מלאכת שלמה על פסחים ו
<< · מלאכת שלמה · על פסחים · ו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו': ע"ס סי' ב' פ"א דהלכו' ' קרבן פסח סי' י"ח. וקישור פרק זה עם משניות שלמעלה הימנו מבואר: ובגמ' בבלית וירושלמית ברייתא דהלכה זו שהפסח דוחה את השבת נתעלמה מבני בתירא שהיו נשיאים אלא שלשון הבבלי בני בתירא ולשון הירושלמי זקני בתירא ונלע"ד דאי גרסי' זקני בתירא ניחא שר"ל אבותיו או אבות אבותיו של ר' יהודה בן בתירא ושני אחיו ר' יהושע בן בתירא ור"ש בן בתירא דאפשר דזקניהם או אבותיהם היו בימי הלל אבל אי גרסי' בני בתירא קשה דהא הגדול שבהם שהוא ר' יהודה בן בתירא ע"י מעשה דביטול כשפים שביטל ר' יהושע וע"י תפלתו ותפלת ר' אליעזר הוא שהועמד אותו צדיק כדאיתא בירוש' ספד"מ ואתה ידעת שר' אליעזר ור' יהושע שניהם תלמידי ריב"ז וא"כ כיצד אפשר שאלו בני בתירא הנזכרים היו בנשיאות קודם הלל רבו של רבם דר' אליעזר ור' יהושע כיון שריב"ב לא הועמד בעולם אלא ע"י זכות תלמידי תלמידו כדכתיבנא. ועוד קשה דבפ"ק דפסחים דף ג' מוכח שריב"ב היה בזמן הבית בנציבין גבי עובדא דההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים משופרי שופרי ולכן נלע"ד דלפי תלמודא דידן לכל הפחות צריך לומר דתרי ריב"ב הוו ואותו ריב"ב דבירושלמי ספד"מ לאו היינו ר' יהודה בן בתירא דבכוליה תלמודא דוק. וכתוב בספר תרומת הדשן סי' קכ"ו היאך אפשר ששכחו בני בתירא אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו וכיצד עשו בשנים הראשונים אלא על כרחין בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת ונשתכח מהם הדבר אע"פ שהיתה מילתא דצבור ע"כ:
ומיחוי קרביו: גמ' מאי מיחוי רב הונא אמר שמנקבין בסכין פי' רש"י ז"ל מנקבן בסכין שיצא הרעי שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשוך ולשון מיחוי כמו וממחה ושופך וכמו המחהו וגמעו לישנא אחרינא מיחוי לשון נקיבה וחבול כמו תמחה את זכר עמלק רב חייא בר רב אמר ליחה האדוקה במיעים שיוצאה מהן בדוחק בסכין מיחוי לשון דבר בזוי כמו וחרבות מחים ומתרגם רב יוסף מחים רשיעייא אלמא דבר רע ושנוי הוא וכן בירוש' מיחוי קרבים א"ר יוחנן כל פעל ה' למענהו שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול ע"כ. ובזה מתורץ דנקט תנא מיחוי קרביו דהוי לצורך הדיוט בין זריקת דמו והקטר חלביו דהוי צורך גבוה וכיון ששנה הקטר חלביו לבסוף מן הטעם האמור סמך צלייתו להקטר חלביו שכולו ענין אחד ואין ביניהן רק שזה לגבוה ומש"ה מותר וזה לצורך הדיוט ומש"ה אסור והדר תני והדחת קרביו אע"ג שהן קודמין לצלייתו ומ"מ ק"ק דה"ל למיתני והקטר אימוריו לשון כולל גם הכליות ואפשר לומר דמשום דהוי הקטר חלביו לשון נופל על הלשון דמיחוי קרביו מש"ה תנא ליה וממילא משתמע גם הכליות וכיוצא בזה התירוץ תמצא שכתבתי בשם חדושי הרא"ש ז"ל בשם רבינו שמשון ז"ל ברפ"ק דב"ק ע"ש וַהֲדָחַת גרסי' הוי"ו בפתח והה"א בשב"א פת"ח והדלי"ת בקמ"ץ ורפא:
אבל צלייתו וכו': ירוש' תנינן חשכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין לשלשלו לתנור פי' החכם ה"ר סעדיה אשכנזי ז"ל דקשה לו דמה בא להשמיענו הא תנינא לה חדא זימנא ס"פ דלעיל ומשני לשלשלו לתנור פי' כגון ע"פ שחל בע"ש וצלו הפסח מע"ש ורוצין לשלשלו לתנור בשבת כדי לחממו אפי' זה אסור ע"כ: פי' משום דכל צלייתו הוי מיקרי צורך הדיוט:
הרכבתו וכו': פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק"ג) וי"ס דגרסי הֶרְכֵּבוֹ:
וחתיכת יבלתו אינם דוחין: מצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל יַבַּלתּוֹ היו"ד בפת"ח והבי"ת בפת"ח ודגש והלמ"ד בשב"א והתי"ו בחול"ם ודגושה וכתב שהוא כמו אַדַרְּתוֹ ע"כ. ובגמ' ורמינהי דתנן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ר' אלעזר ור' יוסי ב"ר חנינא חד אמר אידי ואידי ביד הא בלחה הא ביבשה דיבשה מפרך פרכא ולא קרי לה חתיכה ואפי' בכלי נמי שרי ומ"ד אידי ואידי ביד דליכא שבות ואפ"ה אסור לא בעי למימר הא והא בלחה ול"ק הא ביד הא בכלי דהא קתני לה התם ואם בכלי כאן וכאן אסור ולמה ליה למיהדר ולמיסתמה הכא בפסחים ואידך סבר הבא פלוגתא דר"א ור' יהושע אתא לאשמועינן ושם בעירובין משני רב יוסף שנוייא אחרינא דהא והא ביד ושבות מקדש במקדש כגון קרבנות צבור התירו אבל שבות דמקדש במדינה לא התירו פי' כגון פסחים שכל א' מבקר את פסחו ומתקנו בביתו לא התירו. ורבא נמי ס"ל דהא והא ביד ומוקי למתני' דהתם אליבא דר' אליעזר ומ"מ קתני התם דבכלי אסור דמודה ר"א דכמה דאפשר לשנויי משנינן ולא מחללינן שבתא והיכא דלא אפשר כגון גבי אזמל דחינן אפי' אב מלאכה. וז"ל הירוש' הכא את אומר דוחה והכא את אומר אינו דוחה ר' סימון ור' יהושע בן לוי מפני קלקול הפייסות פי' החכם ה"ר סעדיה הנ"ל שנפל הגורל על זה הכהן ואם לא יקריב יצטרכו לחזור ולהפיל גורלות וכדי שלא לקלקל הפייסות התירו לחתוך יבלתו ע"כ. א"ר יוסי והן שהפיסו קודם שחתכו לו היבלת ר"ש בן לקיש בשם ר' סוביי כאן בנפרכת כאן בשאינה נפרכת ר"ש בן יקים אומר כאן בלחה כאן ביבשה ר' יוסי ב"ר חנינא אומר כאן ביד כאן בכלי אתיא דרשב"ל כבר קפרא ודר' יוסי בר חנינא כר' יוחנן דתני כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם אפי' אינו צריך לאפר א"ר יוחנן והוא שיהא צריך לדם והוא שיהא צריך לאפר ר' אחא ר' חנינא בשם ר' יוחנן כאן וכאן בלחה אנן קיימין והוא שיהא צריך לדם ע"כ:
א"ר אליעזר ומה וכו': כתבו תוס' ז"ל נראה לר"י דודאי לר' אליעזר לא צריך האי קל וחומר דהא אפי' מכשירי פסח דהוו מלאכה גמורה דחי שבת אף על גב דאפשר לעשותם מערב שבת כדקאמר בגמרא ולעבריה ארבע אמות בר"ה דהא שמעי' ליה לר' אליעזר דאמר מכשירי מצוה דחו והא דקאמר הכא ק"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אע"ג דאפשר לעשותם מע"ש כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירם משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אע"ג דא"א לעשותה מבערב (הגהה ומצאתי שכתב רש"ל ז"ל נראה דה"פ דר"א אומר לדבריהם פי' מאחר שאני מתיר כל המכשירין אפי' מלאכה גמורה ואפשר לעשותן מן התורה בלי ק"ו א"כ נהי שאתם חולקים עלי במלאכה דאורייתא בשבות דרבנן היה לכם להודות לי מצד הק"ו ולא למפרך מידי מאחר שיש לי למוד דאפי' במלאכה גמורה שרי ודוק ע"כ). ומ"מ תימה לר"י מכשירי פסח מנא ליה לר"א דדחו שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי חד למילה וחד למכשיריה משום דאפשר לעשותם מע"ש ע"כ:
מה ראיה רשות למצוה: אכילת הדיוט רשות היא ור' יהושע סבר כל שמחת י"ט מצוה היא דתניא ר"א אומר אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומ' חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם והכל מודים בעצרת דבעי' נמי לכם להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה בו תורה והכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג והכל מודים בפורים דבעי' נמי לכם משום דכתיב ימי משתה ושמחה. ובירוש' אמרי' דתשובות אחרות היה לו לר' יהושע וחדא מינייהו נקט. וכתבו תוספו' ז"ל מה ראיה רשות למצוה משמע דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט אסירי לר' אליעזר ומודי בהו לר' יהושע והקשה ר"ש הכהן ז"ל דבפ' תולין אמרי' דר"א עדיפא מדר' יהודה ושרי אפי' מכשירין דאפשר מעי"ט ותירץ לו ר"י דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי ע"כ:
הזאה תוכיח: פי' הרמב"ם ז"ל רוצה באמרו הזאה הזיית מי חטאת המחוייבת לטמא מת בשלישי ושביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחול שביעי שלו יום שלשה עשר והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב ק"פ ור"א סבר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל מעליו ק"פ כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י"ד והוזה עליו וטבל אסור להקריב פסח כמו שיתבאר ע"כ. ומ"ש כמו שיתבאר קאי אמה שביאר בפירקין דלקמן סי' ו' ורוצה לומר שאע"פ שר"ע מודה לו שאע"פ שיטבול יום י"ד מטומאת מת ויזה עליו ואעפ"כ אינו יכול לאכול ק"פ לאורתא הואיל ובשעת הקרבה לא חזי אעפ"כ ס"ל לר"ע דאין מזין עליו ביום י"ג שהוא שבת:
ור"ע ז"ל בכאן נקט לישנא דברייתא דבגמ' ועיין בפירושו ז"ל לקמן פ' האשה סימן ה'. גמ' ותניא א"ר אליעזר אם דחי מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת אע"ג דכבר אתעביד ליה צורך גבוה כדתנן ומיחוי קרביו והקטר חלביו לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה א"ל ר"ע. מה אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת שהרי דחתה שחיטה את השבת והואיל וניתן להדחות כבר לא גזרו בה שוב על שבות הצריך תאמר ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת שלא דחתה עדיין שחיטה את השבת:
השיב ר' עקיבא הזאה תוכיח וכו': גמ' תניא א"ל ר"א לר"ע בשחיטה השבתני דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חלוף וכו' ובאת לעקור את מה שכתוב בתורה במועדו ויודע היית שאין זה ק"ו בשחיטה תהא מיתתו וכו' א"ל רבי אל תכפירני בשעת הדין פי' בשעה זו שאנו דנין עליה דכך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה את השבת ולכך דנתי ק"ו זה לפניך אע"פ שאינו כדאי אלא כדי שתשים אל לבך אחרי שבא זה לדון שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא לי' דלא דחייא ומתוך כך תזכור מה שלמדתני דר"א גמריה אתעקר ליה ור"ע מהדר לאדכוריה ולא קאמ' ליה בהדיא דסבר לאו אורח ארעא וטעמא דהזאה לא דחי שבת גזרה שמא יטלנה ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים (הגהה ואע"ג דאפי' בחול נמי ליכא למיחש שמא יעבירנה ד' אמות דהלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים יש לחוש שמא יעבירנה בכלי אבנים או כלי גללים דלא מקבלי טומאה מתוספות ז"ל): ואע"ג דר"א סבר בשבת מכשירי מצוה דוחין את השבת ה"מ היכא דגברא גופיה חזי כגון להביא אזמל דרך ר"ה שכבר התינוק ראוי למול אבל היכא דגברא לא חזי כגון האי לא רמיא חיובא עליה ואין אלו מכשירי מצוה:
בפי' ר"ע ז"ל דפשיטא לי דהזאה לא מעכבא וילפי' בק"ו מינה לשחיטה שלא תעכב ע"כ. אמר המלקט הן אמת שכן הוא הלשון בגמ' בפי' רש"י ז"ל אמנם נלע"ד להגיה דהזאה לא דחיא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שלא תדחה. ואע"פ שכבר אפשר ליישב לשון רש"י ז"ל כך דוחק הוא אם לא נגיה ורש"ל ז"ל מצאתי שהגיה דהזאה מעכב וכו' לשחיטה שתעכב ע"כ וכן הגיה ג"כ הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וכן בתוספת יום טוב והיא היא או חילוף בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ו:)
בין הערבים במועדו: נראה דמלות בין הערבים טעות אע"פ שבכל הספרים איתנהו וגם בירושלמי ואם הוא קרא דכתיב בין הערבים תעשו אותו במועדו קשה דרש"י ז"ל לא נקט בפירושו ז"ל רק קרא דלעיל מיניה דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפי' אי הוה ההוא קרא מה לו צורך לתנא להזכיר בין הערבים וכן בתוס' בדבור המתחיל ומה שחיטה שבדף ס"ח ע"ב לא הזכירו בסופו מלת בין הערבים וכן הגיה בתוס' י"ט:
כלל א"ר עקיבא: מפורש בשבת הובאה בתוס' פ"ק דיומא דף י"ג ודפ' ב"ש דזבחים דף מ"ג:
כל מלאכה שאפשר לה להעשות מע"ש: כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו:
אימתי מביאין עמו חגיגה וכו': ע"ס סי' ד' פ' עשירי דהל' ק"פ סי' י"ב י"ג ובפ"א דהלכות חגיגה סי' ח' ותוס' פ"ק דחגיגה דף ח'. וחגיגה זו נקראת חגיגת י"ד ורשות היא ואינה חובה דאי ס"ד חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה וכתבו תו' ז"ל דלבן תימא ותנא אחרינא דאית להו דחגיגת י"ד דאורייתא דחייא שבת. ובגמ' מאי תנא לעיל דקתני חגיגה ומשני תני הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דלא דחו שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת אפי' שחיטה דילה. ונראה דבזה מדוקדק שפיר מלת אימתי אע"פ שלא הוזכרה החגיגה למעלה דה"ק יש לו רשות להביא עם הפסח חגיגה:
בזמן שהוא בא בטהרה: דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא לא שבת ולא טומאה והוכיחו תוס' ז"ל דפלוגתא דתנאי איכא דאית מאן דס"ל דחגיגת י"ד מן התורה ואית מאן דס"ל דאינה אלא מדרבנן:
ובמועט: אומר ריב"א דמשמע בירוש' דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזרה משום שבירת העצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן תוס' ז"ל. ועיין במ"ש לקמן פ' בתרא סוף סי' ו':
ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה: גמ' לפי שיטת רש"י ז"ל (הגהה פי' דאילו לפי' התוס' אינהו מפרשי מילתיה דבן דורתאי בחגיגת ט"ו שהיא חובה לכ"ע דאילו חגיגת י"ד לא מיירי בה קרא ולאו דאורייתא לדעת בן דורתאי): תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום רחוק לירושלם שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקסבר חגיגה די"ד דוחה את השבת ואפי' במרובה אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנים גדולים ולא אמרו להם לישראל שחגיגה דוחה שבת. וטעמא דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח כלומר דקרייה פסח דהוי דינה כפסח שדוחה את השבת ועיקר קרא אתא לרבנן ללמד שיהא מותר פסק לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן דהיינו שלמים. וחגיגה דאינה דוחה את השבת לרבנן ילפי' לה מדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דהאי קרא בחג הסוכות כתיב דתשלומין דידיה כל שמנה הלכך שמנה הוו אלא לאו ש"מ אין לך חגיגה שדוחה שבת הלכך לא משכחת שמנה לעולם. ונלע"ד דאפשר דמשום דבן דורתאי ס"ל דחגיגה באה אפי' בשבת ואפי' במרובה מש"ה שינה התנא לשונו בסיפא וסמך מלת מרובה לשבת לרמוז לנו דבהני תרתי הוא דמתני' דלא כבן דורתאי ומיהו ברישא נקט טהרה גבי חול משום דשניהם שייכי בכל הקהל או ברובם משא"כ במועט דלא שייך אלא לאותה חבורה או לאותם חבורות או אפשר דברישא כיון שמלת טהרה עדיפא ממלת מועט נקטה ברישא ובסיפא כיון שמלת מרובה עדיפא ממלת טומאה נקטה ברישא דלעולם פתח דבריך יאיר. ולשון הרמב"ם ז"ל שם אימתי מביאין עמו חגיגה זו בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט אבל אם חל יום י"ד להיות בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובין אין מביאין עמו חגיגה ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד ע"כ:
חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הכבשים וכו': כולה מתני' דלא כבן תימא דתניא חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח באה מן הצאן ולא מן הבקר מן הזכרים ולא מן הנקבות בת שנתה ולא בת שתי שנים ואינה נאכלת אלא ליום ולילה ואינה נאכלת אלא צלי ואינה נאכלת אלא למנוייו והאי סברא דאינה נאכלת אלא ליום ולילה סברא דבן תימא הוא דהכי שמעי' ליה דאמ' בהדיא בברייתא אחריתי ש"מ כולהו מילתי דפסח איתנייהו בחגיגה לבן תימא ולענין שבירת עצם בחגיגה לבן תימא בעיא בגמ' ולא אפשיטא. ובמשנתו של החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מצאתי מחוק מלות ולילה אחת מן המשנה אכן הדין אמת הוא שנאכלת לשני ימים ולילה אחד וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם ביד ולא כמו שהקשו תוס' ז"ל בדף ע"א בדבור המתחיל והאיך כוליה קרא שהקשו דתאכל לשני ימים ושני לילות לפי ראיית אותו פסוק דמוקמינן ליה בחגיגת י"ד ונלע"ד דמש"ה קתני מן הצאן ומן הבקר והדר תני מן הכבשים ומן העזים אע"ג דהיינו צאן היינו כבשים ועזים לאשמועי' דאע"ג דלכאורה שפיר טפי שלא להביא חגיגת י"ד רק מן הבקר דילמא מישתלי ומיערב ליה החגיגה בקרבן פסח וצלי לה ואתי למיכל ק"פ קודם חגיגה או לשבר בו עצמות קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן ויכול להביאה גם מן הכבשים ומן העזים כלומ' אע"ג דבפסח כתיב ביה מן הכבשים ומן העזים תקחו אפ"ה גם החגיגה יכול להביאה מאותו המין ואפי' בן שנה ולא חיישי' דילמא מיערב ליה וי"ס דגרסי ברישא מן הבקר והדר ומן הצאן מן הכבשים ומן העזים מדוקדק הוא במה שכתבנו כלומר אה"נ שאם מוצא להביאה מן הבקר עדיף שפיר טפי ומ"מ גם לכתחלה יכול להביאה מן הכבשים ומן העזים כמו שכתבנו:
ונאכלת לשני ימים ולילה אחד: הא דלא תני נמי ונאכלת אפי' שלא למנוייה ובין צלויה ובין מבושלת משום דקאי אפסח דתנן ביה הפסח אינו נאכל אלא בלילה אינו נאכל אלא עד חצות אינו נאכל אלא למנוייו וכו' וקאמר השתא אבל חגיגה הבאה עמו נאכלת אפי' לשני ימים ולילה אחד כשלמים והשאר מובן ממילא דאינה כפסח וריש מילתא נקט דהוי אפכא מפסח וה"ה לכולהו שארא והוי כמו וכוליה כך נלע"ד:
הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת: צ"ע מאי מלת עליו דקתני. ובגמ' במאי עסקינן אילימא בטועה מדקתני חייב אלמא פסול הוא א"כ ש"מ עקירה בטעות שלא נתכוון לעקור שם פסח ממנו הויא עקירה כעוקר מדעת ופלוגתא היא בהתכלת אלא בעוקר אימא סיפא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינם ראויין חייב ואם ראויין הן ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואי בעוקר מה לי ראויין מה לי שאינם ראויין עוקר לאו טועה בדבר מצוה הוא ואמאי פטר ליה ר' יהושע בראויין והלא לא טעה בו שאינו פסח אלא פשיטא בטועה רישא בעוקר וסיפא בטועה א"ר אבין און רישא בעוקר וסיפא בטועה ור' אליעזר לא שאני ליה בין עוקר לטועה דלית ליה טועה בדבר מצוה פטור הלכך ק"ו גמור הוא ור' יהושע ה"ק ליה לדידי ל"ד דרישא בעוקר ואפי' אי הוה משנה שמו לדבר המותר נמי הוה חייב כיון שהוא עוקר וסיפא בטועה לדידך דלא שאני לך בין עוקר לטועה לא אם אמרת בפסח ששנהו לדבר האסור וכו'. וכתבו תוס' בשם רשב"ם ז"ל מכח קושיא דה"פ דה"ק ר' יהושע לר"א נהי דלא שאני לך בין עוקר לטועה דלדידך אפי' טועה חייב מ"מ יש לחלק דרישא תרתי לגריעותא עוקר ולדבר האסור וסיפא תרתי לטיבותא דטועה ולדבר המותר וביד פ' שני דהלכות שגגות סי' י"א י"ב:
ושאר כל הזבחים וכו': תוס' ר"פ הנחנקין:
ור' יהושע פוטר: דהא כל הזבחים שנזבחי שלא לשמן כשרים ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר' יהושע בפי' תמיד נשחט בגמ' בברייתא דף ס"ב ובזבחים פ"ק דף י"א:
אם אינם ראויין חייב: כצ"ל:
א"ל ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו שהן מותרין לשמן והשוחט לשמן בשבת חייב: גרסי' והפירוש השוחט שאר זבחים לשם אימורי צבור חייב והה"נ פסח לשמן דאימורי צבור דחייב לר' אליעזר בין בעוקר בין בטועה ולר' יהושע דוקא בעוקר ובכלל מה ששנינו ברישא הפסח ששחטו שלא לשמו חייב הוי דשלא לשמו כולל הוא בין לדבר המותר בין לדבר האסור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ובגמ' בעי מאן תנא דשאני ליה בין ראויין לשאינם ראויין דקתני תנא דמתני' אם אינם ראויין חייב ואם ראויין הן וכו' ומשני ר"ש היא דתניא אחד הזבחים הראויין ואחד הזבחים שאינם ראויין וכן השוחט לשם אימורי צבור פטור דברי ר"מ רש"א לא נחלקו ר"א ור' יהושע על שאינם ראויין שחייב ועל מה נחלקו על הראויין שר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר. אמר רב ביבי א"ר אלעזר פוטר היה ר"מ אפי' עגל של זבחי שלמים ששחטן לשם הפסח דסד"א דליכא דטעי ביה קמ"ל דאגב דטריד ביה בהאי עגל של זבחי שלמים מזמן הפרשתו להקריבו טעי ופשיט רב נחמן לרבא בגמ' דאפי' חולין לשם פסח נמי פטר ר"מ דמחלפי חולין בקדשים ויכול לומר טעיתי וסבור הייתי שהן קדשים ומודה היה בבעלי מומין דהא לא מחלפי בעלי מומין בקדשים ואינו יכול לומר טעיתי וכסבור הייתי שהן קדשים ומש"ה חייב:
לא אם אמרת באימורי צבור שיש להם קצבה: בגמ' פריך למימרא דכל היכא דאית ליה קצבה מחייב ליה ר' יהושע והרי תינוקות דיש להם קצבה ותנן בפ' ר"א דמילה מי שיש לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב אחד למול בע"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע"ש בשבת ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואע"ג דחלל שבת ועשה שלא כדת מ"מ מצות מילה קיים והכא נמי אע"ג דאית להו קצבה ליפטר דמ"מ עשה מצוה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וזה שמצא זבח בעזרה ושחט לשם אימורי צבור כשר לזבחו הראשון. ומשני הב"ע כגון שקדם ומל את של ע"ש בשבת בשעה שמל את זה עדיין שניהם עומדין דמש"ה פטור דטרוד היה באחד מהן דיודע הוא שהיום חובת האחד עליו ומתני' כגון שקדם ושחטינהו לאימורי צבור דהשתא לא היה טרוד ועסוק בשחיטתן ור"מ אומר אף השוחט לשם אימורי צבור פטור ואע"ג דקדים ושחטינהו לאימורי צבור ברישא ובגמ' מקשי נמי דר"מ אדר"מ מההיא ברייתא דתני ר' חייא אומר היה ר"מ לא נחלקו ר"א ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול ע"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע"ש בשבת דחייב על מה נחלקו על שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת דר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר וס"ד דברישא מחייב ר"מ כשמל את שניהם על ידי ששניהם כבר הגיע זמנם ועל של שבת תחלה שזמנו היום ואח"כ מל את של אתמול ואע"ג דעשה מצוה כיון דלא רמיא טרדא עליה בתר דמהליה לא טועה בדבר מצוה הוא וסיפא פטור משום דטריד בשל שבת והוחלף לו של מחר דהא ודאי לא קאמר שמל את שניהם דהא ליכא דטעי בהכי אלמא היכא דלא טריד האידנא לר"מ חייב ומשני ותסברא דטעמא מש"ה הוא השתא סיפא דלא עביד מצוה דעדיין לא הגיע זמנו פטור רישא דעבד מצוה מיחייב אלא אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון שנתחלף לו אתמול של שבת בע"ש ומלו בע"ש ועדיין לא נודע טעותו וסבר שזה העומד של שבת הוא ואע"ג דטריד ביה דרמיה מצוה עליה כפי מחשבתו וגם עשה מצוה אפ"ה חייב משום דלא ניתנה שבת לידחות אצלו וסיפא ניתנה שבת לידחות אצלו בשל שבת וטעה בדבר מצוה פטור ואפי' לא עשה מצוה לר"מ פטור והשוחט לשם אימורי צבור ניתנה שבת לידחות אצל קרבן ואע"ג דקדים שחטינהו לאמורי צבור הרי שכח וע"י שטרוד בזבח זה בימים שעברו ויודע שזבח זה עומד ליקרב נבהל ושכח שכבר נשחטו אימורי צבור ושחטן לשמן ואע"ג דהכא נמי ניתנה שבת לידחות אצל תינוקות דעלמא לגבי האי גברא מיהא לא אתיהיב:
שחטו שלא לאוכליו וכו':
חייב: גמ' פשיטא כיון דהתם פ' תמיד נשחט אשמעי' דפסול הכא חייב ומאי דאשמועי' התם דכשר הכא פטור (הגהה פי' רש"י ז"ל פשיטא כיון דהתם בתמיד נשחט תנן דפסח שלא לשמו פסול ע"כ וחפשתי ברש"ל ז"ל וגם בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ואין מי שיגיה וגם כלל לא ראיתי מי שדבר בו משמע שאינו מוטעה ודוחק לומר דהוי כמו וכו' משום דשלא לשמו נמי קתני התם לפסולא ברישא והדר קתני דשלא לאוכליו ושלא למנוייו נמי פסול וקאי קושיית התלמוד אכולהו דקתני התם לפסולא או להכשרא. ונלע"ד שיתורץ בשנקשה קושיא אחת בגמ' דלמה לא שאלה זו הקושיא ארישא דקתני השוחט את הפסח שלא לשמו בשבת חייב ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל לומר דאה"נ דעיקר פירכיה נמי היא מההיא דרישא דשלא לשמו אלא משום דברישא דשלא לשמו אשתכח ליה קושיא יותר עצומה דמשמע דקשה רישא אסיפא דפלוגתייהו דר"א ור' יהושע והוכרח לאוקמינהו רישא בעוקר וסיפא בטועה כדכתיבנא הדר פריך האי קושיא דפשיטא שאינה כ"כ חזקה אסיפא אבל הה"נ דקאי גם ארישא דשלא לשמו. ועוד אפשר לומר דמש"ה נקט רש"י ז"ל שלא לשמו משום שהיא מלה כוללת פסול שנוי קדש ופסול שנוי בעלים דהיינו שלא למנוייו כלומר שמתחלה כשהקשה התלמוד פשיטא קאי אכל מין שנוי כך נלע"ד). אלא איידי דתנא שחטו שלא לשמו בשבת תנא נמי שלא לאוכליו והיא גופה איבעי ליה למיתני משום דקבעי לאיפלוגא ר"א ור' יהושע ובעי בגמ' לדברי האומר מקלקל בחבורה בשבת פטור שאטו שלא לאוכליו דקתני מתני' חייב מה תיקן הא פסליה ומשני תיקן דאם עלו לא ירדו דכל הקרבנות שנפסלו בעזרה תנן במסכת זבחים אם עלו למזבח אימוריהן להקטיר לא ירדו ומשמע לע"ד דה"ה דלבבא דלעיל דשחטו לפסח שלא לשמו בשבת דטעמא דחייב הוי נמי משום דתיקן לענין דאם עלו לא ירדו כמו שכתבתי בהגהה:
למולים ולערלים וכו': עיין במ"ש לעיל פרק תמיד נשחט סי' ג':
שחטו ונמצא בעל מום חייב: מה תיקן ומשני הכא נמי תקן דאם עלי לא ירדו דבדוקין שבעין מיירי ואליבא דר"ע דאמר התם בזבחים דאם עלו לא ירדו:
שחטה ונמצא טרפה בסתר פטור: הא בגלוי חייב ומה תיקן ומשני הכא נמי תיקן להוציא מידי נבלה פי' מלטמא וכתבו תוס' ז"ל ונמצא טרפה בסתר תימא לר"י אמאי פטור והלא לא עשה מצוה ומתני' אוקימנא כר"ש דמחייב אפי' לר' יהושע היכא דלא עשה מצוה וליכא למימר דהכא פטור משום דחשבינן ליה אנוס דע"כ לאו מטעם אנוס פטר ליה אלא משום דטעה בדבר מצוה כדמוכח בגמ' דפריך אי ר' אליעזר חטאת נמי מחייב דהא לית ליה טעה בדבר מצוה פטור ותירץ ר"י דכל זה מדברי ר"מ ע"כ. ויש מביאין ראיה ממתני' לומר שגם במקדש היו בידקי' ריאת הקרבן מן הסרכות כמו שאנו בודקין בחולין מדקתני ונמצא טרפה בסתר ואינה ראיה כלל דיש לדחות דהיינו דוקא בנמצא נקב ממש בריאה או שום טרפות במוח או בשאר אברים הפנימיים אבל בסרכא בעלמא דילמא לא היו פוסלין הקרבן כיון שאין בדיקת הריאה אלא מדרבנן. אמנם ראיתי בשאלות ותשובות דהריב"ש ז"ל בסימן קס"ג שכתב בסוף אותו סימן וז"ל והראיות שהבאת מלשונות הרמב"ם ז"ל אין משם ראיה אלא שאם נמצאת הבהמה טרפה שהקרבן פסול אבל שהיו בודקי' בריאה מפני חשש הסרכות טרם שיקריבו הקרבן כמו שאנו בודקי' בחולין לכתחלה אין מאותן הלשונות ראיה אבל אין ספק שכמו שאנו בודקין לחולין לכתחלה מדרבנן לפי שיש לחוש למיעוט המצוי כך היו בודקין לכתחלה בכל הקרבנות בין אותם שנאכלים ויש בהן חלק לכהנים ולבעלים בין אותן שאין לכהנים חלק בהן אלא כולן לבעלים זולתי האימורין שקריבין למזבח בין אותם שאינם נאכלין והן כליל לאשים מפני חשש הסרכות שהן מצויות כדי שלא יקריבו פסול לגבוה שאין להקל בקרבן יותר מן החולין ואע"פ שאין זה אלא לכתחלה מדרבנן עכ"ל ז"ל בקצור:
שחטו ונודע שמשכו הבעלים וכו': פי' והוא שחטו לשם פסח בהדיא או אפי' סתמא דרב ס"ל דלשלמים קאי בלא עקירה וה"ל שחט שלמים לשם פסח: ובגמ' תני עלה בחול כה"ג ישרף מיד הואיל ויכול לשרפו ואין צריך להמתין עד שתעובר צורתו ומוקמי' לה בגמ' כר' יוסי בן חוני דאמר בפ"ק דזבחים הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין ובפטור ס"ל כר' יהושע דלר"א חייב חטאת הוי נמי כיון ששחטו בשבת דהא לית ליה טועה בדבר מצוה פטור:
או שֶׁנִטְמְאו: המ"ם מצאתי שנקדה הר"מ דילונזאנו ז"ל בשבא:
מפני ששחט ברשות: גמ' תניא ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אם יש שהות ביום לידע אם משכו הבעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו חייב וישרף אחר י"ט ואפי' נשחט ביו"ט שלא חל בשבת צריך שתעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. ובירוש' איכא מאן דמוקי למתני' כר' יהודה דתנן לקמן פ"ח אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר אבל אם נשאר בלא בעלים לגמרי תו לא חזי לפסח אליבא דכ"ע. וביד ספ"א דהל' ק"פ ובפ"ד סי' ג' ובפ' שני דהלכות שגגות סי' י' י"ג. משמע מלשונו אשר שם דמפני ששחט ברשות קאי נמי אנמצא טרפה בסתר ותימא אמאי לא ערבינהו ונראה דמשום דקתני ברישא ונמצא בעל מום וה"ה טרפה גלויה דכוותה דדמי ממש לבעל מום תנא נמי נגדיי שלו דהיינו אבל טרפה בסתר פטור ועוד אפשר לומר דמשום דטעמא דבעל מום או טרפה בגלוי חייב מפני שתיקן כדכתיבנא מש"ה פלגינהו א"נ מן הטעם שכתבתי בשם תוס' ז"ל מש"ה פלגינהו לרמוז לנו דעד טרפה בסתר הוי דברי ר' מאיר: