רבינו בחיי על דברים כא


פסוק א


כי ימצא חלל באדמה. על דרך הפשט עריפת העגלה בנחל איתן תחבולה גדולה כדי להיות סבה שימצא הרוצח, והוא דעת הרמב"ם ז"ל, וזה לשונו, בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבורא יתברך שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני האדם לדבר בו ויגלה הדבר, וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף. ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו לפני הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, יהיה בזה סבה וזדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר, ויהרג או ע"י ב"ד או המלך או גואל הדם, ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, ויכירו בו רואיו וידברו בו, עכ"ל הרב ז"ל. ולשון וערפו יסירו עורף העגלה. וטעם העיר הקרובה אל החלל, לפי שבאמד הדעת משם היה הרוצח, או עשו עברה כיוצא בהן שאלמלא כן לא היה נזדמן שיהרג אדם קרוב לה.

ויש שפירש נחל איתן, מקום דשן ושמן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע מכאן ואילך, וכן דרשו רז"ל אשר לא יעבד בו ולא יזרע,להבא, ואמרו במשנה ומקומו אסור לזרוע ומותר לסרוק שם פשתן או לנקר בהן אבנים, שאין עבודה זו בגופו של קרקע. ולפי פירוש זה כל אחד ואחד ירבה בשמירת הדרכים שלא יזדמן מכשול רציחה בשום אחוזה, שהרי יודעים שיפסידו אחוזתם לגמרי ותהיה אסורה בהנאה לעולם בגופו של קרקע.

ועל דרך המדרש בעגלה ערופה, אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו שלא הניחו לעשות פירות. דורשי חמורות אמרו, לכך הצריכה תורה עגלה שלא נעשה בה מלאכה והנחל שלא נעבד ולא נזרע, כדי שלא תכיר העגלה אותו, ושלא יהיה שם דרך סלולה ולא תרצה לצאת מן הנחל, והיו הכהנים מכין אותה על ערפה כדי שתצא מן הנחל, זהו שכתוב וערפו שם את העגלה בנחל, ומתחלה היו זקני העיר רוחצין ידיהן על העגלה ואומרים ידינו לא שפכו, והיו הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל, וכפר לשון גלוי הוא, שיגלה להם הרוצח. אם היו ישראל שבאותו הדור זכאין היתה העגלה הולכת עד בית הרוצח והורגים אותו שם, זהו ונכפר להם הדם, כלומר מתגלה להם הרוצח, ואם לא היו זכאין והעגלה לא היתה הולכת מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ועורפין אותה שם, והכהנים אומרים כפר, לשון כפרה, ואז הקב"ה מכפר, זהו ונכפר להם הדם.

ועל דרך השכל ענין עגלה ערופה בנחל איתן שהוא מקום חורבן כענין צפורי מצורע על פני השדה או השעיר במדבר, כי צפורי מצורע הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היתה משתלחת על פני השדה לפורחות השדה וצפור החיה תשא את עונו והוא יטהר, וכן השעיר המדברה נושא עונותיהן של ישראל עליו שנאמר (ויקרא טז) ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וכן בכאן בעגלה ערופה בנחל איתן קשה שמעולם לא נעבד ולא נזרע היה הענין לשר הנחל, והוא נושא עליו עון הרציחה. והיה מספיק שיאמר אשר לא יעבד ולא יזרע, ואמר בו, לבאר שצריך שלא יהא נעבד בגופו, כי בזה בהיותו בלתי נעבד בגופו הוא מקומו וחלקו של שר הנחל ואז, וערפו שם את העגלה בנחל. באותו נחל שהוא שלו, וזהו לשון איתן כי נחל איתן כולל שיהיה הנחל תקיף, וכולל ג"כ נחל של איתן, והוא השר הממונה עליו שהוא כח תקיף וחזק. ואמר ידינו לא שפכה, בה"א, אולי בא לרמוז כי שופך דם האדם בטל ממנו חמשה חושיו והחרים העולם כולו שנברא בה"א שהרי אדם נברא יחיד וממנו יצאו כל התולדות. ואמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', כי כיון שנהנה הכח המקטרג בעריפת עגלה זו צריך לשאול כפרה מאת הש"י, ועם זה יתכפר להם, זהו שאמר ונכפר להם הדם, וכן בשעיר המשתלח אחר שנשתלח לעזאזל המדברה וקבל המקטרג חלקו אז היה הקב"ה מכפר, הוא שכתוב (שם) וכפר את מקדש הקדש וגו'.

ועוד יש בענין עגלה ערופה התעוררות גדולה להודיע מהות החלל, בראותנו כי צוה הכתוב לכפרת הרציחה שלשה ענינים, האחד עריפת העגלה, והשני שיהיה המקום נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, והשלישי ודוי דברים והוא שיאמרו הכהנים בני לוי ידינו לא שפכה את הדם הזה כפר לעמך ישראל. ומן הידוע לכל משכיל כי הרוצח לא שלט כי אם על פי פרוד החבור שהפריד מן החלל הזה שלש נפשות, נפש הבהמית והנפש הצומחת והנפש השכלית, ודבר ידוע כי הנפש המסתלקת ממנו תחלה היא הנפש הבהמית, ולכך צוה עגלת בקר שהיא הנפש הבהמית, כנגד מה שהפריד ממנו תחלה הנפש הבהמית. ומה שצוה שיהיה המקום אשר לא יעבד בו ולא יזרע, הנה זה כנגד מה שהפריד ממנו הנפש הצומחת. ומה שצוה בודוי דברים לומר ידינו לא שפכו כפר לעמך ישראל, כנגד מה שהפריד ממנו הנפש השכלית שהיא המדברת, וענין הפרשה מבאר ליחידים מהות החלל, ועם המעשה הזה ונכפר להם הדם. ושמעתי כי בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם, והנה זה מאצילות שר הנחל, והיא מנפלאות סתרי הטבע.

וע"ד הקבלה ענין עגלה ערופה היו מקריבין אותה למדת הדין הקשה שלא תהא מתוחה כנגדו ושלא תשלוט בנו, ומה שהיה מן העורף ירמוז לענין קושי, כענין (דברים לא) ואת ערפך הקשה, ועל שם שהפך השם יתעלה אלינו עורף ולא פנים כשאירע ענין כזה בארץ הקדושה. וזהו שאמר עגלת בקר, והוסיף בקר על שם שפניה פני שור מהשמאל, ושם נעשה לפעמים השמאל ימין והימין שמאל. לא עבד בה ולא משכה בעול, אבל היא מושכת עול על אחרים. ומלת והורידו שימשיכוה אל נחל איתן, וערפו שם שיעשוה רפה, מלשון (בראשית מט) משם רועה אבן ישראל, את העגלה בנחל לטבול אותה במים הנקראין נחלי אל, והן המדות. וקרא הכתוב את ההרוג חלל מלשון חלול, לפי שהוא חלול מן הנפש שהיתה בו, ועוד מלשון חולין שחללו רוח הטומאה מחוץ לעיר בשדה, זהו שאמר נופל בשדה, ועל שם שהחלל הזה כבר היה וחזר חלילה ונתגלגל בו לאור באור החיים אשר על פני האדמה, וזהו שאמר חלל באדמה ולא אמר בארץ. ועבודה זו ע"י בני לוי היתה כי כן ראוי, לפי שעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע למטה ולמעלה, וזקני העיר ירחצו את ידיהם במי החסד שהם למעלה מעגלה זו כדי שלא תשלוט בהם מדת הדין.

פסוק ז


וענו הכהנים בלשון הקדש. ואמרו ידינו לא שפכו את הדם. הזה והיתה תפלתן של הכהנים לשם המיוחד שפדאנו ממצרים, זהו שאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן רשות למדת הדין הקשה שתשפוך דם נקי, ואז ונכפר להם הדם, במדת הדין ומדת הרחמים.

פסוק ח


כפר לעמך. דרשו בפסיקתא אלו החיים שמתכפרין בממונם, אשר פדית אלו המתים שמתכפרין בממון החיים. ולמדנו מזה שההקדשות שנוהגין החיים להקדישם בעד המתים, שיש להם תועלת למתים, וכל שכן אם הבן מקדיש בעד אביו שהוא זכות לאביו בהיות אוכל הבן פירותיו, והוא הדין לאומר בשבילו קדיש או שום ברכה בבית הכנסת בצבור, וכמו שאמרו באגדה באותו מעשה של רבי עקיבא, וכדאיתא במסכת כלה.

פסוק ט


ואתה תבער הדם הנקי. כתרגומו שופך הדם הנקי או עונשו, כמו שאמר ואל תתן דם נקי כלומר עונש דם נקי. כי תעשה הישר בעיני ה', כלומר בעיני ה' שפדאך ממצרים על מנת כן, על מנת שתעשה הישר בעיני ה', וכן הזכיר אשר פדית ה', כי ההוצאה והפדיון ממצרים בשם הגדול היה, ומטעם זה לא אמר בעיני ה' אלהיך כמשפט בכל הפרשה וכן בכל משנה תורה ברוב, וטעם הכתוב כי המכלה רוצחים מן העולם עושה הישר בעיני ה'.

ואפשר לפרש גם כן כי הכתוב הזה הבטחה לעתיד, יאמר אם תעשה הישר בעיני ה' אתה תבער השופך דם כי לא ימצא בארץ שופך דם נקי, כי בזכות זה תקרב הזמן העתיד שתפסק כל רציחה וכל מלחמה מן העולם, כמו שהבטיח הנביא ע"ה שיפסקו המלחמות, הוא שאמר (ישעיה ב) וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ואז תרבה המנוחה והשלום בעולם לישראל שהם עם מיוחד ונקראים שולמית, שנאמר (שיר ז) שובי שובי השולמית, ויזבחו לשם המיוחד יתעלה שנקרא שלום, שנאמר (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלום, ויקריבו העולות והשלמים בעיר שנקראת שלום, שנאמר (בראשית לג) ויבא יעקב שלם, ויזכו לשלמות הגוף והנפש בקיום התורה שכלה שלום, שכן אמר שלמה ע"ה (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

פסוק י


תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה (משלי כג, כו) שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כג) שימסור לבו לעבודת השם יתעלה ושיתרחק מתאוות העולם אשר הלב והעינים נמשכים אחריהם, ואמר תנה בני לבך לי, כלומר לחלקי לא לחלק התאוות, אבל יצטרך שיביא תאוותיו כלן בשעבוד עבודת הש"י יתעלה ותחת רצון יראתו ואהבתו, ושלא ישתמש בכלן ולא במקצתן כי אם במוכרח בענין שיהיו אליו הכנות להבין במושכלות, ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים לח) ה' נגדך כל תאותי, שבח את עצמו שכל מה שהשיג מתאות העוה"ז לא כוון בהם אלא לנגדו כדי שיפיק בהן רצונו. ודבר ידוע שכל האברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעינים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם הש"י הכל שלום, ואם הלב חסר עמו הכל חסר, ודרשו רז"ל רחמנא לבא בעי. ואמרו במדרש תנה בני לבך לי, אי את יהיב לי לבך ועיניך ידע אנא דאת דילי, ואי לא לית את דילי. באור זה כי הלב והעינים הם שרש גדול לקרבה אל אלהים או להתרחק ממנו, כי הן סרסורי העברות, וכן דרשו ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה נינהו, שנאמר (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למדך הכתוב הזה כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו כבא אל אשה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים. וכן עשה שלמה ע"ה בכאן אחר שהזכיר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, סמך לו מיד כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה, בא להורות כי המתקרב אל פתח ביתה לא ינקה מן המכשול כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק, וכן יקרה לאשר יתור אחר לבו ועיניו שלא ינקה ממכשול עון, ובאר צרה נכריה, אם אינה מיוחדת לזנות אלא שהיא נכריה, ותמיד לבו עליה, הנה היא כמי הבאר שהם נובעים וכל עת שיוסיף לשאוב מהם עוד יוסיפו ויתחדשו אחרים תחתיהן, כן ענין האשה, מן השיחה יבא האדם אל ההסתכלות ומן ההסתכלות אל ההרהור ומן ההרהור אל המגע עד שיפול בשיחת העון. והסמיך שלמה שני פסוקים אלו כאחד להזהיר את העם שימסרו לבם ועיניהם לחלק הש"י לא לחלק התאוות, לפי שהתאוות יטרידו האדם מן העולם הזה ומן העוה"ב, ואין ראוי לימשך אחריהם זולתי במותרות ובמוכרחות. וכן מצינו שהרחיקה התורה מאד מדת הזנות, כי הוא היה עון הכנענים יושבי הארץ אשר בסבתו הורישם הש"י משם. ואפילו באנשי המלחמה היוצאים לצבא אסרתו תורה כדי שיהיה המחנה קדוש ולא יהיו ישראל משולחים בזנות וביתר התועבות כשאר מחנות הכנענים, וע"כ לא התירה תורה אשת יפת תואר עד שיעשה לה כל משפטיה האמור בפרשה. וזהו שכתוב. כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. היה לו לומר ונתנם, אבל הכונה כאיש אחד. או ירמוז ונתנו על הכח שלהם למעלה, ושבית שביו למטה.

פסוק יא


אשת יפת תאר. הזכיר אשת בסמיכות, ודרשו רז"ל אפילו אשת איש. והגיד לך הכתוב שמותר ללקחה ע"י גירות וקדושין, שאין איסור אישות לכנעני, ואע"פ שאינה מתגיירת אלא מחמת היראה.

והבאתה אל תוך ביתך. ודרשו רז"ל מלמד שלא ילחצנה במלחמה. והכוונה שיכניסנה למקום פנוי ויבא עליה ביאה ראשונה, ולא ילחצנה לבא עליה במלחמה בכל זמן, כענין שכתוב (דברים כג) ולא יראה בך ערות דבר. ומה שהותרה לו ביאה ראשונה, כדי לפייס את יצרו, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, וכיון שחשק בה אם אי אפשר לו בהיתר יעשה זה באיסור, ומזה אמר והבאתה אל תוך ביתך, זו ביאה ראשונה, ואם ירצה לבא עליה ביאה שניה, וגלחה את ראשה ועשתה והסירה ובכתה, ואחר כך תבא אליה ובעלתה ביאה שניה. ומזה היתה תמר מותרת לאמנון, לפי שמעכה אמה נתעברה בה מביאה ראשונה והיתה בת כותית, וזהו שאמרו רז"ל תמר בת יפת תאר היתה, דקא אמרה ליה לאמנון (שמואל ב יג) דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך, שאלו לא בא דוד על מעכה אלא לאחר גירות הרי שהיתה בודאי אחותו גמורה של אמנון והאיך היתה אומרת כי לא ימנעני ממך, אלא בודאי מביאה ראשונה נתעברה, כלומר קודם גירות, והנה היא בת כותית שכך אמרו רז"ל בן בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך אלא בנה.

פסוק יג


ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. על דרך הפשט הזמן הזה שנתן לה הכתוב יש בו כמה תועלות, האחד שהטילה עליה תורה משפט אבלות שהיא שלשים יום כדי שתעשה חיובה באביה ואמה אם שמעה בהם שנהרגו בעודנה שבויה, כי האדם יתחייב לכבד אביו ואמו בחיים גם לאחר מיתה, והשני כי אולי תוך הזמן הזה יתנחם החושק ויעבור חשקו מעליה בראותו אותה מתנוולת בגלוח הראש ובגדול צפרניה ובלבישת בגדים של שבויה, כי כבר הסירה הבגדים הנאים שעליה אשר באה עמהם, ובראותו אותה בוכה ומצטערת ישלחנה לנפשה, והשלישי שיעקר זכרון עבודה זרה מפיה שהיתה מזכרת אותו תמיד וישתכח מלבה בתוך הזמן, וכן תתיאש ממשפחתה ומבית אביה ותדבק עם האיש הזה שהיא עתידה להיות לו לעולם ואז תתגייר ותטבול ותהיה לו לאשה. ומה שלא הזכיר הכתוב ענין טבילתה, סמך על מה שכתוב במקום אחר (במדבר לא) אתם ושביכם, כי ידוע הוא כי צריכה למי נדה.

ועל דרך המדרש ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, זו עבודה זרה שנאמר (ירמיה ב) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו. וביבמות פרק החולץ, אביה ואמה ר' עקיבא אומר זו עבודה זרה וכן הוא אומר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן וגו', עד כאן. ונראה לי לפי המדרש הזה כי היה הזמן ירח ימים מפני שהוא כלל כל ההקפים, הקף יום השמשי, והקף שבעה כוכבי לכת לשבעה ימי השבוע, והקף החדש הירחי. והנה כל זה כלל עבודה זרה שישראל מוזהרין בה מן הכתוב (דברים ד) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, ויהיה אביה רמז אל השמש ואמה אל הירח, ואתין לרבות הכוכבים, ואף אם היו לה אב ואם תצוהו התורה לבכות ולהשלים חקה עם עבודה זרה שלה כשתפרד מהם מעבודתם, כי לא הזהירה תורה על עבודה זרה כי אם לישראל ולא לכנענים.

וע"ד השכל יש בפרשה זו התעוררות ורמז על יצר הרע, כי היצר הרע משטין האדם ומחטיאו תמיד ובא אליו בדמיון אשת יפת תאר להטעותו ולהכשילו בכל תאוות העולם, וזהו לשון רז"ל שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ביארו לנו כי ענין פרשה זו של יפת תואר רמז הוא אל יצר הרע, ומה תקנתו של אדם שינצל מנזקו, שיסיר כחו הקשה מעליו הסרה גמורה, זהו וגלחה את ראשה, ששערותיו של אדם הם כחו, וכענין שכתוב (שופטים טז) אם גלחתי וסר ממני כחי, ולכך הזכיר לשון גלוח, כלומר שלא ימשך אחריו כלל אלא שיסירנו לגמרי מעליו. ומה יעשה עוד שיחשב במעלתו של אדם הראשון קודם שחטא שהיה מלבושו צפורן, זהו ועשתה את צפרניה, כלומר שתהיה אותה מעלה גדולה בעיניו, ובזה יסיר שמלת שביה שהם בגדים נאים, כלומר יסיר התאוות הגשמיות וימאס בהן ולא יקח מהן אלא מה שהוא מותר, זהו וישבה בביתך, כלומר תעכבם אצלך להשתמש בהם, וכיצד, שתחליש כחותיו תחלה, זהו ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כל הזמן הזה שהוא כולל כל ההקפים וכל כחות עבודה זרה ויצר הרע, ואחר כן תבא אליה, ואחרי כן תוכל להשתמש בה בכל מה שתצטרך בדרכי התורה.

פסוק יד


לא תתעמר בה. פירוש כמו לא תתאמר בה, מלשון אדנות, כענין (דברים כו) את ה' האמרת היום, שהרי אלפי"ן ועייני"ן מתחלפין, וכן בלשון רז"ל עריס כמו אריס. וטעם הכתוב שלא ישתמש בה כשפחה, והנה זה מוסר ודרך ארץ מן התורה.

ונסמכה לפרשה זו של יפת תואר פרשת כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ללמדך שאשת יפת תואר זו לא התירה התורה אלא בקושי גדול, ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שהרי לסוף הוא שונא אותה, ואם יש לו בן ממנה יהיה בן סורר ומורה, לכך סמך לה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, וכן מצינו בדוד שלקח את מעכה בתו של תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל, ועשה כמה מחלוקת בישראל ונהרגו על ידו אלפים ורבבות מישראל. ועוד היה בזה מדה כנגד מדה, הוא חטא בבת שבע ונענש באבשלום בנו שהוא בנו של בת אל נכר, הוא שכתוב (שמואל ב יב) הנני מקים עליך רעה מביתך. וסמיך ליה עוד פרשת וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ללמדך שאם ינצל מן הפחד ילכד בפח. ולמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, שהרי נשואין הללו אינן ראוין, ואע"פ שנתגיירה אין זה גירות שלמה שלא עשתה כן אלא מיראה ומפחד החרב, שאפילו מי שבא להתגייר מעצמו אמרו רז"ל שבודקין אחריו שמא בשביל ממון הוא מתגייר או בשביל שררה שיזכה בו או בשביל הפחד או בשביל חשק, ואם הוא איש שמא נתן עיניו באשה יהודית ואם היא אשה שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, זה דרך תורתנו, לא כשאר התורות שמחזרין אחר האומות ורוצים להרחיב אמונתם בהם, זו באה לנצח ולהתגבר בכח החרב לכל מי שימאן להאמין, וזו באה לנצח בכח הדברים ודברי חלקות ופתויין ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן, והוא שהתנבא עליהם דניאל (דניאל ז) ופום ממלל רברבן, וכתיב (שם) ומלין לצד עלאה ימלל וגו', (שם) ויסבר להשניה זמנין ודת, כלומר שיחשוב לשנות המועדים והתורה שלנו ולא יעלה בידו, זהו לשון ויסבר, וכתיב עוד (שם יא) ועל אל אלים ידבר נפלאות. ואחר שבודקין אחריו ואין מוציאין לו עילה, מודיעין אותו עול המצות והטורח שיש בעשייתן כדי שיפרוש. ולפיכך לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, בימי שלמה שמא מחמת המלכות והטובה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן האומות בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק, ואעפ"כ היו הגרים בימי דוד ושלמה הרבה, והיו ב"ד הגדול חוששים להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מ"מ, ולא מקבלין אותן עד שתראה אחריתן. ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלא בשביל תליית דבר ולא על פי ב"ד גיירום, חשבן הכתוב כאלו הן נכריות ובאיסורן עומדות, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן היו עובדות העבודה זרה שלהן ובנו להן במות והעלה (עליהן) [עליו] הכתוב כאלו הוא בנאן, שנאמר (מלכים א יא) אז יבנה שלמה במה. ולכך דרשו רז"ל קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו, ובכל מקום מצינו שהיו הגרים לשראל סבה למכשולות ונזקים, במדבר במעשה העגל ערב רב היו סבה, וכן בשאלת הבשר (במדבר יא) והאספסף אשר בקרבו ,אלו הגרים, הם היו תחלה לכל הרעות וראשית מדון. וכשם שלמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, כן למדנו מן הפרשה שמצוה גוררת מצוה, שהרי כתוב למטה (דברים כב) כי יקרא קן צפור לפניך, מה כתיב אחריו כי תבנה בית חדש ועשית מעקה, אם קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה, ותזכה עוד לבגדי צמר ופשתן, לכך סמך לו לא תלבש שעטנז, ותזכה למצות ציצית, לכך סמך לו גדילים תעשה לך, ותזכה לאשה, לכך סמך לו כי יקח איש אשה, והא למדת מתוך סמיכות הפרשיות גם כן שמצוה גוררת מצוה.

פסוק יח


כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. סורר מלשון (הושע ד) כפרה סוררה, שאינו מקבל תוכחת, ומורה שהוא ממרה בדבריו ועושה הפך רצון אביו.

וכתב הרמב"ן ז"ל כי יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו והשני זולל וסובא, עבר על מצות כבד ועבר על מה שנצטוינו קדושים תהיו שנהיה פרושים מן התאוות, וכן נצטוינו לדעת הש"י בכל דרכיו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'. ועל הכלל אין בו עתה חטא מות כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים, וזה טעם וכל ישראל ישמעו וייראו, וכן תמצא בזקן ממרא, שהרי אין בהוראתו חטא שבו יהיה ראוי למות רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה, וכן הזכיר בעדים זוממין שנהרגין ולא הרגו, וכן הזכיר במסית לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הנסת ע"ז ולא שמע אליו, אבל מיתתו ליסר הנשארים, עד כאן.

ויסרו אותו. מלקין אותו אחר שהתרו בו.

פסוק יט


ותפשו בו אביו ואמו. עד שירצו שניהם, אם מחלו לו אביו ואמו קודם שנגמר דינו פטור, היה אחד מהם רוצה והשני אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה.

פסוק כ


ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה. בתחלה מביאין אותו אביו ואמו לבית דין של שלשה, ומביאין שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין ממה שגנב ואכל, וב"ד מלקין אותו אחר ההתראה. חזר וגנב ועשה כן מביאין אותו לב"ד של עשרים ושלשה והעדים עמהם וגומרין דינו ונסקל.

פסוק כא


ורגמוהו כל אנשי עירו. הרי עונש, אזהרה מנין, שהרי לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, אלא מפסוק (ויקרא יט) לא תאכלו על הדם, לא תאכלו אכילה המביאה לידי שפיכות דם, זו אכילת בן סורר ומורה שאינו נהרג אלא על ידי אכילה מכוערת שאכל, שנאמר זולל וסובא, שאכל בשר משקל חמשים דינר ברעבתנות ושותה חצי לוג יין בגרגרנות.

ומפי השמועה למדנו שאינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר ויין גזול ויאכלם חוץ מרשות אביו בחבורה שכולן ריקנין, ויאכל הבשר חי ואינו חי, מבושל ואינו מבושל כדרך שהגנבים אוכלין, וישתה היין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותין. אבל אם גנב משל אחרים או שאכל אכילה זו ברשות אביו, או שאכל הבשר חי ושתה היין חי הרי זה פטור, לפי שאי אפשר לו להמשך בזה ולעמוד על הנהגה זו ולהתמיד בה, ומקרה הוא היה לו. ודין זה של סורר ומורה אינו נמשך אלא שלשה חדשים בלבד, שהרי אמרה תורה כי יהיה לאיש בן, ולא ענשה את הקטן שאינו חייב במצות ולא את הגדול לפי שהוא ברשות עצמו וכבר יצא מרשות אביו, וכן קבלו חכמים ז"ל שאין זה אלא בבן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות עד סוף שלשה חדשים ולא יותר, שהרי משהביא שתי שערות ראוי להוליד ויהיה העובר נכר בשלשה חדשים וכתיב כי יהיה לאיש בן, בן ולא אב, וכן קבלת חכמים ז"ל שאין הבת נידונית בדין זה שנאמר בן, ולא בת, והטעם לפי שאין דרך הבת להמשך באכילה ושתיה.

וכל ישראל ישמעו וייראו. היו מכריזין בכל ישראל, ב"ד פלוני סקלו את פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה. אמרו רז"ל כי דין זה של סורר ומורה לא אירע מעולם, והוא שתמצא בפרק בן סורר ומורה, תניא בן סורר ומורה ועיר הנדחת לא היו ולא עתידין להיות, ולמה נכתבו, דרוש וקבל שכר. וא"כ יש לשאול מפני מה הוצרכה תורה להודיע ולכתוב מה שלא היה ומה שאין ענינו נוהג בדרך העולם, אבל זה היה מחכמת התורה ללמד דעת את העם בגודל חיוב אהבת הש"י, שהרי אין לך אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיון שהבן עובר על מצות השם יתעלה, וזה דרכו כסל לו, חייבין הם שתגבר עליהם אהבת הש"י על אהבת הבן עד שיצטרכו להביא אותו הם בעצמן לב"ד לסקילה. וכבר בא הענין הזה בחיוב גודל אהבה להש"י מפורש בתורה בענין העקדה, כי אברהם עם היות אהבתו של יצחק עזה וחזקה כבן שבא אליו אחר הזקנה והיאוש, אעפ"כ כשצוהו להקריבו עולה טרח בדבר מיד, והגביר אהבת הש"י על אהבתו של יצחק, ועל שלמות המעלה הזאת קראו (ישעיה מא) אברהם אוהבי, ואז נתפרסם לכל העולם גודל חיוב האהבה לשם יתעלה שהיא ראויה לעבור כל מיני אהבה, ומזה אמרו דרוש וקבל שכר. כך שמעתי מפי הרב ר"ש מורי שיחיה. ומה שנמצא שם אמר ר' יוחנן אני ישבתי על קברו של בן סורר ומורה ועל תלה של עיר הנדחת, אפשר לומר דפליג אברייתא, או שמא הא דר' יוחנן לא היה בן סורר ומורה גמור אלא כענין אבשלום, אבל לא היה בן סורר ומורה גמור כדין תורה שנגמר לסקילה.

פסוק כג


לא תלין נבלתו על העץ. אזהרה שלא ישהה שם התלוי בלילה. ומכאן דרשו רז"ל אזהרה למלין את המת, וכן אמרו המלין את המת עובר בלא תלין, לפי שנאמר על העץ, מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול, הלינו לכבודו מותר. והנה כלל המצוה הזו שהמלין התלוי או המת בארץ ישראל עובר בשנים, בלאו ועשה, משום לא תלין ומשום עשה דקבור תקברנו. ונראה לי כי כיון שחטאו של אדם גרם שלא היתה לו לינה בגן עדן הוא שכתוב (תהלים מט) ואדם ביקר בל ילין, היה ראוי שהתורה לא תחוש על לינתו אלא ילין ויתבזה, אבל התורה והמצות מיוסדים על אדני החכמה, והטעם מפרש בכתוב קללת אלהים תלוי. על דרך הפשט זלזולו של הקב"ה אם ישהה שם, לפי שלא היה נתלה אלא מגדף ועובד עבודה זרה, ואם ישהנו שם יאמרו הכל מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם או מפני שעבד עבודה זרה בכך וכך עבודה, והספור בעניני עבודה זרה הכל זלזול בכבודו של מקום, וא"כ מלת קללת כוללת שתי לשונות קללה וקלות. וכן פירשו רז"ל בפרק נגמר הדין, בזמן שהאדם מצטער מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. כלומר שהעולם קל הוא לו מתוך כאבו, וכן השכינה מצטערת על האדם המצטער והגורם מיתתו, כענין שכתוב (שמות ג) כי ידעתי את מכאוביו, וכן (ישעיה סג) בכל צרתם לו צר, וכן (ויקרא כ) ואקוץ בם, מלשון קוצים, וזהו קללת אלהים. והעלו שם, א"כ נכתוב רחמנא קלת מאי קללת, שמע מינה תרתי.

והחכם ר"א ז"ל כתב כי קללת אלהים תלוי קללת השם חלה אל מקום קרוב מן התלוי, ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן ולא תטמא.

וע"ד המדרש כי קללת אלהים תלוי, משל לשני אחים שהיו דומין זה לזה אחד נעשה מלך ואחד נתפש ללסטים ונתלה, הרואה אותו אומר המלך תלוי, עד כאן.

וע"ד הקבלה באור הכתוב והמשל, כי המלך הוא הכבוד הנקרא צלם אלהים, כלומר נבדל ממנו, כלומר עבד אלהים, וכיון שהתלוי בדמות צלם אלהים הנה הוא קללת אלהים אם לא יקבר ביומו וישהה שם בלילה שהוא זמנה של מדת הדין. והמובן מזה כי אין קללת אלהים אם ישהנו שם מהבקר עד הערב ובלבד שלא ילין, וזה מבואר.