מ"ג דברים כא יא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְרָאִ֙יתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְתִחְזֵי בְּשִׁבְיָא אִתְּתָא שַׁפִּירַת רֵיו וְתִתְרְעֵי בַהּ וְתִסְּבַהּ לָךְ לְאִתּוּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְתֵיחֲמוּן בִּשְׁבִיתָא אִתָּא שַׁפִּירַת רֵיוֵוי וְתִתְיַדְעוּן בָּהּ וְתִסְבוּנָהּ לְכוֹן לְאִינְתּוּ: |
רש"י
"אשת" - (קידושין יט) אפילו אשת איש
ומשמע לפי זה שיפת תואר הותרה לו אפילו קודם שעשאה כל המעשים, דאם לא כן, אחר שנתגיירה - גיורת גמורה היא, ולמה לא ישאנה. אבל מפירוש רש"י לא משמע הכי, דמסיק 'אבל אם נשאה וכו, וזהו כשנתגיירה, דכן משמע 'אבל אם נשאה סופו להוליד ממנה בן', דאם לא נתגיירה - אין הבן שלו, ומשמע דקאי אהא דקאמר 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', דהוא ביאה ראשונה. והתוספות בעצמם תרצו (קידושין כב. ד"ה שלא), דמה שקשה למה לא ישאנה, הרי גיורת גמורה היא, זה אינו קושיא, כיון שבעל כרחה נתגיירה, לא נקראת גיורת גמורה, אלא כמו 'בשר תמותת'. והקשו עוד (שם), כיון דאי אפשר לבא עליה במלחמה, וצריך לכוף יצרו, לא שייך לומר 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע'. וזה יש לומר, דלא דמי מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו (יומא דף יח:), וכיון שסופו רשאי להנשא לה - 'פת בסלו' קרינן. וכן מוכח דדוקא אחר כל המעשים הותרה לו יפת תואר, דכתיב (פסוק יב) "והבאתה אל תוך ביתך", ותניא (קידושין ריש כב.) 'מלמד שלא ילחצנה במלחמה', ופירש רש"י (שם) שלא יבא עליה במלחמה:
והקשו עוד בתוספות (שם), דאם אין מותר אלא אחר כל המעשים, אם כן גיורת היא, ואמרינן בפרק כהן גדול (סנהדרין דף כא.) תמר [בת] יפת תואר היתה. פירוש, והיתה מותרת לאמנון. והשתא דאמרינן שלא הותרה לדוד אלא אחר שנתגיירה, אם כן היתה בת דוד, ולא היתה מותרת לו. בשלמא אם היתה מותרת לו קודם כל המעשים, אם כן עדיין גויה היתה, וולד גויה כמוה (רש"י לעיל ז, ד), ולא היתה נחשבת בת דוד. והתוספות תרצו בזה (קידושין דף כב.), דתמר לא היתה בתו של דוד, אלא גדלה בביתו, לכך נקראת בתו:
ואני אומר, מנין לתוספות דבר זה, כי אני אומר כל זמן שהיא אצלו ולא קבלה מעצמה להתגייר, אינה גיורת גמורה. וכן הבנים אשר לו ממנה, אינם מתיחסים אחריו כלל, והם כמותה. ומה שפירש רש"י (כאן) 'הא אם נשאה סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה', אף על גב שאין הבן מתיחס אחר האב כלל, הכי קאמר, אפילו אם אחר כך נתגיירה מעצמה, ואז הבן מתיחס אחריו, כיון שהתחלת הנשואין בעל כרחה, הולד יהיה בן סורר ומורה. כי דעתה על עמה ועל אלוקיה, והוליד בן סורר ומורה. וכן פירש הרמב"ן בפרשה הזאת (סוף פסוק יב) "והיה אם לא חפצת ושלחת לנפשה" (ר' פסוק יד), דאם לא יחפוץ בה היא חוזרת אל אלוקיה ואל עמה, ואינה גיורת. סוף דבר, יפת תואר נקראת אף אחר כל המעשים, ואינה ישראלית כלל. והשתא אתי שפיר שנקרא 'בשר תמותת נבילה':
ועוד, אמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עו:) אהא דאמרינן התם כל מי שהיה נכתב במלחמת בית דוד אין צריך בדיקה אחריו, דהוא מיוחס. ומקשה, והא אמר רבי יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לדוד, וכולם היו בני יפת תואר וכו'. ומאי מקשה, דשמא בני יפת תואר היו, והיו מתיחסים אחר אביהם. אלא על כרחך צריך לומר דכל בני יפת תואר לא היו מתיחסים אחר אביהם:
ומה שהקשה הרא"ם, דמה צריך היתר לזה, דהא בעילת גויה דרך זנות אינו רק מדרבנן, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לו:) דבית דין של חשמונאי גזרו עליה, ואם כן בעילה ראשונה דאינה רק משום יצרו, ד'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', ואינו אסור מן התורה כלל. ואין זה קשיא, דהא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (שם), וזהו שסופו לישא אותה - אין לך דבר פרהסיא יותר מזה, והוא אסור הלכה למשה מסיני (שם), שהרי נשאה לשם ביאה:
[ח] אפילו אשת איש. מהפך רש"י הפירוש, שאם לא כן היה קשה למה יתיר הכתוב אשת איש, אבל השתא ש'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', ולכך התיר הכתוב אפילו אשת איש. ואם תאמר, פשיטא, הרי אין אישות לגוי. ויראה לומר, דודאי צריך קרא לכתוב אשת איש, אף על גב דאין אישות לגוי, היינו כלפי ישראל שבא עליה שאינו חייב עליה משום אשת איש, כדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב:), אבל בודאי היא חייבת, דאם בא עליה ישראל חייבת כמו בן נח דעלמא. ואם כן הוה אמינא, אף על גב דאין אישות לגוי, אסור ליקח אותה משום דידה, דיש לבני נח בעולת בעל. לכך הוצרך לאשמועינן דמותרת לו:
אי נמי, דהוה אמינא דכיון דהיא בעולת בעל, דיש לה אישות בבעלה, אף על גב דלא מחייב עליה אם בא עליה, אבל להיות בה אישות - לא הוי בה אישות, כיון דאגידה באחר, קא משמע לן דיש לו אישות בה. דיפת תואר, אף על גב שהיא גויה, יש לו בה אישות, כדאיתא בספרי בפרשה זאת "ושלחתה לנפשה" (פסוק יד), מלמד שאם לא יחפוץ בה שמשלחה בגט. ועוד אמרו בקדושין (ריש כב.) "ולקחת לך לאשה", 'לקוחין יש לך בה'. והוה אמינא כיון דאגידא באחר, לא יהיה לו לקוחין בה, קא משמע לן דיש לו בה לקוחין:
והתוספות בפרק קמא דסנהדרין למדו מזה, אף על גב דאין אישות לגוי, איסור מיהא איכא, חוץ מאיסור בעילת גויה, כיון דצריך קרא גבי יפת תואר "אשת" אפילו אשת איש, דכתיב (בראשית ב', כ"ד) "ודבק באשתו" 'ולא באשת חבירו' (סנהדרין דף נח.), ואם כן יש בה איסור עשה. דאין סברא שיהיה לגוי דבר באסור, ולישראל לא יהיה אסור. ואף על גב שהישראל הבא על גויה, והיא בעולת בעל, אינו נהרג, היינו מפני חשיבות נפש הישראל, שיש להקל שלא להמית אותו. אבל לא מצאנו דבר שיהא אסור לגוי ולישראל מותר:
ואין זה ראיה, דלא שייך בו חומר, שאצל ישראל לא הוי אישות, ולגבי ישראל נחשבה פנויה. ואין ראיה מכאן כלל גם כן, כדאמרינן. ואין להקשות כיון דנתגיירה, אם כן שוב אין לה אישות עם בעלה הגוי. שכבר אמרנו (לעיל אות ז ד"ה ואני) שאין זה גיורת, כיון שבעל כרחה הוא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה – לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע (קידושין שם), שֶׁאִם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּירָהּ, יִשָּׂאֶנָּה בְּאִסּוּר; אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ, סוֹפוֹ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָהּ (ספרי ריד), שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרָיו: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ" וְגוֹמֵר (להלן פסוק טו), וְסוֹפוֹ לְהוֹלִיד מִמֶּנָּהּ "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (להלן פסוק יח). לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ (מדרש תנחומא כי תצא א).
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. וגו' פירש הרמב"ן שהכל עניני אבילות המה ועיקר תחבולה זו כדי שיהיה הוא בבית אבל ויזכור ליצרו יום המיתה כענין שאמרו רז"ל (קידושין מ, א) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים כו' ואולי אזיל יצרו ע"י זכירת האבילות ואמר כאן שאם בכל אלה לא יוסר והוא עומד בחשק תאותו אז תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. לך לבד היא נאותה ואתה נאה לה כי כמוה כמוך.
והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה מלת והיה י"א שמורה על הודאי שכך יהיה ולפי דרכנו נגזר ודאי זה מלשון רז"ל שע"י זכירת יום המיתה ודאי אזיל היצה"ר ואז ממילא תפסק התשוקה, וקרוב לשמוע שדייק רש"י ממלת חפצת לשון עבר כי הל"ל אם לא תחפוץ בה להבא אלא שכל דבר הגלוי לפני השי"ת שכך יהיה דומה כאילו כבר נעשה הדבר מאז ומקדם לכך נאמר אם לא חפצת בה, ויתכן עוד לפרש לשון והיה שמשמע שהענין יהיה בהווייתו ולא ישתנה, ובזה הכתוב מבשרך שכאשר החילות להטיל עליה שנאה כך יהיה לעולם ולא ישתנה דעתך משנאה לאהבה וז"ש שסופך לשנאותה וזה מאת ה' שלא לערב ענבי הגפן בענבי הסנה והוא דקדוק נכון במלת והיה, ומיושב גם לשון אם המורה על הספק ולדברינו הוא מיושב שפיר.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
הנה מאומרו "יפת תואר" משמע דוקא יפת תואר ומאומרו (להלן יא) "וחשקת בה" דרשו בספרי אפילו כעורה, וזה מן התימה למה יאמר יפת תואר ויצטרך לרבות כעורה היה לו לומר וראית אשת ולא יכתוב לא יפת תואר ולא וחשקת:
ולישב הכתוב צריך להעיר בענין למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך, בשלמא התרת אכילת איסור מצינו לרמב"ם ז"ל (פ"ח הל' מלכים) שנתן טעם אם ירעב והוא טעם נכון, אבל מעשה זה יתעבנו עושנו, ורבותינו ז"ל אמרו (קידושין כ"א ב) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להלחם להם:
אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל [[זהר חדש (מנוקד)/שמות-דברים|(ז"ח בלק נ"ג)]] שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות:
עוד אגלה לך סוד אחד תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב והיא מונחת שם עד עת דרור, וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת ר' חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור כרמוז בתיבת רחב"ת ידים (בראשית ל"ד) כאמור בדברי המקובלים (ליקוטי תורה וישלח) ומצינו שהנפש הלזו לא עשתת מפעל טוב בשכם ויצתה כשדבק בדינה מצאה הנפש מינה ונדבקה בו כאומרו (שם) ותדבק נפשו בדינה, ושמור לך כלל זה, ויש נפש קדושה בין הקליפה שבמקום שכונתה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגיירים:
והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע כאומרו (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובפרט שלוחי מצוה ועיין מה שפירשתי בפרשת שלח לך ששלוחי מצוה בשעת שליחותם אפילו מיצר הרע מצותם מצילתם, וכמו כן העוסק בעבירה מתלבשת בו רוח הטומאה ומעותת דרכו:
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים "כי תצא למלחמה וגו'" שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפירשנו למעלה, אמר עוד "אם ראה בשביה" פירוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב"ם בפ"ח מה' מלכים כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה, "אם יראה אשת יפת תואר" פירוש אשת סמוך, ורבותינו ז"ל אמרו (קידושין כ"א ב) אשת איש, ודבריהם אמת אלא שאם לדבריהם לבד יכוין היה לו לומר אשת איש לא אשת יפ"ת, אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר, כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב אשת יפת תואר והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור זה יעירך שלדבר טוב חשקת.
ודקדק לומר "בה" ולא אמר אותה, להעיר כי לא לאשה אתה חושק אלא למה שבה שהיא יפת תואר שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה וכפי זה הגם שכעורה האשה בכלל ההיתר כי אינו חוזר יפ"ת לגולם הנגלה כי אליו לא ימשך תאות ישראל במצב זה כמו שאמרנו, ואמר "ולקחת לך לאשה", הנה בכל מאמר המתכנה לה אמר הכתוב בלשון כינוי (להלן יב) "והבאתה וגו' ובעלתה וגו' ושלחתה" וכאן אמר "ולקחת", שינה הכתוב להעירך שהלקיחה היא בנעלם שהיא נפש הקדושה שבאמצעות הענין יהיה לו בה לקיחה אחרת שיזכה ביפת תואר, כי כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה בפגוע בה שכם בן חמור:
והנה לפי שיש ב' בחינות בדביקות הקדושה בקליפה כמו שזכרנו למעלה, וזאת האשה אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכר ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע ונתרוקנה מחלק הטוב, או אפשר שכולה נחלטת בחלק הטוב כרות וכנעמה, לזה יצו ה' (להלן יב) "והבאתה אל תוך ביתך וגו'" וירחיק ממנו חלק דביקות בחינת הרע, ואז תבדק האשה אחר שלשים יום אם נתגיירה אשתו זו והרי היא כרות וכנעמה, והוא אומרו {{קטן|(להלן יג-יד)}} "והיתה לך לאשה אם יחפוץ, ואם לא יחפוץ וגו'" זה לך האות כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע, ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכריה בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית אלא אם יש בה נפש קדושה דוקא בזמן שהוא בדבר מצוה כמו שכתבנו, מה שאין כן אחרי כן, לזה צוה ה' "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו'" וכל הדברים המנוולים את האשה להסיר תאוה הטבעית, ואם נתגיירה וחפץ בה זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע ולזה "והיתה לו לאשה, ואם לא יחפוץ בה", דקדק לומר בה להעיר כי החפץ הוא במה שבה שהוא חלק הטוב:
ואומרו "ושלחתה לנפשה." דקדק לומר לנפשה, לתת טעם למה ישלחנה ולא ימכרנה ויהנה מדמיה כיון שהיא מכלל השביה שנתן לו ה', ואמר הטעם הוא "לנפשה" פירוש בשביל נפשה שהיא יפת תואר שרמז בתחילה אחר שנהנה ממנה, או על זה הדרך "לנפשה" פירוש הטמאה של הגויה לשלול כי נפש יפ"ת הטהורה כבר זכית בה ולא נשאר בה אלא נפש הגויה, ואומרו "ומכור לא תמכרנה" כי ה' חפץ שלא ינהגו ישראל עם בחינת הרע בדרך זה, על דרך אומרו (תהלים ס"ט) אשר הכית רדפו שרוח הקודש מתרעמת על האומות שאחר שרואים ישראל מוכים רודפים אותם, וזו כיוצא בה שאחר שהוציא בולעה מפיה לא יהנה עוד מכספה:
וגמר אומר "תחת אשר עניתה" פירוש אשר הוצאת ממנה עושרה וטובה שהיא יפת תואר ועשית אותה עניה עשית אותה מעונה עשית אותה עכורה, וזה יעיד עוד על דברינו, כי היתכן בעולם שישראל הבא על אשה הגויה הוא מענה אותה והלא אמרו ז"ל (ע"ז כ"ב ב) חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ונשותיהם יותר מהם, ומה עינוי הוא זה לגויה, אלא הכוונה הוא עינוי הנעלם שהוא שלל קדש ממנה:
ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל אם יטיבו דרכיהם העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלהינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר "למלחמה" בפת"ח תחת הלמ"ד:
ואומרו "על אויביך" בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי אף על פי כן יתנהו ה' בידו, ואומר "ושבית שביו" דקדק לומרו שביו ולא אותו, שאין בו ממש בעצמו והעדרו הוא המקווה אלא שביו פירוש מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך בפיתויו ובנצחונו שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות בידו:
ואומרו (להלן יא) "וראית בשביה אשת יפת תואר" אמר אשת סמוך, פירוש, נשמת אדם, כי אין הס"מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי, והנפש תקרא אשה; וקרא לזו יפת תואר, כי הנפש יפה עד מאד, אלא שמתנוולת במעשיה הרעים; וכשינוצח היצר, אז ישכיל האדם בנפשו - מה יפה ומה נעימה היא:
ואמר: "וחשקת בה", פירוש, אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו ילבישם בה לתקן לה המושכלות ועולם הקיים שכולו טוב, ואומרו (להלן יב) "והבאתה אל תוך ביתך" לפי שעל ידי פיתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף ושוכן חלק רע במקומה, כדרך אומרו (איוב י"ח) טורף נפשו באפו, והגוף יקרא בית על דרך אומרם (תענית י"א א) מי מעיד באדם קורות ביתו שהוא הגוף, וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו ויקרא בעל נפש, ולהיות שהנפש שקנה ממקום טמא צריך לנקותה מתחלואי הרע הנדבק בה שהוא בחינת שער הראש, והוא אומרו "וגלחה את ראשה", גם בחינת הקליפה הרמוזה בצפרנים אמר כנגדה "ועשתה את צפרניה" לשון תיקון, ותסיר מסוה הטומאה המתכסה בה הנפש מרוח הטומאה, והוא אומרו (להלן יג) "והסירה את שמלת שביה מעליה" פירוש שקנתה משביתה במקום טמא, וזה יהיה על ידי מירוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלהי ישראל ב"ה, ויבחר מקום מושב לה בית מיוחד לישראל שהוא בית המדרש, והוא אומרו "וישבה בביתך", ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה ועל פרידתה מהם, אביה זה הקדוש ברוך הוא, אמה היא כנ"י (ברכות ל"ה), "ירח ימים" זה שיעור המספיק לשב, או ירמוז לחודש המיוחד לתשובה שהוא חודש אלול:
"ואחר כן תבוא אליה" פירוש אתה תכנס ליהנות מאורה בסוד אומרו נפש עמל עמלה לו, ותסייעהו לעמוד בדרך הנאות, ותקרא אתה בעליה שקנית אותה בכח מעשיך והוא אומרו ובעלתה, גם ליום התחיה תהיה מיוחדת לך לחזור לגופך ותעמוד בה, והוא אומרו "והיתה לך לאשה", וחזר הכתוב לצוות על הנפש שאם האיש לא נטה לבו לקוות להטיב לנפשו ולהתעצם להאיר לה בעולם העליון, על כל פנים יזהר שלא יריע לה כדרך שאמר שלמה (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ודרשו במס' שבת (קנ"ב ב) תנה לו כמו שנתנה לך, והוא אומרו (להלן יד) "אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה" פירוש שלא תמסרנה ביד שבאי אלא בת חורין ואין עליה יד מושל:
או ירצה על דרך מה שאמרו בזוהר (ח"ג ס"ז) בפסוק נפשי אויתיך בלילה שעל השכינה הוא אומר נפשי, והוא מה שרמז באומרו ושלחתה לנפשה שהוא השכינה שתחזור למקום שיצתה ממנו, ואומרו "ומכור לא תמכרנה וגו'" על דרך מה שדרשו בספר הזוהר (ח"ב צ"ז) בפ' לעם נכרי לא ימשול למכרה, ואומרו "בכסף" לפי שיאמר אדם איך ימשול אדם בנפשו למוכרה לזה אמר בכסף לשון כוסף, כי באמצעות תאות וכוסף לבות בני אדם ימכרו את נפשם ביד אויב, ורמזנו מזה בפסוק (ויקרא כ"ה ל"ז) את כספך לא תתן לו בנשך וגו', ואומרו "לא תתעמר" כמו שתרגם אונקלוס לא תתגר פירוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת, "תחת אשר עניתה" כי החטא יקרא בערך הנפש עינוי:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
וראית בשביה . בשעת שביה.
ד.
אשת . אף על פי שהיא אשת איש.
ה.
יפת תואר . אין לי אלא בזמן שהיא יפת תואר. מנין אף על פי שהיא כעורה? ת"ל וחשקת , אף על פי שאינה יפת תואר.
ו.
ולקחת לך לאשה . שלא תאמר, "הרי זו לאבא" "הרי זו לאחי".
מלבי"ם - התורה והמצוה
ג.
וראית בשביה . חז"ל הבדילו בין שם "שבי" ובין שם "שביה". שם "שבי" בא על שהוחלט עליהם מכבר להיות בשבי. ושם "שביה" הוא בעת שמכינים אותם לכך, ולא הוחלט עליהם שם שבי. כמו שתראה (בדה"ב כח) בשבי ששבו בני אפרים מיהודה, קרא בכל הענין בשם "שביה"; כי לא הוחלט שיהיו שבי, דהא החזירום לארצם. וע"כ אמרו " וראית בשביה , בשעת שביה", מדלא אמר "וראית בשבי".
ד.
אשת יפת תאר . היה לו לומר "אשה יפת תואר" בלא סמיכות!
רק ש"אשה" כולל בתולה ובעולה, ו"אשת" בסמיכות, מורה בעולה דוקא. כמו " אשת לדה " " אשת בעלת אוב ", כבר היה לה בעל, וזה מציין השם בסמיכות.
ה.
וחשקת בה . פעל חשק, נבדל משמות אוה. חמד. וכיוצא, שכולם מציינים שחומד הדבר מפני יפיו או מעלה אחרת שמצא בהדבר. והחשק הוא בלא טעם, שלפעמים יחשק בכעורה ובעלת מום. ואמרו ש"החשק אין לו עינים". וע"כ (=ועל כרחך) ממ"ש " וחשקת ", מבואר אף על פי שהיא כעורה.
ו.
ולקחת לך לאשה . ממלת " לך " דייקו למעט, שלא יקחנה שתהיה אשה לאביו או לאחיו. וכל הדרשות האלה מובאים בקדושין כא.