עיקר תוי"ט על בבא מציעא א
משנה בבא מציעא, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) שנים אוחזין בטלית. בגמרא מוקי למתניתין כגון שאחד מהם תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה, והאחד תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה. אבל אם הם אדוקים בבגד עצמו, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה, ובשבועה:זה אומר כולה שלי. אני קניתיה
(ב) (על הברטנורא) ולי מכרה המוכר ולא לך. והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם
(ג) (על הברטנורא), מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו, ואינו יודע מהי מדעתו ומהי בעל כרחיה. דאילו ידע והיה אומר לזה מכרתי, היה כאן עד אחד
(ד) (על הברטנורא), והיה שכנגדו חייב שבועה דאורייתא
(ה) (על הברטנורא) להכחיש העד. עכשיו שאינו יודע, שניהם נשבעים שבועה זו האמורה במתניתין. ובדין הוא שיהיו חולקים בלא שבועה
(ו) (על הברטנורא), אלא שתקנו חכמים שלא יטול שום אחד מהם אלא בשבועה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא
(ז) (על הברטנורא). ואיצטריך תנא לאשמועינן בזה אומר אני מצאתיה דהיינו במציאה, ובזה אומר כולה שלי דהיינו מקח וממכר. אי תנא מציאה, הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורה התירא לאחוז בה שלא כדין, דאמר חבראי לאו מידי חסר בה איזיל ואתפוס ואפלוג בהדיה, אבל מקח וממכר דאי לא הוה צריך לה לא הוה מהדר אבתרה למזבנה, וזה שבא לחלוק עמו וליתן חצי דמיה שלא כדין מחסרו וליכא למימר דמורי התירא
(ח) (על הברטנורא), אימא לא רמו רבנן שבועה עליה. ואי אשמועינן במקח וממכר, הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי התירא ואמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא, השתא דצריכה לדידי אשקליה אנא, וחבראי לטרח וליויל ולובין אחריתי, אבל מציאה דליכא למימר הכי
(ט) (על הברטנורא), אימא לא. צריכא:ישבע שאין לו בה פחות מחציה. ואינו נשבע שכולה שלו כדקא טעין מעיקרא, דהא לא יהבי ליה כולה
(יא) (על הברטנורא). ואי משתבע שחציה שלו כדקא יהבי ליה, הוה מרע ליה לדבוריה קמא דאמר כולה שלי. הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה, דמשמע הכי
(יב) (על הברטנורא), כולה שלי כדקא אמינא מעיקרא, ולדבריכם שאין לישבע. וי"ל שאלו לא היה נשבע אלא על הרביע בלבד. שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה לו חבירו כו'. נ"י:
(טז) (על הברטנורא) דלגופיה לא איצטריך אלא לאשמועינן דרוכב קני אפי' שלא מנהיג כו'. רש"י:
(יז) (על הברטנורא) תימה אמאי כיון שהקנין דרכיבה לחוד הוי קנין למה יגרע כנגד אחר כיון דקנין הוא לקני. ובגמרא לא אמרו בו' אלא לשמואל דס"ל רוכב לחודא לא קני מוקי לסיפא דקנו שניהם כשרוכב ומנהיג ברגליו (ומתניתין אשמעינן דשנים רוכבים קנו שניהם ול"א קמא עיקר א"נ רוכב ומנהיג כאחד קנו שניהם. הרא"ש) אבל אי הוה סבור דרוכב לחודא קני לא איצטריך לאוקי מתניתין שמנהיג ברגליו ג"כ. תוי"ט:
(יח) (על הברטנורא) ותימה דאפ"ה מאי רבותא היא. ובגמרא אי במקח וממכר צריכא למימר. אלא לאו במציאה. ש"מ דהמגביה מציאה לחבירו אע"פ שלא עשאו שליח לכך. קנה חבירו. דאס"ד לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה. וכל הרוצה יחטפנה מידם. רש"י:
(יט) (על המשנה) רוכב. אורחא דמלתא נקט דאי מהלך וראה יטלנו בעצמו:
(כ) (על המשנה) נטלה כו'. מסקינן בגמרא ראפילו כי לא בעי למזכי לנפשיה מצי זכי לחבריה במגו דאי בעי זכי לנפשיה כו'. ואלו מתניתין דתנן ואמר אני זכיתי בה זכה משום דאמר ליה תחלה. פירש"י הרי אני זכיתי בה דקאמר תחלה קאמר ליה. מתחלה הגבהתיה לצרכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"כ. וריהטא דשמעתתא דאי מתחלה היתה דעתו לצורך חבירו תו לא מצי מיהדר. אבל הטור לא ס"ל. והסמ"ע הסכים לדבריו. ועתוי"ט:
(כא) (על המשנה) תחלה. משום רישא דמיירי דוקא שאמר תחלה הלכך דייק בסיפא למתני תחלה כלומר ואם משנתנה לו טען אותה טענה דרישא. אבל משום סיפא לא איצטריך למידק שיטעון תחלה דאפילו אם לא טען תחלה מסתמא תחלה קאמר. דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו. רש"י. ועתוי"ט:
(כב) (על הברטנורא) כאן חזר מפירוש השני שכתב במ"ג פ"ד דפאה דטעמא משום דנפל עליה כו' וטעמא שאין ד"א כו' כתב רש"י שהרי אין לאדם שם ד"א מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו.:
(כג) (על הברטנורא) ר"ל לאפוקי שביל הרבים וכגונא דרפ"ב דפאה שביל הרבים ושביל היחיד. דאלו דיחיד ממש אין סברא שיקנו לו ר' אמות בשדה אחר. וע"ע פ"ק דקידושין מ"ד. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) אחר צבי. פירושא דרישא. וז"ל הר"מ, מי שראה אחרים רצים אחר המציאה והרי הוא צבי שבור כו':
(כה) (על המשנה) שדי. ואע"ג דבד"א דתקנו רבנן דקונות לו אע"ג דלא אמר כלום, משום דאלימא קנייה דבד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה. הה"מ. והב"י כתב דד' אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאנצויי תקנו רבנן דליקני. לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר. דא"כ אכתי אתי לאנצויי. והתוספ' והרא"ש כתבו דה"נ אמר לאו דוקא. ועתוי"ט:
(כו) (על המשנה) זכתה לו. מסקינן בגמרא דחצר משום שליחות הוא. והא דבריש פרק ח' דגיטין פירש הר"ב מונתן בידה. משום קטן וקטנה איצטריך קרא לרבינהו בתורת יד משום דליתנהו בתורת שליחות, ומש"ה נמי בעי שתהא עומדת בצדה אפילו בחצר המשתמרת משום דבעיא דומיא דידה:
(כז) (על הברטנורא) גמרא. והיינו פירושא דמשתמר בתוך שדהו שכתב דלא בעינן הכא תרתי. שיהא משתמר ושיעמוד בתוך שדהו. אלא חדא סגי. וה"ט דמצריך נמי שיכול לרוץ אחריהן ולהגיען כו' דאל"ה כי עומד בצד שדהו מאי הוי הא אכתי אינה משתמרת למציאתו זו. תוי"ט. וע"ע:
(כח) (על הברטנורא) ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו. הר"מ:
(כט) (על המשנה) גוזלות. ולא תני גוזל כדתני צבי. וכן פורחין הול"ל ולא מפריחין. נ"ל משום דדברו בהוה שדרך הגוזלות לפרוח הרבה ביחד. ומדרכן שכל אחת רצונה לקדום לחברתה. תוי"ט. סוד ה' ליראיו והכי איתא בילקוט שיר השירים בפסוק עיניך יונים, מה יונה זה גוררת אחרים עמה אף כנסת ישראל גוררין, את הגרים. ת"ח:
(ל) (על הברטנורא) לפי שדרכו לזונו תמיד אם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר. אבל אדם אחר מעלמא וסמוך על שולחן חבירו חנם. כגון יתום וכיוצא בו. אין סברא שתהא מציאתו לחבירו. וכ"ש עבדו ושפחתו העברים שבשכר טרחם הם אוכלים תוספ':
(לא) (על הברטנורא) רש"י. ולפ"ז אפילו אינה סמוכה על שלחנו. וזה סותר למ"ש בריש פ"ד דכתובות דטעמא משום איבה שלא ימסור אותה למנוול ומוכה שחין. ולפ"ז בבוגרת דוקא סמוכה על שלחנו. ועתוי"ט:
(לב) (על המשנה) אע"פ כו'. תימה מאי אע"פ אדרבה, כ"ש דמציאתה שלה. ובגמרא גרושה פשיטא, הב"ע במגורשת ואינה מגורשת, כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה. והשתא אתי שפיר דה"ק אע"פ כו', כלומר דאכתי יש עליו חוב תנאי הכתובה דהיינו מזונות וה"א דכיון דזנה מציאתה שלו, קמ"ל:
(לג) (על המשנה) שטרי. כל לשון שטר בדברי רז"ל הוא כתב שכתוב בו הממשלה שנתן אדם לזולתו עליו. והוא לשון אם תשים משטרו בארץ:
(לד) (על הברטנורא) א"ה כל שטר דאתי לקמן ניחוש להו הכי. כל שטרי לא ריעי הני ריעי. גמרא. פירש"י דהואיל דנפל אתרע, די"ל אם היה כשר היה נזהר בו:
(לה) (על הברטנורא) היינו שפירש בשטר שאינו רוצה לקבל עליו אחריות. דקיי"ל אחריות ט"ס הוא אף בשטרי מכר:
(לו) (על הברטנורא) דלא שדי איניש זוזי בכדי. רש"י. וכלומר אע"פ שלא הזכירוהו מלוה ולוה כלל. יש להם לעדים לכתבו בשטר ולפיכך אם לא כתבוהו אין לתלות הדבר אלא בטעותו של סופר. נ"י:
(לז) (על המשנה) ונמלך כו'. הא אמר תנו נותנים. אבל בגיטי נשים צריך שיהיה על דרך שנתבאר במ"ג פ"ג דגטין. ולהא לא חיישינן שמא כתב בניסן ולא יהיב עד תשרי ואתיא למטרף פירי דזבין בעל בין ניסן לתשרי. דכי אתי למטרף א"ל אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כיון דעתה שבא לגרשה רואין שהזטן מוקדם ויש קול שלא נמסר ביום שנכתב. ויזכרו לקוחות. וכן בשחרורי עבדים. ודייתיקי דיכול לחזור בו. ומתנה מיירי שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי דהשתא מצי למהדר ביה. ושובר קיי"ל המוכר שט"ח כו' ומחלו מחול וכי אמר תנו אין לך מחילה גדולה מזו. גמרא:
(לח) (על הברטנורא) דליכא למיחש לשמא נמלך דהא ב"ד לא כתבום אלא בדבר מקוים. ולפרעון לא שייך בתו. רש"י. ועתוי"ט:
(לט) (על המשנה) אגרות כו'. מדלא קאמר שטרי בו' נ"ל דקרי ליה אגרת מה שב"ד שבמקום זה שולחין אגרותיו לב"ד אחר לשום ולמזון פלוני. תוספ'. ועתוי"ט:
(מ) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותה למזונות.:
(מא) (על המשנה) וכל כו'. מפרש בגמרא כגון שטרי חלטאתה שמחליטין נכסי לוה למלוה כשאין הלוה בפנינו. דאי הוה בפנינו היינו אגרת שום דרישא. סמ"ע:
(מב) (על הברטנורא) כלומר שכורך שטר וקופלו בעצמו. ואח"כ כורכו בתוך שטר אחר. ובן השנים בשלישי:
(מג) (על הברטנורא) כלומר שהשכיב ג' שטרות זה על זה וכרכן ביחד ולפיכך כשכרכן באופן זה אי אפשר שישמט אחד מחבירו לכך קורא אותה אגודה. ועתוי"ט:
(מד) (על הברטנורא) רש"י. ולדבריהם אין דרך להניח שטרות בחפיסה וכו' ולפיכך הוי כלי סימן. ולא דמי למ"ב פ"ב דפירשו דכלי יש בו סימן. אבל לדברי התוספת דדרך להניח שטרות בחפיסה מיירי הכא שנותן בכלי סימן. ונ"י כתב: אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מנייהו שכ"א מהן בקי בהם:
(מה) (על הברטנורא) צ"ע, דאי הכי שלשה למה לי. והנ"י כתב, סימן הכרך עם סימן המנין כו' וכ"פ הר"ב עצמו פ"ב מ"ב כו'. ובצבור פירות (שם) כתב מנין הוה סימן, וא"כ כריכה למ"ל. והרא"ש כתב דהיינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין ולא מתיאש לומר שמא לא נפיל אהדדי. ועתוי"ט:
(מו) (על המשנה) וכמה אגודה. מפרש למאי דמסיים ביה וה"ה לתכריך, וכמ"ש הר"ב:
(מז) (על הברטנורא) ויתן למי שנותן בהם סימן. הר"מ:
(מח) (על המשנה) למלוה. דלוה לא מקיים שטריה הלכך ליכא למיחש דלמא לקיומינהו אזיל. גמרא:
(מט) (על הברטנורא) כלומר אלא למי שנותן בהם סימן.:
(נ) (על הברטנורא) כל דבר המבטל דבר קרי סמפון שלו. כדאמר בכתובות דף נ"ז גבי קדושי אשה שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל המקח. רש"י. וכתבו התוספ' דביד המלוה קרוי סמפון וביד הלוה שובר: