מ"ג דברים כא י
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי תִפּוֹק לְאָגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ וְיִמְסְרִנּוּן יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִשְׁבֵּי שִׁבְיְהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם תִּפְקוּן לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִמְסְרִינוּן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּיֶדְכוֹן וְתִשְׁבֵי שִׁבְיָתָא מִנְהוֹן: |
רש"י
"ושבית שביו" - (ספרי) לרבות כנענים שבתוכה ואע"פ שהם משבעה אומות
ועוד, דלא שייך בזה 'לא דברה [תורה] אלא כנגד יצר הרע' (רש"י פסוק יא), דבשביל יחידים שנמצאו במלחמה בשאר אומות אין לומר שישאנה באיסור, דכשם שלא ישא אותה שהיא משבעה אומות, כך לא ישא אותה שהיא משאר אומות, ולמה ישאנה באיסור. והשתא אתי שפיר שמהפך רש"י הפירוש, שאחר שפירש 'לרבות כנענים שבתוכה', הוקשה לו אם כן מנא לן דאיירי במלחמת רשות, דלמא איירי במלחמת מצוה, וקאי על שאר אומות שבתוכה. לכך מביא ראיה ד'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', ולא שייך ביחידים שימצאו שם ש'דברה תורה נגד יצר הרע' - שאם לא יתיר אותה ישאנה באיסור, דכשם שלא ישא אותה שהיא מז' אומות, הכי נמי לא ישא אותה שהיא משאר אומות:
ואם תאמר מאי ראיה מן "ושבית שביו", דהא בלאו הכי חדוש הוא שהתיר התורה איסור כדי שלא יבא לישאנה באיסור (קידושין דף כא:), ואם כן אף מז' אומות התיר הכתוב. ואין זה קשיא, דהא "וראית בשביה" (פסוק יא) משמע דתחלת שביו לא היה בשביל יפת תואר, ואפילו הכי התיר התורה "ושבית שביו", אם כן שפיר מייתי ראיה דלא יתכן "ושבית שביו", כיון דהם ב"לא תחיה":
[ו] לרבות וכו'. פירוש, "שביו" מיותר הוא לדרשה, דהוי למכתב 'ושבית ממנו'. ואין לומר דקרא איירי במלחמת מצוה, ו"שבית" איירי בשאר אומות שהם בתוך ז' אומות, שכבר אמרנו למעלה (אות ה) דאם כן "שביו" למה לי, לא לכתוב רק "ושבית", וממילא קרא איירי בשאר אומות שהם בתוך ז' אומות, דאי בשבעה אומות לא שייך "ושבית", דהם ב"לא תחיה":
ואם תאמר, למה לי "שביו", תיפוק ליה מדכתיב (ר' לעיל כ, יא) "והיה כל העם הנמצא בה יהא למס ועבדוך", ודרשינן (ספרי שם) 'אפילו הם משבעה אומות הם בכלל והיה למס ועבדוך' (קושית הרא"ם). ויש לומר, דכיון דיפת תואר חדוש (קידושין דף כא:), והוי אמרינן דווקא בשאר אומות שאינם אדוקים כל כך בעבודה זרה, דגוים דבחוצה לארץ אינם בלאו ד"לא תתחתן בם" (לעיל ז, ג), מותר יפת תואר, אבל אם היא מז' אומות - שהם עובדי עבודה זרה - התורה אסרה בלאו "לא תתחתן", לא התיר הכתוב, לכך צריך למכתב גבי יפת תואר. ואי כתב רחמנא גבי יפת תאר, הוי אמרינן יפת תואר דחדוש הוא, ורחמנא התירה משום יצר הרע (רש"י פסוק יא), אבל בדוכתי אחריתי - לחיות האנשים של שבעה אומות כשהם בתוך שאר אומות - לא, לכך צריך קרא. אבל קצת קשה על תירוץ זה, דכתיב (פסוק יא) "וראית בשביה אשת יפת תואר", משמע דמתחלה כששבו אותם לא בשביל יפת תואר היה זה, ואפילו הכי התיר הכתוב. ולעיל בפרשת שופטים (פ"כ אות יא) נתבאר, עיין שם:בד"ה כי תצא כו' הכ' מדבר אבל בסוטה פ' אלו נאמרין דייק רש"י מלשון כי תצא דה"ק כשתעלה על דעתך לצאת ר"ל במלחמת רשות דאי במלחמת חובה הל"ל והיה כי תבא למלחמה ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ – לְרַבּוֹת כְּנַעֲנִים שֶׁבְּתוֹכָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִשֶּׁבַע אֻמּוֹת (שם).
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כג) שימסור לבו לעבודת השם יתעלה ושיתרחק מתאוות העולם אשר הלב והעינים נמשכים אחריהם, ואמר תנה בני לבך לי, כלומר לחלקי לא לחלק התאוות, אבל יצטרך שיביא תאוותיו כלן בשעבוד עבודת הש"י יתעלה ותחת רצון יראתו ואהבתו, ושלא ישתמש בכלן ולא במקצתן כי אם במוכרח בענין שיהיו אליו הכנות להבין במושכלות, ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים לח) ה' נגדך כל תאותי, שבח את עצמו שכל מה שהשיג מתאות העוה"ז לא כוון בהם אלא לנגדו כדי שיפיק בהן רצונו. ודבר ידוע שכל האברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעינים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם הש"י הכל שלום, ואם הלב חסר עמו הכל חסר, ודרשו רז"ל רחמנא לבא בעי. ואמרו במדרש תנה בני לבך לי, אי את יהיב לי לבך ועיניך ידע אנא דאת דילי, ואי לא לית את דילי. באור זה כי הלב והעינים הם שרש גדול לקרבה אל אלהים או להתרחק ממנו, כי הן סרסורי העברות, וכן דרשו ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה נינהו, שנאמר (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למדך הכתוב הזה כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו כבא אל אשה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים. וכן עשה שלמה ע"ה בכאן אחר שהזכיר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, סמך לו מיד כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה, בא להורות כי המתקרב אל פתח ביתה לא ינקה מן המכשול כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק, וכן יקרה לאשר יתור אחר לבו ועיניו שלא ינקה ממכשול עון, ובאר צרה נכריה, אם אינה מיוחדת לזנות אלא שהיא נכריה, ותמיד לבו עליה, הנה היא כמי הבאר שהם נובעים וכל עת שיוסיף לשאוב מהם עוד יוסיפו ויתחדשו אחרים תחתיהן, כן ענין האשה, מן השיחה יבא האדם אל ההסתכלות ומן ההסתכלות אל ההרהור ומן ההרהור אל המגע עד שיפול בשיחת העון. והסמיך שלמה שני פסוקים אלו כאחד להזהיר את העם שימסרו לבם ועיניהם לחלק הש"י לא לחלק התאוות, לפי שהתאוות יטרידו האדם מן העולם הזה ומן העוה"ב, ואין ראוי לימשך אחריהם זולתי במותרות ובמוכרחות. וכן מצינו שהרחיקה התורה מאד מדת הזנות, כי הוא היה עון הכנענים יושבי הארץ אשר בסבתו הורישם הש"י משם. ואפילו באנשי המלחמה היוצאים לצבא אסרתו תורה כדי שיהיה המחנה קדוש ולא יהיו ישראל משולחים בזנות וביתר התועבות כשאר מחנות הכנענים, וע"כ לא התירה תורה אשת יפת תואר עד שיעשה לה כל משפטיה האמור בפרשה. וזהו שכתוב.
כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. היה לו לומר ונתנם, אבל הכונה כאיש אחד. או ירמוז ונתנו על הכח שלהם למעלה, ושבית שביו למטה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ונראה שקשה לבעל מדרש זה ונתנו ונתנם הל"ל, אלא ודאי שמדבר באויב אחד פרטי שהיה בכלל אויביך הרבים שהזכיר כבר ומי הוא זה ואיזו הוא, אין זה כ"א צר ואויב פנימי והוא שטן הוא יצה"ר המקטרג ביותר בשעת הסכנה במלחמה כמבואר בפר' שופטים (כ.א) בפסוק כי תצא למלחמה. ועליו אמר ונתנו ה' אלהיך בידך וא"כ קשה איך הוא מבטיחו שיתנו הקב"ה בידו, הרי אחר זה נאמר ענין אשת יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר כו' והרי אנו רואין שעוד טומאתו בו שהרי לא עצר כח לעמוד כנגד יצרו עד שהכשילו ביפת תואר זו ואיה הבטחת ונתנו ה' בידך. ע"כ פירש ונתנו סוף שיתנו בידך כי אם תעשה כל האמור בענין מגלוח ראשה ונוולה מה כתיב אחריו והיה אם לא חפצת בה. פירש"י הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה ואז ודאי יצרו מסור בידו כשישנא אותה, ועיקר תחבולה זו היא כדרך שנאמר (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל וגו' כי על ידי זה יזכור יום המיתה ואז ודאי אזיל היצה"ר, וכשהיא בוכה ומתאבלת על אביה ואמה הרי הוא יושב בבית אבל תמיד וע"י זה יזכור ליצרו יום המיתה ואז ודאי אזיל ואז תשקוט תאותו ועל ידי זה ישנאה, ולפי שמבשרך שסופך לשנאותה לכך אמר סוף שה' אלהיך נותנו בידך.
ומטעם זה הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך, כי לשון על לא יצדק כ"א בסתם מלחמה הבאה מן השמים מעל כי בסתם מלחמה מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם (שופטים ה, כ), אמנם מדקאמר ונתנו לשון יחיד בעל כרחך אתה צריך לפרשו על היצה"ר וא"כ כשאמר כי תצא למלחמה על אויביך לשון רבים ודאי כלל בזה שני מיני אויבים הן אויב חיצוני הן אויב פנימי המקטרג בשעת סכנה, ויש ראיה לזה כי בפר' שופטים כתיב כי תצא למלחמה על אויבך בלא יו"ד אצל הבי"ת וזה מדבר בסתם אויב לבד וכאן נאמר אויביך ביו"ד המורה על אויבים רבים ודאי כלל החיצוני והפנימי יחד, ואמר ונתנו אחד מהם יתן תחילה וזה ודאי היצה"ר שאם אין יצרו נתון בידו תחילה אינו יכול לנצח אויב חיצוני זה כל זמן שהוא מלוכלך בחטא, ע"כ הוצרך לפרש על אויביך כנגד אויביך כי המלחמה שעם היצה"ר אינה באה מלמעלה כ"א האדם צריך להיות המתחיל וה' יגמור על ידו, זהו שאמר סוף שה' אלהיך נותנו בידך סוף היינו אחר כל המעשים שתעשה מעניני נצוח ותחבולות נגד יצרך וה' ישלח עזרו לסוף, אבל בסתם מלחמה הדבר בהפך כי קודם אשר הכינות לבך לצאת למלחמה כבר נלחמו עמו מן השמים ואתה הגומר כדי שתקרא על שמך.
כי תצא למלחמה וגו'. מהו כי תצא הל"ל כי תלך, או כי תלחום, ומהו למלחמה ללחום מבעי ליה, כי למלחמה משמע שאין אתה לוחם כ"א למען ראות המלחמה באת, על אויביך כנגד מבעי ליה, ושבית שביו כפל הלשון, ואע"פ שאמרו רז"ל (סוטה לה, ב) שבא לרבות כנענים שבתוכו מ"מ הל"ל ושבית שבי שביו למה לי.
והנה מקום אתי לפרש זה בשני פנים, האחד הוא, כדרך שפירש הרמב"ן פרשה זו על פסוק כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, היינו דבור רע והוא לשון הרע כדי שלא יהא ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים, וזה דבר ברור שכשאין שלום בין הלוחמים הרי הם מנוצחים כמו שקרה לפריצי ישראל בבית שני, לכך אמר כי תצא בלשון יציאה מיעט המלחמה הפנימית תוך העיר, לומר שדווקא כצאתך העיר תפרוש כפך למלחמה אבל בתוך העיר יהיה שלום ביניכם, ודווקא למלחמה תצא ולא ממלחמה, ודווקא על אויביך תצא ולא על אוהביך לרעך כמוך, ושבית שביו של השונא ולא שתבקש לצוד את חבירך במצודתך, כי כל אלו דברים המזיקין במלחמה ואם את כל אלה תעשה אז ונתנו ה' אלהיך בידיך אבל לא זולת זה.
הדרך השני, שבא לבטל דעת יצרך הרע, אשר ישיאך לומר הלא שבויה זו באתה לידי ע"י כחי ועוצם ידי ונכנסתי בסכנת המלחמה עד שנצחתי ולמה יטיל ה' עלי כל התנאים הללו מגלוח ונוול, על כן הקדים לו לומר שקר אתה טוען כי לא בכחו יגבר ורק את אשר הורישך ה' אותו תירש ואין אתה הלוחם רק כי תצא מביתך לראות המלחמה אשר קדמך כבר מן השמים הכוכבים ממסילותם, וז"ש למלחמה לאותה מלחמה שהתחלתה היתה כבר על אויביך עליו ממש מן השמים מעל ולא מכנגד ממך כי כבר ישלח ה' חציו ויפיצם, ושבית שביו של הקב"ה כי כבר נשבית ע"י המלחמה ויען כי חפץ ה' לעשות לך שם תפארת בכל הארץ שתקרא המלחמה על שמך, ע"כ ונתנו ה' אלהיך בידך, כי כפי הנראה לכל העמים כאילו ידך עשו ויכלו להם אבל האמת אינו כן כי יד ה' עשתה זאת ומפני הכבוד נתנו בידך.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
"כי תצא למלחמה על אויביך וגו'".
צריך לדעת למה הוצרך לומר כל זה שלא היה צ"ל אלא "כי תראה בשביה אשת וגו'", עוד אחר שאמר "כי תצא למלחמה" לא היה צריך לומר "על אויביך", ואולי כי לפי שבא הכתוב להתיר יפת תואר שאסורה שלא בשעת מלחמה, גם להתיר קדלי דחזירי (חולין י"ז א) ושאר איסורין, חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה רגליהם לרע ירוצו כדי שיהנו מדבר איסור, לזה בא הכתוב והתנה ואמר "כי תצא" תהיה יציאתך "למלחמה" להנקם מאויביך שהם אויבי ה', על דרך אומרו (תהלים קל"ט) הלא משנאיך ה' אשנא וגו' לאויבים היו לי, לטעם זה תהיה יציאתך, ואם תעשה כן "ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו", ומזה אתה למד שזולת כן אם תהיה יציאתך לטעם אחר, והטעם מובן ממה שאמר בענין אינו מובטח שיתנהו ה' בידו:
"ושבית שביו". מצוה, כדי שלא יראה כמזלזל במתנת מלך.
או נתכוון לאסור יפת תואר כל עוד שלא שבו שביו, שלא יאמר אדם כיון שהותרה לי אחטפנה ואוליכנה ואבעלנה, תלמוד לומר "ושבית שביו וראית בשביה" פירוש כשתשבה אותה ותהיה שלך אם ראית בשביה וגו', וטעם אומרו "שביו" ולא אמר אותו, רבותינו ז"ל אמרו (ספרי) שהכתוב מדבר במלחמת רשות, ודקדק לומר שביו אפילו הוא מהכנעני שנאמר בו (לעיל כ' ט"ז) "לא תחיה כל נשמה":
עוד ירצה לפי שנאמר "ונתנו ה' וגו' בידך", לזה כשאמר "ושבית" גמר אומר "שביו" פירוש מה ששבוי ועומד לפניך.
עוד רמז שהגם שתהיה אתה בגדר שביו לפי ערך המשתער ללוחם ונלחם אף על פי כן "ושבית", ומזה עיניך תחזינה כי ה' הוא הנותנו לפניך ולא כחך ועוצם ידך עושה חיל:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
א.
כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכותב (אולי "הכתוב") מדבר.
על אויביך . כנגד אויביך.
ונתנו ה' א-להיך . אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' א-להיך נותנו בידך.
ב.
ושבית שביו . לרבות כנענים שבה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
א.
כי תצא . מלת "כי" יציין את הרשות, כמ"ש בזה בהתוה"מ ויקרא יב , שעל מלחמת חובה היה לו לומר "בצאתך למלחמה"! וגם שאיך אמר " ושבית שביו ", הלא מוזהר ב לא תחיה כל נשמה !
ומ"ש " על אויביך ", כי לא תעשה מלחמת הרשות כנגד עמים שאתה בשלום עמהם, רק כנגד אויבים; וכן אמר בפרשת שופטים כ"פ.
ומ"ש "אם עשית כל האמור בענין", היינו כל מה שנצטוו בפרשת שופטים, לעשות בעת מלחמת רשות.
ב.
ושבית שביו . כבר בארתי ויקרא יג שכ"מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל, יש בו דרוש. כי מושג השם שמשמע שכבר היא שבי, סותר אל מושג הפעל ו"שבית", שמציין שעוסק בפעולה. וע"כ דרשו מ"ש וישב ממנו שבי, ששבו שפחה אחת, ר"ל שכבר היה שבי.
וכן פה פי', שתשבה מה ששבה הוא מן הכנענים. ומלמד שהכנענים שבחו"ל, אם חוזרים בתשובה מקבלים אותם, כדעת ר"ש; כמ"ש בסוטה לה: . וכבר למד בפרשת שופטים קכג , ממ"ש למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, שאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם. וזה נאמר גם כן בסוטה שם אליבא דר"ש, ועיין בתוס' שם ואכמ"ל (=ואין כאן מקום להאריך) בזה.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
כי תעשה הישר. וסמיך ליה כי תצא למלחמה שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים:
ה'. וסמיך ליה כי תצא למלחמה לומר שהשם יוצא עמך כענין שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים:
כי תצא. צא אליהם ואל תניחם לבא עליך. פן ישחיתו הארץ:
על אויבך. חסר יו"ד שבמלחמת יחיד הכתוב מדבר:
שביו. בגי' ואם יהיו כנענים: