פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות שמות


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
הַבוּ נִתְחַכַּם לְהוֹן דִּלְמָא יִסְגּוֹן וִיהֵי אֲרֵי יְעָרְעִנַּנָא קְרָב וְיִתּוֹסְפוּן אַף אִנּוּן עַל סָנְאַנָא וִיגִיחוּן בַּנָא קְרָב וְיִסְּקוּן מִן אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
אִיתוֹן כְּדוֹן נִתְיַעַט עֲלֵיהוֹן בְּהִלֵן דִינִין נַזְעַר יַתְהוֹן קֳדָם עַד לָא יִסְגוֹן וְיֶהֱוֵי אֲרוּם יָתָן סִדְרֵי קְרָבָא וְיִתּוֹסְפוּן לְחוֹד הִינוּן עַל סַנְאֵינָן וִישֵׁיצוּן יָתָנָא וְלָא יְשַׁיְירוּן מִינָן אוּף לָא חָד וּמִן בָּתַר כְּדֵין יִפְקוּן לְהוֹן מִן אַרְעָא:
ירושלמי (קטעים):
וְיִקְטְלוּן יָתָן וְיִסְקוּן לְהוֹן בִּשְׁלָם מִן אַרְעָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הבה נתחכמה לו" - כל "הבה" לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמכם לכך.

"נתחכמה לו" - לעם. נתחכמה מה לעשות לו (שמות רבה). ורבותינו דרשו: נתחכם למושיען של ישראל, לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. ברש"י ישן).

"ועלה מן הארץ" - על כרחנו. ורבותינו דרשו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים. והרי הוא כאלו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

הבה — "הבה את אשתי" (בראשית כט, כא), לשון זכר והוא הנכון, כמו "לכה נא עמנו" (במדבר י, כט בשינוי). ולנקבה, "הבי המטפחת" (רות ג, טו), "לכי ובאי" (מלכים א א, יג). ובעבור שידברו במלות האלה הרבה, יאמרו: "הבה נרדה" (בראשית ט, ז), ולנקבה: "הבה נא אבוא אליך" (בראשית לח, טז), כמו "לכה נשקה את אבינו יין" (בראשית יט, לב).

נתחכמה — נבקש דרך חכמה שלא ירבה.

לו — בעבורו, כמו "אמרי לי" (בראשית כ, יג).

דע, כי כל הפעלים, עוברים או עתידים, שם הפועל בכוחם; פירוש, שם דבר הנגזר מן הפועל, שהוא חסר, הוא נשמע מכח הפעלים; כמו ו"הנה ברכת ברך" (במדבר כג, יא), "וברך ולא אשיבנה" (שם, כ). והטעם, "וברך ברכה". וככה "וברוב יועצים תקום" (משלי טז, כב); והשלם, "...יועצים, עצה תקום". וככה "כי תקראנה קורות מלחמה".

אמר ר' מרינוס, כי טעם ועלה מן הארץ, כמו "ועלינו"; ודבר ככה, שלא יכשול השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הבה נתחכמה לו" - לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה כי עמהם הוא מתייעץ ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם ולכך הטיל בהם מס כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מלכים}} - א ט' כ"א) ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב ג) ונראה שעמד זה ימים מעטים כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה וכשנולד משה נראה שנתבטלה אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א כט) כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (להלן ה כא) כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל לא יצטרכו עוד לעשות במרמה

"ועלה מן הארץ" - על כרחנו ורבותינו דרשו (סוטה יג שמו"ר א' ט') כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה לשון רבינו שלמה ואם כפירוש הרב היה אומר "ועלה על הארץ" כי כן הלשון בלוחמים עלה נבוכדנצר מלך בבל (מלכים ב' כ"ד א') על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם ויתפשם (מלכים ב יח יג) עלה רצין מלך ארם ירושלם למלחמה (ישעיהו ז א) ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה ירמוז לארץ גושן ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (להלן לב א) אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיהו כג ח) וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב) שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הבה נתחכמה לו" - לבוא עליו בעקיפין.

"ועלה מן הארץ" - מעצמו, מבלתי שנגרשם בכוח בלתי סיבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו, וזה נעשה:

"פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה" - כי תקראנה רעות וצרות של איזה מלחמה (כמו (שמואל ב יג): "ותכל דוד" - נפש דוד), "ונוסף גם הוא על שונאינו" - כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם, יגלו שנאתם בעת המלחמה.

<< · מ"ג שמות · א · י · >>