מפרשי רש"י על דברים כא יא
רש"י
"ולקחת לך לאשה" - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור אבל אם נשאה סופו להיות שונאה שנאמר אחריו כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה לכך נסמכו פרשיות הללו
"אשת" - (קידושין יט) אפילו אשת איש
רש"י מנוקד ומעוצב
אֵשֶׁת – אֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ (ספרי ריא; קידושין כ"א ע"ב).
וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה – לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע (קידושין שם), שֶׁאִם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּירָהּ, יִשָּׂאֶנָּה בְּאִסּוּר; אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ, סוֹפוֹ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָהּ (ספרי ריד), שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרָיו: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ" וְגוֹמֵר (להלן פסוק טו), וְסוֹפוֹ לְהוֹלִיד מִמֶּנָּהּ "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (להלן פסוק יח). לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ (מדרש תנחומא כי תצא א).
מפרשי רש"י
[ז] לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. דאם לא כן, למה תלה הכתוב ב"יפת תואר", הוי למכתב 'וראית בשביה אשה', מאי "יפת תואר", אחר שהוא רוצה ליקח אותה מאי שנא "יפת תואר" או אינה "יפת תואר". ובפרק קמא דקדושין (ריש כב.) דרשינן "וחשקת בה" אפילו אינה יפת תואר, ואם כן למה כתב "יפת תואר", אלא שהתורה לא דברה אלא כנגד יצר הרע, ולכך כתב "יפת תואר", שדרך היצר הרע להתגרות באדם כאשר רואה יפת תואר:
ומשמע לפי זה שיפת תואר הותרה לו אפילו קודם שעשאה כל המעשים, דאם לא כן, אחר שנתגיירה - גיורת גמורה היא, ולמה לא ישאנה. אבל מפירוש רש"י לא משמע הכי, דמסיק 'אבל אם נשאה וכו, וזהו כשנתגיירה, דכן משמע 'אבל אם נשאה סופו להוליד ממנה בן', דאם לא נתגיירה - אין הבן שלו, ומשמע דקאי אהא דקאמר 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', דהוא ביאה ראשונה. והתוספות בעצמם תרצו (קידושין כב. ד"ה שלא), דמה שקשה למה לא ישאנה, הרי גיורת גמורה היא, זה אינו קושיא, כיון שבעל כרחה נתגיירה, לא נקראת גיורת גמורה, אלא כמו 'בשר תמותת'. והקשו עוד (שם), כיון דאי אפשר לבא עליה במלחמה, וצריך לכוף יצרו, לא שייך לומר 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע'. וזה יש לומר, דלא דמי מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו (יומא דף יח:), וכיון שסופו רשאי להנשא לה - 'פת בסלו' קרינן. וכן מוכח דדוקא אחר כל המעשים הותרה לו יפת תואר, דכתיב (פסוק יב) "והבאתה אל תוך ביתך", ותניא (קידושין ריש כב.) 'מלמד שלא ילחצנה במלחמה', ופירש רש"י (שם) שלא יבא עליה במלחמה:
והקשו עוד בתוספות (שם), דאם אין מותר אלא אחר כל המעשים, אם כן גיורת היא, ואמרינן בפרק כהן גדול (סנהדרין דף כא.) תמר [בת] יפת תואר היתה. פירוש, והיתה מותרת לאמנון. והשתא דאמרינן שלא הותרה לדוד אלא אחר שנתגיירה, אם כן היתה בת דוד, ולא היתה מותרת לו. בשלמא אם היתה מותרת לו קודם כל המעשים, אם כן עדיין גויה היתה, וולד גויה כמוה (רש"י לעיל ז, ד), ולא היתה נחשבת בת דוד. והתוספות תרצו בזה (קידושין דף כב.), דתמר לא היתה בתו של דוד, אלא גדלה בביתו, לכך נקראת בתו:
ואני אומר, מנין לתוספות דבר זה, כי אני אומר כל זמן שהיא אצלו ולא קבלה מעצמה להתגייר, אינה גיורת גמורה. וכן הבנים אשר לו ממנה, אינם מתיחסים אחריו כלל, והם כמותה. ומה שפירש רש"י (כאן) 'הא אם נשאה סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה', אף על גב שאין הבן מתיחס אחר האב כלל, הכי קאמר, אפילו אם אחר כך נתגיירה מעצמה, ואז הבן מתיחס אחריו, כיון שהתחלת הנשואין בעל כרחה, הולד יהיה בן סורר ומורה. כי דעתה על עמה ועל אלוקיה, והוליד בן סורר ומורה. וכן פירש הרמב"ן בפרשה הזאת (סוף פסוק יב) "והיה אם לא חפצת ושלחת לנפשה" (ר' פסוק יד), דאם לא יחפוץ בה היא חוזרת אל אלוקיה ואל עמה, ואינה גיורת. סוף דבר, יפת תואר נקראת אף אחר כל המעשים, ואינה ישראלית כלל. והשתא אתי שפיר שנקרא 'בשר תמותת נבילה':
ועוד, אמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עו:) אהא דאמרינן התם כל מי שהיה נכתב במלחמת בית דוד אין צריך בדיקה אחריו, דהוא מיוחס. ומקשה, והא אמר רבי יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לדוד, וכולם היו בני יפת תואר וכו'. ומאי מקשה, דשמא בני יפת תואר היו, והיו מתיחסים אחר אביהם. אלא על כרחך צריך לומר דכל בני יפת תואר לא היו מתיחסים אחר אביהם:
ומה שהקשה הרא"ם, דמה צריך היתר לזה, דהא בעילת גויה דרך זנות אינו רק מדרבנן, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לו:) דבית דין של חשמונאי גזרו עליה, ואם כן בעילה ראשונה דאינה רק משום יצרו, ד'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', ואינו אסור מן התורה כלל. ואין זה קשיא, דהא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (שם), וזהו שסופו לישא אותה - אין לך דבר פרהסיא יותר מזה, והוא אסור הלכה למשה מסיני (שם), שהרי נשאה לשם ביאה:
[ח] אפילו אשת איש. מהפך רש"י הפירוש, שאם לא כן היה קשה למה יתיר הכתוב אשת איש, אבל השתא ש'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', ולכך התיר הכתוב אפילו אשת איש. ואם תאמר, פשיטא, הרי אין אישות לגוי. ויראה לומר, דודאי צריך קרא לכתוב אשת איש, אף על גב דאין אישות לגוי, היינו כלפי ישראל שבא עליה שאינו חייב עליה משום אשת איש, כדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב:), אבל בודאי היא חייבת, דאם בא עליה ישראל חייבת כמו בן נח דעלמא. ואם כן הוה אמינא, אף על גב דאין אישות לגוי, אסור ליקח אותה משום דידה, דיש לבני נח בעולת בעל. לכך הוצרך לאשמועינן דמותרת לו:
אי נמי, דהוה אמינא דכיון דהיא בעולת בעל, דיש לה אישות בבעלה, אף על גב דלא מחייב עליה אם בא עליה, אבל להיות בה אישות - לא הוי בה אישות, כיון דאגידה באחר, קא משמע לן דיש לו אישות בה. דיפת תואר, אף על גב שהיא גויה, יש לו בה אישות, כדאיתא בספרי בפרשה זאת "ושלחתה לנפשה" (פסוק יד), מלמד שאם לא יחפוץ בה שמשלחה בגט. ועוד אמרו בקדושין (ריש כב.) "ולקחת לך לאשה", 'לקוחין יש לך בה'. והוה אמינא כיון דאגידא באחר, לא יהיה לו לקוחין בה, קא משמע לן דיש לו בה לקוחין:
והתוספות בפרק קמא דסנהדרין למדו מזה, אף על גב דאין אישות לגוי, איסור מיהא איכא, חוץ מאיסור בעילת גויה, כיון דצריך קרא גבי יפת תואר "אשת" אפילו אשת איש, דכתיב (בראשית ב', כ"ד) "ודבק באשתו" 'ולא באשת חבירו' (סנהדרין דף נח.), ואם כן יש בה איסור עשה. דאין סברא שיהיה לגוי דבר באסור, ולישראל לא יהיה אסור. ואף על גב שהישראל הבא על גויה, והיא בעולת בעל, אינו נהרג, היינו מפני חשיבות נפש הישראל, שיש להקל שלא להמית אותו. אבל לא מצאנו דבר שיהא אסור לגוי ולישראל מותר:
ואין זה ראיה, דלא שייך בו חומר, שאצל ישראל לא הוי אישות, ולגבי ישראל נחשבה פנויה. ואין ראיה מכאן כלל גם כן, כדאמרינן. ואין להקשות כיון דנתגיירה, אם כן שוב אין לה אישות עם בעלה הגוי. שכבר אמרנו (לעיל אות ז ד"ה ואני) שאין זה גיורת, כיון שבעל כרחה הוא: