פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואלה — טעם הוי"ו, בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים, ופרו ורבו. ומלת אלה – גם בחסרון הה"א – שוה לזכרים ולנקבות; וכתיב "כי את כל התועבות האל" (ויקרא יח, כז), ואחריו "מכל התועבות האלה" (ויקרא יח, כט); "לאנשים האל" (בראשית יט, ח); "אלה יולדו להרפה" (שמואל ב כא, כב); "מה אעשה לאלה" (בראשית לא, מג). וככה מלת "לז": "השונמית הלז" (מלכים ב ד, כה); "הנער הלז" (זכריה ב, ח). ובעבור היות מלת אלה מלעיל היה הה"א נוסף, כה"א "לילה"; "נחלה מצרים" (במדבר לד, ה), ושם לשון זכר.

ורבים שמות, כי התי"ו כולל סימן רבים ורבות, כמו "מקומות" ו"אבות". גם המ"ם ככה סימן הזכרים והנקבות, כמו "נשים" ו"פילגשים". ויש שמות שימצאו במ"ם גם בתי"ו, כמו "נפשים" (יחזקאל יג, כ), "נפשות"; "לבבות" גם "לבבים" – "על לבבהן" (נחום ב, ח).

ה"א מצרימה — תחת מלת "אֶל", כמו "נלכה דותינה" (בראשית לז, יח); "ותבא אותי ירושלימה" (יחזקאל ח, ג).

את יעקב — עם יעקב; כמו: "כרת ה' את אברם" (בראשית טו, יח).

איש וביתו — יוצא חלציו. ואין בית בכל המקרא אשה, והנה העד: איש וביתו באו; כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו), כי פשוטו בית אביו, כי שלשה וידויין היו. ועזר הכהן שהיא אשתו – בכח "בעדו" והיא נכללת עמו, כי האיש ואשתו הוא האדם:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראובן — כל שהוא נע, כזי"ן זְבולן, בהכנס עליו אחת מאותיות בוכ"ל וראוי להיות האות המשרת בשוא נע, והנה אין יכולת בלשון לקרוא שני שואי"ן נעים, על כן שמו חירק תחת האות המשרת. כי אם היה בי"ת האות המשרת הנכנס עליו, יאמרו בִּזבולן; ואם כ"ף או למ"ד, כִּזבולן, לִזבולן. ואם וי"ו, יאמרו שורק תחת חירק כאילו הוי"ו בקריאת אל"ף, כמו וּזבולן; כי המלה תראה כקריאת אל"ף, אוּ זבולן. ואם היה האות הראשון יו"ד, כמו יהודה, שהיו"ד מאותיות הנעלמות – יעלימוהו, כמו: "נעלה בִיהודה" (ישעיהו ז, ו); "כִּיהודה"; "לִיהודה נחשון" (במדבר א, ז), כי עתה היו"ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה. גם ככה עם וי"ו וִיהודה.

והנה נכתבו השבטים הנה כסדר תולדותם:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

יששכר — בעבור התחברות שני שיני"ן חסרו האחד מהמבטא, כדרך "מחצצרים" שייקרא "מחצרים" (דברי הימים א טו, כד). ואין שי"ן כמוה במקרא.

ומנהג העברים בהתחבר וי"ו עם אחד מאותיות השפה, שהם במ"ף חבירי הוי"ו, יניעו אל"ף נוסף בקריאה וינקדו הוי"ו בשורק; כמו "ופרו ורבו" (בראשית ח, יז); "ומלאו בתי מצרים" (שמות ח, יז); וככה ובנימין. בעבור היות בנימין בן הגברת, הזכירו לפני בני השפחות:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

דן — בהתחבר השמות הם על ששה דרכים, וכולם נכונים. האחד, כמו "עילם ואשור וארפכשד" (בראשית י, כב); והשני, "בנפך, ארגמן, ורקמה ובוץ" (יחזקאל כז, טז). השלישי: "אודם פטדה וברקת" (שמות כח, יז). הרביעי: דן ונפתלי, גד ואשר. החמישי: "מור ואהלות, קציעות" (תהלים מה, ט). השישי: "אדם, שת, אנוש" (דברי הימים א א, א):

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיְהִי — מלת "יְהִי" היתה ראויה להיות כמו "יִרֶב המשא עליו" (דברי הימים ב כה, כז); ובעבור היות בה"א מן הגרון, פתחו במלת "יהי" היו"ד הראשונה בקמץ קטן, "יֶהִי". והיה ראוי להיות היו"ד האחרון בשו"א נח נראה, כמו הבי"ת במלת "יִרֶב", והיה ראוי להיות "יִהֶי". רק יכבד על הלשון, על כן העלימוהו, וננקד הה"א בחירק. על כן "לו יְהִי" (בראשית ל, לד); "כי הוא אמר וַיֶהִי" (תהלים לג, ט). ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה תמיד, השיבו הטעם מלרע והניעו היו"ד בשו"א: "יהי כן ה'" (שמות י, י). על כן אין בבנין הקל פועַל שיהיה האות המשרת בשו"א, רק זאת הגזרה, וגזרת "ויחי יעקב" (בראשית מז, כח). והיה זה, כי השתים האותיות שלו שורש מאלה השתי גזרות, "ויחי", "ויהי", השתי האותיות הם מאותיות הנוח, והם יו"ד ה"א: "היה", "חיה". ובעבור כי אלה שתי האותיות הם מאותיות הנוח, פעמים שאינם נראים בסוף המלה, בא האות המשרת, שהוא היו"ד, עליהם בשו"א, ולא כן בכל הגזרות בבניין הקל:
יצאי ירך — רמז לקרוב אליו, אבר המוליד; כמו "להסך את רגליו" (שמואל א כד, ד). כי ששים ותשע היו, אך יעקב יחשב בראשונה, על כן כתב בתחילה "את יעקב", כמו שאמרנו למעלה (פס' א). ופרשה הראשונה "ויגש אליו" כתוב "יעקב ובניו" (בראשית מו, ח). והנה עם יעקב היו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש (ראו בראשית מו טו וראב"ע שם). והעד: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י, כב), כי נפש היתה ליעקב. ויוסף שהיה במצרים – במספר, הוא ושני בניו:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

וימת יוסף — אב ובנו שתי דורות. והעד, שחיה איוב אחרי שבותו מאה וארבעים שנה, והוא ראה ד' דורות. וקדמונינו ז"ל אמרו: עשרה דורות מאדם ועד נח, ומנח ועד אברהם עשרה, ואין מספר שנות אלה כאלה.

וטעם וימת יוסף — כי מת בגדולתו; גם אחיו לא ראו ימי הרעה.

וטעם וכל הדור ההוא — על המצרים, כי יזכיר "אשר לא ידע את יוסף" (פס' ח):

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ובני ישראל פרו — הולידו, כעץ יתן פריו.

וישרצו — כמו "ישרצו המים" (בראשית א, כ). רק הראשון – מהפעלים העומדים בעצמם, כמו 'הלך', 'ישב', 'עמד', 'שכב'; והשני – מהיוצאים, תלויה בדבר אחר, כמו 'אכל', 'שמר', 'שכר': אכל את הלחם, שמר את הדבר, שכר את החמור, אלו נקראים פועל יוצא. והנה "ישרצו המים" – מהפעלים היוצאים, וזה השני וישרצו – מהפעלים העומדים. והנה זו הגזרה כגזרת 'שב', פעם עומד, כמו "ושב וקבצך" (דברים ל, ג), ופעם יוצא, כמו "ושב ה' אלהיך את שבותך" (שם). אולי מלת וישרצו – רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר; ואני ראיתי ד' בנים שילדה אשה אחת, והרופאים נותנים טעם, עד שבעה יגיע בבטן אחת.

וירבו — שלא יהיו מתים כדרך עם רב.

ויעצמו — שהיו בעלי עצם תקיפין.

ומלת במאד מאד, שלא היו יכולין להיות יותר. ובי"ת במאד, כמו בי"ת "ויסעו בראשונה" (במדבר י, יג), כי כתוב "ראשונה יסעו" (במדבר ב, ט).

ותמלא הארץ — ארץ גושן, היא רעמסס, בשוא נח תחת העין, כי הראשון שתחת העי"ן שהוא דבק עם הרי"ש יקרא נח, והשני תחת מ"ם יקרא נע, כי הוא כמו תחילת נוע השפה:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקם מלך חדש — פירושו כמשמעו, בלא תוספת, שלא היה מזרע המלוכה. על כן כתיב ויקם, כמו "כי הקים בני את עבדי" (שמואל א כב, ח):

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אל עמו — המצרים.

הנה עם — מלת עַם איננה סמוכה; רק בני ישראל פירוש ותוספת ביאור, כמו: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד); "אשר התהלכו אבותי לפניו – אברהם ויצחק" (בראשית מח, טו).

ממנו — כל "ממנו" בספרי אנשי מזרח סימן לרבים – הנו"ן רפה, כמשפט, להפריש בינו ובין "ממנו פנה" (זכריה י, ד), שהוא סימן לשון יחיד שאיננו נמצא בפני המדבר, שהוא דגוש כמשפט. וכל ספרי מערב שניהן דגושים, בין שהוא סימן לשון יחיד, ובין שהוא סימן לשון רבים. והיה כן, כי "ממנו" לשון יחיד – דגוש הפך המנהג; כי מלת "אני" רפה, וכן מלת "נחני ה'" (בראשית כד, כז). והנה מלת "מן" כפולה, ונדגש הנו"ן "ממני" לחסרון הנו"ן האחרת, כאלו היה "ממנני". כי הנו"ן הראשון תבא עם אות המ"ם, כאילו הוא מן נו"ן "ני" לסימן המדבר. אם כן, יהיה "איש ממנו" (בראשית כג, ו) – שהוא לשון רבים – כאילו הוא "ממננו". וטעם נו"ן "ממנו" דגוש, להתבלע הה"א בחסרון. כי יאמר מן "ישמור" – "ישמרוֹ"; "אשר יקראוֹ" (ירמיהו כג, ו); "אויב ירדפו" (הושע ח, ג). והוא המעט, כי הרוב "ישמרהו"; רק "ישמרו" דרך קצרה. כמו "והנהו עושה מלאכה" (ירמיהו יח, ג כתיב), שהוא כמו "והנה הוא" (קרי); "והנו נצב" (במדבר כג, יז). ופעמים יוסיפו הנו"ן: "ישחרונני ואל ימצאונני" (משלי א, כח); "תברכני נפשך" (בראשית כז, יט) כמו "תברכנני"; "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג); "יסובבנהו יבוננהו יצרנהו" (דברים לב, י). ופעמים יבלעו הה"א בנו"ן: "ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא, לו):