מפרשי רש"י על בראשית לז לה
<< | מפרשי רש"י על בראשית • פרק ל"ז • פסוק ל"ה | >>
• א • ב • ג • ד • ח • י • יב • יג • יד • טו • יז • יח • כב • כג • כד • כח • לג • לד • לה • לו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיָּקֻ֩מוּ֩ כׇל־בָּנָ֨יו וְכׇל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃
רש"י
"וכל בנתיו" - רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום רבי נחמיה אומר כנעניות היו אלא מהו וכל בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו
"וימאן להתנחם" - (ב"ר) אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי
"ארד אל בני" - כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על (ש"ב כא) אל שאול ואל בית הדמים (ש"א ד) אל הלקח ארון האלהים ואל (מות) חמיה ואישה
"אבל שאולה" - כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי ומדרשו גיהנם סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות א' מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם
"ויבך אתו אביו" - יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי
רש"י מנוקד ומעוצב
וְכָל בְּנֹתָיו – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲחָיוֹת תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וּנְשָׂאוּם. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּנַעֲנִיּוֹת הָיוּ, אֶלָּא מַהוּ "וְכָל בְּנוֹתָיו"? כַּלּוֹתָיו, שֶׁאֵין אָדָם נִמְנָע מִלִּקְרוֹא לַחֲתָנוֹ "בְּנוֹ" וּלְכַלָּתוֹ "בִּתּוֹ" (בראשית רבה פד,כא).
וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם – אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְּזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב, וְלֹא עַל הֶחָי (בראשית רבה פד,כא; פסחים נ"ד ע"ב).
אֵרֵד אֶל בְּנִי – כְּמוֹ "עַל בְּנִי" (לפי התרגום "לְוָת בְּרִי"). וְהַרְבֵּה "אֶל" מְשַׁמְּשִׁין בִּלְשׁוֹן "עַל": "אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים" (שמ"ב כא,א), "אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ" (שמ"א ד,כא).
אָבֵל שְׁאֹלָה – כִּפְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן קֶבֶר הוּא: בְּאֶבְלִי אֶקָּבֵר וְלֹא אֶתְנַחֵם כָּל יָמָי. וּמִדְרָשׁוֹ: גֵּיהִנֹּם, סִימָן זֶה הָיָה מָסוּר בְּיָדִי מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם לֹא יָמוּת אֶחָד מִבָּנַי בְּחַיַּי – מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵינִי רוֹאֶה גֵּיהִנֹּם.
וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו – יִצְחָק, בּוֹכֶה הָיָה מִפְּנֵי צָרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. אֲבָל לֹא הָיָה מִתְאַבֵּל, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חָי (בראשית רבה פד,כא).
מפרשי רש"י
[מב] אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבר שהוא מת. ואם תאמר ויעקב היה לו לחשוב מאחר שלא היה יכול לקבל תנחומין בודאי חי הוא, ויש לומר דודאי על המת נגזרה גזירה שישתכח הימנו (פסחים דף נד:), אבל אין זמן קבוע ומוגבל לזה, ויש מי שיצרו תקיף עליו ואינו מקבל תנחומין לזמן ארוך, ויעקב חשב כי לכך אינו מקבל תנחומין שיצרו תקיף עליו. אבל באמת לא יתכן דבר זה - שיהיה ביעקב שהוא צדיק גמור מדה גרועה כזאת להיות יצרו תקיף עליו שלא לקבל תנחומין, ולא תנוח דעתו עליו. ויש מפרשים כי יעקב חשב כי לכך אינו מתנחם מפני שלא היה מתייאש מקבורתו, ותמיד היה מחזיר עליו אולי ימצא את גופו להיות נקבר, ולפיכך כתיב "ויתאבל על בנו ימים רבים" שלא כלה האבילות, וכל זה שאין מתחילין למנות ימי האבילות אלא אחר שנתייאש מלקוברו, ויעקב לא נתייאש מלקברו. אף על גב דדין אבילות אינו מתחיל רק אחר הקבורה או שנתייאש מלקברו, מכל מקום אנינות נקרא, ואחר שלא נתייאש מקבורתו אין אבילות חל עליו, ומכיון שלא נשלם זמן האבילות ועדיין אבילות עליו - אינו מתנחם. אבל האמת לא יתכן כך, שהרי לא היה מת, ואם כן אין לומר שלכך לא קבל תנחומין מפני שלא כלה זמן האבילות, ולפיכך צריך לומר ש'אין אדם מקבל תנחומין על החי'. ועוד יש לומר דיעקב היה סובר כי מה שאינו מתנחם בשביל שאמר מובטח הייתי שלא יהיה גינהם שולט, ובשביל מיתת יוסף יהיה חס ושלום גיהנם שולט בו, ובשביל זה אין תנחומין לו, כי מת כזה - כיון שעשה לו רושם זה - אין תנחומין לו. אבל האמת אינו כך, שהרי לא היה מת, ולמה לא קבל תנחומין. ואין לומר כי יעקב לא רצה בתנחומין כלל, כי היה זה חס ושלום מדה גרועה - אדם שאפשר לו לקבל תנחומין ולא רצה, אלא מעצמו היה כך שלא היה לו קבלת תנחומין, שאין תנחומין על חי. והיה סבור כי בשביל מיתתו ישלוט גיהנם בו חס ושלום, לכך אין נחמה לו, שהנחמה הוא בדבר שכלה - ודבר זה עדיין לא כלה:
[מג] סימן מסר וכו'. יש לפרש כי דין האדם בגיהנם י"ב חדש (שבת דף לג:), ואם כל בניו קיימים שהם י"ב שבטים נגד י"ב חדשי השנה - שהוא דין האדם בגיהנם, אז אין גיהנם שולט בו:
[מד] כלפי יצחק. דאם לא כן אין דרך להתאבל ואחר כך לבכות, שכתוב (פסוק לד) "ויתאבל על בנו ימים רבים" ואחר כך כתיב "ויבך אותו אביו", אלא על יצחק דהוא אביו של יעקב קאי. ומדכתיב "ויבך אותו" ופירשו כי עם יעקב היה בוכה, שמע מינה שלא עם יעקב - לא היה בוכה, מפני שהיה יודע שהוא חי, ומפני צרתו של יעקב היה בוכה. ואף על גב שלא ידע זה הסוד רק הקב"ה והשבטים, מכל מקום ברוח הקודש נודע לו, וכן לבנימין נודע לו ברוח הקודש, כי לא תאבד עצה מנביא. ועוד "סוד ה' ליריאיו" (תהלים כ"ה, י"ד), והגיד לו הקב"ה ברוח הקודש. אף על גב ששתפו להקב"ה עמהם שלא היה נגלה (רש"י פסוק לג), לא היה זה רק שלא יהיה נגלה ליעקב, לכך היה נגלה ליצחק ברוח הקודש, ומאחר שראה יצחק כי לו נגלה ולא נגלה ליעקב על ידי רוח הקודש, אם כן אין רצון הקב"ה שידע יעקב מזה, לכך לא גילה ליעקב:
בד"ה ויבך אותו אביו כלפי יצחק כו' נ"ב פירש יצחק היה בוכה מפני צערו של יעקב ולא מפני יוסף שהרי ידע בנבואה שהוא חי וק"ל מהרש"ל: