מפרשי רש"י על דברים א ט
רש"י
"ואמר אליכם בעת ההוא לאמר" - מהו לאמר אמר להם משה לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה
"לא אוכל לבדי וגו'" - אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השליו לא היה יכול לדונם אלא כך אמר להם ה' אלהיכם הרבה אתכם הגדיל והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין וכן אמר שלמה (מלכים א ג) כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה אפשר מי שכתוב בו (שם ד) ויחכם מכל האדם אומר מי יוכל לשפוט אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות ע"א שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום אני אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע שנאמר (משלי כב) וקבע את קובעיהם נפש
רש"י מנוקד ומעוצב
וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר – מַהוּ לֵאמֹר? אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ספרי ט).
לֹא אוּכַל לְבַדִּי וְגוֹמֵר – אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יָכוֹל לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל? אָדָם שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם וְהוֹרִיד אֶת הַמָּן וְהֵגִיז אֶת הַשְּׂלָו, לֹא הָיָה יָכוֹל לְדוּנָם? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם (להלן פסוק י), הִגְדִּיל וְהֵרִים אֶתְכֶם עַל דַּיָּנֵיכֶם, נָטַל אֶת הָעֹנֶשׁ מִכֶּם וּנְתָנוֹ עַל הַדַּיָּנִים. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה: "כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה" (מל"א ג,ט). אֶפְשָׁר מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" (שם ה,יא) אוֹמֵר: "מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט" וְגוֹמֵר? אֶלָּא כָּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: אֵין דַּיָּנֵי אֻמָּה זוֹ כְּדַיָּנֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁאִם דָּן וְהוֹרֵג וּמַכֶּה וְחוֹנֵק וּמַטֶּה אֶת דִּינוֹ וְגוֹזֵל אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; אֲנִי, אִם חִיַּבְתִּי מָמוֹן שֶׁלֹּא כַּדִּין, נְפָשׁוֹת אֲנִי נִתְבָּע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (משלי כב,כג; ספרי שם).
מפרשי רש"י
[כג] מהו לאמר. פירוש, שכבר כתיב "ואמר אליכם", לא היה צריך לכתוב "לאמר". דבשלמא כל אמירה שהוא אחר דבור, שייך שפיר לשון אמירה, כי לשון דבור הוא על הדבור בלבד, אף על גב שאין בו ענין, ולשון אמירה הוא על ענין שנעשה מן הדבור. ובכל מקום פירושו כך; וידבר ה' אל משה לאמר להם ענין זה, כי על הענין שייך אמירה. אבל כאן דכתיב "ואומר", שהוא לשון אמירה, לא יתכן אחריו לשון אמירה. וכן "אמור ואמרת" (ר' ויקרא כא, א), מ[ה]אי טעמא דרשו (תו"כ שם) 'להזהיר גדולים על הקטנים', כדלעיל:
[כד] אפשר שלא היה משה וכו'. וקשה, והלא יתרו אמר בפירוש "נבול תבול וגו'" (שמות י"ח, י"ח), אם כן לא היה יכול לדון אותם. ויש לתרץ דהכי פירושו, שאיך אפשר שלא יוכל לדון אותם משה, אף על גב שלא היה אפשר בדרך הטבע, מכל מקום הוא אפשר בדרך נס. אבל יתרו אמר "נבול תבול גם אתה גם העם", בודאי מצד משה, שעשה נסים לישראל, אפשר לעשות בדרך נס, אבל ישראל לא יוכלו לעמוד, שהם עומדים גם כן מן הבוקר ועד ערב (שם שם יג), ואם כן נבול תבול גם אתה, שכיון שאין אתה יכול לדון ישראל בענין זה, לא יעשה לך הקדוש ברוך הוא נס כלל, כי כל הנסים היו לעשות דבר לישראל; שהוציא אותם ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד המן. וכיון שאי אפשר לישראל לעמוד בזה, לא יעשה הקדוש ברוך הוא נס בחנם. לכך לא קשה מה שאמר יתרו. אבל משה אמר "לא אוכל לבדי", דתלה הדבר במשה, לכך קשה, וכי אדם כמו משה יאמר "לא אוכל וכו'":
[כה] מי שכתוב בו ויחכם מכל אדם כו'. אף על גב שכשאמר "ומי יוכל וגו'" (ר' מ"א ג, ט) עדיין לא היה חכם מכל אדם, שהרי היה מתפלל על חכמה, הכי פירושו, שאמר "ומי יוכל וגו'", דמשמע שאפילו אם יתן לו חכמה "מי יוכל לשפוט וגו'", [ד]כן משמע "מי יוכל לשפוט", וזה אינו, שכיון שנתן לו חכמה מכל אדם (מלכים א ה', י"א), למה אינו יכול לשפוט:
רש"י אפשר שלא היה יכול משה לדון את ישראל כו' ע"כ...