מ"ג שמות א יא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּמַנִּיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנִין מַבְאֲשִׁין בְּדִיל לְעַנּוֹאֵיהוֹן בְּפוּלְחָנְהוֹן וּבְנוֹ קִרְוֵי בֵּית אוֹצְרֵי לְפַרְעֹה יָת פִּיתוֹם וְיָת רַעַמְסֵס׃
ירושלמי (יונתן):
וְשַׁווּן עֲלֵיהוֹן רַבְרְבָנִין מְפַלְחָנִין מִן בִּגְלַל לְמִצְעֲרָא יַתְהוֹן בְּשִׁעֲבּוּדְהוֹן וּבִנְיַין קוּרְיַין תְלִילִין לְשׁוּם בֵּית אוֹצְרוֹי דְפַרְעה יַת טָאנֵיס וְיַת פִּילוּסִין:
ירושלמי (קטעים):
יַת טָנִיס וְיַת פִּילוּסִין:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עליו" - על העם.

"מסים" - לשון מס - שרים שגובין מהם המס. ומהו המס? שיבנו ערי מסכנות לפרעה.

"למען ענותו בסבלותם" - של מצרים.

"ערי מסכנות" - כתרגומו. וכן (ישעיהו כב טו): "לך בא אל הסוכן הזה" - גזבר הממונה על האוצרות (שמות רבה).

"את פתום ואת רעמסס" - שלא היו ראויות מתחלה לכך, ועשאום חזקות ובצורות לאוצר.

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

עָלָיו – עַל הָעָם.
מִסִּים – לְשׁוֹן מַס, שָׂרִים שֶׁגּוֹבִין מֵהֶם הַמַּס. וּמַהוּ הַמַּס? שֶׁיִּבְנוּ "עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה".
לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם – שֶׁל מִצְרַיִם.
עָרֵי מִסְכְּנוֹת – כְּתַרְגּוּמוֹ ("קִרְוֵי בֵּית אוֹצְרֵי"). וְכֵן (ישעיהו כב,טו): "לֶךְ בֹּא אֶל הַסּוֹכֵן הַזֶּה" – גִּזְבָּר הַמְּמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת (שמות רבה א,י).
אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס – שֶׁלֹּא הָיוּ רְאוּיוֹת מִתְּחִלָּה לְכָךְ, וַעֲשָׂאוּם חֲזָקוֹת וּבְצוּרוֹת לָאוֹצָר (שמות רבה א,י; סוטה י"א ע"א).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

מיסים: מם הכפולים הוא מן מסס, כמו פתות אותה פתים מן פתת:
מסכנות: אוצרות, כמו אל הסוכן הלז לשבנא אשר על הבית:

(יב) כי ירבה: כמו כן הרבו כמלפנים:
ויקוצו: בחייהם כמו קצתי בחיי, וכן אשר את קץ מפני שני מלכיה:


אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

מסים — רבים, והאחד "מס", וכמו "פתים" (ויקרא ב, ו), "פת" תבנית:בראשית. והם מפעלי הכפל.

וטעם ענותו — ליבש זרע הזכרים.

מסכנות — אוצרות. וכמוהו "אל הסוכן" (ישעיהו כב, טו), "ותהי למלך סוכנת" (מלכים א א, א), שומרת האוצר, ולא יודע לכל ושכבה בחיקך.

רַעַמְסֵס — בפתחות העי"ן. ואיננו מקום ישראל‏[1]:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שרי מסים למען ענותו" - שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה חליפות חדש או יותר יהיו בבנין המלך ושאר הימים בביתו והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה כגון החפירות והוצאת הזבלים הכל נתנו עליהם וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים (במדבר יא ה) כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים ואין מכלים כי מצות המלך היא ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה) אם כן "ויעבידו מצרים" רמז לשרי המסים אשר לפרעה

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"למען ענותו" - כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת.

"ויבן ערי מסכנות" - והם קיבלו למס לבנות את הערים.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וישימו". אחר שספר מעצתם הרעה יתחיל לספר איך התחייבו עונש קשה על הרעות שעשו לישראל שהיו יותר מן הגזרה שנגזרה בברית בין הבתרים, שכבר פרשתי שם שמ"ש ועבדום היינו שישראל יעבדו אותם ברצונם, שיתנו להם מס מעצמם כדרך כל הגרים בארץ לתת מס למלך, וע"כ לא כתיב וישימו עליהם מס וכמ"ש וישם המלך אחשורוש מס, שכבר נתנו מס מעצמם וברצונם, רק שהם שמו עליהם שרי מסים, שהם נוגשים ולוחצים שינגשו אותם לפרוע כמה מיני מסים לפי רצון השרים, וידוע ששרים כאלה הם מוצצים דמי העניים וצריך לתת להם תמיד שוחד שלא יכבידו אכפם כ"כ, וז"ש למען ענותו בסבלותם של השרים, שסבלות השרים היו עוד גרוע מן המסים עצמם, ומבואר שלא עשו זה מצד שלא נתנו מס ברצונם, כי עד עתה נתנו מס בלא לוחצים ונוגשים, רק עשו זה לענותם. וכבר בארתי בפרשת לך מ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שלא לבד שיענוש על הענוי יענוש גם על איכות העבודה אם תהיה יתר על המדה הראויה לפי חוקי הארצות, וכ"ש פה דתרווייהו איתנהו, ואח"כ התחילו לשעבד בגופם ויבן ערי מסכנות לפרעה כי מעת שנתן החוק שחמשית התבואה שייכה לפרעה היו לו מסכנות של תבואה, והעמיס עליהם לבנות ערים ששם יאצרו את התבואה באוצרות, וחז"ל אמרו שפיתום ורעמסס מורה שבנו הבנינים על מקום לח ונרפש שלא יכלו להעמיד שם יסוד חזק, וראשון ראשון מתרוסס ופי תהום בלעו, כי לא היה כוונתו הבנין עצמו רק להלאות את הבונים שלא יגמר הבנין

לעולם כדי שיהיו מעונים תמיד:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישימו עליו וגו'. כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו (סוטה י"א א) כי היה הדבר בהדרגה בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים.

והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם, ומה שאמר הכתוב הבה נתחכמה אינו על פרט השעבוד אלא על פרט אחר, וכמו כן אמרו ז"ל (שם) שהיה על שקוע הבנים בים כאמור בדבריהם.

עוד נראה בדקדוק עוד אומרו למען ענותו וגו' שלא היה צריך והדבר מובן שהוא למען ענותו מתכוונים. עוד אומרו בסבלותם מה בא למעט. אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו מס כמו שאמר הכתוב (מ"א ה') ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל, ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן וכוונתם בזה הוא לערמה למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבדות כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם להשלים חקם, שלא היו מכירים בחוק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממונים, וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות, והוא אומרם ז"ל בתחילה בפה רך היו לשרים ואח"כ לעבדים ויבן ערי וגומר:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ענותו. ב' במסורה הכא ואידך גבי אמנון ותמר לומר לך מה התם בענין תשמיש אף כאן היו מענים אותם כדי למעטן מתשמיש לבטלם מפריה ורביה:

רעמסס. ראשון מתרוסס:

<< · מ"ג שמות · א · יא · >>


  1. ^ שהוא בשוו"א העי"ן.