מקור ברוך/המבוא/ב/ג

ג

אם בכלל היו דרכי הלימוד לכל חכם ערוכים לפי טעמו ורוחו, כמו למשל היו מחז״ל שבכרו את דרך הבקיאות על דרך החריפות והפלפול; והיו כאלה שתפסו להיפך, לאחוז בסגנון חריפי, מפני שחשבו אותו לאבן לוטש לחדד בו את שכל התלמידים ולהרחיב התפתחות כשרונותיהם, וכפי המתבאר מסוף מסכת הוריות בחקירת החכמים, אם "סיני" (בקי) עדיף או "עוקר הרים" (כינוי לחריף ומפולפל, וכמו שכתוב בסנהדרין (כ״ד א׳): הרואה את ריש לקיש בבית המדרש (חוקר ומפלפל), כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה) עדיף^א; —

הנה כל זה היה בנוגע לדרך לימודם לעצמם, או בדיבוק חברים; אבל הלימוד הכללי לתלמידים בישיבה היה מכונן ומיוסד על יסודות מכללים מקובלים לכל, יסודות חזקים ועמודים נאמנים לתכלית הארת התורה ההלכית והמצוית בדרך בטוח, ישר, נכון, נאמן וקיים!

והוא; להעמיד כל דבר דת ודין על שלשת עמודים: א) על הכתוב שבתורה; ב) על המסורה (או הקבלה), ג) ועל ההגיון. בלשון התלמוד נקראים שלוש אלה: "קרא, גמרא וסברא".

והיסוד "על הכתוב שבתורה", אין הכוונה מקרא מפורש בתורה בעניין הנדון, יען שבזה אין דבר-לימוד חידושי, והוא ידוע לכל; אך הכוונה – למצוא חידושי דינים או לפרש סעיפים וסניפים לדינים ומצוות המפורשים בתורה על פי כללי ההגיון ועל פי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כנודע.

ויסוד "המסורה" (או "הקבלה") הוא לדעת ולהבין סדר מסורת הדבר הנדון מאיש לאיש עד משה רבינו; והרמב״ם בחיבורו יד החזקה רגיל לקרוא לפרט זה בלשון "מפי השמועה למדו", והכוונה, על פי השתלשלות השמועה מאיש לאיש עד משה רבינו; ויתכן, שיונח על זה לשון "שמועה", על דרך לשון הכתוב בסוף פרשת בשלח: "ושים באזני יהושע", ובפרשת וילך, "שימה באזניהם" וכדומה;

ועל כן נקרא התלמוד בשם "גמרא", כי שם זה יורה על הקבלה שקבלו התלמידים מרבם, וכמו שפירש רש"י בעירובין (ל״ח ב׳) על הלשון "רב גמרא גמיר לה מרבי", עיין שם, ועוד בהרבה מקומות;

ו"ההגיון" הוא מעין התדמות מילתא למילתא, וללמוד סתום מן המפורש על פי חכמת ההגיון ומשפטי השכל ודעת וסברא, עם בינה ישרה. —

ומי שהגיע לתכלית הידיעה בשלשת אלה היסודות היה נחשב במעלת "גמיר וסביר" הראוי לסמיכת חכמים (עיין סנהדרין, ה׳ ב׳), ומסוד חכמים ונבונים, חכמי הישיבות וגדולי הדור, נעטר בתואר הכבוד, איש לפי מהללו. וכפי כחו ומעלתו בתורה, כפי שיתבאר.

ושלש מעלות הן בתוארי כבוד חכמים: א) חבר; ב) חכם, וג) רב; והולכות בערכן מן הנמוך אל הגבוה (מן חבר לחכם) ומן הגבוה אל היותר גבוה (מן חכם לרב);

המדרגה הראשונה, הקטנה והצעירה, הוא התואר "חבר", ומוקדש לכל ההולך את חכמים, יודע שיחתם ומבין בתורתם, והוא על דרך הכתוב בתהלים (קי״ט ס״ג) שאמר דוד בענוה "חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך"; ואף בזה המתואר כן הוא, ועניינו, שחבר הוא לחכמים, ולספירתם הכללית יחשב; ואמנם מעלתו וערכו נמוך ממעלת וערך "חכם", ועוד יותר, ממעלת וערך "רב";

וזה מתבאר ממה שאמר אחד החכמים לחביריו בדרך ענוה וצניעות: "אתון חכימין ואנא חבר" (קדושין, ל״ג ב׳).

ובירושלמי סנהדרין (פרק א׳ הלכה א׳) חקרו, אם ראוי החבר להשתתף בקדוש החודש ובעבור השנה כמו החכם (ועיין בבבלי סוף מסכת חגיגה);

המדרגה השניה במעלה, הוא התואר "חכם", ותעודתו לדרוש ברבים וללמד לתלמידים, וגם להורות ולדון; ומזה עניין הלשון בעירובין (ל״ו ב׳): אם בא חכם מן המזרח, ופירש רש״י: שבא לדרוש; ובחולין (י״ח ב׳) מבואר, שהטבח (השוחט) צריך להראות סכינו לחכם (קודם שחיטה, לבדוק אם איננו פגום);

וכפי המתבאר מירושלמי שבת (פ״ב ה״א) ועירובין (פ״ח ה״ח), לא עלה הלומד למעלת חכם עד שדרש איזה דבר חדוש בתורה (וכמו שנהוג היום בבתי מדרש הגבוהים ללמודי חול, ונקרא "דיסירטציא");

וכן משמע ממשנה כתובות (מ״ט א׳): את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה (כלומר, בישיבה דיבנה, כמו שכתבנו למעלה בפרק זה סעיף א׳, בערך "כרם", דשם זה כינוי לישיבה, עיין שם בטעם הדבר), וזה מוסב על הדרשה שדרש קודם שמינוהו לנשיא בישיבה.

ובכלל השם "חכם" גם "מורה הוראה", שהרי כנודע היה שמואל נקרא "חכם" (ב״מ פ״ו א׳, חכים יתקרי) ואמר על עצמו "מורה הוראה אני" (כתובות ע״ט א׳);

והמדרגה השלישית והיותר גבוהה במעלת החכמים, הוא התואר "רב", והוא זה שנסמך משלשה חכמים זקנים, וסומכים עליו בשם זה, שקוראים לו רבי, ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות (סנהדרין, י״ג ב׳); ומענין זה הלשון במסכת בבא מציעא (פ״ו ב׳): "חכם קראו לך וברבי אסמכו לך"^ב. —

ולבד הבחינה את הנסמך בערך ידיעתו בתורה ובהוראה, כפי שבארנו, היו בוחנים אוחו אם לשונו תמהר לדבר צחות לפני העם ושפה ברורה לו;

וזה מתבאר מגמרא סנהדרין (ה׳ ב׳), שהיה עובדא, שאחד התלמידים הורה דבר בלשון קטועה ומגומגמת, ומתוך כך יצאה תקלה, ולכן תקנו, כי יבחן הנסמך בכשרון זה, או למצער אם הוא משולל חסרון דבור מגומגם;

ודבר התקלה היתה, שהורה, כי מי ביצים (כלומר, הלש עיסה בביצים) אין מכשירין לקבל טומאה; ומתוך שהיתה לשונו מגומגמת והברתו מסוכסכת, היה נדמה להשומעים שאמר מי בצעים (מי אגם), ועשו מדחה בענין זה. —

וביום שנסמך התלמיד המצוין בסמיכות חכמים, היו רבותיו וחביריו עושים את היום ההוא יום משתה ושמחה לרבנן, ושרו לו שירי תהלה וכבוד. ומבואר בגמרא (כתובות, י״ז א׳), כי כשסמכוהו לרבי זירא שרו ליה, "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן", כמו ששורין לכלה ביום חופתה^ג;

וכשסמכו לרבי אמי ולרבי אסי שרו להו: "כל מן דין סמוכו לנא" (כלומר, כל כאלה נסמוך ונסמוך (והוא על דרך הלשון ביבמות (ט״ז א׳) "כמותך ירבו בישראל") (כתובות שם).

ורב הונא ביום שנסמך לאחר סדר היום, אמר בלשון הכתוב בשה״ש (ב׳): "אני היום סמכוני באשישות" (חולין, קכ״ד ב׳), כלומר, שהוא עיף הרבה מטרדת היום, וצריך חזוק הגוף ומנוחה.—

פה המקום להעיר מה שקשה לי בנוסח תעודת "הסמיכה" שנוהגים הסומכים לכתוב "יורה יורה, ידין ידין", כי לבד שלא נתבאר טעם כפל לשון זו (אם לא שנאמר, שבא הכפל לחזק העניין, כמו בסגנון המקרא, אף על פי שבלשון חכמים לא מצינו סגנון זה), אך יותר מזה, לדעתי משובש הוא נוסח זה, ועוד יותר מזה, גם אין נכון לכתוב כן, כפי שאבאר.

הנה מקורו הראשון והיסודי של פתגם זה הוא בתלמוד מסכת סנהדרין (ה׳ א׳), אבל הוא בא שם בסגנון אחר כלל, וכך הצעת הלשון והעניין שם:

"כי הוי נחית רבה בר בר חנה לבבל, אמר רבי חייא לרבי, בן אחי יורד לבבל, יורה? (בסגנון שאלה, כלומר, אם יתן לו רבי רשות להורות הלכות ודינים?) "יורה!" "ידין?" (גם כן שאלה, האם נותן לו רבי רשות גם לדון דיני ממונות?) "ידין!" "יתיר בכורות?" (אם גם רשאי יהיה להתיר בכורות על פי מומים הנופלים בהם? כי בכור בהמה בזמן הזה הוא כדין קדשים ואסור באכילה להדיוט, ודינו שירעה עד שיפול בו מום ויותַר, ולזה דרוש חכם מומחה שיהיה בקי במומים וידע להגביל מה נקרא ומה לא נקרא מום) "יתיר בכורות!"

והבאור הוא, כי רבי היה ריש גלותא, וכל מורה הבא לדון ולהורות צריך לטול ממנו רשות, וביקש רבי חייא ממנו בעד בן אחיו, רבה בר בר חנה, ההולך לבבל, ושאל אותו אם ירשה לו כל אלה, והתחיל מן השאלה "יורה?" (אם יורה הוראות באיסור והיתר), והשיב לו רבי "יורה!" ושוב שאלו, אם גם ידון דיני ממונות? והשיב "ידון!" וכן בהתרת בכורות;

ונכללו השאלות והתשובות האלה במספר המלים "יורה יורה, ידין ידין", כלומר, פעם אחת באה המלה בסגנון שאלה מצד רבי חייא, ופעם אחת בסגנון תשובה מצד רבי; וזהו הבאור "יורה?" (שאלה) "יורה!" (תשובה); "ידין?" (שאלה) "ידין!" (תשובה);

ואם כן קשה, איך נהגו הסומכים בתעודת "הסמיכה" להרכיב את לשונות השאלות והתשובות ולעשות מהן פתגם אחד כפול והחלטי "יורה יורה, ידין ידין?"

ויותר מזה קשה דבר כפילת הלשון, לפי מה שכתב הרמ״א בשו״ע אבן העזר, בסדר הגט, סימן קנ״ד סעיף ע״ג, בזה הלשון: "ויזהיר החכם (המסדר את הגט) להבעל ולהסופר ולהעדים, אשר בעת שישיבו לו שאלותיו להם, ועליהם יהיה להשיב "הן" או "לאו", ישיבו רק פעם אחת "הן" ופעם אחת "לאו" ולא שתי פעמים, וטעם הדבר, משום דשתי פעמים "הן" קרוב למובן "לאו" ושתי פעמים "לאו" קרוב למובן "הן", ע״כ;

ואם כן קשה, איך כותבין בתעודת "הסמיכה" כפילת הלשון "יורה יורה, ידין ידין", בעוד שכפי המבואר, כפילת הלשון מורה על השלילה, ויוצא – שלא יורה ולא ידין, היפך הנרצה, וזה פלא^ד.

ועל צד הדוחק יש לומר, דבעניין זה הוא "דבר הלמד מעניינו", שמכוונים להדבר בחיוב, שיורה וידין; ובכל זאת, לדעתי ועל פי המבואר בהערה כאן, ראוי לעמוד על עניין זה ולתקן הלשון, כמו "יורה וידון", או "הרשות בידו להורות ולדון", וכדומה מן הלשונות. —

ובכלל קשה לי על גוף הלשונות "יורה וידין", דמשמע, דשם "הוראה" מורה רק על הוראה מאיסור והיתר, ולכן מוסיפים עליו עוד את הפועל "וידין" להורות גם על דיני ממונות; וכן מתבאר משאלותיו של רבי חייא לרבי, שהבאנו למעלה, שאחרי שהסכים רבי על השאלה "יורה", הוסיף רבי חייא לשאול אם גם "ידון", ומבואר, דבשם "הוראה" אין כלול משפט דיני ממונות;

וקשה לי על זה ממה דאיתא בכתובות (ע״ט א׳), אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל, מורה הוראה אני, ואם יבא שטר מברחת לידי אקרענו, עד כאן;

והנה עניין "שטר מברחת" הוא שטר חוב מרומה, הניתן לאיש זר שלא לוה ממנו כלום, ותכליתו רק להבריח את בעלי החובות שלו (של הנותן את השטר חוב) מנחלותיו;

והרי מבואר, דגם דיני ממונות כלולים בשם "הוראה", וכמו שאמר: "מורה הוראה אני";

ויותר מזה, הנה מבואר ברא״ש למסכת ב״ק פרק ד׳ סימן ד׳, "דעל כן קיימא לן הלכתא כשמואל בדיני, מפני שהוא היה רגיל תמיד לפסוק דיני ממונות, ועל כן היה מדקדק בהם ביותר ויורד לעומקן" וכו׳, עכ״ל;

והנה עם כל אלה קרא את עצמו "מורה הוראה", אף על פי שכל עיקר עניינו היו דיני ממונות!

וכן מתבאר במסכת מכות (ה׳ ב׳): קיבל עליו רבי יהודה בן טבאי שלא יהא מורה הוראה, ומבואר שם, דמכוין זה לדיני נפשות;

ולפי כל זה, הלא היה די לכלול בנוסח הסמיכה בלשון "יורה" לבד, כלומר, לבד כל פסקי דינים והלכות, ובכללם גם דיני ממונות וכיוצא בזה;

וצריך לומר, דאף על פי שעל האמת כן הוא, דשם "הוראה" כולל הכל, וכהוראת מובן המלה הזאת, שענינה – הוראת דרך, מבין, מלמד וכדומה, והוראת הדרך ובינת הדברים ולמודם שייך בכל דבר דין ומשפט, וכלשון הכתוב בפרשת ברכה (דברים לג, י): "יורו משפטיך" – אך מכיון שרגילים בני אדם להוציא בשם "הוראה" רק ענייני "איסור והיתר", לכן מוסיפין גם "ידין" כדי לצאת ידי לשון הבריות ומובנם, ולפרש ברור היטב שלא יפול בזה כל ספק. ולזה היתה כוונת רבי חייא בשאלותיו לרבי כל דבר ועניין לבדו, כמו שהעתקנו.

יען כי בימי חז״ל עדיין לא נודעה דבר מלאכת הדפוס^ה, ועל הרוב היו שונים בעל פה, ומעט מאוד מתוך ספרים כתובים, מפני שלא כל אחד היה יכול להשיג ספרים כאלה מפני יקרת מחירם ומציאותם (ראה בהערה), לכן היו מחפשים ותרים אחר עצות ותחבולות ואמצעים להחזיק ולחזק את כח הזכרון לזכור מה שקראו בספר ומה ששמעו בעל פה;

וכה המציאו כמה תחבולות טבעיות לזה, כמו:

א) הלמוד בקול (עירובין נד א); וכתב הרמב״ם בפ״ג הלכה י״ב מתלמוד תורה: "כל המשמיע קולו בשעת למודו, תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש, במהרה משכח", עכ״ל;

ובמהרש״א בעירובין שם הסביר הדבר בטבע, "שהדבור בקול רם מביא הרגשה ותנועה לכל האברים", עכ״ל, ורצונו לומר, ובכלל גם למוח ולנקודת הזכרון;

ועל דרך צחות יש לתת סימן לדבר זה, שהדבור מסייע לזכרון הדבר, את הפסוק בירמיה (ל״א): כי מדי דברי בו זכור אזכרנו, לומר, כי הזכירה באה על ידי דבור ולא על ידי הרהור בלב;

ב) ההסבר והיגיעה בלמוד. בירושלמי ברכות (פ״ה ה״א): כל הסובר (כלומר, כל המבין יפה מה שלומד) לא במהרה הוא משכח, ועוד שם: ברית כרותה, שכל היגע בלמודו לא במהרה הוא משכח;

וידוע המאמר בחז״ל "שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (גיטין, נ״ז ב׳), כלומר, שמרפה ומחליש עצמו עליה להשיגה. ואבאר אי״ה מאמר זה להלן במבוא פרק ח׳ (הנקרא "לשון מלשון") סוף סעיף א׳, בערך "תושיה".

ועל מעלת הלמוד הבא מיגיעה ארחיב הדבור אי״ה להלן במבוא פרק י״ג (הנקרא "למשפט הספר") סוף סעיף א׳;

ג) החזרה על הלמוד. דבר זה מובן פשוט בטבע, שכל מה שחוזר יותר על משנתו, יותר נקלט במוחו; ואמרו (ברכות, כ״ח ב׳): תנא מניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמונח בכיסיה^ו; ועוד אמרו (חגיגה, ה׳ ב׳): "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחת", כלומר, כי לכל פעם יותר יש מעלה יתירה לתכלית הזכרון; ובמסכת ברכות (דף לח.) ובכריתות (דף כב.) איתא שהיו מן החכמים שהיו חוזרים על למודם כל שלשים יום. וראה מה שנכתוב בעניין זה בחיבור, בתחילת חלק רביעי, פרק ל״ו סעיף א׳, בהערה.

ד) ידיעת טעם הדבר הנלמד, כלומר, שלא ילמוד פרקו בלא טעם, וכמו שאמרו במסכת נדה (דף כב:): צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא בה טעמא, דאי אדכרו ליה מדכר; ומבואר, דדבר זה מועיל להחזיק בכח הזכרון; וגם הטבע עצמו יקיים זה, כי הדבר הנסבר נזכר;

ה) הלמוד בנגון. כתבו בתוס׳ בסוף מסכת מגילה (דף לב.), בד״ה והשונה, שהיו רגילים לשנות בזמרה, לפי שהיו שונין בעל פה, ועל ידי כך היו נזכרים ביותר, עכ״ל;

וטעם הדבר, מפני שכן הוא בטבע הנפש, שהנעימות והארכת הזמן לרגלי תוצאת המלים מן הפה בהמשך ולאט – כל אלה יועילו לטעת הדברים במוח.—

ודבר המאמר בגמרא שם בא בלשון זו: השונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר (יחזקאל, כ׳): וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו׳; ולכאורה הדבר מופלא ותמוה מאוד, כי היתכן אשר בשביל שנון בלא זמרה יענשו קשה כל כך לנחול חקים לא טובים (וסוף הפסוק: ומשפטים בל יחיו בהם)? וגם אינו מבואר, איפה מרומז בפסוק זה עניין השנון בלא זמרה?

את המאמר הזה ראיתי לבארו כאן, ויען כי ארוך הוא הבאור, ואין מן המדה להפסיק בארוכה במהלך העניין שאנו עומדים בו, לכן אקציע לו מקום כאן בהערה מיוחדת^ז;

ו) האסמכתות והסימנים. – עניין אסמכתות – להסמיך את ההלכה או הדרש בלשון איזה פסוק באופנים ובתמונות שונים, כמו:

א) על ידי סרוס והפוך לשון, כמו בפסחים (פ״ז ב׳): צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפזרם בין האומות, שנאמר (שופטים, ה׳): צדקת פרזונו בישראל; והנה על דרך אסמכתא ורמז לזכרון הדבר מהפכים המלה "פרזונו" ל"פזרונו"; ובזבחים (כ״ה א׳) ולקח הכהן מדם הפר (פ׳ ויקרא) מפרש כמו דכתיב ולקח הכהן דם מהפר (ישר מהפר, אבל אם נשפך הדם פסול לאספו);

ב) על ידי חלוף ותמורת אותיות, כמו בשבת (פ״ז א') דריש הפסוק בפרשת יתרו "ויגד משה" (שמות יט, ט), שהגיד להם דברים המושכים לבו של אדם כאגדה, ומפרש המלה "ויגד" כמו ו"אגד" בחילוף יו״ד באל״ף; ובעירובין (כ״א ב') כל המלעיג על דברי חכמים נדון קשה, שנאמר (קהלת, י״ב) ולעג תרבה²³ יגיעת בשר; והנה בפסוק כתוב ולהג, ומחליף ה' בעי״ן;

ג) על ידי השמטת ותוספת אות, כמו בסנהדרין (ל״ו א׳) דרשו הפסוק בפרשת משפטים: "לא תענה על ריב" (שמות כג, ב), כמו לא תענה על רב (בהשמטת היו״ד);

ובתענית (י״א ב׳), היושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר (משלי, י״א) גומל נפשו איש חסד, ודריש בתוספת יו״ד;

ד) על דרך "לשון נופל על לשון", כמו בברכות (נ״ט ב׳), למה נקרא שמו (שם הנהר) חדקל – שמימיו חד וקל; וביבמות (ע״ו א׳) ממזר – מום זר (שמומו הוא זה שבא מאיש זר);

ה) על דרך ״אל תקרא כך, אלא כך״, כמו בברכות (מ״ח ב׳) מניין למזון שצריך ברכה לפניו, שנאמר (פ׳ שפטים) "וברך את לחמך" (שמות כג, כה), אל תקרא ובֵרַך אלא ובָרֵך; ובשבת (קי״ח ב׳) כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו וכו', שנאמר (ישעיה, נ״ו) שומר שבת מחללו, אל תקרא מחללו, אלא מחול לו.

ויען כי כל פרטי אסמכתות אלו רבים ושונים הם, לכן למען שלא להפסיק כאן במהלך עניין הפרק יחדנו לכל אלה במבוא זה פרקים מיוחדים; ויחדנו פרק ה׳ לבאר "לשון הפוכה"; ופרק ו׳ לבאר הדרשות עפ״י "חלוף ותמורה"; ופרק ז׳ עפ״י "חסר ויתר", ופרק ח׳ עפ״י "לשון מלשון", ופרק ט׳ – עפ״י "קרי וכתיב", ובשמות אלו המצוינים קראנום להפרקים.

וכן דבר הסימנים, שעליהם אמרו חז״ל (שבת, ק׳׳ד א׳) עשה סימנים לתורה, ובעירובין (כ״א ב׳) על הפסוק בקהלת (י״ב) ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם, אגמרי׳ בסימנים^ח. ועוד שם (נ״ג א׳): בני יהודה דמנחי סימנא נתקיימה תורתם בידם. ועוד שם (נ״ב א׳): אין התורה נקנית אלא בסימנים, וכהנה מאמרים בתלמוד;

וטעם הדבר פשוט, משום שהסימן המכוון לדבר יקל הרבה על כח הזכרון לבל יתיגע ביותר בזכירת הדברים.

והנה גם הפרט הזה הוא ארוך ורחב, ויחדנו גם לו מדור מיוחד להלן במבוא בהמשך פרק י״ב ("דרך אגב") סעיף ב׳.—

ועיין עוד בסוף מס׳ הוריות (י״ג ב׳) באור דברים שונים העלולים להשכיח את הלמוד, ולהיפך, דברים העלולים לזכירת הדבר; ויען כי דבר המפורש בגמרא נמצא ישר לדורשיו, נמנעתי מלהעתיקם כאן, ודי בציון מקומם.—

ולא אמנע להעיר על דבר פלא בענין זה שראיתי בספר קדמון מגאון אחד, והוא רב עמרם גאון בסדורו (צד ל״א) שמביא לחש בתפילה במוצאי שבת אחר המבדיל "להועיל לזכרון ולהסיר השכחה", וזה נוסחו: "אשבעית עלך, פורה, שר של שכחה, שתסיר לב טפש ממני ותפיל יתיא על טוריא ועל רמתא, בשם שמהתא קדישתא, בשם ארמס, אדיטס, ארמימיחס, אנסיס, יאל ופתאל", עכ״ל.

והנה השמות האלה לא נתבארו ענינם ופתרונם, אך הנה כבר כתב רש״י בשבת (ט״ז ב׳) "שאין להקפיד על מניעת המשמעות שבלחשים שכן הוא דרך הלחש", עכ״ל.—

וראוי לדעת, כי אעפ״י שכבר הקדמנו בתחילת הפרק בעניין זה, שכל העצות והתחבולות והאמצעים והאופנים לחזק את כח הזכרון באו רק מפני שבימי חז״ל לא היו עוד ספרים נדפסים בעולם, והיו שונים בעל פה, כי מעט הספרים כתבי יד לא הספיקו לכל הלומדים, ועל כן היו דרושים לאמצעים שונים, לעצות ותחבולות, לתכלית הזכירה ומניעת השכחה–;

אעפ״י כן, אל יאמר האומר, כי בימינו אלה, אשר מלאכת הדפוס נתפשטה ונתרחבה בכל סגולתה, וספרים נדפסים נמצאו אתנו לרוב, בכל זמן וככל מקום – שוב אין אנו צריכים לאמצעים שונים לתכלית כח הזכרון;

לא כן הדבר; ואדרבה, מצד אחד הצורך וההכרח בחזוק כח הזכרון בימים שאחר מציאות הדפוס נכבד ביותר מאשר בזמן שקודם הדפוס; וכמו שכתב החוקר רבי אריה מודינה בספרו "לב אריה" שער ראשון פרק ד׳ "כי הכתיבה מזקת לזכרון, כי הנסיון הוכיח, שזה הבוטח על קולמסו מחליש זכרונו, וכשהדבר כתוב נעתק מן הזכרון; וכל מי שאינו יודע לכתוב, כח זכרונו חזק מאשר אצל זה שכותב״, עכ״ל;

וכן מי שסומך על מציאות הדברים בספר, וכמו שכתב בספר "שדה צופים": "כי על דעת הרבה חכמים, מעת מציאות הדפוס נחלש כח הזכרון, מפני שאין אנו משתמשים בו כל צרכו, כי נסמוך על הספרים״, עכ״ל;

ואפשר לקרב הדבר אל תכונת חק הטבע, כי כאשר יריק אדם הגיוני רוחו בכתב, או שסומך על ספרים נדפסים, שוב מסיח דעת מלהחזיקם בזכרונו, ולאם לאט יעתקו ממנו וישתקעו.—

ובזכרי בענין זה את דברי רבי אריה מודינה וספרו הנזכר, אעתיק ממנו דברים אחדים אך נלהבים בענין זה:

"ואני כמה פעמים חשבתי, כי אם יאמרו לי מן השמים, "שאל מה ניתן לך", לא אשאל ולא אנסה לבקש כי אם כח זכרון חזק; יען כי בהיות עתה כל החכמות כתובות (נדפסות) על ספר, הנה גם גברא דלא חכם ולא טפש אשר יקרא ויזכור הכל יכול להגיע למדרגה קרובה לשלמה בן דוד", עכ״ל.

ואם מעט הפרזה יש בסוף דבריו, אבל זה אמת ויציב, כי אין גבול ואין ערך למתנת אלהים זאת (לכח זכרון חזק), ואשרי שלו ככה.—

ואשוב להעריך יתר מנהגי הישיבות ובתי המדרש:

כאשר נפרדו התלמידים מרבם, ואחר שקבלו ברכתו, על הדרך אשר הם הולכים עליה, דרך התורה ונושאי דגלה, הביעו לו גם הם ברכה מצדם; ומצינו בתלמוד מנוסח ברכות אלו: "עולמך תראה בחייך" (פירש״י: כל צרכיך תמצא) "ואחריתך לחיי העולם הבא ותקותך לדור דורים, עיניך יאירו במאור תורה ופניך יזהירו כזהר הרקיע וכו׳ " (ברכות יז, א). ויתכן הכונה בסגנון ברכה זו עפ״י לשון הכתוב במשלי²¹, "חכמת אדם תאיר פניו", ועיין נדרים (מ״ט ב׳); ותלמידי רב נחמן ביום הפרדם ממנו ברכוהו: "מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים, טובים ומתוקנים" (יומא עא, א).—

וכשיצאו החניכים מבתי הישיבות או מבתי המדרש, מעוטרים בכתר תורה ונהדרים בכבוד חכמים, ותפארת תורתם עליחם חופפת – אעפ״י כן, היו רבים מהם שלא רצו ליהנות ממאור התורה בחיי עולם הזה ולעשות את התורה קרדום לחפור בו אוכל; ולתכלית השגת צרכי החיים בחרו להם להחזיק בקרני עולם המעשה, מי באומנ[ו]ת ומלאכה, מי בעבודת שדה וכרם, ומי במסחר וקנין ובכל משלח יד;

וידוע, דכמה מחז״ל היו בעיר טבריה, והיא היתה עיר מלאה חכמים (בבא בתרא ח, א)^ט, ומהם היו כמה אומנים ובעלי מלאכה (עירובין פח, א); ויען כי רובם היו חכמים שוקדים על התורה, על כן לא היו יכולים להשכים ולהעריב למלאכתם (ירושלמי ב״מ, פ״ז ה״א);

ובפרטי סעיפי האומנות שהחזיקו בהם מחז״ל, מצינו שאחד החכמים (אבא אושעיא) היה כובס (ירושלמי ב״מ, פ״ב ה״ה); אבין נגרא – חרש עצים (שבת כג, ב); רבי בא בר זמינא היה חייט (ירושלמי סנהדרין, פ״ג ה״ה); רבי אושעיא ורבי חנינא היו סנדלרים (פסחים קיג, ב); אבא שאול היה אופה (שם, ל״ב א׳); רב יוסף עסק ברחיים (גיטין סז, ב); רבי נחוניא היה חופר שיחין (ירושלמי שקלים ה א;

והרבה מהם היו בעלי קרקע, ובעצמם עבדו אותם (חולין קה, א); וכמה גדולי הדור היו אנשי מקנה רועי צאן (סוכה מז, א); ועשו סכר (סתימה) לעצור בעד שטף מים (גיטין ס, ב), וסחרו ביין ושמן (בבא בתרא צא, א).

ולרבים מהם צלחה השעה ויהיו לעשירים, ומהם גם לעשירים מופלגים, כמו רבי אליעזר²⁴ בן עזריה (ברכות כז, ב), ולמשל להפלגת עשירות הראו אח רבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה ואלף ספינות בים (יומא לה, ב)^י; ורבן גמליאל קנה אתרוג באלף זוז (סובה מא, א), ורבי טרפון היה בעל נחלאות גדולות (נדרים סב, א); ורבי פתח אוצרות בשנת בצורת (בבא בתרא ח, א); ורבי ינאי נטע ארבע סאות כרמים (בבא בתרא יב, א), ויסד ישיבה והחזיק על שלחנו את כל התלמידים (ירושלמי שביעית ח ו), ורבי ישבב חלק נכסיו לצדקה (ירושלמי פאה א א), ורב אשי היה מצוין בעושר ובגדולה (גיטין נט, א), וברב הונא בר נתן נתקיים הפסוק בישעיה, והיו מלכים אומניך (זבחים יט, א);

ועל רבי יהושע בן לוי יסופר "שהיה עשיר ובעל נכסים, ופעם התאכסן בביתו רבי חייא רבה והביאו לפניו כ״ד מיני תבשילים, וזה היה בימות החול, ותמה רבי חייא ואמר, אם כך בימות החול, מה הנחת לכבוד השבת? ויענה לו רבי יהושע בן לוי, כי ביום השבת יאכלו לחם משנה, כלומר, מ״ח מיני תבשילים" (מדרש רבה איכה, פסוק ותזנח), עיין עוד בפסחים ((דף קיג.) ובהוריות (דף י:).–

כאשר נוכחו החכמים בתלמיד, שמפני איזו סבה או סבות לא יכון לחכמת התורה, היו משתדלים להכין אותו ולעשותו מוכשר להויות העולם, ולא לעזבו "קרח מכאן וקרח מכאן";

וזה מתבאר מגמרא פסחים (קי״ג א'): "אמר ליה רב לאיבו בנו, טרחינא בך בשמעתתא ולא אסתייע מילתא, תא ואגמרך מילי דעלמא" וכו'.

ובכלל היו חז״ל מכבדים הוראות בדברים הנוגעים לבריאות הגוף וזרזו על למודם;

וזה מתבאר מהמסופר במסכת שבת ((דף פב.), אמר ליה רב הונא לרבה בריה, מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדין שמעתתיה? אמר ליה: מאי איזל לגביה, דכי אזלינא מותיב לי במילי דעלמא, אומר לי, מאן דאזיל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא (במהירות ובחזקה) ולא לטרח טפי (לא יעצם עצמו להוציא רעי) מפני הסכנה; אמר ליה (רב הונא לבריה), הוא עסיק בתיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן זיל לגביה.–

הערות

הערה א: ואנחנו נרחיב אי״ה הדיבור בכלל עניין חקירה זו להלן במבוא פרק י׳ ("תפארת וגדולה") סעיף ב׳, ובגוף החיבור חלק רביעי פרק ל״ז ("בין קודש לקודש"), ועוד שם פרק ל״ט ("טובים השנים") סעיף א׳, ויבואו שם דברים נכבדים מאוד בזה. —

הערה ב: ובפנים החבור (חלק שני, פרק י״ד סעיף א׳ בהערה) אבאר אי״ה עניין התואר "מורנו" הנהוג בדורות האחרונים. —

הערה ג: בטעם הסגנון השוה מתהלת החכם הנסמך לתהלת הכלה, יש לפרש על פי המדרש רבה בשיר השירים (ב') על הפסוק "נופת תטופנה שפתותיך כלה": נמשל החכם לכלה, מה כלה מתקשטת בכ״ד מיני קשוטים (נחשבים בספר ישעיהו, ג, י״ח - כ״ב), כך תלמיד חכם (ששפתותיו נופת תטופנה), צריך שיהא רגיל בעשרים וארבעה ספרי הקודש; ומה כלה צנועה, כך תלמיד חכם צריך שיהיה צנוע; ומה כלה יושבת בפוריא (במטה) ואומרת, ראו שאני טהורה (כלומר, כמו אומרת, ורומז למנהג קדמונים לברר תומת הכלה לפני השושבינים, כמבואר בספרי הפוסקים), כך תלמיד חכם צריך לחזור שלא ימצא בו במדותיו ובהליכותיו ובכל עניניו שום דופי, ולא יחולל על ידו כבוד ה׳ וכבוד התורה (ויתבאר מזה בארוכה בהמשך הפרק הזה, בסעיף ה'). —

ויש להוסיף באור, כי במכוון שרו פזמון זה (לא כחל וכו') לרבי זירא, מפני כי כפי המבואר במסכת ב״מ (פ״ה, א׳) היה גופו (מאיזו סבה) גוץ ונכוה, ולא היה לו כלל הדרת פנים;

ולכן שרו לו ברמז, כי אף על פי כן, התורה מעלה לו חן והדר ומאירה פניו, ועל דרך הכתוב במשלי (ג׳)²¹ "חכמת אדם תאיר פניו".

ומטעם זה היו רגילים לשורר פזמון זה לכל כלה, לכלול גם את זו שאינה נאה, ולומר, כי בכל זאת היא יעלת חן.

ויש לפרש עוד בעניין אגדה זו, ואין המקום כאן. —

הערה ד: ואמנם כי המובן הזה שכתב הרמ״א, שכפילת "הן" יחשב "לאו" וכפילת "לאו" יחשב "הן", לא נתבאר לי יפה, כי למה זה כן, ומה טעם בדבר, ועיין בגיטין ס״ז ב׳.

ומצאתי לי קצת הסבר לזה ממה שאמרו במסכת ב״ק (צ״ג א׳): יש הן שהוא כלאו, ויש לאו שהוא כהן, ופרשו רש״י ותוס׳, דהבאור הוא, שאם אמר "הן" בלשון תמיה הוי כמו "לאו", וכן כשאומר "לאו" בלשון תמיה הוי כמו "הן";

ולפי זה אפשר לומר, דכשמבטא אדם מלה אחת שתי פעמים, כמעט שנשמע בהברה לשון תמיה, ולמצער – נטיה להברה תמוהית; ואם כן, באמרו "הן הן" אפשר שהשומע יכוין להבין במאמר זה לשון תמיה, וכמו שאומר בסגנון שאלה: "הן הן?" (בסגנון השאלה, המורה לשלילה), וממילא אפשר לכוין שהוא כאומר בתשובה "לא, לא", וכן בלאו לאו, כמו הן הן.—

וכן מצאתי סמוכים לבאר על פי זה מאמר אחר בחז״ל, במסכת ברכות (י״ד ב), האומר אמת אמת תפסיה להאי גברא (איירי באומר כזה בקריאת שמע), ופירש רש״י: ריהטא דאמת תפסיה להאי, עכ״ל;

ואין פירושו מבואר ברחבה, ואינו מובן בקל, מה עניינה של "ריהטא דאמת"?

אבל יש לפרש הבאור, דהכופל מלה אחת, כמעט שנשמע בההברה ההיפך, וכמבואר בהסבר הדבר; וזה שלא נזהר מהטלת ספק במלה עקרית בקריאת שמע (מלת "אמת") יש סברא לומר, שכל העניין קל בעיניו, וצריך לבדוק אחריו, לדעותיו ולמעשיו, וזהו תפסיה להאי ובדוק אחריו; או שהכוונה, שתעיר אותו לתקן לשונו.

וכן בירושלמי מגילה (פ״ב ה״י): האומר אמן אמן, עליו הכתוב אומר: יסכר פי דוברי שקר (תהלים, ס״ג). ולא בארו המפרשים יחש עניין דברי שקר לעניה כפילת "אמן";

אך לפי ההנחה, דשתי פעמים "הן" מורה על לאו, וכן כל מלה הנכפלת יש לה נטיה להפך ממובן עניינה, אם כן שתי פעמים "אמן" (דהיינו "אמת") מורה על הפוכו (שקר), ולכן יומלץ עליו "יסכר פי דוברי שקר".—

ועל פי כל זה יש לפרש להסביר העניין בחז"ל "אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט", והיינו מפני שכפל עניין מורה הפכו, וכמבואר.—

הערה ה: כנודע, נודעה מלאכת הדפוס בעולם אך זה כארבע מאות וחמישים שנה; ובשנת רל״ח לאלף זה (1475) נדפסו לראשונה מספרי ישראל – ספר התנ״ך, ובשנת רמ״ג – ספרי הרמב״ם והטורים ועוד; אבל בהדפסת התלמוד נראה מחזה נפלאה, כי התחילו להדפיסו בשנת רמ״ג ונמשכה המלאכה עד שנת רפ״ג, כארבעים שנה! ולא נודע סבת ההמשך הגדול הזה;

וקרוב לשער, כי הסבה לזה היתה גזירת האפיפיורים בעת ההיא לאסור הדפסת התלמוד, לרגלי המלשינות האכזרית (כפי שנספר אי״ה בחבור, חלק רביעי, פרק מ״ג ("אח נפרד") סעיפי ב׳-ו׳), ועל כן הדפיסוהו בחשאי ובזהירות גדולה, וממילא נמשכה המלאכה והלכה בעצלתים, ולאט לאט.

וסמך להשערה זו, כי, כפי המסופר בקורות ימי הדורות ההם, הרשה האפיפיור לעאָ העשירי בשנת ר״פ (1520) להדפיס את התלמוד (זכור לטוב!) ותהי הרוחה, ותיכף התחילו בהדפסתו השלמה בוויניציאה (איטאליא) ובמשך שלש שנים (ר״פ-רפ״ג) יצא ברוב פאר והדר!

ומאז נתפשטה הדפסת התלמוד בכל העולם ולא פסקה כיום הזה. ברוך משנה עתים!—

ובנוגע למצב הספרים כתובים עד התגלות מלאכת הדפוס, לא היו יכולים להשיג זה, רק עשירים גדולים ובעלי נפש רחבה ויד נדיבה, שפזרו הון רב ונשאו את נפשם לתכלית קנין אוצר סגולה מקבוץ ספרים כתבי יד! וכמו שמתאר סופר משורר אחד ספרדי ממאה השלישית לאלף זה, רבי בנימין הלוי, את עמלו ושקידתו הנמרצה ורוחו הנדיבה ופזור הונו של אחד העשירים בעיר קושטא בתוגרמה, שבא לשם מגלות ספרד, רבי שמואל בנבנשתי (בן משפחתי, כפי שאבאר אי״ה בחבור חלק ראשון פרק א), ונזכר לברכה בהקדמת מחבר ספר הידוע "עין יעקב", ויסד לו בית עקד ספרים גדול לזכות את הרבים; ובהמשך דבריו כותב המשורר הזה על תכונתו של בית העקד הזה

"אשר היו סופרים בו, לאין מנין ומנינים,

ומנוער ועד נהיה בן שבעים ובשמונים,

לשבט המשיך סופרים, בעט ברזל וגם קנים;

כתבו לו ספרי תלמוד, ופסקנים ופרשנים,

וחבורים עד אין קץ, פנימים וחצונים

כתובים הם באותיות, כספירים וכפנינים,

ועל גבי קלפי הוד, בכל יופי מתוקנים;

וכמו ידע קצות ארץ יש ספרים והם נקנים,

אליהם רץ כאילה, וכסופה וכעננים"

וכן יסופר בספר קורות הימים לבני יחייא (שם משפחה גדולה בספרד, בתואר "דון יחייא"), אשר אחד מבניה, ר' יוסף בן דוד, פזר ממון רב להרבות תורה בישראל, והושיב סופרים לכתוב סופרי ישראל בתכלית ההדור והיופי, והרבה מהם על קלף באותיות מזהירות ובציורים נאים; וחבור "יד החזקה" להרמב״ם שכתב הנדיב הזה ביד רחבה על קלף יפה מעשה ידי אומן עד להפליא, שמור עתה בבית עקד ספרים בלונדון.

מה נאוה לראות ענייניהם ומשאת נפשם של גבירינו בדורות הקודמים! ולו היו למשל, אף למחצה, לשליש ולרביע לאלופינו המסובלים בעושר ובתענוג בזמן הזה!

ועל יקרת ערך הספרים הכתובים בזמנים שלפני הדפוס תעיד תשובה אחת מהרא״ש (חי במאה הראשונה לאלף זה בספרד ובאשכנז) בזו הלשון: "על דיין אחד שדן על מי שיש לו ספר ואינו רוצה להשאילו, וענש אותו עבור זה בקנס עשרה זהובים בכל יום, מפני שהיה בטול תורה בעיר, מחמת חסרון ספרים, והיו אנשים שהיו להם ספרים ולא רצו להשאילם – יפה דן, ואני מסכים עמו", עכ״ל (שו״ת הרא״ש, כלל צ״ג).

ועיין בכתובות (נ׳ א׳) שדרשו הפסוק הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים; ואשרי מי שזכה לזה גם בזמן הזה, אשר גם עם התפשטות מעשה הדפוס לא כל איש יכול לקבץ אוצר ספרים.

ובזמננו יש אנשים גסים שירשו מאבותיהם אוצרות ספרים, נאדרים ונהדרים, כספירים מזהירים. וצר להם המקום בכל רחבי היכליהם ואפדניהם, ועל כן יש מהם שיעלום לעליית הגג ויש שיורידום למרתף הבית, ושם ושם ישכבון למעצבה, וכדי בזיון וצער, ואנה נוליך את חרפתנו נגד העמים.—

הערה ו: יש להעיר (ביחש זה הדבר שאנו עומדים עליו) שלא אמר "כמאן דמונח בקופסא" (שפירושו ארגז ותיבה חתומה), כאשר כן רגילים חז״ל לתפוס להוראה זו מלה זו;

וקרוב לומר, דכאן באה לשון זו "כמאן דמונח בכיסיה" בכוונה מיוחדת, והוא, מפני כי הדבר המונח בקופסא (ארגז) אפשר שלא תגע בו יד ימים רבים, רק עומד צרור וחתום; ולא כן הדבר המונח בכיס, שעל זה אמרו "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" (ב״ק, קי״ח ב׳ ובכמה מקומות);

ועל זה מכוין לומר, שאעפ״י שהשונה ארבעים פעמים קנה לו הדבר לזכרון, אעפ״י כן ימשמש בו, כלומר, יבקר לפעמים את הדבר הנלמד להוכח אם זוכר הוא אותו, וכמו המשמוש בכיס.–

הערה ז: זה לשון הגמרא כאן (מגילה לב א): ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן, כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ כה): וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם. מתקיף לה אביי, וכי מפני שלא ידע לבסומי קלא, משפטים לא יחיו בהם קרית ליה? (בתמיה.) כלומר, האם בעבור זה יענש במשפטים שלא יוכל לחיות בהם?

והנה לא נתבארה מה היא באמת דעתו של רבי יוחנן בזה, כי האמנם רצה ליחש את העונש מחקים לא טובים וממשפטים אשר לא יוכלו לחיות בהם – בגלל... הקריאה בלא נגון וזמרה? והאמנם לדעתו גדול כל כך עונו של קורא זה עד שיענש בתוכחה קשה ומרה כזו, היתכן כן?

וזולת זה לא נתבאר, איפה מרומז בפסוק זה כל עניין זה מקריאה בנגון או שלא בנגון, בנעימה או שלא בנעימה, והלא אין בכל פסוק זה כל רמז וכל יחש וכל נגיעה לעניין זה בכלל ולעניין לימוד בפרט?

וכמה תמוה הדבר מכל צדדיו!

ולא ראיתי להמפרשים כל באור לעניין אגדה זו; וכל שכן באור כזה שיניח את הדעת, ויהיה רצוי לנפש ומתקבל על הלב, בעוד שהיא (האגדה) צווחת ואומרת פרשוני, בארוני;

ועל כן אמרתי למצוא חקר דבר בזה;

ויגעתי ומצאתי;

כי הנה סגנון הלשון שבפסוק זה אפשר לפרש בשני אופנים, האחד, כמו שפרשו המפרשים, שהוא מורה על עונש, מפני שהוא נסמך על הפסוק הקודם לו: "יען כי משפטי לא עשו וחקותי מאסו וגו' (לכן) גם אני נתתי להם (בתור עונש) חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם", שהכוונה (לפי באור המפרשים) "שימסרם בידי אויביהם שישימו עליהם חקים לא טובים ומשפטים אשר לא יוכלו לחיות בהם, שיהיו כבדים מנשוא".

זה הוא הפירוש האחד, שפרשוהו המפרשים;

ואמנם פירוש זה קשה מאוד, כי הלא לפי זה עיקר חסר בהפסוק, והיינו זה "שימסור אותם בידי אויביהם", ולא מצינו דוגמא במקרא לחסרון עקרי כזה;

ועל כן יש לפרש הפסוק באופן אחר, והוא, כי עניין הפסוק איננו כלל מהוראת עונש, אך מעניין מוסר ותוכחה, ובלשון שאלה ותמהון;

ואומר הנביא בשם ה' בסגנון תמיה, בהמשך לפסוק הקודם (כי משפטי לא עשו וחקותי מאסו): "וכי גם אני נתתי להם (בתורתי) חקים לא טובים ומשפטים אשר לא יוכלו לחיות בהם??" ואם כן, למה מאסו במשפטי ובחקותי ולא קיימום? והרי זה תוכחת מוסר על עון;

ולפי זה, מכיון שעניין ולשון הפסוק באו בסגנון שאלה ותמיה, אם כן, בהכרך²² צריך לקרוא את הפסוק בטעם נגון השאלה "וכי" גם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם?? כמבואר; אבל הקורא אותו בלא נגון השאלה, שיהיה המובן "וכי גם אני וגו׳?" רק קורא בנחותא, כעין הודאה: וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו׳, שהקב״ה כביכול מודה שנתן להם בתורתו חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, בפשטות נחותי׳ של הפסוק וגם אני (אמנם) נתתי להם (בתורתי) חקים לא טובים וגו׳;

ואם כן, זה שדרכו לקרוא וללמוד בלא נעימה ובלא זמרה, כלומר, בלא טעם הנגון והזמרה המורה על פשט הדבר שהוא לומד, אם כן, הוא קורא בסגנון כזה גם את פסוק זה, ואיננו מטעים אותו בנגון השאלה והתמיה ("וכי" גם אני וגו׳) – הרי הוא מנאץ כלפי מעלה, לומר משמו, שמודה הוא שנתן בתורתו חקים לא טובים ומשפטים אשר אין יכולת לחיות בהם.

זה הוא דעתו של רבי יוחנן, דפשט הכתוב הוא בהוראת תוכחת מוסר, ולא מעין עונש; וכונת הלשון "עליו הכתוב אומר" הוא מן המובן, שלפי דעתו יתפרש הכתוב כך וכך, באופן בלתי רצוי ובלתי נוח, כמבואר;

ואביי סבירא ליה, דפירוש הכתוב הוא בהוראת עונש (וכאופן הראשון שבארנו), ולפי פירוש זה אין כל הכרח לקרוא את הפסוק בטעם ונגון, כי יתבאר כפשוטו, ואם כן קשה, איך יתכן שעונש כזה יבא על מניעת הלימוד בנגון?

ובזה הכל מתבאר טוב ויפה.–

הערה ח: להלן במבוא, בהקדמה לפרק ט׳ ("קרי וכתיב") סימן א׳ נבאר אי״ה על איזה יסוד בלשון זה הפסוק מצאו חז״ל לדרוש כן.–

הערה ט: סבת הדבר שנזדמן לטבריה קבוץ גדול מחכמים יותר משאר ערי ארץ ישראל היא, מפני כי כפי שמספר יוסיפון (פ״ט) לאחר חורבן הבית נטו הרומיים שלום להעיר הזאת, מפני שפתחה להם שעריה בלא מלחמה, ויתנו ליהודים הרשיון לכונן שם ישיבות חכמים, וינהרו אליה חכמים מכל הגליל, וגם הסנהדרין גלתה לשם, ותהי העיר לשם ולתהלה, להגדיל תורה ולהאדירה, מאוד נעלה.

ומטעם זה מצינו באיזה מקומות בתלמוד בשם חכמים שאמרו: "הריני כבן עזאי בשוקי טבריה" (עירובין כט, א); הנה תפסו שתי המעלות ביחד: מעלת החכם ומעלת המקום, עד שגם שוקיה היו מלאי תורה;

וקרוב לומר, כי הלשון "שוקי טבריה" הוא מעין הלשון "שוקא דרבנן" (חולין מט, ב), שהיו גרים שם חכמים וגדולים, ויקביל ללשון הכתוב במשלי, "חכמות בחוץ תרונה" – ותרגומו "בשוקא"; ויהיה המובן בהלשון "שוקי טבריה" מקום תחום מושב החכמים בטבריה.–

הערה י: במקום אחר כתבתי, דפירוש המלה "עיירות" איננו ממובן ערים בנויים בתים, כי זה גוזמא יתירה, וגם אינו מקביל לענין אלף ספינות בים, וגם הלשון "ביבשה" אינו מבואר, דפשיטא הוא;

ופרשתי, דהוא ממובן "בני אתונות" חמורים צעירים, הנועדים לטעינת משא ביבשה, ונזכרים בתורה ריש פרשת וישלח (ל״ב ט״ו) ובשופטים (י׳ ד׳) שלשים עיירים; ומקביל אל אלף ספינות בים הנועדים גם כן לטעינת והובלת משא, אלה לעומת אלה, בים וביבשה.–

הערות ויקיעורך

הערה 21: צ"ל קהלת ח א.

הערה 22: ט"ס וצ"ל בהכרח.

הערה 23: בפסוק ובגמרא: הרבה.

הערה 24: צ"ל אלעזר (בלי י').