בבא קמא קיח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מ"ט דרב חסדא הואיל ואנקטה נגרי ברייתא ומי אמר רבא הכי והאמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה ורמא ביה קלא ושדייה ולא ידע אי הדריה אי לא הדריה ומת או נגנב חייב באחריותו מאי לאו אע"ג דמני לא דלא מני ומי אמר רב הכי והאמר רב החזירו לעדר שבמדבר יצא אמר רב חנן בר אבא מודה רב ברקועתא לימא כתנאי הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר צריך דעת בעלים סברוה דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק דאמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מאי לאו בסלע לדעת ובפלוגתא דרב ושמואל (לא) בטלה שלא לדעת ובפלוגתא דרב חסדא ור' יוחנן אמר רב זביד משמיה דרבא בשומר שגנב מרשות בעלים כ"ע לא פליגי כדרב חסדא והכא בשומר שגנב מרשותו שיחזיר למקום שגנב קמיפלגי ר"ע סבר כלתה לו שמירתו ור' ישמעאל סבר לא כלתה לו שמירתו לימא מנין פוטר תנאי היא דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון תני חדא יצא ותניא אידך לא יצא סברוה דכ"ע אית להו דר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ד יצא סבר מנין פוטר ומאן דאמר לא יצא סבר מנין אינו פוטר אמרי אי סבירא לן כר' יצחק כ"ע לא פליגי דמנין פוטר אלא בדרבי יצחק קמיפלגי מר אית ליה דר' יצחק ומר לית ליה דר' יצחק ואי בעית אימא דכ"ע אית להו דר' יצחק ולא קשיא הא דמני ורמא ליה בכיסיה והא דמני ורמא לידיה ואיבעית אימא אידי ואידי דמני ורמא בכיסיה הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה הא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה:
מתני' אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים ולא משומרי פירות עצים ופירות אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ועגלים בשרון וכולן שאמרו להטמין אסור ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום:
גמ' ת"ר אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גדיים ולא גיזין ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהן תפורין מפני שהן שלהן ולוקחין מהן חלב וגבינה במדבר ולא בישוב ולוקחין מהן ד' וה' צאן ד' וה' גיזין אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין ר"י אומר בייתות לוקחין מהן מדבריות אין לוקחין מהן כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו לוקחין מהן אין מרגיש בו אין לוקחין מהן אמר מר לוקחין מהן ד' וה' צאן ד' וה' גיזין השתא יש לומר ארבעה זבנינן חמשה מיבעיא א"ר חסדא ארבעה מתוך חמשה ואיכא דאמרי א"ר חסדא ארבעה מעדר קטן וחמש מעדר גדול הא גופא קשיא אמרת ד' וה' צאן ד' וה' גיזין ד' וה' אין אבל שלש לא אימא סיפא אבל לא שתי צאן הא שלש זבנינן לא קשיא הא בברייתא הא בכחישתא:
ר"י אומר בייתות לוקחין מהן מדבריות אין לוקחין מהן כו':
איבעיא להו ר"י ארישא קאי ולחומרא או דלמא אסיפא קאי ולקולא ארישא קאי ולחומרא דאמר לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן הני מילי בייתות אבל מדבריות אפילו ארבעה וחמשה לא או דלמא אסיפא קאי ולקולא דאמר אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין הני מילי מדבריות אבל בייתות שתים נמי לוקחין ת"ש דתניא ר"י אומר לוקחין בייתות מהן ואין לוקחין מהן מדבריות ובכל מקום לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן
רש"י
עריכהמ"ט דרב חסדא - בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת ועוד מתני' ניחא לתרוצי כוותייהו טפי:
הואיל ואנקטה נגרי ברייתא - למדה לצאת חוץ ומעתה צריכה שימור יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מזדהרי בה אבל לדעת מנין פוטר שהרי הכירו שנגנבה והחזירה ומעכשיו יזהרו בה:
האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה - כדי לגונבה:
אע"ג דמני - אלמא לדעת צריך דעת:
החזירו לעדר - שיש לו לבעל הבית במדבר יצא ואע"ג דליכא לא לדעת ולא מנין ורב לא סגי ליה בלאו חד מהני:
ברקועתא - שהטלה ניכר הוא כשנגנב וניכר הוא לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו ואפי' לא מנה:
אית להו דרבי יצחק - והבעלים יודעין בגניבתו שמנו והיא חסירה ולאחר חזרה מנו והיא שלימה:
מאי לאו בסלע - פליגי לדעת כדפרישית וידעו הבעלים בגניבתו וקאמר רבי ישמעאל מנין פוטר שאדם עשוי למשמש בכיסו ומנה והיא שלימה פטור וכשמואל דאמר לדעת מנין פוטר ור"ע כרב דאמר לדעת צריך דעת:
בטלה פליגי שלא לדעת ובפלוגתא דרב חסדא ור' יוחנן - דרבי ישמעאל דאמר למקום שגנב יחזיר כרבי יוחנן דאמר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך ור"ע כרב חסדא דאמר שלא לדעת צריך דעת:
ה"ג א"ר זביד משמיה דרבא בגונב מרשות בעלים דכ"ע לא פליגי - דסבירא להו כרב חסדא כדמפרש טעמא משום דאנקטה ניגרי ברייתא והכא בשומר שגנב מרשות עצמו עסקינן ובעי למפטר נפשיה מן הבעלים בטענת גניבה או אבידה וכ"ע כרב חסדא דאמר שלא מדעת צריך דעת:
ר"ע סבר - כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו דתו לא מהימן להו לבעלים דהא ה"ל גונב שלא לדעת צריך דעת ולא אמרינן סגיא בדעת שומר והא איהו ידע בחזירתו:
ורבי ישמעאל סבר - עדיין הוא שומר עליו וסגי בדעת דידיה:
והבליע לו בחשבון - לאחר זמן לקח הימנו מקח וכשנתן לו דמים הוסיף עליהם מעות הגזילה והבליע בחשבון שהיה בוש לומר הרי גזילתך יצא:
אדם עשוי למשמש - ולמנות כמה בכיסו וזה מיד מנה אחריו ומצא יותר מדמי המקח והכיר שהחזיר לו גזילתו:
לית ליה דר' יצחק - וליכא מנין:
הא - דקתני לא יצא דמני גזלן ורמא לידיה דנגזל הלכך איכא למימר דהשליכו זה לתיבתו ולא מנאן:
והא - דקתני יצא דמני גזלן ורמא לכיסיה דנגזל וכיון דאית לן דר' יצחק מנין פוטר:
אית ליה זוזי אחריני בכיסיה - ולא ידע כמה:
מתני' אין לוקחין מן הרועים - דאיכא למימר שמא גנבו מצאנו של בעל הבית המסור להם:
צמר ביהודה ופשתן בגליל - זו היא מלאכת הנשים והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא:
ועגלים - הרועים בשרון ברחבה לעין כל מאחר שמוכרין בפרהסיא לא גנבום. ל"א שרון שם מקום ומקום גידול עגלים הוא ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותן ושלהן הן לשון זה עיקר דתניא במנחות בפרק כל קרבנות (דף פז.) אילים ממואב וכבשים מחברון עגלים משרון:
גמ' ולא תלושין - שנתלש הצמר שעל הרחל מעט מעט:
תפורים - בגדים תפורים דאי נמי גנבו קננהו בשינוי:
חלב וגבינה במדבר - דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם והרועה נטלן:
אבל לא בישוב - שדרך להביאו לבית בעל הבית:
ארבע וחמש צאן - שחסרונן ניכר בעדר ואין יכול לישמט ולומר זאב טרפה:
בייתות לוקחין מהן - שהרי בעל הבית יודע מניינם:
מרגיש - מבין:
ארבע מתוך חמש - אם לא היה לו בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהן ארבע מותר ליקח דכולי האי לא גניב מדבר מועט:
בברייתא - בריאות עין בעל הבית תמיד עליהן ומרגיש בשלש:
כחושות - אין חשובות לו ואין עינו עליהם לפיכך אין מרגיש כלומר אין יודע כשמוכרם זה:
ארישא קאי - ארבע וחמש דשרי ת"ק:
אסיפא - שתי צאן דקאסר ת"ק:
תוספות
עריכהמאי לאו בסלע כו' ובטלה שלא לדעת. סתם כיס רגיל להיות לדעת כיון שעשוי למשמש בכיסו וסתם טלה רגיל להיות שלא לדעת להכי נקט בהא לדעת ובהא שלא לדעת:
חמש מבעיא. מפורש במס' שבת בפרק במה אשה (דף ס: ושם ד"ה השתא) גבי שמעתא דסנדל המסומר:
ראשונים נוספים
אמר רבא מאי טעמא דרב חסדא דאנקטה נגרי ברייתא. והא דקמפרש רבא טעמא דרב חסדא טפי מטעמיה דרב ושמואל ורבי יוחנן משום דסבירא ליה כותיה ומהדר לפרושי טעמא דמאן דסבירא ליה דהלכתא כותיה. כנ"ל. ויש מי שפירש לפי שהיתה המשנה יותר יוצאת מכלל משמעותא לאוקמתא דרב חסדא מכולה. ואין הטעם הזה מחוור בעיני, דאם כן מאי קא מקשה ומי אמר רבא הכי והאמר רבא מאן דחזייה לחבריה וכו' ומאי קושיא דלמא לפרושי טעמא דרב חסדא קאמר וליה לא סבירא ליה. ועוד מדקאמר בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דכולי עלמא אית להו דרב חסדא אלמא מדקיימי כולה כרב חסדא משמע דכותיה סבירא ליהומשום הכי מהדר לאוקמינהו כולהו כותיה.
הא דאקשי מי אמר רבא הכי. קשיא לי, דלמא רבא בשלא לדעת צריך דעת סבירא ליה כרב חסדא אבל בלדעת סבירא ליה כרב והלכך הכא אף על גב דמנו את הצאן חייב באחריותו. וליתא, דאם כן מתניתין דקתני ומנו את הצאן היכי משכחת לה דלדידיה בין לדעת בין שלא לדעת אין מנין פוטר. והיינו דקמקשה דמדקאמר בהא חייב באחריותו וקא סלקא דעתיה דאפילו בשמנו את הצאן קאמר מדקאמר ליה סתם אם כן על כרחין כיון דלדעת סבירא ליה דאין מנין פוטר בשלא לדעת למה ליה דרב חסדא, ודחה לא בשלא מנו הא מנו פטור כשמואל ורבי יוחנן ורב חסדא נמי (ד)סביראלהו הכי דלדעת מנין פוטר וכרבי יוחנן ושמואל ורבא. כנ"ל.
הא דאמר רב החזירו לעדר שבמדבר יצא. נראה לי דאפשר לפרש דאסיפא דמתניתין אמרה כלומר כשלא ידעו הבעלים בגניבתו אם החזירו לעדר שבמדבר יצא כלומר לעדר שבמדבר שלא נמנה, דאלמא בשלא לדעת אפילו מנין אין צריך וכדעתיה דרבי יוחנן, ופריק מודה רב ברקועה שהוא ניכר בתוך העדר והרי זה כמנין. ואי נמי יש לפרש דאגנב מן העדר לדעת קאי ולומר דאין צריך דעת ופריק מודה רב ברקועה שהוא ניכר לעין בתוך העדר והרי זה כהחזירה לדעת. וזה נ"ל עיקר, דאי ללשון ראשון לא הוה ליה למימר מודה רב ברקועה דמשמע ודאי מודה בהאי דאמר לדעת צריך דעת מודה ברקועה דניכר ממש בתוך העדר כאילו החזירו לדעת ואילו קאי אשלא לדעת הוה ליה למימר אלא התם ברקועה.
לימא כתנאי. כלומר כל הני פלוגת' מנין פוטר לדעת או לא וכן בשלא לדעת אי מנין פוטר או לא או אינו צריך אפילו מנין כרבי יוחנן.
סברוה דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מאי לאו בסלע לדעת ובפלוגתא דרב ושמואל. מסתברא לי דהא דאמרינן כולי עלמא אית להו דרבי יצחק לאו למימרא דלמאי דאית ליה דרבי יצחק כל גונב סלע מן הכיס הוי גונב לדעת דאם כן אף חזרתו לכיס הויא לדעת ואפילו לרב, ואף לכשתמצא לומר דסבירא ליה כרבי ישמעאל, ועוד מאי קאמר רבי עקיבא צריך דעת בעלים דכיון דהחזיר לכיס דעת בעלים יש כיון דאית ליה כרבי יצחק, ועוד מאי קאמר תו מאי לאו בסלע לדעת דאם כן כיון דאמר דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק בסלע שגנב לדעת פליגי. ועוד דמנין אינו קרוי לדעת ולא עדיף משמוש כיס לרבי יצחק ממונה את העדר, וכבר הוכחנו דמנה את העדר אינו קרוי דעת, אלא אם כן תאמר דהכי קאמר מאי לאו בסלע לדעת בשעת חזרה קמפלגי. ואינו מחוור, אלא נראה לי דהא דקאמר כולי עלמא אית להו דרבי יצחק משום שעת חזרה קאמר, ודקאמר מאי לאו בסלע לדעת בשעת גניבה קאמר כלומר שגנב סלע מן הכיס לדעת בעלים והחזירו לכיס ובפלוגתא דרב ושמואל דלרב אף על גב דממשמש בכיסו כל שעה ומנה אין מנין פוטר ולשמואל מנין פוטר, ומשום דשמואל בר פלוגתיה דרב נקט בפלוגתא דרב ושמואל ולא נקטו בפלוגתא דרב ורבי יוחנן אבל הוא הדין דפליגי בפלוגתא דרב ורבי יוחנן ועוד משום דבטלה נקט פלוגתא דר"י ור"ח נקט בסלע פלוגתא דרב ושמואל.
ובטלה שלא לדעת ובפלוגתא דרבי יוחנן ורב חסדא. כלומר, בטלה שלא לדעת ובשלא מנו את הצאן, דאי בשמנו את הצאן אפילו רב ושמואל פליגי אדרב חסדא, אלא מדקאמר רבי ישמעאל למקום שנטל יחזיר ובכך פטור לדידיה ואין דרך הבעלים למנות את הצאן בכל שעה שמעינן דאפילו בלא מנין פטר רבי ישמעאל וליכא בכולהו אמוראי דאמר הכי אלא רבי יוחנן, וכן נמי ליכא בכולהו דלבעי דעת בעלים בהכי כרבי עקיבא אלא רב חסדא, והלכך פלוגתייהו בדרב חסדא ורבי יוחנן והא דאוקי סלע בדעת בעלים וטלה בשלא מדעת ולא אוקמינהו תרווייהו בשלא מדעת משום דאם כן מאי טעמא דרבי עקיבא בסלע דהא ליכא מאן דאמר דבדבר שאינו בעלי חיים ושלא מדעת לבעי דעת בעלים, ואי אפשר דבכי הא לבעי רבי עקיבא דעת בעלים, ותרווייהו מדעת ליכא לאוקמה דליכא מאן דאמר דאפילו מנין לא לבעי ואי אפשר דבכי הא ליפטר רבי ישמעאל אפילו בלא מנין, הלכך ע"כ אי אפשר לאוקמי סלע וטלה בחד גונא אלא כדאמרן.
ודחה רב זביד דלאו בגונב מרשות בעלים פליגי דנשמע מינה או כמר או כמר אלא בעלמא איכא למימר דכולי עלמא כרב חסדא סבירא ליה אלא הכא פלוגתא אחריתי הוא ובשומר שגנב מרשותו קמיפלגי דרבי ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו, ואיכא לפרושי דכולה בין סלע בין טלה קא מוקי רב זביד משמיה דרבא בשומר שגנב מרשותו, וליכא למימר דדוקא טלה צריך דעת וקיימא לן דרבי ישמעאל ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא דהלכה כרבי עקיבא מחבירו, ועוד דרבי יוחנן פסק כותיה דרבי עקיבא בשלהי פרק המפקיד (ב"מ מג, ב) דאמרינן התם גבי מתניתין שהשולח יד בפקדון בית שמאי אומר ילקה בחסר וביתר ובית הלל אומר כשעת הוצאה ורבי עקיבא אומר כשעת תביעה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא לעולם ואמרינן מאי לעולם אמר רב אשי בדאהדרה לדוכתה ואיתבר לאפוקי מרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים קא משמע לן דבעינן דעת בעלים ואילו הכא אמר רבי יוחנן דלדעת לא בעינן דעת אלא מנין פוטר וע"כ רבי יוחנן לא לפרושי דמתניתין אמר הכא הכי דאדרבה פשטא דמתניתין טפי משמע כרב דלדעת צריך דעת ומנו את הצאן אסיפא אלא דרבי יוחנן משום דסבירא ליה הכין קדחיק ומפרש למתניתין דכי קתני ומנו את הצאן ארישא אתמר אבל אסיפא אפילו מנין אין צריך ואם כן היאך פסק שם כרבי עקיבא דאתי דרב כותיה והיאך לא הקשו הכא או התם דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ואף על גב דלאוקמתא קמייתא אפילו דרבי עקיבא בכלהו בין בסלע בין בטלה דלא כרבי יוחנן בין בלדעת בין שלא לדעת לא קשיא לי בה מידי דרבי יוחנן ההיא בשומר שגנב מרשותו מוקי לה כרב זביד משמיה דרבא כדמוכח ההיא דפרק המפקיד וכמו שהעמידוהו גם כן בפרק המפקיד חבית אצל חבירו ועוד דהא רב זביד משמיה דרבא אמרה ורבא כרב חסדא סבירא ליה דאי לא בגנב טלה מן העדר בין לדעת בין שלא לדעת לא יפטור המנין ומנין דמנו את הצאן לא משכחת לה, אלא ע"כ רב זביד כולה מתניתא בשומר שגנב מרשות עצמו מוקי לה ובגונב מרשות בעלים לדעת לעולם אימא לך בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא מנין פוטר כשמואל ורבי יוחנן ורבא. כנ"ל.
רבי עקיבא סבר כלתה שמירתו. וכיון שכן כשהחזירה לא במקום בעלים קאי וכאילו לא החזירה דמי ועדיין ברשות קיימי ואפילו החזירה לחצר המשתמרת לבעלים לא מפטר דהוה ליה כשומר שכלו ימי שמירתו שצריך דעת וכדאמר ר"א (לעיל נז, א) הכל צריכין דעת חוץ ממשיב אבידה כלומר כל השומרין צריכין דעת, ועוד שלא החזירה לדעת בעלים וחייב אף באונסין הואיל וגנבה מתחלתה, ורבי ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו וכיון שהחזירה למקום שנטל סגי. והר"א אב"ד פירש רבי עקיבא סבר כלתה שמירתו והוה ליה גונב שלא לדעת וצריך דעת בעלים כרב חסדא, ורבי ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ובמקום בעלים קאי וכאילו לא גנבו עדיין ובדעתא דידיה סגי. עד כאן. ואין פירוש זה מחוור בעיני, חדא דכיון דאמר רב זביד דבשומר שגנב מרשותו פליגי משמע לכאורה דסבירא ליה דמהאי פלוגתא לא שמעינן דרבי עקיבא כרב חסדא. ועוד נ"ל דבכי האי גוונא שגנב השומר מרשות עצמו לא אמר רב חסדא שצריך דעת בעלים ואף לכשתמצא לומר שכלתה שמירתו דהא טעמא דרב חסדא משום דאנקטה ניגרי ברייתא ולא ידעו הבעלים ולא ישמרנה אבל כל שמסרה לשומר הרי הוא צריך לשמרה לכשיחזירנה השומר דהא אנקטה שומר נגרי ברייתא דלא ידעי להו בעלים ועוד דלא אנקטה שומר נגרי אחרינא אלא נגרי דהוה מנקט לה קודם שגנבה מרשות עצמו אלא אם כן תדחה דכל שנתן דעתו לגניבה אינו מניחה בעדר עם האחרות ומוליכה בחורשין מקום שאין אחרים מרעין שם ואי נמי שמלמדה לצאת מן העדר ולרעות לבדה, ועוד יש להקשות לרבי ישמעאל כיון דסבירא ליה דלמקום שנטל לאו דוקא דכל שלא כלתה שמירתו כל שדעתו להחזירו מיד ולהיות עליה שומר כבתחלה כל מקום שהיא מקומה הוא. ועוד מסתברא לי משום דקתני סלע מן הכיס דהתם ע"כ צריך להחזיר לתוך הכיס שנטל ממנו לפי שהבעלים ייחדו לו מקום להיותו בכיס דהכא ודאי משמע דלא (לאסוקי בהו) [לאסוקינהו] יהבינהו ניהליה אלא לפקדון בעלמא מדקתני מן הכיס [ש]כל דבר שיעידו לו הבעלים מקום ונטלו השומר אפילו להשתמש [חייב] עד שיחזירנו לאותו מקום שיחדו לו הבעלים וכדאיתא בפרק המפקיד (מ, ב) גבי המפקיד חבית לחבירו ומשום הכי תני הכא סתם בתרווייהו למקום שנטל יחזיר משום לתא דסלע מן הכיס, ולעולם בטלה כל שנתן דעתו שלא יהא גנב אצלו אלא שירעה עם האחרות בתורת שמירתו בראשונה הרי זה מקומו, ואי נמי י"ל אפילו בטלה בעינן שיחזיר למקום שגנב שדעת בעלים להיות מקומו בתוך העדר כדי שלא ילמד לרעות לבדו וילך ויאבד וזה שנטלו מתוך העדר הרי הוא כמו שנטלו מן המקום שיחדו לו בעלים ולפיכך חייב באחריותו עד שיחזירנה למקום שגנב דהיינו בתוך העדר. כנ"ל.
ולענין פסק הלכה: הגונב או הגוזל מרשות בעלים בהמה וכל שאר בעלי חיים לדעת והחזיר שלא לדעת חייב אפילו באונסין עד שידעו הבעלים שהוחזרו כגון היה ניכר בין האחרים כנקור וטלוא ואין שם אחרים כמוהו ואי נמי שמנו את הצאן ונמצאת שלמה דקיימא לן דמנין פוטר אפילו בגונב לדעת דהא שמואל ורבי יוחנן ורבא ורב חסדא דאית להו הכין כמו שכתבתי למעלה. ורב דאמר לדעת צריך דעת יחידאה הוא ועוד דקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. וגרסינן בפרק איזהו נשך (ב"מ סג, ב) אמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשתכח בהו טופיינא אם בכדי שהדעת טועה חייב ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. אמר ליה רב אדא בריה דרבא לרב אשי ואי אינש תקיפא דלא יהיב מתנה מאי אמר ליה מגזל גזליה ואיבלע ליה בחשבון דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא. אלמא כולהו סבירא ליה דמנין פוטר ואפילו נטל לדעת, דהא גזלן לדעת משמע ורבי עקיבא דאמר צריך דעת בעלים הא אוקימנא בשומר שגנב מרשותו. וגנב שגנב בעל חי מרשות בעלים שלא לדעת צריך דעת בעלים דקיימא לן בהו כרב חסדא בבעלי חיים משום דאנקטה נגרי ברייתא, דהא רבא דהוא בתרא מפרש טעמא ומשמע להו לבעלי הגמרא מדפרש טעמיה דכותיה סבירא ליה [עיין בד"ה אמר רבא] אי נמי מדמהדרינן למימר דלעולם רבי ישמעאל ורבי עקיבא תרווייהו אית להו כרב חסדא וכמו שכתבתי למעלה (בד"ה בטלה). ואי מידי דלאו בעלי חיים הוא כסלע או חבית וכיוצא בהן כל שגנב שלא לדעת אפילו מנין לא צריך אלא כל שהחזירו לרשות בעלים למקום המשתמר ושידעו הבעלים כדי שלא יאבד מהן פטור. וקיימא לן כרבי יוחנן בהא דאף על גב דפליגי עליה רב ושמואל הא קיימא לן דכל רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדעת הגאונים ז"ל, ורב חסדא לא פליג אלא בבעלי חיים משום דאנקטה נגרי ברייתא הא בדבר שאינו בעל חיים אפשר לומר דכרבי יוחנן סבירא ליה דהא כיילינן דרב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. וכן דעת הרי"ף ז"ל.
ושומר שגנב מרשותו קיימא לן כרבי עקיבא ובין בסלע ובין בטלה צריך דעת, דכלתה שמירתו והרי הוא אצלו בתורת גניבה עד שיחזיר לדעת הבעלים שבתורת שמירה בא לידו, וקיימא לן (לעיל נז, א) כולן צריכין דעת כלומר כל השומרין חוץ ממשיב אבידה שאף על פי שעשאתו התורה שומר שנאמר והיה עמך עד דרוש אחיך אותו ואמרינן בריש פרק הכונס (שם נו, ב) דשעבודיה שעבדיה רחמנא בעל כרחיה אפילו הכי אין צריך דעת [בעלים] כשאר שומרין שהתורה רבתה עליו השבון הרבה וזה שכלל ר"א הכל צריכין דעת ולא הוציא מכלל גנב וגזלן אלא משיב אבדה שכללו של ר"א הוא בשומרין והוציא מכלל חיוב השומרין משיב אבידה אבל גנב וגזלן לאו שומרין נינהו ולא הוצרך להוציאן, והנה הא איתפרש טעמייהו הכא, תדע לך דכלליה דר"א לאו כלל הוא לכולהו דיהיו חייבין להחזיר דהא איכא סלע שלא לדעת מבית בעלים וכל כיוצא בו שאינו בעלי חיים שאין צריכין דעת, דמנין פוטר מיהא לכולי עלמא ולדעת רבי יוחנן דהוא רביה דר"א אפילו מנין אין צריך, וכל זה כדרך שיטת מה שפסק הרי"ף ז"ל והוא הפסק הנכון. אבל יש מי (בעל המאור) שפסק כרב ודחק עצמו ביותר בשמועה, והביאו לזה שנראה לו קושיא על דברי הרב ז"ל, וכבר תרצתי אני דרך פירוש השמועה כפי דעתי כל מה שהקשה על פסק הרב ז"ל.
ומה שאמרתי שהגונב מרשות בעלים שלא לדעת אם אינו מבעלי חיים אפילו מנין אין צריך וכרבי יוחנן אלא כל שהחזירו לרשות בעלים פטור, ומסתברא דדוקא שהחזירה במקום שיראינה הבעלים, כדרך שאמרו בהשבת אבידה דתניא בריש פרק הכונס צאן לדיר (נז, א) החזירה למקום שיראנה אינו חייב ליטפל בה נגנבה או שנאבד חייב באחריותה ואוקמה התם לרבה דאמר שומר אבידה כשומר חנם דמי כגון שנאבדה או נגנבה ממקום שהוחזרה וכגון שהחזירה בצהרים, ותרתי קתני הוחזרה שחרית למקום שיראנה דשכיח במתא דעייל ונפיק וחזי ליה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים דלא עייל ונפיק ולא חזי לה ונגנבה או שאבדה חייב באחריותה.
וגוזל או גונב את חבירו והבליע לו בחשבון תנא חדא יצא ותניא אידך לא יצא. ואוקימנא דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ולא קשיא הא דמנה ורמא לידו ולא מנאן אלא מוציא אותן בהוצאותיו בכי הא לא יצא, ודוקא בגוזל או גונב לדעת דבעינן מנין מיהו, אבל שלא לדעת אפילו רמא בידיה ולא מנאן יצא כרבי יוחנן, אבל מנה ורמא בכיסים יצא דעשוי הוא למשמש ולמנות ומנין פוטר. ומה שלא תירץ הא לדעת הא שלא לדעת מסתברא משום דהתם קתני גזלן ולדעת הוא. ונ"ל דרבי אשי אוקמה לההוא דתני יצא בגזל שלא לדעת וכדמשמע בפרק איזהו נשך (ב"מ סג, ב) דאמר רב נחמן האי מאן דיזף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טופיינא אם בכדי שהדעת טועה חייב ואם לאו מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, ואמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי אינש תקיפא דלא יהיב מתנה מהו ואהדר ליה אימא מיגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ומדקאמר אימא מגזל גזליה משמע דהאי לא ידע דגזליה וכולא מימרא דהתם הכין ודאי משמע. ואם תאמר אם כן אתיא דלא כרבי יוחנן דאמר דשלא לדעת אפילו מנין אינו צריך. נ"ל דמשמע ליה לרב אשי דכיון דקתני והבליע לו בחשבון יצא משעה שהבליע בחשבון יצא ונפטר אפילו לא מנאן אלא שאמר לו הרי כאן מה שהלוית' סמוך עלאי והוא הוציאן בלא מנין נגנבו או אבדו יצא, דמשעה ראשונה שהבליעו בחשבון יצא, ואי נמי י"ל דרב אשי נמי הא דתניא יצא בגזל לדעת משמע ליה והתם מכל שכן מייתי ליה דדלמא הא דיהיב ליה טופיינא מיגזל גזליה וקא מהדר ליה ונפיק כדתני דאפילו גזלו לדעת יצא כל שכן זה דשלא לדעת דבין מנה בין לא מנה יצא.
ואיבעית אימא הא והא דמנה ורמא בכיסיה ולא קשיא הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה הא דלית ליה זוזי אחרינא בכיסיה. כתב הרב ז"ל בהלכות הא דתניא לא יצא דאהדר לכיסי' דלית ביה זוזי דלא ממשמש ביה ולפיכך לא יצא הלכך אי מתביר או מגניב ברשותיה דגזלן אגניב ומחייב באחריותו והא דתניא יצא בדאית ליה זוזי בכיסיה דממשמש ביה ומנין פוטר. ולפי פירושו הא דאמרינן דאית ליה זוזי בכיסיה מנין זוזי ידוע וכן הוא ודאי לרבי יצחק דכיון דממשמש בכל שעה ודאי יודע בכל שעה כמה. ותדע לך שהרי המוצא מעות מפוזרות ששנינו (ב"מ כא, ב) שהן שלו הא אוקימנא לה כאביי דהלכתא כוותיה ביאוש שלא מדעת דלא קנה כרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ואם אינו יודע כמה מעות בכיסו אכתי יאוש שלא מדעת הוא. ויש מפרשים בהפוך הא דתניא לא יצא בדאית ליה זוזי בכיסיה ולא ידע כמה, והא דתניא יצא בדלית ליה. ומה שכתב הרב ז"ל עיקר מההיא דבפרק אלו מציאות. כנ"ל.
אבל לוקחין מהן תפורין. פירש רש"י ז"ל בגדים תפורין. ואינו מחוור בעיני, דתיפוק לו משום שטוואו ולבנו וארגו ועוד התלושין של צמר ואפילו יש בהן כשיעור ד' וה' גיזין מפני שנראה כי הוא שומט אותן מן הגיזין וגניבה הן בידו, אבל אם אותן תלושין תפורין זה עם זה ויש בהן כשיעור ד' וה' לוקחין אותן שאם היתה גניבה לא היה תופר אותן אבל היה מוכר אותן מעט מעט כגניבה כדי שלא יהא בה הרגשה דאלו אפילו בישוב אסור מפני שאין חלק לרועים בהם. עד כאן. ונראה שהוא ז"ל אינו גורס בברייתא ולוקחין מהן ד' וה' גיזין אבל בספרים שלנו גורסין כן ולפי גירסת הספרים שלנו רישא בשתים ושלש וסיפא בארבע וחמש, והרי"ף ז"ל לא כתב מכל זה כלום ובודאי גירסת הראב"ד ז"ל נראית עיקר, אלא שבתוספתא (פי"א, ה"ד) מצאתי כן כמו בספרים שלנו. גם בתוספתא נראה שתפורין אינו מלשון תפור אלא מין הוא שנוטלין מתוך הצמר ושהיה דבר שאין הבעלים מקפידין עליו. שנו בתוספותא: אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גזין ולא תלושין להנהיג הבהמות שכך שנו של צמר לוקחין מהן תפורין שהתפרין שלהן.
המשנה האחת עשרה. והכוונה בא לבאר ענין החלק העשירי והוא ממין החלק השני כמו שביארנו אין לוקחין מן הרועה צמר וחלב וגדיים ולא משומרי פירות עצים ופירות אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ועגלים בשרון וכולן שאמרו להטמין אסור ליקח מהם ולוקחים ביצים ותרנגולים מכל מקום. אמר הר"מ אלה הדברים שהזכיר שלא לקנותם לפי שחזקתם גנבה היא בידם.
אמר המאירי אין לוקחין מן הרועים וכו'. סיבת דברים אלו היא שכל דבר שחזקתו גנוב אסור ליקחו ומתוך כך אסור ליקח מן הרועים צמר או חלב וגבינה וגדיים שידים מוכיחות שמצאנו של בעל הבית גנבום. וכן אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות שחזקתן מבעלי בתים אבל לוקחין מן הנשים דברים שחזקתן שלהן כגון כלי פשתן בגליל וכלי צמר ביהודה שהם במקומות אלה מלאכת נשים לעצמן ובעליהן נותנים להן רשות בזה לעשות עסקיהן. ועגלים בשרון רצה לומר שלוקחים מן הרועים עגלים בשרון והוא שם מקום כמו שכתוב במנחות אילים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון והיה מנהג הרועים לשם שנוטלים שכירותם בעגלים ומגדלים אותן וכן כל כיוצא בזה. כולן רצה לומר אף אלו שהותרו ליקח מהם אם נראה ללוקח שהם מטמינים עצמם בשעה שמוכרים אסור ליקח מהם שחזקתו שהוא גנוב.
ולוקחים ביצים ותרנגולים בכל מקום שאין מכניפין עצמן לחשש גנבה מפני אלו. ומכל מקום אף באלו אם אמרו להטמין אסור זהו ביאור המשנה וכן הלכה. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אין לוקחין מן הרועים עיזים ותלושין של צמר אבל לוקחים מהם בגדים תפורים שחזקתם שלהם ולוקחים מהם חלב וגבינה בישוב אבל לא במדבר. וגדולי המחברים גורסים במדבר אבל לא בישוב ומשנתנו בישוב.
ולוקחים מהם ארבעה צאן ארבעה גזין מעדר קטן או חמש מעדר גדול שחזקה אין הרועה מרבה בגנבה כל כך ודברים שנאסרו ליקח מהם אם היה בעל הבית מרגיש בהם לוקחים. האריסים מותר ליקח מחם פירות או זמורות וכיוצא באלו אחר שיש להם חלק בכל חזקה שמחלקם מכרו. שומרי פירות שאסרנו במשנה ליקח מהם פירות אם היו מוכרים במפורסם והסלים והמאזנים לפניהם כדרך כל מוכר במפורסם מותר ליקח מהם. ולוקחים מהם מפתח הגינה אבל לא מאחורי גינה וכל שראינוהו מכוון להטמין אין בו היתר.
גזלן או גנב שהיה מוכר דברים שחזקתם מן הגזל ומן הגנבה אלא שנודע לנו במקצתן שהיו שלו ועירבן אפילו הרוב מן החשד לוקחים הימנו וכולן תולין שמן ההיתר לקחו. ויש פוסקים עד שיהיה רוב משלו. בודאי ממשנתנו למדת שאין לוקחים מן הנשים יינות שמנים וסלתות וכן לא מן העבדים והתינוקות אף גבאי צדקה אין רשאים ליקח מן העבדים והנשים והקטנים אלא דבר מועט לפי מה שמן הסתם אף הבעלים נותנים רשות בכך ומוחלים ולא סוף דבר בצדקה אלא אף בכל הדברים הנהוגים והוא שאמרו בתוספתא הבן שהיה אוכל משל אביו ועבד משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלה של בעל הבית שכך נהגו הבדדין שעושין את השמן לבעלי בתים לוקחים מהם שמן במדה וזיתים במדה שהוא דרך פרסום אבל לא זיתים מועטים ולא שמן מועט שחזקתו מן הגנבה. יש מקומות שהזכרים בושים למכור ונותנים לנשותיהם ומוכרות וכל שניכר לו שהוא מכיוצא באלו לוקח מהם והכל לפי מה שיראה לו וקיים בעצמו ויראת מאלהיך.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה