<< · מ"ג שמות · א · י · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
הַבוּ נִתְחַכַּם לְהוֹן דִּלְמָא יִסְגּוֹן וִיהֵי אֲרֵי יְעָרְעִנַּנָא קְרָב וְיִתּוֹסְפוּן אַף אִנּוּן עַל סָנְאַנָא וִיגִיחוּן בַּנָא קְרָב וְיִסְּקוּן מִן אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
אִיתוֹן כְּדוֹן נִתְיַעַט עֲלֵיהוֹן בְּהִלֵן דִינִין נַזְעַר יַתְהוֹן קֳדָם עַד לָא יִסְגוֹן וְיֶהֱוֵי אֲרוּם יָתָן סִדְרֵי קְרָבָא וְיִתּוֹסְפוּן לְחוֹד הִינוּן עַל סַנְאֵינָן וִישֵׁיצוּן יָתָנָא וְלָא יְשַׁיְירוּן מִינָן אוּף לָא חָד וּמִן בָּתַר כְּדֵין יִפְקוּן לְהוֹן מִן אַרְעָא:
ירושלמי (קטעים):
וְיִקְטְלוּן יָתָן וְיִסְקוּן לְהוֹן בִּשְׁלָם מִן אַרְעָא:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הבה נתחכמה לו" - כל "הבה" לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמכם לכך.

"נתחכמה לו" - לעם. נתחכמה מה לעשות לו (שמות רבה). ורבותינו דרשו: נתחכם למושיען של ישראל, לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. ברש"י ישן).

"ועלה מן הארץ" - על כרחנו. ורבותינו דרשו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים. והרי הוא כאלו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'. 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ – כָּל "הָבָה" לְשׁוֹן הֲכָנָה וְהַזְמָנָה לְדָבָר הוּא, כְּלוֹמַר: הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לְכָךְ.
נִתְחַכְּמָה לוֹ – לָעָם; נִתְחַכְּמָה מַה לַּעֲשׂוֹת לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ: נִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדוּנָם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. [וְהֵם לֹא הֵבִינוּ שֶׁעַל כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל הוּא מֵבִיא עַל אֻמָּה אַחַת] (שמות רבה א,ט; סוטה י"א ע"א).
וְעָלָה מִן הָאָרֶץ – עַל כָּרְחֵנוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ: כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַאֲחֵרִים, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָּתַב "וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ" וְהֵם יִירָשׁוּהָ (שמות רבה א,ט; סוטה י"א ע"א).

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

נתחכמה לו: שלא ירבה שאם ירבה והיה כי תקראנה מלחמה משנאינו, כמו ידה ליתד תשלחנה, מצינו לשון יחיד אצל רבים:

כי תקראנה: כי תארענה, כמו מקראי קודש מערע קודשא לשון מאורע:
ונלחם בנו ועלה מן הארץ: לשוב אל ארץ אבותיהם ולא טוב לנו לאבד עבדינו וקרו לי מלכתא קטיעא:


אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הבה — "הבה את אשתי" (בראשית כט, כא), לשון זכר והוא הנכון, כמו "לכה נא עמנו" (במדבר י, כט בשינוי). ולנקבה, "הבי המטפחת" (רות ג, טו), "לכי ובאי" (מלכים א א, יג). ובעבור שידברו במלות האלה הרבה, יאמרו: "הבה נרדה" (בראשית ט, ז), ולנקבה: "הבה נא אבוא אליך" (בראשית לח, טז), כמו "לכה נשקה את אבינו יין" (בראשית יט, לב).

נתחכמה — נבקש דרך חכמה שלא ירבה.

לו — בעבורו, כמו "אמרי לי" (בראשית כ, יג).

דע, כי כל הפעלים, עוברים או עתידים, שם הפועל בכוחם; פירוש, שם דבר הנגזר מן הפועל, שהוא חסר, הוא נשמע מכח הפעלים; כמו ו"הנה ברכת ברך" (במדבר כג, יא), "וברך ולא אשיבנה" (שם, כ). והטעם, "וברך ברכה". וככה "וברוב יועצים תקום" (משלי טז, כב); והשלם, "...יועצים, עצה תקום". וככה "כי תקראנה קורות מלחמה".

אמר ר' מרינוס, כי טעם ועלה מן הארץ, כמו "ועלינו"; ודבר ככה, שלא יכשול השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הבה נתחכמה לו" - לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה כי עמהם הוא מתייעץ ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם ולכך הטיל בהם מס כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מלכים}} - א ט' כ"א) ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב ג) ונראה שעמד זה ימים מעטים כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה וכשנולד משה נראה שנתבטלה אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א כט) כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (להלן ה כא) כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל לא יצטרכו עוד לעשות במרמה "ועלה מן הארץ" - על כרחנו ורבותינו דרשו (סוטה יג שמו"ר א' ט') כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה לשון רבינו שלמה ואם כפירוש הרב היה אומר "ועלה על הארץ" כי כן הלשון בלוחמים עלה נבוכדנצר מלך בבל (מלכים ב' כ"ד א') על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם ויתפשם (מלכים ב יח יג) עלה רצין מלך ארם ירושלם למלחמה (ישעיהו ז א) ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה ירמוז לארץ גושן ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (להלן לב א) אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיהו כג ח) וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב) שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

הבה נתחכמה לו. יש חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה והחכמה בעניני ערמימות היא חכמה רעה, וזה התחכמות לא חכמה כי לא אמר הבה נחכמה ואמר הכתוב (קהלת ז) אל תתחכם יותר, הזהיר על ההתחכמות הזה שהוא מן החכמה הזאת, כי לא אמר אל תחכם יותר, וההתכחמות הזה הוא שבאו עליהם המצריים בעלילות, תחלה בממונם הוא שכתוב וישימו עליו שרי מסים, העלה עליהם מס כבד והיה מראה להם כי אין זה מצד איבה כי דרך מלכי הארץ להטיל מס על אנשיהם, ואח"כ גזר עליהם שעבוד בגופן הוא שכתוב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו זהו שאמר בפרך, והפרך הזה הוא שהיו מעבידים אותם שיביאו העפר ויעשו החומר והלבנים ושיבנו הבנין ולא היו נותנין להן אלא התבן ואחר כך הוסיף בגזרה ומנע מהם התבן שנאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו, ואח"כ הוסיף בגזרה ומררו את חייהם בעול כבד ונמאס יותר מזה, וזה שכתוב וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, כלומר מלבד עבודת פרך שהזכיר בכתוב הראשון שהיא עבודה קשה בחומר ובלבנים עוד מררו את חייהם בכל עבודה בשדה, והעבודה בשדה היא חפירת המקומות בשדותם והוצאת הזבלים, וזהו שאמר את כל עבודתם, כלומר מלבד עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.

והנה פרעה הרשע כוון בכל מיני ענוין אלה להתיש כחם של ישראל ולהמעיט זרעם שלא יפרו וירבו שהרי היגיעה מתשת כחו של אדם וממעטת הזרע, ולפי שראה שלא היו מתמעטין בכל זה אבל היו מתרבין כמו שנאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה, לפיכך גזר עליהם הריגה, וידוע כי אלו רצה לצוות להרגם כאחד היה אפשר לו זה, אבל מפני שיהיה הענין בגידה גדולה שיהרוג מלך את אנשיו אשר באו לדור בארצו על אמונתו ותהיה זאת למלך לחרפה בתוך העמים, על כן לא רצה להרגם בפרהסיא אבל רצה להתחכם עליהם להאבידם בסתר ובחשאי ושלא יודע החמס הנעשה בהם, ולפיכך צוה הדבר לשתי הנשים המילדות שיהרגו את הזכרים על האבנים וזהו שכתוב ויאמר מלך מצרים למילדות וגו' אם בן הוא והמתן אותו, וצוה עליהן שיסתירו הענין ולא יגלה זה לשום אדם כדי שיהיה הדבר סוד מן הכל אין צריך לומר מן המצריים אשר יחוש להם יותר אלא אפילו מישראל ואפילו היולדות אמות הילדים בעצמן, שהרי אפשר למילדת לטעון ליולדת כך נולד מת. וכאשר ראה פרעה שגברה על המילדות יראת ה' יתברך יותר מיראת המלך והיו מחיות את הזכרים וההתחכמות הזה לא שוה לו הוצרך לגלות הענין למצריים וזהו שכתוב ויצו פרעה לכל עמו וגו', ועדיין ישראל לא היו יודעים בזה כלל כי כשהיה ישראל אבי הילד מתרעם אל המלך או אל השופט אומרים לו הבא עדים ואעשה לך נקמה, ואח"כ נתפרסם הענין לכל העולם ואפילו לישראל והיתה הגזרה גלויה לכל המצריים היו נכנסים בבתים במצות המלך ומחפשים הילדים בלילות פן יצפינו אותם אמותיהם וזהו שכתוב ולא יכלה עוד הצפינו וגו', למדך הכתוב שכל אשה ואשה מנשי ישראל חדשי עבורה נודעים למצריים החוקרים מצד המלכות כי יחקרו הדבר ודבר לא יכחד מן המלך והיו באים במלאת ימיה ללדת עד שאלו רצתה להצפין את בנה אין לה רשות.

והנה כל ההתחכמות הזאת שעשו בנסתר ובנגלה לא הועיל להם כלום והיתה הברכה משתלחת בזרעם ברבוי גדול כצמח השדה, הוא שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכן אמר הנביא (יחזקאל טז) רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי, ואע"פ שהשליכו בניהם ליאור הנה המושיע נצל בסבה מאת ה' יתברך כי לה' התשועה וההצלחה וכל הסבות מאתו, והוא יתברך הפר עצתם והאביד חכמתם כענין שכתוב (ישעיה מד) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. וכמו כן יארע לנו בגלותנו זה בכל דור ודור חושבים עלינו מחשבות רעות והם מתחכמים להאבידנו מן העולם, ואין לאל ידם כי לא כן מחשבות הש"י וכמו שדרשו רז"ל וכאשר יענו אותו כן ירבה אמר הקב"ה אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה.

ואמרו במדרש תהלים (מזמור ט) למנצח על מות לבן, האויב תמו חרבות לנצח, שאל פליפוס את רבי אלעשא לא כך אמר הנביא (מלאכי א) כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' אלהים המה יבנו ואני אהרוס, וכל מה שבנינו קיים, אמר לו לא דבר הכתוב כנגד הבנין אלא כנגד העצות שכל זמן שאתם יושבים בכל שנה ושנה וחושבים לכלותנו הוא הורס עצתכם, אמר לו חייך כך הוא אנו יושבין בכל שנה ושנה לכלותכם ואתי חד סב מבטל לן. וכשם שהרעו המצריים לישראל תחלה בממונם ואחר כך בגופם כך מדד להם הקב"ה מדה כנגד מדה ונפרע מהם תחלה בממונם הוא שכתוב (שמות ט) וימת כל מקנה מצרים, ואחר כך נפרע מגופם שנאמר (שם) כי היה השחין בחרטמים ובכל מצרים אחר כך נפרע מהם במיתה שנאמר (שם יב) כי אין בית אשר אין שם מת.

ובמדרש הבה נתחכמה לו לעם, הבה נתחכמה לו למלכו של עולם, אם נשרפם הם בני אברהם שנצל מכבשן האש, אם נהרגם הם בני יצחק שנצל מן החרב, אם נסקלם באבנים הם בני יעקב שנתעלה באבן, שנאמר (בראשית מט) משם רעה אבן ישראל, ועוד מלכותם נמשלה לאבן, שנאמר ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלאת כל ארעא, אלא נשליכם במים שהרי נשבע שלא יביא מבול לעולם לפיכך הטביעם במים שנאמר (שמות יח) כי בדבר אשר זדו עליהם בתבשיל שבשלו בו נתבשלו, וכן אמר הנביא (ישעיה סו) גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם.

ועלה מן הארץ. כנה הכתוב כי היה לו לומר ועלינו.

ובמדרש ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה עולים זהו ועלה מן הארץ מתוך הירידה עליה, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים מד) דבקה לארץ בטננו וכתיב בתריה קומה עזרתה לנו.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"הבה נתחכמה לו" - לבוא עליו בעקיפין.

"ועלה מן הארץ" - מעצמו, מבלתי שנגרשם בכוח בלתי סיבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו, וזה נעשה:

"פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה" - כי תקראנה רעות וצרות של איזה מלחמה (כמו (שמואל ב יג): "ותכל דוד" - נפש דוד), "ונוסף גם הוא על שונאינו" - כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם, יגלו שנאתם בעת המלחמה.

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"הבה נתחכמה לו פן ירבה". שלבסוף יתרבו במספר יותר גדול, והגם שידע שגם אם יתרבו עוד לא יוכלו למרוד נגד המצריים שהם מדינה גדולה ועמים רבים, בכ"ז אז יש

לדאוג על עת מלחמה שאז יתחברו אל שונאינו ויעלו מן הארץ, ומבואר שגם בעת מלחמה לא ירא שיתגברו עליהם עד שישמידו אותם וישבו תחתם, רק שבאשר ידעו שישראל היו מתאוים לצאת ממצרים ולחזור לארצם כי לא באו להשתקע כמ"ש לגור בארץ באנו, רק שהמצריים לא הניחו אותם לצאת כי נתנו עיניהם בם להשתעבד, עד שעוד בחיי יוסף לא יכול לצאת לקבור את אביו בלי רשות פרעה והוכרחו לעזוב טפם ומקניהם בארץ גושן למשכון, ויעקב ויוסף בעת מיתתם הבטיחו אותם שה' ישיב אותם אל ארץ אבותיהם, כי לא יכלו לצאת מעצמם מפני המצריים, וא"כ בעת מלחמה תמצא ידם חיל לעלות מן הארץ כחפצם, וע"ז התחיל הנה עם בני ישראל, ר"ל מצד שהם עם מופרד בפ"ע בלתי מתערבים עם המצריים ובלתי מתחתנים עמהם, כי הם מצפים לעלות מן הארץ בעת מצוא, ע"כ יש לדאוג על העתיד, ובזה גלה בעליל רשעת פרעה ועמו כי תואנה בקשו מהם, א] שהלא עתה לא התרבו עדיין באופן זה והיה החשש רק פן ירבה בעתיד, ב] שגם בעת יתרבו גם אז לא היה להם פחד מהם רק על עת מלחמה ומצריים ישבו אז בשלוה ולא ערב לב שום עם ולשון להלחם אתם כי היה פחדם על כל הארצות, וע"כ אמרו כי תקראנה מלחמה, שהמקרה הוא דבר שאינו מן הרגיל בדרך הטבע, רק דרך מקרה רחוק, וע"כ אמר תקראנה בלשון רבים שבהכרח יתחברו מקרים רבים עד שיולד מהם מלחמה, כי לפי הרגיל היו בטוחים ממלחמה, ג] שגם אם יתרבו ותהיה מלחמה לא יראו מהם שיעשו להם רעה, רק שאז יעלו מן הארץ, והלא אם יעלו מן הארץ גם עתה לא היה הדין נותן שיעכבו בידם כי לא באו לארצם רק לגור שם לפי שעה, וא"כ מה שרצו לעכב בידם שלא לצאת הוא חמס גדול

נגד חוקי הארצות, וכ"ש התחבולות שעשו לזה שהחזיקו בם כעבדים וענו אותם שהיה חמס ורצח:

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

הבה נתחכמה. הבה עולה י"ב כלו' שנתחכם על י"ב שבטים:

והיה כי תקראנה מלחמה. שהיה ירא אולי יבואו עליו מלכי כנען למלחמה על הכסף שליקט מהם:

ונוסף. ג' במסורה הכא ואידך ונוסף על נחלת המטה. יש מפזר ונוסף עוד. שאמרו מצרים שיגרשו אותנו מן הארץ ונוסף על נחלתו שיקחו כל הארץ והקב"ה אומר יש מפזר אתם רוצים לפזרם ולמעטם ונוסף עוד שיוסף עליהם כהם אלף פעמים:

<< · מ"ג שמות · א · י · >>