פני יהושע/שבת/פרק יא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צו עמוד אעריכה

הזורק פרק יא

במשנה הזורק מרה"י לרה"ר וכו' היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים. משמע מכולה סוגיא דלקמן ומפרש"י ותוס' דשמעתין ולעיל בפ"ק דף ד' דלענין זורק ומושיט למעלה מעשרה איירי וכבר כתבתי לעיל בפ"ק ובפרק המצניע דף צ"ד דלכאורה יש לתמוה כיון דלמעלה מי' פשיטא לן טובא דמקום פטור הוא א"כ מאי מהני האי טעמא דקאמר שכך היתה עבודת הלוים ומש"ה מחייב משום דהוי בעבודת המשכן דאטו מי לא אשכחן נמי במשכן ענין הוצאה וזריקה מרשות היחיד לרשות היחיד אחר או לכרמלית או למקום פטור וכה"ג במעביר אפ"ה פטור כיון דלא הוי מלאכה כלל בענין זה וא"כ ה"נ דכוותיה וכתבתי שם ליישב דשאני הכא במושיט כיון דלא אשכחן בעבודת הלוים בבני מררי שהיא מעבודת משא מלאכה אחרת כ"א מלאכת הושטת הקרשים מעגלה לבד אלמא דהושטה מיקרי מלאכה משום הכי תו ליכא לחלק בין למטה מי' או למעלה מי' דלא דמי למוציא ומעביר דאמרינן דלמעלה מי' מקום פטור הוא משום דעיקר תשמישי אדם ברה"ר בהוצאה והעברה אינו אלא למטה מי' כשמוציאו בידיו או בתוך חיקו מה שא"כ לענין הושטה הוי איפכא דעיקר הושטה היינו ממקום נמוך לגבוה או איפכא ומשום דהוי נמי במשכן מש"ה חייב כן נ"ל ועי' מ"ש תוס' בזה בפ"ק דף ד' בד"ה ור"ע סבר ובחידושינו שם ועיין עוד לקמן בדף הסמוך בהא דבעא רבה ודו"ק:


דף צו עמוד בעריכה

בגמרא מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו משה וכו' ע"ס הסוגיא. ולכאורה יש לתמוה טובא בזו הסוגיא חדא דמאי שייך הך קושיא דהוצאה גופא למשנתינו בהא דקאמר מכדי זריקה דלעיל בריש מכילתין דקתני יציאות השבת שתי' שהן ד' ובפ' כלל גדול במשנה דאבות מלאכות דקחשיב התם המוציא מרשות לרשות באבות מלאכות הו"ל לאקשויי היכא כתיבא כיון דמלאכה גרועה היא וכמ"ש תוספות כאן ועוד דמאי מקשה היכא כתיבא הא כתיב להדיא בפרשת המן אל יצא איש ממקומו ומוקמינן לה להוצאה ומלבד מה שהקשו בתוס' על נוסחת הגמרא שלפנינו דמקשה וממאי דבשבת קאי ומשני דילפינן בג"ש וכתבו התוס' דאפילו אי בחול קאי מצינן שפיר למילף דהא קרייה רחמנא מלאכה וא"כ ג"ש ל"ל ועוד מקשין העולם בהא דקאמר וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ותיפוק ליה דאפילו אי בשבת קאי נמי מצינן למימר דלאו משום דהוצאה מלאכת איסור היא אלא משום דשלימא עבידתא והנראה לענ"ד בזה ליישב כל הקושיות ולקיים כל הנוסחאות של הגמרא שלפנינו והיינו ע"פ מה שכתבו התוס' בריש שבועות דעיקר הוצאה היינו שהאדם עצמו מוציא לרה"ר פירות או חפץ שבידו וכ"כ בריש מכילתין דהיינו משום דקרא אל יצא דכתיב גבי מן בכה"ג איירי אבל כשאדם עומד במקומו אלא שמכניס ומוציא הכלי או החפץ בידו מרשות לרשות ליכא למילף מהאי קרא וא"כ לפ"ז מהאי טעמא גופא לא הוי מצי לאקשויי הך קושיא על הא דקתני בפרק כלל גדול המוציא מרשות לרשות דאפשר דאיירי בעיקר הוצאה ממש דאיירי ביה קרא דאל יצא ולעיל בריש מכילתין דקתני להדיא דפשט העני את ידו לפנים חייב אף ע"ג דכה"ג לאו מעיקר הוצאה הוא שהרי העני עומד במקומו אלא דאפ"ה לא שייך לאקשויי היכא כתיבא דאפשר דכל דיני הוצאה הילכתא גמירי לה כדמסקינן בסמוך לענין מעביר ד' אמות ברה"ר משא"כ מתניתין דהכא דקתני הזורק מרה"י לרה"ר שהאדם עומד במקומו וזורק החפץ ברשות אחר אפ"ה חייב והיינו ע"כ משום דתולדה דהוצאה היא כמו שפירש"י וא"כ מקשה שפיר הוצאה גופה כה"ג שהאדם עומד במקומו היכא כתיבא כיון דלא מצינן למילף מקרא דאל יצא כדפרישית וממילא דליכא למימר נמי דהוצאה גופה הלכתא גמירי לה אפילו בכה"ג דאכתי תקשי אזריקה אמאי מחייב דכל מידי דאתיא מהילכתא לא שייך למימר דאית ליה אבות ותולדות אע"ג דדמי לה דהא אפילו ק"ו לא ילפינן מהילכתא כ"ש במאי דלא דמי לגמרי כל כך כדמוכח בכמה דוכתי ועל זה משני רבי יוחנן שפיר דילפינן לה מקרא דויצו משה וכו' וקאמר לא תפיקו וכיון דלעיקר הוצאה ממש שאדם עצמו יוצא ממקומו עם החפץ בלא"ה שפיר שמעינן לה מקרא דאל יצא דכתיב במן ועל זה לא הוצרך משה להזהירן במשכן אע"כ דעיקר אזהרה במשכן היינו לאסור הוצאה בכל ענין אפילו לעמוד ברה"י ולמסור ליד הגיזבר העומד ברה"ר כדאיתא להדיא בירושלמי בריש מכילתין וא"כ ע"ז מקשה הש"ס שפיר ממאי דבשבת הוי קאי דמש"ה פשיטא לרבי יוחנן דאיירי אפילו בהוצאה כה"ג וקרייה רחמנא מלאכה כדכתיב אל יעשה עוד מלאכה כמו שכתב רבינו חננאל דילמא בחול הוי קאי ומשום דשלימא עבידתא וא"כ הא דקרי' רחמנא מלאכה היינו משום דבהוצאה גמורה איירי שאדם עצמו יוצא מרשות לרשות עם החפץ כדרך רוב המוציאין ומתנדבים למשכן דבכה"ג ודאי מלאכה מיקרי ואסור בשבת מקרא דאל יצא נמצא לפ"ז אי האי קרא דויצו משה ויעבירו הוי בשבת תו לא הוי מצי לאקשויי דלמא משום דשלימ' עבידתא דאכתי לא הוי צריך להכריז ולהזהירן שאל יביאו עוד נדבה דבלא"ה ימנעו להביא משום איסור שבת אע"כ הוי מוקמינן להוצאה בכה"ג שאדם עומד במקומו וא"כ ממילא דאפ"ה קרייה רחמנא מלאכה וממילא דאסור נמי משום איסור שבת והיינו דמקשה דלמא בחול הוי קאי ובעיקר הוצאה איירי כנ"ל נכון כפתור ופרח ודוק היטב:


דף צז עמוד אעריכה

פיסקא מרה"י לרה"י וכו' בעי רבה למטה מי' פליגי וכו' אבל למעלה מי' דברי הכל פטור או דלמא למעלה מי' פליגי וכו' אבל למטה מי' ד"ה חייב. כבר הארכתי בזה בריש מכילתין דף ד' בסוגיית הגמרא ובפרש"י והתוס' ע"ש וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לפמ"ש התוס' שם בריש מכילתין דאי ילפינן זורק ממושיט אפילו למטה מי' נמי שייך הך ילפותא אע"ג דלא אשכחן במשכן כה"ג הושטה למטה מי' א"כ למאי דקמיבעי' ליה לרבה טפי הו"ל למבעי ולמימר דרבנן ור"ע פליגי בין למטה מי' ובין למעלה מי' כדמשמע פשטא דמתניתין דקתני רישא רה"י ורה"י ורה"ר באמצע וסתם רה"ר היינו למטה מי' דאין רה"ר למעלה מי' ואפ"ה מחייב ר"ע משום דיליף זורק ממושיט דאפילו למעלה מי' חייב כ"ש למטה מי' וחכמים פוטרין בתרווייהו ובהכי א"ש הא דקתני במתניתין כיצד שני גזוזטראות משא"כ השתא דמיבעי ליה לרבה בהנך גווני צריך לומר דרבה בהא גופא מספקא ליה אי גרסינן כיצד במתניתין או לא כמ"ש התוספות בריש פירקין בשם הירושלמי וזה דוחק גדול דסוגיא כה"ג לא אשכחן ובשלמא אם נאמר דלמטה מי' לא שייך למילף זורק ממושיט כיון דמושיט גופא לא הוי במשכן למטה מי' ובהוצאה דמלאכה גרועה היא אין לחייבו אלא במאי דהוי במשכן א"כ הוי א"ש דלית לן למימר דפליגי בתרתי למעלה מי' בזורק ממושיט ולמטה מי' בקלוטה כמי שהונחה דלא ניחא לן לאפושי פלוגתא דר"ע ורבנן בתרי טעמי משא"כ לסברת התוס' לעיל דילפותא דזורק ממושיט שייך נמי אפילו למטה מי' הדרא קושיא לדוכתא וליכא למימר דרבה לטעמיה דמוקי לעיל מתניתין דריש מכילתין כר"ע וא"כ ע" כ טעמא דר"ע משום קלוטה דאל"כ הוי מתניתין דלא כמאן דאכתי היא גופא תיקשי דמה"ת נאמר דטעמא דר"ע משום קלוטה כיון דאיכא למימר דטעמא דידיה נמי משום דילפינן זורק ממושיט אף למטה מיו"ד ולפי זה על כרחך הא דמוקי רבה בריש מכילתין מתניתין כרבי עקיבא היינו כדמסקינן לעיל דדוקא לבתר דאיפשיטא ליה דטעמא דרבי עקיבא משום קלוטה כי היכי דפשיט רב המנונא לרב חסדא בסמוך אבל מקמי דאיפשיטא ליה טפי הוי ליה למיבעי ולמימר דבין למטה מי' ובין למעלה מי' פליגי בטעמא דזורק ממושיט כמשמעות לשון המשנה כדפרישית ולפ"ז לא יתכנו שני התירוצים שכתבו התוס' בשם ר"י שם בריש מכילתין בד"ה דאמרינן קלוטה ע"ש כיון דאדרבה עיקר האיבעיא שייך טפי בהכי לענין אי ילפינן זורק ממושיט. ונראה לי ליישב דהא דלא מבעיא ליה לרבה בהכי היינו משום דאכתי לא נפקא מיניה מידי אליבא דהלכתא דהא מסתמא קי"ל כרבנן לגבי דר"ע וא"כ אינהו פטרו בתרוויהו מש"ה ניחא ליה למיבעי בהאי צדדא דאיכא למימר דלמעלה מי' ד"ה חייב משום דאמרינן קלוטה משא"כ אם נאמר דלמטה מי' בלחוד פליגי ובקלוטה א"כ אפילו את"ל דרבה לעולם משמע ליה לאוקמי מתניתין דריש מכילתין דלא בעינן ד' על ד' משום דאמרינן קלוטה אפ"ה הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת בחד מסכתא דאין הלכה כסתם אלא כרבנן דמתני' דהכא דפטרי כנ"ל נכון לפי שיטת התוס', מיהו לפמ"ש לעיל בריש מכילתין באריכות ע"ש א"ש טפי סוגיא דהכא ודוק היטב:

שם אמר רב יוסף הא מילתא וכו' ופשטה לה רב המנונא מהא וכו' ובמאי אילימא במעביר למטה מיו"ד הוא דמחייב למעלה מיו”ד לא מחייב הא אמר ר"א המוציא משאוי כו'. הא דלא קשיא ליה באוקימתא דמעביר אלא מדיוקא דלמעלה מיו”ד ולא קשיא ליה בפשיטות אילימא במעביר למטה מיו"ד אמאי פטרו רבנן היינו משום דאיכא לאוקמי פלוגתייהו דר"ע ורבנן במעביר בפלוגתא דבן עזאי ורבנן לעיל בריש מכילתין דף ה' ע"ב אי מהלך כעומד דמי או לא וא"כ ה"נ ר"ע כבן עזאי דמהלך כעומד דמי משום הכי חייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין ע"ש. אלא דאכתי איכא למידק דהא לעיל שם בד"ה בשלמא לבן עזאי כתבו התוס' בשם הירושלמי על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי א"כ איך משכחת הא דמחייב על ד' אמות ברשות הרבים יעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטור ומשני בירושלמי דמשכחת לה בקופץ ובתלמודא דידן לא חשיב לה פירכא למאי דמסקינן לעיל בשמעתין דמעביר ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה וא"כ לפי זה תיקשי ממ"נ מאי מקשי הש"ס הכא בדיוקא דלמעלה מיו”ד מהא דאמר ר"א המוציא משאוי למעלה מיו”ד חייב שכן משא בני קהת ואכתי מי דמי מעביר למוציא דהא ודאי משאוי דבני קהת לאו בקופץ הוי ואם כן משום הכי פטור במעביר למעלה מיו"ד לפי תירוץ הירושלמי וכ"ש למאי דמשמע בתלמודא דידן דמעביר הלכתא גמירי לה א"כ פשיטא דאין לדמות מעביר למוציא לענין למעלה מיו”ד כיון דמעביר לא הוי אלא הלכתא וכמ"ש הרשב"א גופא בחידושיו לעיל בריש מכילתין בפלוגתא דבן עזאי ע"ש. מיהו למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין שם דלקולא לא שייך לומר מהלך כעומד דמי א"כ יש ליישב קצת דנהי דמעביר הלכתא היא אפ"ה לחומרא שפיר סבר ר"ע דמהלך כעומד דמי אפילו למעלה מיו"ד כיון דבמשאוי בני קהת שייך מוציא ומעביר כהדדי אם כן מקשה הש"ס שפיר מדיוקא דלמעלה מיו"ד כן נראה לי נכון ודוק היטב:

שם אלא לאו בזורק ולמטה מיו”ד הוא דמחייב למעלה מיו”ד לא מחייב וכו' ופירש"י דדייק לה מדקתני ברה"ר עצמה וקשיא לי אכתי מאי פשיט רב המנונא הכא דלמעלה מיו”ד לא מחייב דהא שפיר מצינן למימר דר"ע מחייב אפילו למעלה מיו"ד כדמשמע במתניתין למאי דגרסינן כיצד שני גזוזטראות והיינו למעלה מיו"ד מדקתני שכן היתה עבודת המשכן והא דקתני הכי בברייתא ברשות הרבים עצמה היינו להודיען כחן דרבנן דאפילו למטה מיו”ד פטרו כדאמר ר"א בסמוך וליכא למימר דרב המנונא לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דאי משום רבותא דרבנן אכתי לא הוי צריך למיתני ברה"ר עצמה אלא ברה"ר סתמא וממילא ידעינן דהיינו למטה מי' כסתם רה"ר ואפ"ה פטרו רבנן אלא ע"כ משמע ליה לרב המנונא דהא דקתני ברה"ר עצמה היינו לאשמעינן דר"ע גופא לא מחייב אלא דוקא בלמטה מעשרה ולא למעלה מיו”ד אלא דאי אפשר לפרש כן לפמ"ש התוספות לעיל בריש מכילתין דף ד' בשם ר"י בתירוץ השני דאי אית ליה לר"ע קלוטה כמי שהונחה תו לא שייך למילף כלל זורק ממושיט למעלה מיו”ד א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך למיתני ברה"ר עצמה וכ"ש אם נאמר דמושיט שייך בין למטה מיו"ד ובין למעלה מיו”ד א"כ פשיטא דאית לן למימר דלעולם בין למטה מעשרה ובין למעלה מיו”ד פליגי וכולה משום זורק ומושיט דלמעלה מיו”ד בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דמתניתין מדקתני כיצד ולמטה מעשרה מדקתני ברשות הרבים עצמה והיינו נמי להודיעך כחו דאף על גב דלמטה מי' לא הוי במשכן אפ"ה ילפינן זורק ממושיט. מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש דסוף סוף פשיט רב המנונא אליבא דהלכתא דלמאי דקיי"ל כרבנן אפילו למטה מיו”ד פטור דלא אמרינן קלוטה וכ"ש דא"ש למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין דבלא"ה אשכחן דאית ליה לרבי עקיבא קלוטה כמי שהונחה בזבחים פ"י גבי הזאת מי חטאת שהעבירה על גבי אויר תנור טמא עיי"ש. והרבה יש להאריך בסוגיא דשמעתין ע" פ מה שהארכתי לעיל בריש מכילתין והמעיין שם ישכיל ויבין וימצא נחת:

שם ת"ר מרשות הרבים לרשות הרבים ורה"י באמצע וכו' רב ושמואל וכו' דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי ופרש"י מתוך שהוא חושך ומלא הבלא. ולעיל בריש מכילתין ריש דף ה' הוסיף רש"י לפרש בד"ה כמאן דמליא דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו וכו' עיי"ש. ונראה דהתם הוצרך רש"י לפרש כן משום דכל הסוגיא שם היינו לענין אי בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ד' או דבכל שהוא סגי כדבעי רב יוסף לאוקמי במתני' דפשט ידו אליבא דרבי וא"כ לפ"ז למאי דבעי למידחי דלעולם רבי גופא נמי בעי עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' דוקא ולא סגיא בכ"ש והא דמחייב רבי שתים היינו ברה"י מקורה דביתא כמאן דמליא דמי והוי כמלא חפצים לגמרי עד גגו דלפ"ז הוי שפיר עקירה והנחה מע"ג מקום ד' משו"ה לא סגיא ליה לרש"י בהאי טעמא לחוד שמפרש כאן דהא דהוי כמאן דמליא היינו מתוך שהוא חשך ומלא הבלא דנהי דלא חשיב כאויר בעלמא אפ"ה מקום ד' ליכא מה שא"כ בסוגיא דשמעתין דלא נחית כלל להכי אי בעינן מקום ד' על ד' או דבכל שהוא סגי כיון דסוגיא דשמעתין לא מיירי בהנחת כ"ש כלל אלא אי אמרינן קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא או לא ולעולם דהיכא דאיכא הנחה כ"ש מחייב רבי אפילו בשאינה מקורה משו"ה ניחא ליה לרש"י לפרש בפשיטות דהא דהוי כמאן דמליא היינו מתוך שהוא חשך ומלא הבלא אבל בשאינה מקורה דליכא חשך והבלא לא אמרינן דקלוטת אויר כמי שהונחה דמי כן נ"ל נכון וברור בעז"ה בכונת רש"י ובזה יתיישב לנכון סוגיא דשמעתין ודוק היטב ועיין בסמוך:


דף צז עמוד בעריכה

בתוספות בד"ה למימרא דמחייב רבי וכו' הקשה הרב פורת וכו' דלמא הא דמחייב שתים היינו כשנודע לו וחזר ונודע וכו' ואומר ר"י דא"כ לא היה רבי יהודא משמיענו שום חידוש דמחייב שתים וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מעיקרא מאי קשיא ליה להרב פורת כיון דבפשיטות מצינן לתרץ כמו שאור"י ועוד דאי בנודע וחזר ונודע מאי איריא דקתני חייב שתים אפילו ד' וה' ואפילו טובא נמי. והנלענ"ד בזה דקושיית הרב פורת היינו משום דאיכא למימר דודאי עיקר רבותא דרבי דאמר חייב שתים היינו לאשמעי' דחייב משום הוצאה ומשום הכנסה ברה"י מקורה משום דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי ומהני האי טעמא בין לענין עקירה ובין לענין הנחה ומש"ה חייב שתים משום הוצאה ומשום הכנסה והיינו בנודע וחזר ונודע דאי לאו דאשמעינן רבי הך מלתא הו"א דדוקא לענין הנחה מהני האי טעמא דביתא כמאן דמליא דמי ומש"ה חייב משום הוצאה משא"כ לענין עקירה לא מהני האי טעמא דאפשר דבעינן עקירה מע"ג מקום דע"ד דוקא כדמפליג הש"ס להדיא לעיל בריש מכילתין דף ד' ע"ב בין הנחה לעקירה בכה"ג וא"כ לפ"ז לא שייך לחייב משום הכנסה מש"ה קמ"ל רבי דחייב בין משום הוצאה ובין משום הכנסה ברה"י מקורה והיינו בנודע וחזר ונודע דוקא א"כ שפיר הקשה הרב פורת ואפ"ה א"ש הא דאור"י דא"כ לא היה ר"י משמיענו שום חידוש משום דאפשר דר"י סובר כשיטת התוס' דלעיל דף ד' ע"ב בד"ה זרק ונח אליבא דרב יוסף דדוקא לענין קלוטה דר"ע דליכא הנחה כלל כגון ברה"ר או ברה"י שאינו מקורה מש"ה שייך לחלק בין הנחה לעקירה משא"כ למאן דלית ליה קלוטה וסובר דבעינן עקירה והנחה כל שהו תו לא שייך לחלק בין עקירה להנחה א"כ ממילא דכ"ש לענין רה"י מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי לא שייך לחלק בין עקירה להנחה כנ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא אמר ליה רב יוסף מר אהא מתני לה וכו' אנן אדרבי יהודא מתנינן ולא קשיא לן וכו'. לכאורה הסוגיא תמוה דנהי דלא קשיא לה אדר"י מ"מ אמאי דקאמר שמואל נמי להך מלתא דחייב שתים אליבא דרבי אכתי שפיר קשיא ליה לר"ח וליכא למימר דלרב יוסף ליתא להא דר"י אמר שמואל דחייב לרבי שתים דלא אמר ר' יוסףא"ש אלא אליבא דר"י לחוד ולא אליבא דרבי הא ודאי ליתא דהא לעיל בריש מכילתין דף ד' ע"ב קאמר רב יוסף גופא הא מני רבי היא ומסיק הש"ס דהיינו מהך ברייתא גופא דזרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב ומייתי עלה הא דר"י אמר שמואל דמחייב רבי שתים אלמא דלרב יוסף שמואל תרתי מימרא קאמר חדא אליבא דרבי וחדא אליבא דר"י א"כ אכתי קשיא דרבי אדרבי וצ"ע ליישב ובישיבה הארכתי ליישב בכמה גווני ע"פ מה דפרישית בסמוך וע"פ מ"ש בריש מכילתין באריכות דלפ"ז הך מלתא דקושיית הרב פורת ותירוצו של ר"י תליא בשקלא וטריא דריש מכילתין באוקימתא דרב יוסף גופא ובמימרא דרב חסדא דף ז' ע"ב בהא דנעץ קנה ברה"י וכו' ע"ש דלפ"ז ממילא מתיישב סוגיא דשמעתין לנכון דר"ח לטעמיה ורב יוסף לטעמיה וכאן אין להאריך יותר והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:


דף צט עמוד אעריכה

במשנה חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה וכו' ומקשה בגמרא ל"ל למיתני חולית הבור והסלע ליתני הבור והסלע והיינו כפרש"י דפשיטא לן דסלע נקיט לענין גובהו ובור נקיט לענין עומק דנוטל מתוכה ומוציא לרה"ר וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי ס"ד מעיקרא אכתי לא הו"ל למיתני בור כלל דבשלמא סלע איצטריך למיתני דאע"ג דלית ליה ד' מחיצות גמורות כמו בית דומיא דמשכן אפ"ה חייב משום גוד אסיק דהלכתא גמירא לן וכדפרישית בריש מכילתין דף ו' דקתני ברייתא איזהו רה"י וכו' וכן גדר והיינו משום גוד אסיק משא"כ לענין בור שמוציא מתוכה לרה"ר פשיטא דהוי רה"י גמור שמוקף מד' מחיצות גמורות ואפשר דאפ"ה איצטריך למיתני דסד"א דכיון דלא קביעי תשמישתיה כמו בית תו לא הוי דומיא דמשכן שרה"י שלה היה תשמישיה קבוע קמ"ל דאפ"ה חייב וק"ל:

בתוס' בד"ה מסייע ליה לרבי יוחנן וכו' וא"ת ומה צריך למתניתין לאשמעינן הא תנינא חדא זימנא וי"ל דדרך תנא וכו' א"נ מיתורא דמתניתין וכו' והשתא א"ש הא דקתני במתניתין גבוה יו"ד וכו' עס"ה. כבר הארכתי בזה בחידושי גיטין דף י"ד ע"ב בלשון התוספות ד"ה גידוד חמשה ליישב שיטת רש"י והתוספות כל אחד לפי שיטתו ע"ש דממילא רווחא סוגיא דשמעתין בלשון התוספות כאן אלא לפי שאי אפשר לבית המדרש בלא חידוש אבוא לבאר בקצרה במה שנתחדש לי משום דלכאורה קשיא לי טובא דלשון והשתא א"ש שכתבו התוס' אינו מדוקדק דלמאי דמשמע מדבריהם דפשיטא להו דלענין גובה לא מהני צירוף לחייב במניח ע"ג חוליא משום דבכה"ג לא שייך לומר האי ק"ו דלקמן לאחרים עושה מחיצה לעצמו לכ"ש וכמו שכתבו ג"כ להדיא לקמן בד"ה לאחרים א"כ מאי והשתא דקאמרי דבפשיטות אפשטא דלישנא דגמרא הוי מצי לפרש דע"כ האי מצטרפין לענין רחבה איצטריך דאי לענין גובה ובשאין החוליא גבוה עשרה אין לחייב בנותן על גביו והנראה בזה דודאי עיקר מלתא דהחוליא עצמה צריך להיות עשרה לאו מסברא פשיטא להו משום דאיכא למימר דאף לענין גובה שייך צירוף לחייב בנותן על גביו משום האי ק"ו דלקמן וכיון דפשטא דלישנא דגמרא משמע דלענין צירוף הגובה איירי ע"כ ממילא הוי שמעינן דשייך האי ק"ו דלקמן אפילו בכה"ג מה שא"כ השתא לדבריהם הקודמין שרוצה לפרש דע"כ עיקר מלתא דצירוף היינו לענין רוחב ד' דאל"כ תיקשי תרתי ל"ל א"כ לפ"ז ע"כ בבור עצמה בלא חוליא אין ברחבה ד' למטה מהחוליא וא"כ לפ"ז פשיטא שאין עומק הבור מצטרף לחוליא בגובה כיון שאין הבור רוחב ד' אע"כ דהא דקתני הנותן על גבן חייב היינו דוקא בענין שהחוליא עצמה גבוה עשרה בלא צירוף וממילא הדרינן לסברא דלא שייך האי קל וחומר דלקמן בכה"ג. כן נ"ל בכוונת התוס'. ומה שיש לדקדק עוד בזה ע"ש בחידושי גיטין ודו"ק:


דף צט עמוד בעריכה

בגמרא בעי מיניה רב מרדכי מרבא עמוד ברשות הרבים וכו' או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא לא אמר ליה מתניתין היא וכו'. לכאורה יש לתמוה דאכתי מעיקרא מאי קמיבעיא ליה הא ודאי מתניתין היא דקתני סלע גבוה עשרה ורחב ד' הנותן על גבו חייב מה לי סלע מה לי עמוד ויותר יש לתמוה אהא דקאמר להו רב מרדכי כולכו ברוקא דהדדי תפיתו דמשמע דהך פשיטות מילתא דחיקא היא ואמאי הא ודאי מתניתין היא ואי משום דאיכא לאוקמי במחט אדרבה זה יותר דוחק דאטו איכפל תנא ואתי לאשמעינן מחט דוקא כל כי האי לא הו"ל לסתום אלא לפרש. ועוד קשה הא דא"ל ואת לא תסברא והתנן הנוטל מהן וכו' והך לישנא משמע דמעיקרא לאו מהך מתניתין בעי למיפשט:

לכך היה נ"ל לפרש דודאי עיקר איבעיא דרב מרדכי היינו בזורק דוקא כמ"ש התוספות אלא דלאו מטעמייהו שפירושם דחוק אלא כפירוש מהרש"א ז"ל דודאי יש לחלק בין זורק למוציא ומכניס ע"ש באריכות אלא שנראה לי להוסיף על דברי מהרש"א דעיקר איבעיא דר' מרדכי היינו אם נאמר דכי היכי דפטרינן במתניתין דריש פירקין הזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר למעלה מעשרה דאמרינן לעיל לכ"ע פטור משום דלא ילפינן זורק ממושיט א"כ ה"נ יש לפטור בכה"ג אף ברה"ר לרה"י דרך למעלה מיו"ד או דלמא שאני הכא דכיון דעקירה באיסור והנחה באיסור א"כ לא דמי להך דמתני' דעקירה והנחה בהיתר וכמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל ובהא מהדרי ליה כל הנך אמוראי דמתני' היא והיינו מתניתין דריש פירקין דמדאיצטריך לאשמעינן דזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר למעלה מיו"ד פטור אלמא דמרה"ר לרה"ר חייב אפילו בכה"ג ואמר להו רב מרדכי כולכו ברוקא דהדדי תפיתו והיינו משום דאיכא לאוקמי מתני' דריש פירקין דאתי לאשמעינן דאפילו למטה מיו"ד פטרו רבנן והיינו כמ"ש התוס' לעיל בריש פירקין בשם הירושלמי דאיכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומש"ה א"ל רב יוסף ואת לא תסברא והתנן הנוטל מהן ונותן על גביו וכו' וא"כ נהי דלא איפשיטא לך ממתניתין דריש פירקין אכתי תיפשוט מהך מתניתין דחולית הבור והסלע דמשמע נמי דאפילו בזורק איירי דאמתניתין דלעיל קאי ועוד דנהי דלענין סלע ניחא לך לאוקמי במוציא ומכניס ולא בזורק כדמשמע פשטא דלישנא דנותן על גביו אפ"ה הך דחולית הבור ע"כ בזורק איירי דהא אמרינן לעיל דמתניתין אתי לאשמעינן דחולית הבור והסלע מצטרפין לד' על ד' אלמא דבחוליא לחוד ליכא ד' אלא כסתם חוליא שהיא דבר מועט וא"כ אפילו את"ל דלא בעינן הנחה ע"ג ד' על ד' משום דאי בעי מנח על המטה ומשתמש (אע"ג דלדידי מספקא לי טובא) מ"מ אין דרך להניח חפצים ע"ג חוליא כי האי שלא יפול הבור אע"כ דבזורק איירי וכגון שהיה רוצה בשעת זריקה שתנוח בבור ונחה לה על החוליא וקמ"ל דאפילו הכי חייב דהוי רה"י גמור דבור וחוליא חדא מילתא היא והוי נמי כד' על ד' וא"כ דבזורק איירי איכא למיפשט שפיר ובהא דחה ואמר דלמא במחט ולאו דכולה מתניתין איירי במוציא ומכניס כדמשמע פשטא דלישנא דהנותן על גביו אלא דאפ"ה הא דקתני לה בפרק הזורק וקתני נמי חוליא דאיירי בזורק היינו משום דשפיר משכחת לה אפילו בזורק כגון במחט אי נמי דרמיא בחריצא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב הסוגיא לנכון אף שהתוס' כתבו בע"א ועמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל ודו"ק :


דף ק עמוד אעריכה

בתוס' בד"ה פירות מבטלי מחיצתא וכו' אבל קצת קשה דבפרק חלון מייתי על בית שמילאוהו תבן דהוי לענין אהל דאורייתא עכ"ל. מיהו לפמ"ש בחידושי סוכה דף ד' דמייתי נמי הך מלתא דבית שמילאהו תבן וכתבתי שם דלאו מלתא דפשיטא היא דאיירי לענין אהל דאורייתא אלא דלענין חומרא דרבנן נמי משכחת לה שפיר ע"ש באריכות במה שכתבתי בפרש"י ובלשון התוספות ודו"ק :

בגמרא תנ"ה הזורק מן הים וכו' ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עמוק י' ורחב ד' חייב ופרש"י דממילא שמעינן מדר"ש דמיא לא מבטלי מחיצה עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי מאי תנ"ה דקאמר דהא רבנן דר"ש פליגי וקאמרי פטור אלמא דמים מבטלי מחיצה וכתב לתרץ דרבנן ור"ש בעיקר דינא במלתא אחריתי פליגי והיינו דלרבנן אפילו בבור גמור שעמוק י' ורחב ד' העומד בכרמלית נמי לא הוי רה"י אלא שעדיין שם כרמלית עליו כשיטת הרמב"ם ז"ל (לפי תחלת דברי הרשב"א) משא"כ לר"ש הוי רה"י ממש והאריך בזה ע"ש ולענ"ד אין צורך לכל זה דאפשר לומר דרבנן לא פליגי עליה דר"ש בהא כיון שלא נזכר בדבריהם כלל הך מלתא דאם יש במקום שזרק וא"כ אפשר דר"ש לפרש דברי חכמים בא וכה"ג אשכחן בש"ס טובא ועי"ל דאפילו את"ל דפליגי רבנן היינו דוקא בכה"ג שמי הים גברו למעלה עד שאותו מקום שגבוה י' ורחב ד' אינו ניכר כלל ואינו מיוחד לשום תשמיש אדם וכה"ג סברי דלא מיקרי רה"י כלל משא"כ בבור ברה"ר לעולם דרבנן נמי מודו לר"ש דמים לא מבטלין מחיצה וכן נ"ל מדקדוק לשון רש"י ודו"ק:


דף ק עמוד בעריכה

בגמרא אתמר ספינה ר"ה אומר מוציאין הימנה זיז כל שהוא וממלא וכו' קסבר כרמלית מארעא משחינן וזיז כי היכי דלהוי ליה היכירא. ונראה דהא דבעינן הכא היכירא טפי משאר מקום פטור דעלמא היינו משום דכל מקום פטור דעלמא נראה וניכר לכל אדם ולא שייך לגזור אטו כרמלית משא"כ הכא שהמים מכוסין ואינו ניכר אם עמוקים עשרה או לא אלא ע"י הולכת ספינה מש"ה שפיר שייך לגזור אטו משום שאין עמוק י' ומכ"ש לפי מאי שמחלקין התוס' בד"ה גמירי בין ספינות קטנות לספינות גדולות וק"ל:

שם א"ל רב נחמן ב"י לר"ח ב"א לר"ח ולרבא וכו' שופכין דידיה היכי שדי להו וכ"ת דשדי להו באותו מקום מאיסי ליה ופרש"י דמאיסי ליה המים שימלא שוב דרך אותו מקום. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי קושיא דלמא אה"נ דלשופכין עושה נמי מקום ד' מצד אחר של הספינה ולולי פרש"י היה נראה לי דהא דקאמר דמאיסי ליה לאו משום המים שממלא דרך שם אלא דבכל ענין כיון שהשופכין מים רעים וסרוחים מאיסי ליה לגמרי ושופכין על גבי ספינה אפילו ע"י מקום ד' וע"כ הוי משמע ליה לר"נ ב"י ששופכין להדיא לים ואפילו הכי ליכא איסורא משום דמארעא משחינן ונהי דלענין מילוי המים בעינן זיז משום היכירא ואפ"ה לענין שופכין אפילו זיז נמי לא בעי דכיון דמאיסי התירו לשופכן להדיא משום כבוד הבריות כנ"ל ועיין עוד בסמוך:


דף קא עמוד אעריכה

בתוס' בד"ה רבי יהודה אומר עמוקה י' וכו' וא"ת היכי מייתי סייעתא מדר"י כיון דרבנן פליגי עליה ואור"י וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות ע"פ מה שכתבתי בסמוך והיינו דיש לחלק ולומר דדוקא בשופכין דמאיסי והוי קצת כמו כבוד הבריות מש"ה מסיק הש"ס דכוחו בכרמלית לא גזרו מה שא"כ במידי דלא מאיס אפשר דגזרו אפילו בכוחו ולפ"ז הא דפליגי ר"י ורבנן דלרבנן אין מטלטל אפילו מן הים לתוכו לאו לענין מי שופכין דמאיסי איירי אלא אפילו לענין מים יפין שבאין לתוך הספינה ע"י לחלוחית הספינה ונקבים דקים ודרכן לשופכן מעט מעט לתוך המים משא"כ לר"י מותר משום דכחו בכרמלית לא גזרו וא"כ לפ"ז א"ש הא דקאמר ומנא תימרא דאעיקר מלתא קאי דשייך לחלק מיהא בין כחו לזריקה ממש וכמו שכתבתי נראה לי להביא סיוע מלשון הירושלמי דמשמע התם דהא דשרי ר"י לטלטל מתוכה לים היינו משום סכנה ולכאורה יש לתמוה דא"כ מ"ט דת"ק דאסר אע"כ דלאו ביש סכנה ממש איירי כגון שניקוו המים הרבה לתוך הספינה דרך נקביה אלא אפילו מעט מעט התירו לשופכין כיון דזימנין דאתי לידי סכנה לא פלוג רבנן ובעיקר דברי התוספות בסוגיא דעירובין הארכתי בישיבה וכאן אין להאריך: