מפרשי רש"י על שמות א י
| מפרשי רש"י על שמות • פרק א' • פסוק י' | >>
• א • ה • ז • ח • י • יא • יב • טו • טז • יז • יט • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃
רש"י
"הבה נתחכמה לו" - כל "הבה" לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמכם לכך.
"נתחכמה לו" - לעם. נתחכמה מה לעשות לו (שמות רבה). ורבותינו דרשו: נתחכם למושיען של ישראל, לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. ברש"י ישן).
"ועלה מן הארץ" - על כרחנו. ורבותינו דרשו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים. והרי הוא כאלו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'.
רש"י מנוקד ומעוצב
הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ – כָּל "הָבָה" לְשׁוֹן הֲכָנָה וְהַזְמָנָה לְדָבָר הוּא, כְּלוֹמַר: הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לְכָךְ.
נִתְחַכְּמָה לוֹ – לָעָם; נִתְחַכְּמָה מַה לַּעֲשׂוֹת לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ: נִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדוּנָם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. [וְהֵם לֹא הֵבִינוּ שֶׁעַל כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל הוּא מֵבִיא עַל אֻמָּה אַחַת] (שמות רבה א,ט; סוטה י"א ע"א).
וְעָלָה מִן הָאָרֶץ – עַל כָּרְחֵנוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ: כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַאֲחֵרִים, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָּתַב "וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ" וְהֵם יִירָשׁוּהָ (שמות רבה א,ט; סוטה י"א ע"א).
מפרשי רש"י
[ז] נתחכמה לו לעם. פירוש הא דכתיב "נתחכמה לו" לשון יחיד, והוי למכתב 'נתחכמה להם', מפני דקאי על העם, דדרך הכתוב לדבר עליהן בלשון יחיד. ומפני שהוקשה לו (לרש"י) דלמה כתב "נתחכמה לו" והוי למכתב 'נתחכם פן ירבה', פירש שרצה לומר 'נתחכם מה לעשות לו'. ורז"ל (סוטה דף יא.) הוקשה להם דהוי למכתב 'להם', לפיכך דרשו כי "נתחכם לו" רוצה לומר למושיען. והא דלא דרשו במלת "עצום ורב", אף על גב דהוא גם כן לשון יחיד (קושית הרא"ם), היינו טעמא שהוקשה לרז"ל למה קראו המצריים עצמם לשון רבים לומר "ונוסף גם הוא על שונאינו" וישראל קראו בלשון יחיד תמיד, והסברא אינו נותן כך, דאדרבא מפני שהיו מדברים ברבוים של ישראל הוי להו להזכיר ישראל בלשון רבים, ולפיכך דרשו ז"ל 'נתחכם למושיען', לכן אמרו בלשון יחיד, והשתא דהוצרך למכתב בלשון יחיד - כתב כל המקרא בלשון יחיד, דלא יתכן לכתב לשון 'עצומים' ולכתוב אחריו "נתחכמה לו". ומה שדרשו גם כן (סוטה דף יא.) "וישימו עליו שרי מיסים" (פסוק יא) מלמד שתלאו מלבן בצוארו של פרעה ואמרו לכל אחד כלום חשוב אתה מן המלך, ולא נאמר גם כן דכיון דכתיב כבר בלשון יחיד "נתחכמה לו" אם כן צריך למכתב אחריו גם כן לשון יחיד "וישימו עליו" (קושית הרא"ם שם), דלא דמי כלל, דודאי "הנה עם בני ישראל וגו'" וכן "הבה נתחכמה לו" הכל הוא לשון פרעה, ואיך ישנה הכתוב לכתוב פעם לשון יחיד ופעם לשון רבים, אבל "וישימו" הוא לשון הכתוב שמדבר מן המצריים, הוי מצי שפיר למכתב 'וישימו עליהם' שהכתוב קורא אותם לשון רבים, כמו "וימררו את חייהם" (פסוק יד) שכתב בלשון רבים, לכך דרשו גם כן שהוא נאמר על פרעה. ובודאי רז"ל מפרשים הכתוב גם כן כפשטיה על ישראל, ולפיכך כתב כל המקרא של אחריו "למען ענותו ויבן ערי מסכנות" הכל לשון יחיד, דאין הכתוב מחלק בענין אחד לכתוב פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד עד (פסוק יד) "וימררו את חייהם בעבודה קשה" שהוא ספור אחר - הכתוב קרא אותם בלשון רבים. ורש"י לא הביא רק דרשה הראשונה 'נתחכמה למושיען', אבל "וישימו עליו" לא הביא, מפני שזאת הדרשה אינה מוכרחת כל כך כמו הראשונה, דודאי גבי "הבה נתחכמה לו" דהוי מצי למכתב 'להם' - יש לדרוש, אבל אצל "וישימו עליו שרי מסים" יש לפרש כיון דקראן בלשון יחיד הכתוב קורא אותם גם כן בלשון יחיד בהך עניינא, אף על גב דהראשון הוא לשון מצרים וזה לשון הכתוב, אין זה הכרח גמור, דיש לומר כיון דהתחיל בו בלשון יחיד גומר כך. דאין דרך רש"י להביא רק דרשה מוכרחת מכח קושיא חזקה, והוא דרשה קרובה, לא רחוקה כמו זאת, לכך לא הביא. אמנם לי נראה לומר דרז"ל דרשו הכתוב קרוב לפשוטו, שכתוב "נתחכמה לו" בלשון יחיד מפני שכוונתם היה שנתחכמו לאחדות העם, והוא יתברך המאחד את העם שעושה אותם תמיד גוי אחד. והיינו דקאמר 'נתחכמה למושיען' ולא אמרו 'נתחכם להקב"ה', מפני שלשון "נתחכמה לו" דהוא מורה על אחדותם אשר הוא אתם תמיד ומאחד העם - הוא השם יתברך, וכאילו אמר נתחכמה לאחדותו של עם בצד אשר הם בו אחד, וזהו השם יתברך המאחד אותם, והרי הכתוב הוא כמשמעו. וכן מה שדרשו ז"ל אצל "וישימו עליו שרי מיסים" שתלו מלבן בצוארו של פרעה, פירשו כך שהם דרשו "עליו" על העם, וכתב לשון יחיד מפני ששמו על כלם - כאיש אחד - שרי מיסים עד שלא היה אחד ממאן בדבר, והיו משועבדים בפעם אחד, וזהו גם כן "וישימו עליו שרי מיסים" שהעם כאחד היה משתעבד. וזהו שתלו מלבן בצוארו של פרעה ואמרו 'כלום אתה חשוב מן המלך', ובזה היו משימין עליו שרי מיסים כאחד. והשתא הוי שפיר הכתוב כמשמעו "וישימו עליו שרי מיסים" כאחד, והכל עולה נכון. ויש לומר גם כן שרז"ל דרשו מלת "לו" ו"עליו" מפני שהם יותר לשון יחיד, ולא בא הך לישנא על עם שהם רבים. תדע דכל מקום דרשו מלת "לו" למעט 'לו ולא לאחר', וכן "עליו" דרשו למעוט, וכל שאר לשון יחיד לא דרשו, שהוא לא בא למעט דבר. ולפיכך הוקשה להם אף על גב דמלת "עצום ורב" (ר' פסוק ט) שייך על עם, אבל "לו" ו"עליו" דהוא מיעוט לגמרי - לא יתכן עליו, כיון שהם רבים: [ח] ועלה מן הארץ על כרחינו. פירוש שצריך להוסיף 'על כרחנו' דאם לא כן מאי איכפת להו, כל אדם רוצה שיעלו לוחמיו מן הארץ. ורז"ל (סוטה דף יא.) הוקשה להם כי אחר שילחמו בהם ישראל - יהרגו גם כן את מצרים, ולמה להם לומר "ועלה מן הארץ" ולא יותר, ולפיכך דרשו ז"ל כאדם שתלה קללתו בחבירו, והכוונה להם שהם יעלו מן הארץ, כי ישראל ילחמו בהם, ואם לא יברחו המצריים ויעלו מן הארץ - יהרגום:
== שפתי חכמים ==
לו. לעם — דמילת לו קאי אעם ולא אבני ישראל.
מה לעשות לו — פירוש, כי לא רצו שיהיו יותר חכמים ממנו, רק שהתחכמות היא מה לעשות להם. דקשה ליה, דהוי ליה למימר: "נתחכם עליו", רוצה לאמר: יותר מהם, ומהו "לו"? לכן פירש "מה לעשות לו". (מהרש"ל).
למושיען של ישראל — ולפי זה קאי אהקב"ה, ולכך נכתב גם כן "רב ועצום" וכל הפרשה בלשון יחיד. (נחלת יעקב).
לדונם במים — ואם תאמר, והא מיד ציווה למילדות להמית כל בן הילוד? ויש לאמר, דזה ההתחכמות היה שלא מדעת מצרים, אלא פרעה עצמו ציווה להם, ולא היה ירא מן העונש משום שהמילדות יעשו זאת.
שלא יביא מבול לעולם — שהקב"ה אינו משלם אלא מידה כנגד מידה.