פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

כיצד צולין וכו':    עד סוף סי' ג' פ"ח דהלכות ק"פ ומסי' ט' עד סוף הפרק ותוס' פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו.) ומובן הוא דתנא בתר דסיים הלכות שחיטת הפסח תנא נמי דיני צלייתו וקאי אמאי דתנן לעיל ס"פ תמיד נשחט יצאו וצלו את פסחיהן ועוד תנן בריש פירקין דלעיל אבל צלייתו והדחת קרביו וכו':

מביאין שפוד של רמון:    כך הגרסא בגמ' ונלע"ד דאי גרסי' מביאין צריך לגרוס ותוחבו בוי"ו. ומשמע לכאורה דקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דברישא קתני מביאין שפוד של רמון דמשמע הא דשאר עצים לא ובסיפא קתני אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא כגון של מתכת דמשמע הא בשאר עצים צולין למיעוט כשהוא בתוך הכבש שאינו נשרף העץ. ולכאורה היה נראה לתרץ דה"ק מביאין שפוד של רמון דוקא אבל של עץ אחר נעשה כשל מתכת ואין צולין בו אכן ראה זה מצאתי שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ' שמיני סי' י' וז"ל כיצד צולין אותו תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ותולהו לתוך התנור והאש למטה ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור חוצה לו ולא יתנם בתוכו שזה כמין בשול הוא ושפיד של רמון היו בוררין לצלייתו כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלו ע"כ. משמע מתוך לשונו ז"ל דמביאין דקתני ר"ל היו רגילין להביא והוי למצוה מן המובחר אבל אה"נ דכל העצים כשרין לצלות בהן כך נלע"ד. ובירושלמי ליתה למלת מביאין וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה ומ"מ ק"ק לע"ד דה"ל למיתני במה צולין אותו מביאין שפוד וכו' דאע"ג דגבי תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו שייך למיתני כיצד כיון שהתחיל בשפוד הוה צריך למיתני במה והרמב"ם ז"ל נראה שהרגיש בזה ומפני זה הפך לשון משנתנו כאשר כתבתיו:

שפוד של רמון:    בגמ' פריך של רמון נמי איידי דאית ביה קטרי ובעי למשעינהו בסכינא מפיק מיא דרך מקום חתך הסכין וה"ל פסח מבושל ומשני בנטיעה בת שנתה דלית בה קטרי וראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים מפיק ליה לבר פי' חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא עיילי לפסח. ובירושלמי למה של רמון א"ר חייא בר אבא כל העצים בוצצין משקין ושל רמון אינו בוצץ משקין במה אנן קיימין אי בלחים אפי' של רמון בוצץ אי ביבשים אפי' כל העצים אינם בוצצין אלא כיני כל העצים יבשים מבחוץ ולחים מבפנים רמון יבש מבחוץ יבש ג"כ מבפנים ע"כ. ובגמ' בבלית וירושלמית מתני' דלא כר' יהודה דתני' ר' יהודה אומר כשם ששפוד של עץ אינו נשרף מה שבתוך הטלה שהטלה מגין עליו כך שפוד של מתכת אין מה שבתוך הטלה מרתיח מחמת חום מקצתו היוצא חוץ לטלה א"ל זה חם מקצתו חם כולו וזה חם מקצתו אינו חם כולו. ירושלמי אית תנאי תנו תוחבו מבית נקובתו עד שהוא מגיע לתוך פיו על דעתיה דהדין חנא ברא חוזר והופכו ע"כ. והתם מסיק דטעמא דר' יוסי מקראי:

ונותן את כרעיו ואת בני מעיו:    גמ' ר' ישמעאל קורהו תוך תוך דנותן לתוכו ס"ל וכשמרתיחין ומתבשלין בתוכו נשמע קול רתיחתן תוך תוך כקול הסיר רי טרפון קורהו גדי מקולס דס"ל תולן למעלה מראשו ונראין ככובע נחשת על גבור ובירוש' אתיא דר"ט כר' עקיבא ודר' ישמעאל כר' יוסי הגלילי. ובזה יובן מה שפי' רש"י ז"ל תולן חוצה לו תוחבו בשפוד למעלה מפיו של טלה ע"כ כיון לרמוז לנו דס"ל לר"ע כר' טרפון כך נראה לע"ד:

משנה בעריכה

אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא:    בירוש' הגירסא לא בשפוד ולא באסכלא ומ"מ נראה שר"ל שהפסח צולהו על השפוד ממש. או שנים שלשה שפודין או יותר סמוכין זה לזה דומיא דאסכלא והיותר נכון דלא בשפוד היינו שפוד סתם דהיינו של מתכת וכן הוא ג"כ מבואר בפירוש הרמב"ם ז"ל. ורוצה לומר אפי' שהשפוד מתוכו דאי לא תימא הכי היינו אסכלא והכי מוכח מלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד שכתב וז"ל אין צולין את הפסח על כלי אבן או כלי מתכות שנאמר אש לא צלי דבר אחר לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור צולין עליו ואין צולין אותו בשפוד של מתכת שהרי השפוד כולו חם וצולה מקומו ע"כ וכמדומה לי שנפל טעות סופר בספר תוספת י"ט שכתב שם ומיהו בשפוד דכתב ר"ל של רמון ע"כ:

צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא:    ובירוש' ולית ליה לר"ג צלי אש ומשני אית ליה פסח מצרים צלי אש ואין פסח דורו' צלי אש ר' יוסי ב"ר בון אמר ר"ג עביד תולדת אש כאש ורבנן לא עבדי תולדות אש כאש:

נגע בחרסו של תנור:    פסול גוף הוא ונשרף מיד נטף מרוטבו על החרס פסול מכשיר הוא וטעון עבור צורה ע"כ. איתא בתוס' כל שעה דף מ"א:

נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול וכו':    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. תוס' פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) והביאו בית יוסף בטור י"ד סי' ק"ה בשם הרא"ש ז"ל:

נטף מרוטבו על הסלת וכו':    ירוש' ר"ש בן לקיש הדא דתימא ברותחת אבל בצוננת אסור א"ר אלעזר לא אמרה תורה הוא לא יצלה את אחרים אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים:

בפי' ר"ע ז"ל הלכך יקמוץ את מקומו כך צ"ל. וקמיצה משמע מן הגמ' דהוי טפי מן הנטילה דהויא כדי אצבע:

משנה געריכה

סכו:    ירוש' לא אמרו אלא סכו הא אם טבלו אסור ואיתא בתוס' שם פ' גיד הנשה:

אם חבורת כהנים יֹאכֵלוּ:    הכ"ף בנקודת צירי גרסי לה מפני שהוא בהפסק:

אם חי הוא יְדִיחֶנוּ וינגב: ואם צלי יקלוף את החיצון:    בכל ענין מיירי בין חם בין צונן דמתוך שהוא רך בולע אע"פ שאינו חם דדומיא דחי קתני. תוס' ז"ל. אבל הר"ן ז"ל כתב בפ' כל הבשר דף תשי"ט ע"ב וז"ל ואורחא דתלמודא הכי דקרי לצלי רותח צלי סתמא כדתנן בפ' כיצד צולין סכו בשמן תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון והתם ודאי צלי רותח קאמר שאין סכין את הצלי אלא בעודו רותח כשצולין אותו ע"ג האש עכ"ל ז"ל ומ"מ הוא ז"ל כתב שם למטה מזה דמהכא מן הגמ' משמע דלאחר שסלקו הפסח מעל האור מיירי מתני' ע"ש:

משנה דעריכה

חמשה דברים באים בטומאה וכו':    פי' כל קרבנות צבור באין בטומאה כדתנן בר"פ שני דתמורה אלא הני חמשה מקרבנות צבור הנאכלין אתא לאשמועי' דאע"ג דבאין בטומאה אינם נאכלין בטומאה ובדין הוא דהפסח שבא בטומאה וכו' ה"ל למתני ברישא דהא במסכת פסחים קיימינן אלא איידי דזוטר מילתייהו נקטינהו והדר קתני דיני טומאה של פסח ומאריך בהן. ביד פ"ד מהלכות ביאת מקדש סי' י"א ובפ"א מהלכות פסולי המוקדשין סי' ל"ד ובפ"ז דהלכות ק"פ סי' ב' ז'. ואיתה בתוס' יומא ס"פ טרף בקלפי. והקשו הם ז"ל וא"ת ובשתי הלחם מה שייך באין בטומאה וי"ל משום תנופה דאית בהו ע"כ (הגהה פי' כיון שאין בהן לא קומץ ולא לבונה). ומשמע מן הברייתא דבגמ' המתחלת וידבר משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהן במועדו במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה שאר קרבנות צבור מנין שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד אחד לכולן ואיתה נמי ס"פ ר' ישמעאל דמנחות משמע דשתי הלחם דחו נמי שבת וכן נמי משמע מדברי תוס' דר"פ אלו דברים וקשה מההיא דתנן פ' שתי הלחם וכן נמי פסק ההלכה ביד פ"ח דהלכות מעשה הקרבנות דאין דוחין י"ט ואין צ"ל שבת והיה נראה דיש שם טעות בדברי תוס' ז"ל ושהיה צ"ל עומר תחת שתי הלחם בשני הדבורים אשר שם אמנם עיין ג"כ שם בדף ע' בדבור שני מהשנים המתחילין הא ודאי דיש ודאי בברייתא זו תנא דס"ל דשתי הלחם דוחות את השבת ובפ' ר"א דמילה אשכחן דלר' אליעזר גרידא אית ליה דשתי הלחם ומכשיריהן דוחין את השבת ומ"מ התוס' לא היה להם להקשות אלא מעומר שהוא מוסכם וכן הלכה והתימה על רש"ל ועל הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שלא נתעוררו על זה דבודאי שתי הלחם הנזכר בדבור הראשון צ"ל עומר כשתדקדק שם במנחות פ' ר' ישמעאל. וגם בסוף הדבור השני הנזכר המתחיל הא ודאי שכתבו שם בשם ר"י דהאי קרא דוחגותם כתיב בסוף פ' פנחס נלע"ד שצריך לתקן ולהגיה בסוף פרשת המועדים דבפרשת אמור אכן היותר נכון בעיני שצריך להיות כך בכלל שאר קרבנות מועדות דהאי קרא בסוף פרשת פנחס. פי' וקאי אקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה ילפי' הכא בכיצד צולין בברייתא שרמזתי דשאר קרבנות צבור דוחין את השבת וה"ה דבכללן חגיגה דילפי' לה מקרא דוחגותם דגם היא דוחה את השבת דוק וגם על זה יש לתמוה שלא דברו בו כלל לא רש"ל ולא רב"א ז"ל. ובגמ' לימא מתני' דלא כר' יהושע דקתני העומר ושתי הלחם וכו' באין בטומאה ואע"ג דבעי' רצוי ציץ וציץ אאכילות (הגהה פי' על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלין אלא על טומאת הדם וקמצין ואימורין) לא מרצה ונמצא שאין כאן שירים הנרצין אלא הקומץ לבדו שהציץ מועיל וכן במיני דמים לא הועיל ציץ לבשר אלא לדם (הגהה כך פי' רש"י ז"ל ונראה שרוצה לומר במתני' דבסמוך אי נמי במאי דקתני באים בטומאה משמע לזרוק דמן או להקטיר קומצן או לבונתן). וקתני דהדם נזרק דלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק והקשו תוס' ז"ל דהא ע"כ לר' יהושע אתיא דקתני סיפא ובמוקדשין אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם משמע הא נטמאו שניהם אינו זורק והיינו כר' יהושע כדאמרי' לקמן ותרצו דה"ק נימא דלא כר' יהושע והא ע"כ סיפא אתיא כותיה וא"כ קשיא סיפא ארישא ע"כ. ומסיק בגמ' דאתיא אפי' כר' יהושע ולא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור מתני' בצבור פי' רש"י ז"ל דטומאת צבור דחויה היא כלומר בקושי הותרה ולא הותרה לגמרי וכן הוא פסק ההלכה בהרמב"ם ז"ל ובתר הכי מסקי' ג"כ דמתני' דלא כרי יוסי שהוא סובר דטומאה לא הותרה בצבור אלא דחויה בלבד וס"ל נמי דציץ לא מרצה אאכילות ומתני' קתני דשתי הלחם נמי באין בטומאה אע"ג דלית בהו ר' אכילות ולית בהיו קומץ. והני חמשה דברים הנאכלין מקרבנות צבור הבאים בטומאה וכן כל קרבנות צבור שדוחין את הטומאה כדתנן בר"פ שני דתמורה היינו טומאת מת בלבד ובין טומאת הגוף שרוב הקהל טמאים או הכהנים כדתנן בסמוך בין טומאת בשר דחויה היא בצבור בלבד ולא הותרה כדכתיבנא ולפיכך צריכה ציץ לרצות עליה אבל אינו מרצה לאכול הני קרבנות צבור הנאכלין ומפ' ר' יוחנן בגמ' דה"מ דפסח צבור שבא בטומאה נאכל בטומאה כשנטמאו קודם שחיטה אבל אם שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הצבור קודם זריקה כגון שמת הנשיא בין שחיטה לזריקה אין הבשר נאכל בטומאה גזרה שמא שנה אחרת יטמאו אחר זריקה ויאמרו אשתקד לא נטמאנו ואכלנוהו השתא נמי אע"פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה ולא ידעו דאשתקד כי איזדריק דם הוו הצבור טמאים וה"ל פסח הבא בטומאה אבל השתא בשעת זריקת הדם טהורים הוו:

ואינו נאכל בטומאה:    אלא דוקא לטמאי מתים אבל לזבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים שטומאה יוצאה מגופן אינם אוכלין ממנו כדתנן לקמן בפ' מי שהיה טמא:

הפסח שבא וכו':    פ' תמיד נשתט דף ס"ב ותוס' דזבחים פ' טבול יום (זבחים דף צ"ט):

משנה העריכה

נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם:    פ"ד דהק"פ סי' ב' ובגמ' בברייתא גרסי' ועשית עולותיך הבשר והדם ר' יהושע אומר אם אין דם ראוי כגון שנטמא אין הבשר נאכל אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק דתרתי בעי' ר' אליעזר אומר דם אע"פ שאין בשר שהכל תלוי בדם ע"כ ופי' רש"י ז"ל במתני' נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם אפי' לר"א דעיקר פסח לאכילת אדם אתי:

ובמוקדשים אינו כן:    אפי' לר' יהושע שאפי' נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם דהוא תרתי בעי מתיר ושיריים שהדם מתיר אימורין למזבח ע"כ. ובגמ' אמר רב גידל אמר רב אם זרק הורצה ופטור מלעשות פסח שני דמתני' ר' נתן היא דאמר אכילת פסחים לא מעכבא ומתני' קשיתיה לרב לאוקומה לכתחלה כר' נתן דאי ס"ד רבנן היא דס"ל. דאכילת פסחים מעכבא ואפי' דיעבד אמאי תני אינו זורק את הדם ליתני פסול אלא ש"מ אינו זורק לכתחלה אבל דיעבד שפיר דמי וטעמא דר' נתן דלפי אכלו דכתיב לא בא ללמדנו רק דבעינן גברא דחזי לאכילה אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי ואי בעי' אימ' רב דאמר אם זרק הורצה כר' יהושע דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים בין שנטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם אבל עושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם. ועיין במ"ש לעיל בפ' תמיד נשחט סי' ג'. אבל בירוש' מתני' דלא כר' נתן דאמר יוצאין בזריקה בלא אכילה מה טעם ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים אותו אע"פ שאין שם אלא פסח אחד מולם יוצאין בזריקה אחת:

ובמוקדשין אינו כן וכו':    נמ' מתני' ר' יהושע היא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם כחצי זית חלב אינו זורק את הדם דאין מצטרפין ובעולה אפי' כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זורק את הדם מפני שכולה כליל ובגמ' יליף מקרא דגם האימורים מיקרו שיור להכשיר ליזרק הדם עליהם:

משנה ועריכה

נטמא הקהל או רובו וכו':    פ"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ז' י"ב וברפ"ז דהלכות ק"פ. ירוש' מאן תנא רוב ר"מ דתניא ר"מ אומר היא מחצית כל השבטים היא מחצית כל שבט ושבט ובלבד רוב ר' יהודה אומר חצי כל שבט ושבט ובלבד רוב שבטים (צ"ע לע"ד) שלימין שבט אחד גורר כל השבטים ר"מ כל השבטים קרויין קהל ר' יהודה אומר כל שבט ושבט קרוי קהל מה נפיק ביניהון גרירה ר"מ אומר אין שבט א' גורר כל השבטים ר' יהודה אומר שבט א' גורר כל השבטים ע"כ:

או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה:    אע"פ שיכולין ליזהר שלא ליגע בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אשתראי נמי טומאת בשר דאמרי' במי שהיה טמא כל היכא דאשתראי טומאת בשר אשתראי טומאת אימורים משמע שהן שוין תוס' ז"ל. ובגמ' בברייתא קתני או שהיו כלי שרת טמאים ואפשר דמתני' לא איצטריך ליה למתנייה דכיון דתנא או שהיו הכהנים טמאים ממילא משתמע נמי כלי שרת שאם הכהן הוא טמא מת הרי הוא מטמא לכלי שרת וכן נמי אם הכלי שרת נטמא אפי' בטמא מת הוי הכלי אב הטומאה דחרב הרי הוא כחלל:

יעשה בטומאה:    ואפילו טמאים יחידים דהא טהורים וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט הוא לשון רש"י ז"ל ורוצה לומר מאחר שהכהנים כולם טמאים והקהל כולן טהורים אפי' ימצא בקהל קצת יחידים שהן טמאים לא אמרי' יותר טוב שידחו אלו היחידים לפסח שני ויעשוהו בטהרה משיעשו אותו עכשיו בטומאה מפני שאין קרבן צבור חלוק שהרי רוב הקהל שהן טהורים פסחן בא בטומאה מחמת הכהנים שכולן טמאים וא"כ יותר טוב ראוי לעשותו גם היחידים הישראלים עתה ברוב עם ולא להדחות לפסח שני כדי לעשותו בטהרה ועיין במ"ש לקמן פ' מי שהיה טמא סי' ג' פלוגתא דתנאי אם פסח שני נעשה בטומאה אם לא יכול לעשותו בטהרה:

ולשון ר"ע ז"ל שיעורו כך ואפי' טמאים יחידים דהא פסח דטהורים גופייהו וכו':

ניטמא מיעוט הקהל וכו':    גמ' אתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים רב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר אינו כרוב רב אמר כרוב הללו עושין כעצמן והללו עושין לעצמן טהורין לא עבדי בטומאה דהוו כרוב ורוב טהורים לא עבדי בטומאה וטמאים לשני לא מידחו משום דהוו נמי רובא ורובא לשני לא מידחו ורב כהנא אמר אינו כרוב טהורים עושין את הראשון בטהרה וטמאים עושין את השני דכיון דאינם כרוב נידונין כמיעוט ונדחין לשני איכא דאמרי מחצה על מחצה אינו כרוב טהורים עושין את הראשון בטהרה וטמאים אינם עושין לא את הראשון ולא את השני בראשון לא עבדי דלא הוו רובא בשני לא עבדי דלא היו מיעוטא ומתני' כל חד וחד מתרץ לטעמיה ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דרב כהנא בתרי לישני. ועיין במ"ש לקמן פ' מי שהיה טמא סי' ד'. עוד גרסי' בגמ' ר"ש אומר אפי' שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן מ"ט דר"ש קסבר שבט אחד איקרי קהל דהא קאמר ליה רחמנא ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך וכבר נולדו כל השבטים חוץ מבנימין ר' יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים יעשה בטומאה שאץ קרבן צבור חלוק דר' יהודה ס"ל שבט אחד איקרי קהל והוו להו פלגא ופלגא ואין קרבן צבור חלוק ועבדי כולהו בטומאה. ונלע"ד דמתני' שפיר מיתוקמא אפי' כר"ש ומאי יעשו בטומאה דקתני הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן ומאי קהל דקתני שבט אחד וכ"ש דאתיא שפיר טפי ג"כ כר' יהודה ויעשו בטומאה יחד טמאין וטהורין שאין קרבן צבור חלוק ואפשר דבזה ידוקדק גירסא דיש בקצת ספרים דברישא קתני נטמא קהל ולא קתני הקהל דאי הוה קתני הקהל הוה משתמע הקהל הידוע דהיינו כל קהל עדת ישראל יחד אבל השתא דקתני קהל משמע אפי' קהל אחד דהיינו שבט אחד אבל סיפא קתני בגרסת נוסחת כל הספרים או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים בהא הידיעה לאשמועי' רבותא דלהני תנאי ר' יהודה ור' שמעון אפי' שכל השבטים טהורים כיון שהכהנים או כלי שרת טמאים יעשו בטומאה לר"ש כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ומ"מ כפשטה דמתני' אתיא כהלכתא דקהל סתמא הוו כל ישראל:

משנה זעריכה

הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא:    פי' רש"י ז"ל הדם או הבשר של הפסח וריב"א ז"ל מכח קושיות על פי' זה פי' הוא ז"ל דלא מיירי מתני' אלא בטומאת הדם בלבד והשתא הציץ מרצה דקחני הוי לאכול הבשר ג"כ ולא בלבד לפוטרו מפסח שני כדפי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל יישבו פי' רש"י ז"ל דמלבד שהוא פטור מפסח שני מרצה ג"כ הציץ להקטיר האימורין ע"כ בקיצור. ובגמ' טעמא דנזרק ואח"כ נודע אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ציץ להקטיר האימורים (הגהה ומ"מ פטור מלעשות פסח שני לפי מה שיישבו תוס פי' רש"י ז"ל). ורמינהי על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד קס"ד דה"ק שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני רבינא דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג ר' שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא דקתני בין בשוגג בין במזיד הורצה ה"ק נטמא בשוגג וזרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה ומתני' דקתני נזרק ואח"כ נודע ה"ה דאפי' נודע ואח"כ נזרק והאי דקתני נזרק ואח"כ נודע משום דבעי למיתני סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפי' נזרק ואח"כ נודע לא. קתני רישא נמי נזרק ואחר כך נודע:

נטמא טומאת הגוף:    כן צריך להיות:

מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח וכו':    נזיר כתיב ביה וכי ימות מת עליו במחוורת עליו שתהא ברורה לו ובפסח א"ר יוחנן דכתיב ביה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם במחוורת לכם ורשב"ל אמר מדסמך טמא לנפש לדרך למידרש מה דרך בגלוי אף טמא בגלוי אבל בפ' בתרא דנזיר דף ס"ג מוכח דלמאן דיליף ליה מוכי ימות מת עליו בפתע פתאום דכתיב גבי נזיר מהתם נמי ילפי' לעושה פסח דבכל מקום נזיר ועושי פסח כי הדדי נינהו ולאידך דיליף מכי דרך דכתי' גבי עושי פסח יליף נזיר מיניה ומ"מ בין הכא ובין התם מסקינן בגמ' דהלכתא גמירי להי וקרא אסמכתא בעלמא נינהו. ועיין ביד פ' ששי דהלכות נזירות סי' י"ז ובפ"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ו' ובפ"ד דהלכות ק"פ סי' ב' ובפי' ששי סי' י"ב דמשמע משם דנזיר ועושי פסח לאו דוקא דה"ה לכל הקרבנות דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף בקרבן יחיד אא"כ נטמא בטומאת התהום:

נטמא טומאת התהום:    בס"פ שני דנזיר דחי לומר דאפשר דר' יוסי ס"ל דאפי' טומאת התהום דזיבה הותרה לעושי פסח ופירשו רש"י ותוס' טומאת התהום דזיבה היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ותסתור אם לא ועיין הכא בגמ'. ושם ובפ' בתרא דף ס"ג תניא אבל אם נטמא עושה פסח בטומאה ידועה טמא ופי' רש"י ז"ל דאע"ג שכבר עשה פסחו בפסח ראשון צריך לעשות פסח שני ע"כ ובפ' קבלה דף כ"ג מוקי בגמ' אליבא דזקני דרום דהאי טומאת הגוף דמתני' היינו שנטמא הכהן בשרץ דאי נטמאו בעלים במת אינהו ס"ל דאם בדיעבד שלח הבעל קרבנו ושחטו וזרקו עליו הציץ מרצה ונפטר מפסח שני. ודע דנטמא טומאת התהום הציץ מרצה אפי' אם נטמא במזיד וגם שצריך רצוי ציץ ליחיד אפי' שהותרה לו הטומאה לגמרי שלא נזכר בתלמוד טומאה דחויה אלא דוקא לטומאת צבור:

משנה חעריכה

נטמא שלם או רובו וכו':    עד סוף סי' ט' פ"ד דהל' ק"פ סי' ג':

שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה כו':    ודוקא בצייקנין או באכסנאי כדאמרי' בגמ' דעשאוהו כצייקנין אבל אדם אחר לא ואפי למאן דלית ליה בפ"ק דשבועות לב ב"ד מתנה עליהם ה"מ בקרבנות דקדישי קדושת הגוף אבל בקדושת דמים כ"ע מודו תוס' ז"ל:

נטמא מיעוטו וכו' בחצרותיהן או על גגותיהן:    במשנתו של החכם הר"ר יהוסף אשכזי ז"ל נמחקה מלת או ואיני יודע טעם למה דגם בירוש' איתה. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות ק"פ בחצרותיהם ואין שם מלת גגותיהם ולשונו בפי"ט מהלכו' פסולי המוקדשין נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם ע"כ משמע דלאו דוקא חצר או גג. ואפשר שההגהה היא ועל גגותיהן בויו דהוי כמו או דכן הוא בקצת ספרים. והקשה החכם הר"ר אליעזר ארחא נר"ו כיון דקיימא לן דפסולי קדשים במקום אכילתן שם שריפתן מקרא דכתי' בקדש באש תשרף כדאיתא בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ד) ואפי' קדשים קלים שאכילתן בכל העיר שם שריפת פסוליהם כמו שפי' שם רש"י ז"ל א"כ הפסח שאין אכילתו בגגין דהא גגין לא נתקדשו וכדאיתא בגמ' לקמן בסוף פירקין א"כ היכי מצי לשרוף הפסח שנפסל שם בגג וחפשתי בדברי הרמב"ם ז"ל ולא מצאתי יותר ממה שכתבתי אלא שלא הזכיר מלת גגותיהן לא בהלכות ק"פ ולא בהלכות פסולי המוקדשין באופן שנסתפקנו שמא הרמב"ם ז"ל לא גריס במתני' מלת גגותיהן. ובגמ' ורמינהי דתנן לעיל ספ"ג וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר הצופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה אלמא מיעוטו נמי שנפסל מעצי המערכה נמי שרפינן א"ר חמא בר עוקבא לא קשיא כאן באכסנאי שאין לו עצים שורפו מעצי המערכה ומתני' בבעל הבית רב פפא אמר הא והא באכסנאי ולא קשיא כאן בשהחזיק בדרך לא הטריחוהו לחזר על עצים כדקתני וכן מי שיצא מירושלם אלמא בהחזיק עסקינן ומתניתין בשלא החזיק בדרך רב זביד אמ' לעולם כדאמרי' מעיקרא כאן באכסנאי כאן בבעל הבית דרב זביד כרב חמא מוקי לה ופליג עליה דרב פפא ויהיב טעמא למילתיה דרב חמא כיון דלית ליה עצים שם עשאוהו כצייקנין והחזיק בדרך דמתני' לאשמועינן חזרה נקט לה ולא משום עצים דה"ה לא החזיק זו היא שיטת רש"י ז"ל וביד פ"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ז' ח':

הצייקנין וכו':    [וכ"ה הגירתא בערוך ערך צקן.]. ירוש' אמר הריני שורפו על גגי מעצי עצמי אין שומעין לו להודיע לבא אתריו שהוא צייקן תדע לך בכל אחר לא צווח ליה צייקן וכא צווח ליה צייקן ע"כ. ובגמ' ארישא דמתני' ת"ר באו לשרפו בחצרותיהן ומעצי המערכה אין שומעין להם דילמא פיישין מינייהו ואתו בהו לידי תקלה ואם רצו לשרפן לפני הבירה מעצי עצמן ג"כ אין שומעין להן כדי שלא לבייש את מי שאין לו או מפני החשד שהרואהו אחר שריפתם מחזיר מותר העצים לתוך ביתו חושדו בגונב עצי המערכה אם הם מהעצים הראויין למערכה:

משנה טעריכה

הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד:    פי' הרמב"ם ז"ל אמרו שיצא עניינו שיצא מן הבית שנאכל בו ע"כ אבל בפ"ד דהלכו' ק"פ סי' ג' כתב הפסח שיצא מירושלם או שנטמא ביד ישרף מיד ע"כ ולפירושו שפירש כאן קשה מאי ישרף מיד דהא אין שורפין קדשים בי"ט ואין לומ' שיצא מן הבית בי"ד דהא אין נפסל ביוצא מן הבית אלא בליל ט"ו שהוא זמן אכילתו וכמו שכתב הוא עצמו ברפ"ט דהלכו' ק"פ וכדמשמע פשט דקרא בבית אחד יאכל וסמיך ליה לא תוציא מן הבית. והעלו תוס' ז"ל דודאי דפסולו בגופו דישרף מיד הוי מסברא וכן ג"כ אם נטמאו הבעלים או שמתו או שנשפך הדם או נטמא דבעינן עבור צרה הוי מסברא. ומסקי' בגמ' דכל פסולי דקדש בשריפה ל"ש קדשי קדשים ל"ש קדשי' קלים הלכתא גמירי לה:

בפי' רעז"ל ואין צריך להשהותו עד הבקר של חמשה עשר שתעובר צורתו דהיינו לילה א' ומיהו וכו'. אמר המלקט הוא לשון רש"י ז"ל אלא ששם כתוב בדפוס עד הבקר של ששה עשר ונראה שהוא טעות שם דהא קאמ' בתר הכי דהיינו לילה אחת ואי גרסי' ששה טשר הוי שתי לילות ועוד דהא ודאי דאין צריך להשהותו עד הבקר של ששה עשר אפי' אם עבר ולא שרפו בי"ד ישרף מיד במוצאי יום טוב דאע"ג דאין שורפין אלא ביום היינו דוקא נותר ופגול כמו שפסק הרמב"ם בפ' י"ט ז"ל מהלכות פסולי המוקדשין מדכתי' גבי נותר ביום השלישי באש ישרף ופגול כנותר מן הטעם שכתב שם בכסף משנה דפגול ונותר בחדא שיאטא שייטי אבל שאר פסולין נראה דמצוה להקדים לשרפם כל מה שיוכל ואפי' בלילה ובפרט הכא דאם שכח ולא שרפן מום י"ד ישרפו מיד בליל ששה עשר וכן נמי גבי סיפא דקתני וישרף בששה עשר או לספרים דגרסי ויצא לבית השריפה לפי ע"ד היינו ודאי ליל ששה עשר מיד משום דזריזין מקדימין למצות כל מאי דאפשר וכן מצאתיו ג"כ מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל חמשה עשר וכמו שכתוב בפי' רעז"ל. ומ"מ ק"ק על זה מה שאכתוב בסמוך בס"ד בשם תוס' ז"ל:

תעובר:    (הגהה ה"ר יהוסף ז"ל הגיה תֵעבור בשם ס"א)

צורתו:    יניחנו עד למחר ויפסל בלינה ותעובר מראה לחלוחית בשרה הימנה משום בזיון קדשים דכל זמן שלא נפסלו בלינה אין נשרפין אא"כ פסולו בגופו רש"י ז"ל בפ"ק דמנחות דף ה':

אף זה ישרף מיד:    ר' יוחנן בן ברוקא לא פליג וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ור' יוחנן אמר דאף לאחר זריקה מחלוקת ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן ר' יוחנן בן ברוקה ור' נחמיה אמרו דבר אחד וכו' ורבה מוסיף אף ר' יוסי הגלילי נמי ס"ל דפסול בעלים לא בעי עבור צורה דתני' וכו'. ירוש' ר' ירמיה אומר אף ר' יוסי הגלילי דתנן בס"פ התערובות חטאת שקבל דמה בשני כוסות וכו' וכי דייקת בה שפיר תשכח שהכל אחד כדאיתא התם. ובגמ' יהיב טעמא אמאי ר' יוחנן לא חשיב ליה לר' יוסי הגלילי בהדייהו ביד פי"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ב':

משנה יעריכה

העצמות וכו':    תוס' פ' בהמה המקשה ובגמ' פ' גיד הנשה (חולין דף צ') ובפ"ק דתמורה דף ד' ובגמ' א"ר יצחק עצמות קדשים ששמשו נותר פי' שנותר בהן מוח חוץ לזמנו ושמשוהו העצמות הללו מטמאין כדין נותר נימא מסייעא ליה העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר והני עצמות פשיטא דאית בהו מוח דאי לית בהו מוח למה לי שריפה נישדינהו וש"מ שמוש נותר מילתא היא דאי לאו מילתא היא למה להו שריפה הא מכיון שניתותרו ונפסלו אין בהן משום איסור שבירה דהא כתיב ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וא"כ ניתברינהו ונחלצינהו למוח דידהו ונשרפיה ונשדינהו לדידהו ומהדרי לעולם אימא לך שמוש נותר לאו מילתא היא וקסבר בו בכשר ואפי' בפסול ולאו מעוטו פסול אתא אלא אורחיה דקרא הוא ואף פסול במשמע בסיפא דקתני אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את המ' דמשמע דוקא בכשר ולא בפסול רישא איירי כשהיתה לו שעת הכושר כגון נותר יש בו משום שבירת העצם וסיפא כשלא היתה לו שעת הכושר כגון נטמא לפני זריקה אין בו משום שבירת העצם ותנא דמתני' ר' יוסי היא דשאני ליה בהכי לגבי שבירת עצם דתניא וכו':

והגידין:    גמר' אמר רב כל הגידין הרי הן כבשר ונמנין עליהן בפסח חוץ מגידי צואר הוא אלל הרחב וקשה ועץ בעלמא הוא ומקשה עליה ממתני' דקתני גידין ופשיטא דבגידי צואר עסיקי' דאי גידי צואר נכלינהו ואי דאיתותר היינו נותר אא"ב בשר נינהו מש"ה בעו שריפה אלא אי אמרת וכו' למה להו שריפה ומשני רב חסדא לא נצרכא אלא לגיד הנשה לר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת ולא ידעינן בהי מינייהו הלכך מתחלה עומד אותו של היתר לשריפה משום דלא ידע ליה דליכליה. ורב אשי ורבינא אוקמו כדפי' רעז"ל. ובלשונו ז"ל המתחיל והגידין שהן אסורין באכילה ואין חייבי' עליהם מן התורה כך צ"ל שם אלא שישראל נהגו בו איסור. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל הלכך תחלתו לשריפה דכיון דמן התורה מותר חל איסור נותר עליו ובכלל נותר לא חשיב ליה דהאי על כרחך מתחלתו לכך עומד ואיצטריך למתנייה באנפי נפשיה ולאשמועי' דאסור לאכלו ע"כ:

בפי' רעז"ל וי"ט עשה. אמר המלקט דכתיב גבי י"ט שבתון דמשמע שבות. ורבא דריש ליה בגמ' מקרא אחרינא וכאן הביא רעז"ל דרשת רב אשי דדריש ליה משבתון וכו' דאית ביה עשה מלבד הלא תעשה אבל בר"פ במה מדליקין הביא דרשת דבי חזקיה דמייתי לה מקרא דלא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו שאין ת"ל בקר בתרא דהא כתיב בקר קמא אלא ללמד דעד בקר שני עמוד ותשרפנו והקשו תוס' ז"ל וא"ת חי אסור לשרפו בליל מוצאי י"ט עד בקר היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה את י"ט הא ע"כ גזרת הכתוב הוא דהא אפי בלילה שהוא חול אסור לשרפו וי"ל כיון דאסר לשרפו בבקר ראשון ילפי' שפיר דאין שריפת קדשים דוחה י"ט דהא דאסר לשרפו בליל מוצאי י"ט אין תימא שכן מצינו בשלמים שאע"פ שאין נאכל לאור שלישי אפ"ה אין נשרף עד היום כדאמרי' בריש מכילתין ע"כ. אבל בפי"ט דהלכות פסולי המוקדשין לא הזכיר שם הרמב"ם ז"ל אלא שאין שורפין את הנותר ואת הפגול בלילה אלא ביום דוקא ושאין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את י"ט ואין צריך לומר את השבת ע"כ. ושמא דבעבור דוחק הקושיא שהקשו תוס' ז"ל נאדו רבא ורב אשי מההיא דרשא אע"פ שכבר יש לתרצה כמו שתרצו תוס' ז"ל. ורש"י ז"ל לפי מה שהגהתי לעיל בסמוך בשם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וכמו שהוא בפי' רעז"ל אפשר דס"ל הכי דכיון דרב אשי שהוא בתרא נאד הוא ג"כ מדרשת תנא דבי חזקיה משמע דלא ס"ל דאסור לשורפו בלילה אלא אדרבה זריז מקדים לשורפו מיד במוצאי י"ט ורבינו עובדיה ז"ל כיון שכאן העתיק לשון רש"י ז"ל כאשר הוא מוגה כאשר כתבתי הוצרך למנקט הכא דרשת רב אשי אבל בפ' במה מדליקי' נקט דרשת תנא דבי חזקיה כנלע"ד. וביד פי"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ה':

משנה יאעריכה

כל הנאכל בשור הגדול יאכל וכו':    ר"פ עשירי דהל' ק"פ וסי' ח' ט' י"א ותוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ז) ובגמ' רבה רמי תנן כל הנאכל כו' ושאינו נאכל לא אימא סיפא ראשי כנפים והסחוסין והא הני לא מיתאכלי בשור הגדול אלא תנאי היא וה"ק כל הנאכל וכו' ושאינו נאכל לא ויש אומרים אף ראשי כנפים והסחוסין הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלי ע"י שליקה דהיינו בשול יתר. ואיני זוכר בתלמוד דוכתא אחרינא כמו זה שאומר תנאי היא ואינו מזכיר שם התנאים וגם לא מייתי ברייתא דאשכחן דפליגי בה וגם לא ידענא מאן האי יש אומרים דודאי דכאן אינו ר' נתן אלא כלומ' מכח קושיית ורומיית רישא אסיפא צרייכין אנו לומר דפלוגתא דתנאי היא ולא ידענא מאן נינהו וכמו שרגיל לתרץ בירוש' שני תלמידים שנו אותה כמו שכתבתי בפ"ק דחלה סי' ו'. ורבא תירץ הכא בגמ' דלעולם חד תנא הוא ומה הן קתני וכדפי' רעז"ל ותניא כותיה. עוד גרסי' בגמ' אתמר גידין שסופן להקשות ר יוחנן אמר נמנין עליהן בפסח ריש לקיש אמר אין נמנין בתר בסוף אזלינן איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ומה הן ראשי כנפים והסחוסין הני אין אבל גידין שסופן להקשות לא א"ל תנא הני וה"ה לאינך ראשי כנפים מ"ט דהא מיתאכלי בשור הגדול בשליקה הנך נמי מיתאכלי בשור הגדול בשליקה. ורמינן בגמ' דר' יוחנן אדר' יוחנן ומסיק בנמ' דהדר ביה ר' יוחנן מהך דשמעתין לגבי ריש לקיש. וז"ל הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשנה ראשי כנפים הן אותן הגידים הקשים שהן סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרין אותן הפרקים באותן הגידין והסחוסין מיני עצמות רכין כאותן שבראש הכתף ע"כ. אבל מתוך פי' רש"י ז"ל שהעתיק רעז"ל נראה ששני מיני סחוסים הן האחד ראשי הכנפים דהיינו ראשי הכתפיים והאחד תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבראשי השדרה וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בהלכות ק"פ הסחוסין שהן כמו עצמים רכים הרי אלו מותרין לאכלן היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכין לא יאכל אותן שזה שובר עצם ואם אכל לוקה שאחד השובר עצם קשה או עצם רך ע"כ וכתב עליו שם בהשגות ומעולם לא עלה על דעת מפרש שבאה זו המשנה על איסור שבירת העצם שא"כ הל"ל כל שאינו נאכל בשור הגדול לא יאכל בגדי הרך אבל באה על חיוב אכילה שהוא בבל תותירו ע"כ וכתב שם מהרי"ק ז"ל שאם זו קושיא גם לפי' רש"י ז"ל שפי' לענין שאין נמנין עליו בפסח קשיא ועוד שלפירוש הראב"ד ז"ל קשה דלא הל"ל יאכל בגדי הרך דמשמע דמותר לאכלו אלא הל"ל ראוי לאכילה בגדי הרך ע"כ:

המותיר בטהור:    פי רש"י ז"ל אפי' בטהור ע"כ:

משנה יבעריכה

אבר שיצא מקצתו וכו':    בתו"כ פ' צו פרשה ט' וכולהו מתני' ע"ס הפרק רפ"ט דהלכות ק"פ עד סוף סי' ד' ותוס' דפ' כל גגות (עירובין דף צ"ב) ודפ' אלו נאמרין (סוטה דף ל"ח) ודפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ד) ודפ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ב:)

קוצץ בקופיץ שאין בהן משום שבירת העצם:    כך הגרסא בירוש':

מן האגף ולפנים כלפנים:    גמ' אמ' רב יהודה וכן לתפלה העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה כפי שיטת רש"י ז"ל ופליגא אדר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו ופרכי' בגמ' הא גופא קשיא אמרת מן האגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלפנים פי' אגף עצמו מן הנקישה ולפנים עובי השער ומשנינן לא קשיא כאן בשערי עזרה נתקדש עביין בקדושת עזרה חוץ משער ניקנור כאן בשערי ירושלם אגף עצמו כלחוץ שלא נתקדש עביין והקשו תוס' ז"ל ליפלוג בשערי העזרה גופייהו כאן בשער ניקנור כאן בשאר שערים ותרצו דמתני' בפסח קאי שאינו נפסל אלא חוץ לחומת ירושלם: ושם בפ"ט דהק"פ פסק דאגף עצמו כלחוץ. ובטור א"ח סי' נ"ה:

מן האגף ולחוץ:    תוס' פ' ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ז) בלשון רעז"ל המתחיל מן האגף שכתוב שם חופף ונוקף צריך להגי' חופץ ונוקש:

החלונות ועובי החומה כלפנים:    בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה ודוקא בששוין לקרקע העזרה אבל אם אינם שוין לקרקע העזרה אינם כלפנים ואיתא בתוס' פ' ידיעות דף ט"ו ובגמ' פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ו.) וכתוב בבית יוסף שם סי' נ"ה ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית ע"כ. ופי' רש"י ז"ל ואע"ג דעובי השערים לא אמרן נמי דהוי כלפנים התם כדמפ' טעמא בגמ' מפני המצורעים דאמ' רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו עביין של שערי ירושלם אלא הוי האגף כלחוץ מפני שמצורעין מגינין עצמן תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואמ' רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו עביין של שערי ניקנור כמו שנתקדשו כל עובי שערי העזרה מפני שמצורעים עומדין שם בעודן מחוסרי כפרה ומכניסין בהונות ידיהם לעזרה. ומוקי בגמ' לחלונות דמתני' דוקא דשוה לקרקע העזרה וכן נמי אוקי לעובי החומה ועובי החומה משכחת לה בבר שורא פי' חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות דאי לא תימא הכי קשיא שהרי הן דומין לגגין ועליות דקיימ' לן שלא נתקדשו וכמו שכתבתיו כבר בקיצור. וביד ס"פ שני דהלכות מעשר שני ובפ' ששי דהלכות בית הבחירה סי' ט' ובפ' עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סי' ה':

משנה יגעריכה

שתי חבורות שהיו אוכלות:    מצאתי שנקד הר"מ דילונזאני ז"ל חבּוֹרוֹת הבית בחולם. תוס' פ' ע"פ דף קי"ט ומתני' ר' יהודה וכדמפ' רעז"ל טעמיה וקרא דבבית אחד יאכל לשאין אחד אוכל בשני בתים אתא דסבר ר' יהודה יש אם למסורת דיאכל (הגהה נלע"ד דה"פ דמדלא כתיב ייאכל בשני ייודין משמע דקאי אאדם האוכל שלא יאכל בשני מקומות אפי' שהן בתוך בית אחד) כתיב דמשמע דאדם אחד אוכלו בבית אחד ולא בשני בתים והכי סתם לן נמי בפירקין דלקמן סימן ד'. ור"ש אומ' על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מכאן שהאוכל אוכל בשני מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת"ל יאכל וקסבר יש אם למקרא דיאכל קרינן ואפסח קאי ולא אגברי:

והכלה הופכת את פניה ואוכלת:    איצטריך לאשמועי' כו' תוס' ז"ל. אמנם זה לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ט וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואח"כ אוכל מה שבפיו שאסור לאוכל לאכול בשתי חבורות ומותר לכלה וכו' ע"כ. ומ"מ אפי' לפי פי' הרמב"ם ז"ל מתני' דקתני שתי חבורות וכו' מיירי בפסח אחד בין שתי חבורות. וממילא משתמע ממתני' דמכ"ש דשתי חבורות האוכלת כל אחת פסחה שצריכה כל אחת שלא להפוך פניה אצל החבורה האחרת דילמא מישתלי חד מינייהו ואכיל משל פסח החבורה האחרת ואין אדם אוכל בשני פסחים והפסח אינו נאכל אלא למנויו: