מ"ג בראשית לז לה
<< · מ"ג בראשית · לז · לה · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּקֻ֩מוּ֩ כׇל־בָּנָ֨יו וְכׇל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְקָמוּ כָל בְּנוֹהִי וְכָל בְּנָתֵיהּ לְנַחָמוּתֵיהּ וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרֵי אֵיחוֹת לְוָת בְּרִי כִּד אֲבֵילְנָא לִשְׁאוֹל וּבְכָא יָתֵיהּ אֲבוּהִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְקָמוּ כָּל בְּנוֹי וְכָל נְשֵׁי בְנוֹי וַאֲזָלוּ לְמִנַחֲמָא לֵיהּ וְסָרִיב לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרוּם אֵיחוּת לְוַת בְּרִי כַּד אָבֵילְנָא לְבֵי קְבוּרְתָּא וּבְכָא יָתֵיהּ בְּרַם יִצְחָק אָבוֹי: |
רש"י
"וימאן להתנחם" - (ב"ר) אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי
"ארד אל בני" - כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על (ש"ב כא) אל שאול ואל בית הדמים (ש"א ד) אל הלקח ארון האלהים ואל (מות) חמיה ואישה
"אבל שאולה" - כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי ומדרשו גיהנם סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות א' מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם
"ויבך אתו אביו" - יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי
[מג] סימן מסר וכו'. יש לפרש כי דין האדם בגיהנם י"ב חדש (שבת דף לג:), ואם כל בניו קיימים שהם י"ב שבטים נגד י"ב חדשי השנה - שהוא דין האדם בגיהנם, אז אין גיהנם שולט בו:
[מד] כלפי יצחק. דאם לא כן אין דרך להתאבל ואחר כך לבכות, שכתוב (פסוק לד) "ויתאבל על בנו ימים רבים" ואחר כך כתיב "ויבך אותו אביו", אלא על יצחק דהוא אביו של יעקב קאי. ומדכתיב "ויבך אותו" ופירשו כי עם יעקב היה בוכה, שמע מינה שלא עם יעקב - לא היה בוכה, מפני שהיה יודע שהוא חי, ומפני צרתו של יעקב היה בוכה. ואף על גב שלא ידע זה הסוד רק הקב"ה והשבטים, מכל מקום ברוח הקודש נודע לו, וכן לבנימין נודע לו ברוח הקודש, כי לא תאבד עצה מנביא. ועוד "סוד ה' ליריאיו" (תהלים כ"ה, י"ד), והגיד לו הקב"ה ברוח הקודש. אף על גב ששתפו להקב"ה עמהם שלא היה נגלה (רש"י פסוק לג), לא היה זה רק שלא יהיה נגלה ליעקב, לכך היה נגלה ליצחק ברוח הקודש, ומאחר שראה יצחק כי לו נגלה ולא נגלה ליעקב על ידי רוח הקודש, אם כן אין רצון הקב"ה שידע יעקב מזה, לכך לא גילה ליעקב:בד"ה ויבך אותו אביו כלפי יצחק כו' נ"ב פירש יצחק היה בוכה מפני צערו של יעקב ולא מפני יוסף שהרי ידע בנבואה שהוא חי וק"ל מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם – אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְּזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב, וְלֹא עַל הֶחָי (בראשית רבה פד,כא; פסחים נ"ד ע"ב).
אֵרֵד אֶל בְּנִי – כְּמוֹ "עַל בְּנִי" (לפי התרגום "לְוָת בְּרִי"). וְהַרְבֵּה "אֶל" מְשַׁמְּשִׁין בִּלְשׁוֹן "עַל": "אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים" (שמ"ב כא,א), "אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ" (שמ"א ד,כא).
אָבֵל שְׁאֹלָה – כִּפְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן קֶבֶר הוּא: בְּאֶבְלִי אֶקָּבֵר וְלֹא אֶתְנַחֵם כָּל יָמָי. וּמִדְרָשׁוֹ: גֵּיהִנֹּם, סִימָן זֶה הָיָה מָסוּר בְּיָדִי מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם לֹא יָמוּת אֶחָד מִבָּנַי בְּחַיַּי – מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵינִי רוֹאֶה גֵּיהִנֹּם.
וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו – יִצְחָק, בּוֹכֶה הָיָה מִפְּנֵי צָרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. אֲבָל לֹא הָיָה מִתְאַבֵּל, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חָי (בראשית רבה פד,כא).
רשב"ם
מתוך: רשב"ם על בראשית לז (עריכה)
'(לה). 'כי ארד: לא אנחם אלא ארד אל בני אבל שאולה:
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
וכל בנותיו — בתו ובת בנו.
ומלת שאולה — כמו "מטה"; והטעם, הקבר. ופה טעה המתרגם לתועים, שתרגם שאולה – "גיהנם"; והנה "כי לא שאול תודך" (ישעיהו לח, יח); "ואציעה שאול הנך" (תהלים קלט, ח), הפך "אם אסק שמים שם אתה" |(שם); "ערום שאול נגדו" (איוב כו, ו), ורבים אחרים:רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וכל בנותיו. זו דינה וסרח בת אשר. וימאן להתנחם. לפי שאין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב לא על החי. כי ארד אל בני אבל שאלה. כלומר באבל אקבר ולא אתנחם כל ימי חיי.
ובמדרש שאולה, גיהנם, לפי שהיה בטוח שלא ימות אחד מהם בחייו, וכאשר היה יוסף נאבד בחייו פחד לנפשו מעונש גיהנם לפי שהיה זה מעיד על רשעו, שאילו היה זכותו שלם לא ימות אחד מבניו בחייו.
ויבך אותו אביו. זה יצחק, שהיה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שיוסף חי.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה" קבל עליו אבלות לכל ימיו מפני שאירע' התקלה על ידו ששלח את יוסף אל אחיו:
"ויבך אתו אביו" יצחק בכה על שקבל עליו בנו אבלות לכל ימיו ובכן לא תשרה עליו שכינה:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונראה שכוונת הכתוב היא כי כשראו בניו כל כך אבילות ושק במתניו ימים רבים אמרו זה יעשהו אדם שמת לו בנו יחידו או אפילו אינו יחידו אם היו לו בנים מועטים יקפיד על חסרון מהמועט, לזה נתחכמו לעשות דבר שבאמצעותו יתנחם מעצמו, והוא שנתקבצו יחד כל בניו אחד עשר בנים ואחד עשר בנות ובניהם ובנותם רבים הם והלכו ועמדו אצלו ותהי זאת נחמתו, כי מי שיש לו כל כך בנים ובנות אין ראוי לו להצטער כל כך על בן קטן אם נעדר מן הבנים, והוא אומרו ויקומו כל בניו וכל בנותיו יחד וקימה זו של כולן יחד היא לנחמו כשיראה כי רבו בניו ובנותיו, ואף על פי כן לא הועיל לו דבר זה וימאן להתנחם ויאמר הטעם כי ארד אל בני פי' בגדר שאין לי אלא הוא מיוחד כי אין כדי בכל בניו ובנותיו להתנחם עליו כי אהבו מכל אחיו לטעם הידוע בדברי הזוהר (ח"א קפ.):
עוד ירצה באומרו וימאן וגו' כי ארד וגו' פי' הגם שראה שמאן הנחם לא למד מזה שיוסף חי ואין מקבלין תנחומין על החי כי אמר טעם מניעות הנחמה לצד טעם כי ארד אל בני ואמרו ז"ל סימן היה מסור בידו וכו' ע"כ:
ויבך אותו. פי' כשאמר דבריו חזר לבכות עליו. ודקדק לומר אביו לשלול כל בניו וכל וגו' שלא בכו בהזכרתו כי אם אביו. ורז"ל אמרו (ב"ר פ"ד) שהוא יצחק אביו של יעקב והוא דרש:רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · לז · לה · >>