אבן עזרא על שמות א
אבן עזרא על שמות · א · >>
פסוק א (כל הפסוק)
ואלה — טעם הוי"ו, בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים, ופרו ורבו. ומלת אלה – גם בחסרון הה"א – שוה לזכרים ולנקבות; וכתיב "כי את כל התועבות האל" (ויקרא יח, כז), ואחריו "מכל התועבות האלה" (ויקרא יח, כט); "לאנשים האל" (בראשית יט, ח); "אלה יולדו להרפה" (שמואל ב כא, כב); "מה אעשה לאלה" (בראשית לא, מג). וככה מלת "לז": "השונמית הלז" (מלכים ב ד, כה); "הנער הלז" (זכריה ב, ח). ובעבור היות מלת אלה מלעיל היה הה"א נוסף, כה"א "לילה"; "נחלה מצרים" (במדבר לד, ה), ושם לשון זכר.
ורבים שמות, כי התי"ו כולל סימן רבים ורבות, כמו "מקומות" ו"אבות". גם המ"ם ככה סימן הזכרים והנקבות, כמו "נשים" ו"פילגשים". ויש שמות שימצאו במ"ם גם בתי"ו, כמו "נפשים" (יחזקאל יג, כ), "נפשות"; "לבבות" גם "לבבים" – "על לבבהן" (נחום ב, ח).
ה"א מצרימה — תחת מלת "אֶל", כמו "נלכה דותינה" (בראשית לז, יח); "ותבא אותי ירושלימה" (יחזקאל ח, ג).
את יעקב — עם יעקב; כמו: "כרת ה' את אברם" (בראשית טו, יח).
איש וביתו — יוצא חלציו. ואין בית בכל המקרא אשה, והנה העד: איש וביתו באו; כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו), כי פשוטו בית אביו, כי שלשה וידויין היו. ועזר הכהן שהיא אשתו – בכח "בעדו" והיא נכללת עמו, כי האיש ואשתו הוא האדם:פסוק ב (כל הפסוק)
ראובן — כל שהוא נע, כזי"ן זְבולן, בהכנס עליו אחת מאותיות בוכ"ל וראוי להיות האות המשרת בשוא נע, והנה אין יכולת בלשון לקרוא שני שואי"ן נעים, על כן שמו חירק תחת האות המשרת. כי אם היה בי"ת האות המשרת הנכנס עליו, יאמרו בִּזבולן; ואם כ"ף או למ"ד, כִּזבולן, לִזבולן. ואם וי"ו, יאמרו שורק תחת חירק כאילו הוי"ו בקריאת אל"ף, כמו וּזבולן; כי המלה תראה כקריאת אל"ף, אוּ זבולן. ואם היה האות הראשון יו"ד, כמו יהודה, שהיו"ד מאותיות הנעלמות – יעלימוהו, כמו: "נעלה בִיהודה" (ישעיהו ז, ו); "כִּיהודה"; "לִיהודה נחשון" (במדבר א, ז), כי עתה היו"ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה. גם ככה עם וי"ו וִיהודה.
והנה נכתבו השבטים הנה כסדר תולדותם:פסוק ג (כל הפסוק)
יששכר — בעבור התחברות שני שיני"ן חסרו האחד מהמבטא, כדרך "מחצצרים" שייקרא "מחצרים" (דברי הימים א טו, כד). ואין שי"ן כמוה במקרא.
ומנהג העברים בהתחבר וי"ו עם אחד מאותיות השפה, שהם במ"ף חבירי הוי"ו, יניעו אל"ף נוסף בקריאה וינקדו הוי"ו בשורק; כמו "ופרו ורבו" (בראשית ח, יז); "ומלאו בתי מצרים" (שמות ח, יז); וככה ובנימין. בעבור היות בנימין בן הגברת, הזכירו לפני בני השפחות:פסוק ד (כל הפסוק)
פסוק ה (כל הפסוק)
פסוק ו (כל הפסוק)
וימת יוסף — אב ובנו שתי דורות. והעד, שחיה איוב אחרי שבותו מאה וארבעים שנה, והוא ראה ד' דורות. וקדמונינו ז"ל אמרו: עשרה דורות מאדם ועד נח, ומנח ועד אברהם עשרה, ואין מספר שנות אלה כאלה.
וטעם וימת יוסף — כי מת בגדולתו; גם אחיו לא ראו ימי הרעה.
וטעם וכל הדור ההוא — על המצרים, כי יזכיר "אשר לא ידע את יוסף" (פס' ח):פסוק ז (כל הפסוק)
ובני ישראל פרו — הולידו, כעץ יתן פריו.
וישרצו — כמו "ישרצו המים" (בראשית א, כ). רק הראשון – מהפעלים העומדים בעצמם, כמו 'הלך', 'ישב', 'עמד', 'שכב'; והשני – מהיוצאים, תלויה בדבר אחר, כמו 'אכל', 'שמר', 'שכר': אכל את הלחם, שמר את הדבר, שכר את החמור, אלו נקראים פועל יוצא. והנה "ישרצו המים" – מהפעלים היוצאים, וזה השני וישרצו – מהפעלים העומדים. והנה זו הגזרה כגזרת 'שב', פעם עומד, כמו "ושב וקבצך" (דברים ל, ג), ופעם יוצא, כמו "ושב ה' אלהיך את שבותך" (שם). אולי מלת וישרצו – רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר; ואני ראיתי ד' בנים שילדה אשה אחת, והרופאים נותנים טעם, עד שבעה יגיע בבטן אחת.
וירבו — שלא יהיו מתים כדרך עם רב.
ויעצמו — שהיו בעלי עצם תקיפין.
ומלת במאד מאד, שלא היו יכולין להיות יותר. ובי"ת במאד, כמו בי"ת "ויסעו בראשונה" (במדבר י, יג), כי כתוב "ראשונה יסעו" (במדבר ב, ט).
ותמלא הארץ — ארץ גושן, היא רעמסס, בשוא נח תחת העין, כי הראשון שתחת העי"ן שהוא דבק עם הרי"ש יקרא נח, והשני תחת מ"ם יקרא נע, כי הוא כמו תחילת נוע השפה:פסוק ח (כל הפסוק)
פסוק ט (כל הפסוק)
ויאמר אל עמו — המצרים.
הנה עם — מלת עַם איננה סמוכה; רק בני ישראל פירוש ותוספת ביאור, כמו: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד); "אשר התהלכו אבותי לפניו – אברהם ויצחק" (בראשית מח, טו).
ממנו — כל "ממנו" בספרי אנשי מזרח סימן לרבים – הנו"ן רפה, כמשפט, להפריש בינו ובין "ממנו פנה" (זכריה י, ד), שהוא סימן לשון יחיד שאיננו נמצא בפני המדבר, שהוא דגוש כמשפט. וכל ספרי מערב שניהן דגושים, בין שהוא סימן לשון יחיד, ובין שהוא סימן לשון רבים. והיה כן, כי "ממנו" לשון יחיד – דגוש הפך המנהג; כי מלת "אני" רפה, וכן מלת "נחני ה'" (בראשית כד, כז). והנה מלת "מן" כפולה, ונדגש הנו"ן "ממני" לחסרון הנו"ן האחרת, כאלו היה "ממנני". כי הנו"ן הראשון תבא עם אות המ"ם, כאילו הוא מן נו"ן "ני" לסימן המדבר. אם כן, יהיה "איש ממנו" (בראשית כג, ו) – שהוא לשון רבים – כאילו הוא "ממננו". וטעם נו"ן "ממנו" דגוש, להתבלע הה"א בחסרון. כי יאמר מן "ישמור" – "ישמרוֹ"; "אשר יקראוֹ" (ירמיהו כג, ו); "אויב ירדפו" (הושע ח, ג). והוא המעט, כי הרוב "ישמרהו"; רק "ישמרו" דרך קצרה. כמו "והנהו עושה מלאכה" (ירמיהו יח, ג כתיב), שהוא כמו "והנה הוא" (קרי); "והנו נצב" (במדבר כג, יז). ופעמים יוסיפו הנו"ן: "ישחרונני ואל ימצאונני" (משלי א, כח); "תברכני נפשך" (בראשית כז, יט) כמו "תברכנני"; "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג); "יסובבנהו יבוננהו יצרנהו" (דברים לב, י). ופעמים יבלעו הה"א בנו"ן: "ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא, לו):פסוק י (כל הפסוק)
הבה — "הבה את אשתי" (בראשית כט, כא), לשון זכר והוא הנכון, כמו "לכה נא עמנו" (במדבר י, כט בשינוי). ולנקבה, "הבי המטפחת" (רות ג, טו), "לכי ובאי" (מלכים א א, יג). ובעבור שידברו במלות האלה הרבה, יאמרו: "הבה נרדה" (בראשית ט, ז), ולנקבה: "הבה נא אבוא אליך" (בראשית לח, טז), כמו "לכה נשקה את אבינו יין" (בראשית יט, לב).
נתחכמה — נבקש דרך חכמה שלא ירבה.
לו — בעבורו, כמו "אמרי לי" (בראשית כ, יג).
דע, כי כל הפעלים, עוברים או עתידים, שם הפועל בכוחם; פירוש, שם דבר הנגזר מן הפועל, שהוא חסר, הוא נשמע מכח הפעלים; כמו ו"הנה ברכת ברך" (במדבר כג, יא), "וברך ולא אשיבנה" (שם, כ). והטעם, "וברך ברכה". וככה "וברוב יועצים תקום" (משלי טז, כב); והשלם, "...יועצים, עצה תקום". וככה "כי תקראנה קורות מלחמה".
אמר ר' מרינוס, כי טעם ועלה מן הארץ, כמו "ועלינו"; ודבר ככה, שלא יכשול השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך:פסוק יא (כל הפסוק)
מסים — רבים, והאחד "מס", וכמו "פתים" (ויקרא ב, ו), "פת" תבנית:בראשית. והם מפעלי הכפל.
וטעם ענותו — ליבש זרע הזכרים.
מסכנות — אוצרות. וכמוהו "אל הסוכן" (ישעיהו כב, טו), "ותהי למלך סוכנת" (מלכים א א, א), שומרת האוצר, ולא יודע לכל ושכבה בחיקך.
פסוק יב (כל הפסוק)
וכאשר יענו אותו — אף על פי שהיה בעינוי, כן ירבה, כימים אשר לא עוּנָה.
יפרוץ — שעבר החוק בפריה ורביה, כמו "ופורץ גדר" (קהלת י, ח):פסוק יג (כל הפסוק)
פסוק יד (כל הפסוק)
וימררו — ידוע הוא כי התי"ו סימן לנקבות על הרוב, והמ"ם סימן לזכרים, כמו "מועדות" ו"מועדים"; ודרך חכמי ספרד, כי בנייני הפעלים שמורים, ולא תחסר אות מן השורש. ואינם כן, רק שמות דברים יאמרו כאשר נמצאו. כי יחיד מן "מועדות" – "מועד", לא "מועדה", כאשר אמר החכם בעיניו כי מן "מקום" יאמר "מקומים", ומ"מקומות" – "מקומה". אולי יפקח עיניו ויראה כי מן "בכור" יאמר "בכורים", "למכה מצרים בבכוריהם" (תהלים קלו, י); והנה "ובכורות בקרך" (דברים יב, יז). אם כן יהיה היחיד "בכורה"? וככה לבֵנים, לא יאמר "לבן" כי אם "לבֵנה". וטעם בחומר ובלבנים, לבנות בתים וגדרות; גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור, וזה את כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל, את כל עבודתם, לצרכיהם.
אשר עבדו בהם — ישרתו בעבור שנים, "עבדו בהם בפרך". וגזרת ע.ב.ד בלא בי"ת אחריה היא עבודת העבד, וככה "עבדתיך". ואם אחריה בי"ת, הוא על ב' דברים: האחד "בעבור", כמו "ויעבד ישראל באשה" (הושע יב, יג). והשני, "לא תעבד בו בפרך" (ויקרא כה, לט; שם, מג), כדרך "אשר לא עובד בה" (דברים כא, ג), וככה "אשר לא יעבד בו" (שם, ד); כי כתוב: "והארץ הנשמה תעבד" (יחזקאל לו, לד). ועל הדרך הזה: "כנושה כאשר נושה בו" (ישעיהו כד, ב):פסוק טו (כל הפסוק)
פסוק טז (כל הפסוק)
ויאמר בילדכן את העבריות — כל שהוא ממשפחת עֵבר, יקרא עברי, ועל אמונתו יקרא עברי. על כן "אבי כל בני עבר" (בראשית י, כא) – הבא מעבר הנהר. "עבר הנהר", משתי העברים.
אמר בן קֻריש, כי אל"ף אָבנָים — נוסף, מגזרת בנים, והטעם – המשבר; כמו "מי אפסים" (יחזקאל מז, ג). והנכון שהיא כמו "בָּאָבְנָיִם", והאל"ף שורש.
והמיתן אותו — בסתר, שלא יוודע הדבר, כי חמס היה עושה.
ומלת וָחָיה — קשה מאד בדקדוק והיא זרה, כי המשפט "וחיתה", כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו, כמשפט בסמוכים: "ולכל חית הארץ" (בראשית א, ל). והיה כן, בעבור שהה"א והתי"ו קרובים במכתב, ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א. אבל לא במבטא, כי הבדל יש ביניהן בשמות, כי תחילה תקרא ה"א, וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו. וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי. והכלל – כי מלת "חי", גם "חיים" בספק. כי הסכימו חכמי הדקדוק כי "וארפכשד חי." (בראשית יא, יב) – מפעלי הכפל. וכמוהו "כי אם תם הכסף" (בראשית מז, יח), שהוא מן "תמם", ו"חיי" כמו רבים, "חיים". ולפי דעתו, כי זו הגזרה זרה. ואם איננו כן, יראנו ממנו פועל עתיד, כמו "אחוג", "יחוג", "לחוג", היה ראוי שיאמר "אחוי", "יחוי", "לחוי". או כמו "סב": "סבו ציון" (תהלים מח, יג), "סבי עיר" (ישעיהו כג, טז). והנה זאת לאות, כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, אחר שלא מצאנו מגזרת "חי" אחת מכל הגזרות שהזכרנו, הנה זאת לאות כי הוא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, כי מצאנו שיאמר: "אחיה", "נחיה", "יחיה", "תחיה", כמו יאמר מן ה.י.ה – "נהיה", "אהיה", "תהיה", "יהיה". ואם כן, הוא מגזרת ח.י.ה, כמו ה.י.ה. ואף על פי שמצאנו שיאמר "וארפכשד חי" בלשון עבר, לא נחוש לכל זה, אף על פי שידמה שהוא מפעלי הכפל. והוצרכתי לומר ככה, בעבור שראיתי כי אין וא"ו בכל המקרא שהיא שורש בסוף המלה. ואין טענה עלי ממלת "שלו" (איוב טז, יב), כי הוי"ו תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו; והעד, "שלו כל בוגדי בגד" (ירמיהו יב, א), והוא מן שלה. והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שורש בסוף המלה. והיה זה, בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא, כמו "עבדו ואמתו" (שמות כ, יג). וסימן לשון רבים, "פרו ורבו" (בראשית א, כב). וגם יש וי"ו נוסף, כמו "בנו בעור" (במדבר כד, ג). ואילו היה וי"ו שורש, היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווי"ן שהזכרנו, יחיד ורבים ונוסף, ולא תדע המלה. גם ככה אומר לך באות יו"ד, שלא תבא שורש באחרונה, כי הוא סימן יחיד מדבר, יָדִי; גם יָדָי. וסימן רבים בסמוך, "ידי נשים רחמניות" (איכה ד, י). וסימן נקבה, "דעי וראי" (שמואל א כה, יז). ויו"ד היחוס, "העברי או העבריה" (דברים טו, יב). גם נוסף בפעלים, "המגביהי" (תהלים קיג, ה), "להושיבי" (שם, ח); גם בשמות, "בני אתונו" (בראשית מט, יא); גם במלות הטעם: "זולתי" (דברים א, לו), "מני אפרים" (שופטים ה, יד). ובעבור כל זה אינו ראוי שיבא יו"ד שורש באחרונה, פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו. על כן אמרתי כי מלת וחיה – זרה, והיא כמו "וחיתה", ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:
אבן עזרא על שמות · א · >>
הערות
- ^ שהוא בשוו"א העי"ן.