירו תו לא מצי מיהדר [דאע"ג דאיתא בתר הכי. א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וא"ת משנתינו. דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי [דכיון שאין דעת אחרת מקנה לא הוה תנה כזכה. ול"ק אמתניתין ו' פ"ק דגיטין כ"כ התוספות ובגיטין [דף י"א] תירצו עוד בענין אחר] ופירש"י וא"ת משנתינו דקתני אני זכיתי בה ומשמע לן אני זוכה בה עכשיו זכה בה. ואע"פ שהגביה לצורך חבירו. היינו טעמא משום דקתני ואמר לחברו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבהתך נמצא שלא עשאו שליח להקנותו בהגבהתו עד שעת נתינה. והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו עכ"ל. לאו למימרא שאם אעפ"כ נתכוין המגביה לשיקנה לחברו בהגבהתו שלא זכה. אלא שמן הסתם לא עשה אלא כדברי חבירו שלא אמר רק תנה לי] אבל הטור כתב בסימן רס"ט שאפילו אמר הגבהתי תחלה לצורכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה דשומעין לו. והסכים מהור"ר ואלק כהן ז"ל על ידו וכתב דמגביה מציאה לחבירו קנה חברו היינו כשאומר בשעה שמגביה או קודם לכן שהוא מגביה לחברו. אבל מסתמא אע"ג דדעתו היה להגביה לחברו יכול לחזור בו. אא"כ א"ל זכה לי [כדכתב הר"ב] דהשתא שלוחו הוא כיון דשתק ועל פי צוויו הגביה. עכ"ד. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן דהא סוגיא דשמעתא לא משמע הכי. דכי פריך ממתניתין דפאה מי שלקט וכו' ואמר הרי זו לאיש פלוני דזכה לו. אמתני' דהכא דלא זכה לו. לישני ליה התם דאמר כדתנן בהדיא [ואמר]. ומש"ה זכה לו ולא מצי מיהדר. אבל הכא דלא אמר כלום בשעת ההגבהה הלכך מצי מיהדר. ומדלא משני ליה הכי ש"מ דגמרא ס"ל דכשמודה שהגבהתו היתה לצורך חברו כמאן דאמר דמי ולא מצי מיהדר. והא דתנן התם ואמר משום דאי לא אמר מאי ידעינן למי רוצה ליתן. וכן יש לפרש דואמר. היינו עכשיו לאחר זכייה הוא אומר שלקיטתו היתה לזכות לאיש פלוני. וכולה מלתא תליא בכונת הגבהתו לצורך מי היתה. כך נראה בעיני. [ולמה נאמר שר' יוחנן יחלוק על סברא זו אלא שמתרץ המשנה בתירוץ מרווח יותר. דתירוץ דלעיל דחוק דהא לא תנן תחלה וכדדחי לי' בסוגיא מה"ט. ושוב מצאתי בתשובה להרשב"א שהביאה הב"י סימן קכ"ה שכתב אדרבי יוחנן דטעמו דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגבהנה ואתננה לך. עכ"ל. וכלומר ומשום כך לא נתכונתי לזכות לך בהגבהתי. כך נ"ל]:
אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה: מפרש בגמרא דמשום רישא דמיירי דוקא שאמר תחלה כדכתבתי לעיל הלכך דייק בסיפא למתני תחלה כלומר ואם משנתנה לו טעין אותה טענה דרישא. אבל משום סיפא לא איצטריך למידק שיטעון תחלה דאפילו אי לא טען תחילה מסתמא תחלה קאמר. דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו. [רש"י]. [ולפי מה שכתבתי לעיל דלרבי יוחנן אין צריך לזה התירוץ דאמר תחלה אדרבא רישא אין הכי נמי דלא אמר תחלה ואפ"ה מצי הדר ביה כיון שאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. וקתני בסיפא תחלה. לגלויי דרישא אף בלא אמר תחלה]:
משנה ד עריכה
זה שהחזיק בה זכה בה: כתב הר"ב ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים וכו' כאן חזר בו מפירוש השני שכתב במ"ג פ"ד דפאה דטעמא משום דנפל עליה וכו'. ע"ש. וטעמא שאין ד' אמות קונות ברשות הרבים. כתב רש"י שהרי אין לאדם שם ארבע אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל בסימטא שהוא שביל היחיד. או בצדי רה"ר וכו'. ובמשנה ד' פ"ק דקדושין (משנה, קידושין א, ד) כתב בסמטא שהיא זוית של רשות הרבים וכן פירש"י שם [ דף כ"ה ע"ב ]. ולפי זה צדי רשות הרבים הוא הסמוך לבתים אע"פ שאינו בזוית אלא שבזוית פגעי אינשי אהדדי מב' הרחובות ולפיכך נמשכים אצל הזוית שלא לדחוק זה את זה. וזה מצוי יותר מבצדי רה"ר. והן שני צדי הרחוב. לפיכך נתיחד שם לזוית בפני עצמה. אבל לפירש הר"ב דהכא גם הזויות בכלל צדי רשות הרבים יחשב. והרשב"ם בפ"ה דבבא בתרא דף פ"ד כתב אית דאמר שביל של יחיד. ואני שמעתי כניסה בולטת מרשות הרבים. ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפין דאינו עשוי להלוך בני רה"ר. ע"כ. ויתכן לומר דזוית דנקטי רש"י והר"ב דהיינו בליטה. וא"ד שביל וכו' דברי הערוך הן. וכתב שהוא לשון לעז ממש. ע"כ. ונ"ל דשביל של יחיד שאמרו אין הכונה שהוא של יחיד. דאין סברא לומר דתקנו ד' אמות בשדה של אחר. וכן בגמרא בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן והעתיקה הר"ב בפ"ד דפאה [משנה ג'] ומשום דין פאה נקט דבעל הבית. אבל לענין מציאה כל שדה שיש לו בעל לא תקנו. וכמ"ש הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה (פי"ז מהל' גזילה). וכתב נ"י בגמרא אלא שביל של יחיד. כלומר לאפוקי שביל של רבים וכגוונא דתנינן ברפ"ב דפאה שביל היחיד ושביל הרבים:
אחר צבי שבור: פירושא דרישא. וז"ל הרמב"ם בפי"ז מהלכות אבידה (פי"ז מהל' אבידה) מי שראה אחרים רצים אחר המציאה והרי היא צבי שבור וכו':
ואמר זכתה לי שדי: ואע"ג דבארבע אמות דתקנו רבנן דקונות לו אע"ג דלא אמר כלום כתב המגיד שם [הלכה י"א] משום דאלימא קנייה דבארבע אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב. והב"י סימן רס"ח כתב טעם אחר דארבע אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאנצויי תקנו רבנן דליקני. לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר. דא"כ אכתי אתי לאנצויי. ע"כ. אבל התוספות והרא"ש סברי דמתניתין לאו דוקא וה"ה כי לא אמר נמי קני. והא דקתני ואמר זכתה לי בשביל למנוע הרצים אחריה אמר כן.
זכתה לו: מסקינן בגמרא דחצר משום שליחות הוא והא דבריש פ"ח דגטין פירש הר"ב מונתן בידה. משום קטן וקטנה איצטריך קרא לרבינהו בתורת יד משום דליתנהו בתורת שליחות ומשום הכי נמי בעינן שתהא עומדת בצדה אפילו בחצר המשתמרת כמ"ש הר"ב שם משום דבעינן דומיא דידה. אבל מ"ש הר"ב בכאן והוא שעומד בצד שדהו. גמרא. היינו פירושא דמשתמר בתוך שדהו שכתב בדבור הקודם דלא בעינן הכא תרתי. שיהא משתמר. ושיעמוד בצד שדהו. אלא חדא סגי. והיינו טעמא דמצריך נמי שיכול לרוץ אחריהן ומגיען וכו' דאי לאו הכי כי עומד בצד שדהו מאי הוי. הא אכתי אינה משתמרת למציאתו זו. שמע מינה דטעמא דבעינן עומד וכו' משום דתיהוי משתמרת. וכתב נ"י דמשתמרת ואינו עומד בצדה דלא הוי ידו אלא מתורת שליחות בלבד [צריכא טעמא] למה תזכה לו במציאתו דלמי נעשה שליח. לבעל הממון אינו שליח. שהרי אין כאן בעל הממון. ולא שייך נמי למימר בחצר. כדאמר גבי מגביה מציאה לחבירו. דמגו דזכי לנפשיה. זכי נמי לחבריה. וכתב הרנב"ר ז"ל דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהוא זכות לו כידו היא. שאף מה שבא לידו. כי ניחא ליה דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו. ויד אריכתא היא. מה שאין כן לענין גיטין. דכיון דלא ניחא לה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהוא תיבה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבא מוציאה ממנה. ע"כ. ומ"ש הר"ב וכגון שיכול לרוץ וכו' ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכו'. לשון הרמב"ם פי"ז מהלכות אבידה [ה"ג]:
גוזלות מפריחין: ולא תני גוזל כדתני צבי. וכן הוי מצי למימר פורחין. אלא נראה לי משום דדברו בהווה שדרך הגוזלות לפרוח הרבה ביחד. ומדרכן שכל אחת רצונה לקדום לחברתה כדאמרינן בעלמא ומפריחי יונים. אם תקדים יונך ליוני. במשנה ח' פ"ק דר"ה. ושאר דוכתי. ומשום הכי שייכא למימר עלייהו מפריחין שהוא פועל יוצא ):
משנה ה עריכה
מציאת בנו ובתו הקטנים: כתב הר"ב כל הסומך על שולחן אביו וכו'. לפי שדרכו לזונו תמיד אם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר. אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שלחן חבירו חנם. כגון יתום וכיוצא בו. אין סברא שתהא מציאתו לחבירו. וכל שכן עבדו ושפחתו העברים שבשכר טרחם הם אוכלים. תוספות [ד"ה רי"א]. ומ"ש הר"ב והבת בין קטנה בין נערה מציאתה לאביה דהתורה זכתה לו כל שבת נעוריה. וכן פירש רש"י כן הוא. ולפי זה אפילו אינה סמוכה על שולחנו. וזה סותר דברי רש"י שכתבתי ברפ"ד דכתובות. בדבור ומציאתה וכו' כמ"ש שם. ועוד קשה דהא בגמרא שכתבתי ג"כ שם בד"ה נערה שנתפתתה וכו' מסקינן לענין בשת ופגם דלאביה דלא ילפינן מקרא דבנעוריה. משום דבהפרת נדרים כתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן. [וקושיא זו ג"כ על הרמב"ם בפירושו דהכא ובמ"ד פ"ד דכתובות אלא טעמא משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. וכן כתבו התוספות [שם] דהכי נמי במציאה טעמא משום הכי ואפילו אינה סמוכה על שלחן אביה. ע"כ. ובבוגרת דלא מצי מסר לה וכו' שאין בידו לקדשה. בההיא תנן מציאת בנו ובתו הקטנים דהיינו סמוכים על שולחנו:
ושפחתו: עיין מ"ש במ"ו פ"ו דעירובין:
מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן כתובה: תימה מאי אע"פ. אדרבה כ"ש דמציאתה שלה. ובגמרא. גרשה פשיטא. הכא במאי עסקינן במגורשת ואינה מגורשת. כגון זרק לה גטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה כדתנן במ"ב פ"ח דגיטין דא"ר זירא אמר שמואל כ"מ שאמרו מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא אית לה איבה ואיבה. והשתא אתי שכיר דהאי דקאמר אע"פ שלא נתן כתובה כלומר דאכתי יש עליו חוב תנאי הכתובה. דהיינו מזונות. והוה אמינא דכיון דזנה מציאתה שלו קמ"ל דטעמא מאי וכו':
משנה ו עריכה
שטרי חוב: כל לשון שטר בדברי רז"ל הוא כתב שכתב בו הממשלה שנותן אדם לזולתי עליו. והוא לשון אם תשים משטרו בארץ (איוב ל"ח ל"ג). וכן תרגום ואכתוב בספר (ירמיה ל"ב). וכתבית בשטרא. ובלשון רבים נאמר שטרות ולא שטרים אבל בסמיכות נאמר בלשון זכר שטרי בחיר"ק השי"ן והטי"ת בשו"א. כמו מזרות בעתו. [איוב שם]. תרגום. שטרי מזליא. וכן וחדרי תימן [איוב ט' ט'] שטרי מזליא. וטועים האומרים השי"ן בשו"א והטית בקמץ. תשבי:
אחריות: עיין מ"ש במשנה ה' פ"ק דקדושין:
לא יחזיר. כתב הר"ב דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכו': אי הכי כל שטר דאתי לקמן ניחוש להו הכי. כל שטרי לא ריעי הני ריעי. גמרא. פירש רש"י דהואיל דנפל אתרע די"ל אם היה כשר היה נזהר בו. ע"כ. ולקנוניא. כתב הר"ב עצה של רמאות וכו'. וכתוב בתשבי שנראה לו שהיא מלה מורכבת בלשון לעז מן ק"ן ואו"ן. כי קו"ן בלעז עם. ואו"ן בלעז אחד. דהיינו ביחד ע"כ. ומ"ש הר"ב לטרוף הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות. היינו שפירש בשטר שאינו רוצה לקבל עליו אחריות כדכתב הר"ב לקמן בשטר חוב. דקיימא לן אחריות טעות סופר אף בשטרי מכר. כדמסיק בגמרא [דף ט"ו] וטעמא דאחריות טעות סופר פירש רש"י דלא שדי אינש זוזי בכדי. וז"ל נ"י אחריות טעות סופר הוא כלומר שאע"פ שלא הזכירוהו מלוה ולוה כלל יש להם לעדים לכתבו בשטר ולפיכך אם לא כתבוהו אין לתלות הדבר אלא בטעותו של סופר. ע"כ:
משנה ז עריכה
שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם: הא אמר תנו נותנים. אבל בגטי נשים [צריך שיהיה] על דרך שנתבאר במ"ג פ"ג דגיטין. ולהא לא חיישינן שמא כתב בניסן ולא יהיב עד תשרי. ואתא למטרף פירי דזבין בעל בין ניסן לתשרי. דכי אתי למטרף אמר לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כיון דעתה שבא לגרשה רואין שהזמן מוקדם ויש קול שלא נמסר ביום שנכתב. ויזכרו לקוחות לומר אייתי ראייה אימת מטא גיטך לידך. וכן בשחרורי עבדים. ודייתיקי נמי דשכיב מרע דיכול לחזור בו. ומתנה מיירי שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי דהשתא מצי למהדר ביה. ואי יהיב לאינש אחרינא אחר הזמן הזה שנכתב בו זכה ולא אפסדי' במאי דנותנין לו כמו שאמר תנו ובשובר ליכא למיחש שמא נכתב השובר ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. ובינתים מכר השטר משום דקיימא לן במוכר שטר חוב לחבירו. וחזר ומחלו מחול. וכי אמר תנו לו השובר אין לך מחילה גדולה מזו. גמרא [דף כ']:
משנה ח עריכה
אגרות שום. כתב הר"ב ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו. וכן ל' רש"י ומסיים בה דליכא למיחש לשמא נמלך. דהא ב"ד לא כתבום אלא בדבר מקוים. ולפרעון לא שייך בהו. ואפילו למאן דאמר שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה. ע"כ. כבר כתבתי במשנה ג' פ"ג דמועד קטן. דאגרות שום היינו שכתוב בהן שהורידו המלוה לנכסי לוה. ושקרעו שט"ח. והוי הך שומא כשטר מכר על הקרקע. ואי בעי לוה למהדר ליה קרקעו בשומא ששמוה איבעי ליה למקרעיה לשטריה. אי נמי למכתב שטרא אחרינא עלויה. דמכירה מעליא היא השומא. אלא דרבנן אמרי דמשום ועשית הישר והטוב דתהדר. הלכך איבעי למכתב שטר זביני. ולא היה לזה לתת המעות עד שיתן לו השטר שומא. ואי משתמיט לומר למחר אתן לך היה לו לתבוע שטר זביני. אבל גבי שטר חוב לא יחזיר דאפשר דפרעיה ואשתמוטי קא משתמיט דאמר ליתא גבאי למחר יהבינא לך [דהא חזינן במתניתין דיעשה מה שבסמפונות לפי שאפשר שהאמין הלוה למלוה על השובר. שמעינן דדרך הוא שיאמין הלוה למלוה בשובר הלכך כי היכי דהתם כשנמצא בין שטרות הקרועים יעשה מה שבסמפונות אע"פ שהכל ביד המלוה עצמו. הכא נמי דאיתרע בנפילה ולא נמצא ביד המלוה חיישינן שפרע והאמין על השובר. כך נ"ל] אי נמי מעכבו משום פשיטי דספרי. גמרא דף ט"ז:
אגרות שום ואגרות מזון. רגיל ר"ת לומר מדלא קאמר שטרי שום שטרי מזון. כדאמרינן שטרי חליצה ומיאונין. שטרי בירורין. נראה לו דקרי אגרת מה שבית דין שבמקום זה שולחין אגרות לב"ד אחר לשום ולמזון פלוני. תוספות פי"א דכתובות דף ק' ע"ב. ונראה לי דלפירוש שכתב הר"ב באגרות מזון שקבל עליו לזון וכו' דקרי ליה אגרת לפי שרגילים לפרסם זה לרבים שהוא חשיבות לו שמוותר לזון וכו':
ואגרות מזון. כתב הר"ב [בל"א] שימכרו מקרקע וכו' וז"ל הרמב"ם שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותה למזונות:
ושטרי בירורין. כתב הר"ב זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם ועיין מ"ש במ"ד פרק בתרא דב"ב:
וכל מעשה ב"ד. מפרש בגמרא דף ט"ז כגון שטרי חלטאתה שמחליטין נכסי לוה למלוה כשאין הלוה בפנינו. דאי הוא בפנינו. היינו אגרת שום דרישא. כ"כ מהר"ר ואלק בשם בעל התרומות:
מצא בחפיסה או בדלוסקמא וכו' הרי זה יחזיר. כתב הר"ב שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם. כ"כ רש"י. ולדבריהם אין דרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא. ולפיכך הוה כלי סימן. ולא דמי למשנה ב' פ"ב דמצאו בכלי שפירשו דכלי יש בו סימן. אבל לדברי התוספות שכתבתי במ"ג פ"ג דגיטין דדרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא כתבו דמיירי הכא שנותן בכלי עצמו סימן. וכתבו עוד התוספות ולא חיישינן לשאלה. [כדחיישינן במ"ג פרק בתרא דיבמות] דהתם איסור אשת איש. והכא ממונא. וכ"כ בגיטין דף כ"ח. ונ"י כתב אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מינייהו שכל אחד מהן בקי בהם:
תכריך של שטרות או אגודה של שטרות. כתב הר"ב תכריך כרוכין זה בזה כלומר שכורך שטר וקופלו בעצמו. ואחר כך כורכו בתוך שטר אחר. וכן השנים בשלישי. ואגודה כתב מושכבים זה על זה. ארכו של זה על ארכו של זה. כלומר שהשכיב שלשה שטרות זה על זה וכרכן ביחד. ולפיכך כשכרכן באופן זה אי אפשר שישמט אחד מחבירו לכך קורא אגודה. מה שאין כן בתכריך שיוכל להשמט איזה שירצה ולקחתו מהכריכה. ומה שכתב הר"ב שלשה שטרות וכו'. הכי איתא בברייתא ומתניתין מפרשא אגודה דסיימה בה. והוא הדין תכריך. וכתב נ"י וז"ל תכריך וכו' לא קאי למצוא בחפיסה. דהכא משום סימן הכרך ואגודה עם סימן המנין. ומשום הכי אמרינן דתלתא יחזיר. ולא תרי. דכיון דשטרי מכריז [ועיין מ"ש במשנה ב' פ' דלקמן] תרי לא הוי סימן. דמיעוט שטרות תרי. ומנינא לא הוי סימן וכדאמר בגמרא וזה [צריך] שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו כך. וכדפירש רש"י ז"ל ע"כ. וצריך עיון על הר"ב שכתב דתכריך ואגודה סימן הוא דאי הכי תלתא למה לי. וכן פירש הר"ב עצמו בפירושו מ"ב פרק דלקמן ג' מטבעות וכו' אומר כך וכך היו. ומונחים זה על זה ע"כ. אבל קשה דבצבורי פירות מפרש דמנין הוי סימן. ואם כן כריכה למה לי. והרא"ש כתב מנין סימן. והא דבעינן תכריך ואגודה. היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפיל אהדדי ומתיאש כי לא יכול ליתן סימן במנין. ע"כ. ומיהו הכא כשכל השטרות הן של מלוה ולוה אחד ולפיכך יש לחוש בכל אחד שכרכן. וכתב נמוקי יוסף דדוקא כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולים להתפרד. דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן כדתנן בריש פרק דלקמן:
יחזיר ללוה. כתב הר"ב ודוקא שהשטרות מקוימים וכו'. אבל אם אינם מקוימים וכו' ונפלו מיד הסופר [ע"כ] ויתן למי שנותן בהם סימן. הרמב"ם סוף הלכות אבידה ) ובר"פ דלקמן מפורש על איזה סימן מחזירין אבדה:
יחזיר למלוה. דלוה לא מקיים שטריה הלכך ליכא למיחש דלמא לקייומינהו אזול. גמרא. ומה שכתב הר"ב ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד וכו'. לא יחזיר. כלומר אלא למי שנותן בהן סימן:
טיבו. מפורש במשנה ח' פ"ק דכתובות:
אם יש עמהן סמפונות. [כתב הר"ב] המוצא בין שטרותיו וכו' רש"י):
סמפונות כתב הר"ב שובר וכו'. וזה לשון רש"י בגמרא. סמפון שובר המבטל שטר. וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון (שלו). כדאמר [בכתובות דף נ"ז] גבי קדושי אשה. ומכירת עבד. שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח. ע"כ. וכתבו התוספות דביד המלוה קרוי סמפון. וביד הלוה קרוי שובר:
משנה בבא מציעא, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב