מ"ג שמות א ט


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר לְעַמֵּיהּ הָא עַמָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סָגַן וְתָקְפִין מִנַּנָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר לְעַמֵיהּ הָא עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל סַגִיאִין וְתַקְפִין יַתִּיר מִינָן:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אל עמו — המצרים.

הנה עם — מלת עַם איננה סמוכה; רק בני ישראל פירוש ותוספת ביאור, כמו: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד); "אשר התהלכו אבותי לפניו – אברהם ויצחק" (בראשית מח, טו).

ממנו — כל "ממנו" בספרי אנשי מזרח סימן לרבים – הנו"ן רפה, כמשפט, להפריש בינו ובין "ממנו פנה" (זכריה י, ד), שהוא סימן לשון יחיד שאיננו נמצא בפני המדבר, שהוא דגוש כמשפט. וכל ספרי מערב שניהן דגושים, בין שהוא סימן לשון יחיד, ובין שהוא סימן לשון רבים. והיה כן, כי "ממנו" לשון יחיד – דגוש הפך המנהג; כי מלת "אני" רפה, וכן מלת "נחני ה'" (בראשית כד, כז). והנה מלת "מן" כפולה, ונדגש הנו"ן "ממני" לחסרון הנו"ן האחרת, כאלו היה "ממנני". כי הנו"ן הראשון תבא עם אות המ"ם, כאילו הוא מן נו"ן "ני" לסימן המדבר. אם כן, יהיה "איש ממנו" (בראשית כג, ו) – שהוא לשון רבים – כאילו הוא "ממננו". וטעם נו"ן "ממנו" דגוש, להתבלע הה"א בחסרון. כי יאמר מן "ישמור" – "ישמרוֹ"; "אשר יקראוֹ" (ירמיהו כג, ו); "אויב ירדפו" (הושע ח, ג). והוא המעט, כי הרוב "ישמרהו"; רק "ישמרו" דרך קצרה. כמו "והנהו עושה מלאכה" (ירמיהו יח, ג כתיב), שהוא כמו "והנה הוא" (קרי); "והנו נצב" (במדבר כג, יז). ופעמים יוסיפו הנו"ן: "ישחרונני ואל ימצאונני" (משלי א, כח); "תברכני נפשך" (בראשית כז, יט) כמו "תברכנני"; "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג); "יסובבנהו יבוננהו יצרנהו" (דברים לב, י). ופעמים יבלעו הה"א בנו"ן: "ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא, לו):

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר אל עמו". אחרי ההצעה הזאת יתחיל לספר מחשבת פרעה ועצתו הרעה, ואח"ז יספר הרעות שעשו לישראל, ועקר כונת הספור להראות גודל רשעת פרעה ועמו עד שיצדקו משפטי ה' והמכות אשר חלה ה' בם, ולהסיר השאלה ששאלו רבים הלא כבר נגזר עליהם עבדות וענוי והמצריים היו שלוחי ה' בדבר זה ומדוע נענשו. ע"כ הראה לדעת כי נתחייבו להענש כדין, וספר תחלה עצת פרעה שאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, וע"כ אין פירושו שהם כבר רבים ועצומים מן המצריים, דאם כן איך אמר פן ירבה, והלא גם בצאת ישראל ממצרים היו מועטים נגד המצריים, שהיו גוי גדול ועצום, רק פירושו רב שיתרבה יותר מן המצריים, למשל כשנתרבו ישראל מן שבעים נפש למספר שבעה

אלפים, שהוא מאה פעמים ממה שהיו, לא נתרבו המצריים רק להיות כפלים ממה שהיו, והגם שעתה הם עדיין מועטים:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אל עמו הנה וגו', אומרו הנה וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ') בפסוק (בראשית לד) עכרתם אותי שצלולה היתה החבית וכו' כי מסורת היתה ביד וכו' שעתידין ליפול ביד ישראל ע"כ. ולזה אמר מלך מצרים הנה עם בני ישראל הידוע בתוקף ועוז הנה הוא רב ועצום, ואמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ ויעשה מה שהוא מסורת בידם שהוא יאבד כל נפש לכנעני אחיו, לזה יתחכמו עליו לאוסרו לבל צאת. ולזה נקראת מצרים בית הכלא כי היו המצרים שומרים את ישראל בלתי צאת משם לחשש כלות אחיו הכנעני וכו'.

עוד ירצה באומרו הנה עם וגו' על זה הדרך כי עם זה משונה מכל העמים כי שאר העמים יתערבו ביניהם ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו הנה עם כולו בני ישראל ואין זר אתם, ואומרו רב ועצום פירוש כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות יחשבו לרבים ועצומים מהם לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה.

עוד ירצה באומרו רב ועצום, רב שמתרבה שלא כדרך העולם, והנה מטבע העולם כאשר יולדו רבים יהיו תשי כח בין בבחינת הנולדים בין בבחינת המוליד, וצא ולמד מהתאומים כידוע לטבעיים, ומעתה אין מיחוש לריבוים כי סופם להתמעט, וכי יהיו רבים אין בהם כח לחוש לריבויים, לזה אמר ועצום פי' הגם שהם מתרבים ביותר מהרגיל אף על פי כן ועצום ממנו הגם שאין בהם הריבוי, ומן הראוי הם היו ראוים להיות חזקים יותר מהם, ומעתה בהכרח להתחכם עליו, וכפי זה תיבת ממנו חוזרת אל עצום ולא לאומרו רב כי בסמוך הוא אומר פן ירבה.

עוד ירצה באומרו רב ועצום ממנו פי' שגדולתם וריבוים מהם היה, והכונה בזה כי בא להודיע אותם כי יש להם חוב בישראל, ונתכוון להקדים טענה לבל יאמרו אליו עמו או כל רואה מעשיו נכריים כי באיזה כח יעמוד ויקח עם אחד השוכן בקרבו ויעבוד בו עבודת עבד, לזה אמר הנה עם בני ישראל זה עצמו ובשרו משלנו הוא כי אנו החיינו אותו בשני רעב וכל מה שנתרבה ממנו הוא ג"כ כי בע' נפש בא לגור בארץ, ומעתה יחזיק בישראל בחזקה שעמה טענה ויתחכמו לו לעשות לו כטוב בעיניהם.

עוד ירצה כי הלא תמצא כי כל המלכים וגדולי העמים יתחכמו לפאר מלכותם בעם מכובד ומה גם בעם ישראל כי שם ומעלה מיוחדת לו, ואין לך אומה ששלטה בישראל שלא היתה מעולה על כל האומות בסוד (איכה א) היו צריה לראש, לזה אמר מלך חדש הנה בני ישראל המכובדים הם הם העיקר במלכות יותר מהמצרים ובהם הם מתכבדים וכי יצאו מהעיר תהיה העיר פחותה ובזויה לזה הבה נתחכמה לו וגו' פן יצא מהעיר באמצעות סיבה כי תקראנה מלחמה ויקוץ מהמלחמה וילך לו, ואז אין אנו יכולין למונעו כי ילחם בנו בהצטרפות מלחמה הלוחמת עמנו:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל עמו. עיי"ן עקומה אמר בע' נפש ירדו לכאן וכבר נתרבו ממנו:

<< · מ"ג שמות · א · ט · >>