מ"ג בראשית יט א


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויבאו שני המלאכים סדמה בערב ולוט ישב בשער סדם וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַ֠יָּבֹ֠אוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קׇם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וְעָאלוּ תְּרֵין מַלְאֲכַיָּא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵיב בְּתַרְעָא דִּסְדוֹם וַחֲזָא לוֹט וְקָם לְקַדָּמוּתְהוֹן וּסְגֵיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
וְאָתוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵיב בְּתַרְעָא דִסְדוֹם וַחֲמָא לוֹט וְקָם לִקְדָמוּתְהוֹן מִתְרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד אַנְפּוֹי עַל אַרְעָא:
ירושלמי (קטעים):
וְלוֹט יָתִיב בְּפִּילֵי דִסְדוֹם וַחֲמָא יַתְהוֹן וּרְהַט וְשָׁאִיל בִּשְׁלָמְהוֹן וּסְגִיד עַל אַפּוֹי עַל אַרְעָא:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"המלאכים" - ולהלן קראם אנשים כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים ד"א אצל אברהם שכחו גדול והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים קראם אנשים ואצל לוט קראם מלאכים

"בערב" - וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום אלא מלאכי רחמים היו וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא

"ולוט ישב בשער סדום" - ישב כתיב אותו היום מינוהו שופט עליהם (ב"ר)

"וירא לוט וגו'" - מבית אברהם למד לחזור על האורחים 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

שְׁנֵי – [אֶחָד לְהַשְׁחִית אֶת סְדוֹם, וְאֶחָד לְהַצִּיל אֶת לוֹט וְהוּא אוֹתוֹ שֶׁבָּא לְרַפְּאוֹת אַבְרָהָם,] וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּא לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה: כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ נִסְתַּלֵּק לוֹ (בראשית רבה נ,ב).
הַמַּלְאָכִים – וּלְהַלָּן (לעיל יח,ב) קְרָאָם "אֲנָשִׁים"? כְּשֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם קְרָאָם "אֲנָשִׁים". דָּבָר אַחֵר: אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁכֹּחוֹ גָּדוֹל וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים תְּדִירִין אֶצְלוֹ כַּאֲנָשִׁים, קְרָאָם "אֲנָשִׁים". וְאֵצֶל לוֹט קְרָאָם "מַלְאָכִים" (בראשית רבה נ,ב).
בָּעֶרֶב – וְכִי כָל כָּךְ שָׁהוּ הַמַּלְאָכִים מֵחֶבְרוֹן לִסְדוֹם? אֶלָּא מַלְאֲכֵי רַחֲמִים הָיוּ, וּמַמְתִּינִים שֶׁמָּא יוּכַל אַבְרָהָם לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּיגוֹרְיָא (בראשית רבה נ,א).
וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדוֹם – "יָשַׁב" כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹפֵט עֲלֵיהֶם (בראשית רבה נ,ג).
וַיַּרְא לוֹט... – מִבֵּית אַבְרָהָם לָמַד לְחַזֵּר עַל הָאוֹרְחִים (בראשית רבה נ,ד).

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ופירוש בערב — בפסח מצרים. אפים — עד שם אפיו בארץ, והם הנחירים, שהם גבוהים על הפנים:

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויבאו שני המלאכים סדומה קראם עתה מלאכים,

ויתכן לפרש על דרך הפשט מה שקראם פעם אנשים ופעם מלאכים כי כאשר משתלחים לבני אדם והם משתדלים בעניניהם יזכירם בלשון אנשים ואחר שעשו שליחותם יזכירם בלשון מלאכים כי חזרו למעלה הראשונה. ודרך האמת כבר בארתיו למעלה.

וירא לוט ויקם לקראתם. אברהם ראה אותם מרחוק כי בבקר היה כחם היום ולפיכך אמר וירץ לקראתם. אבל לוט לא ראה אותם עד שהיו קרובים אליו כי בערב באו, שנאמר סדומה בערב, ולפיכך אמר ויקם.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ויבאו שני המלאכים סדומה בערב" אעפ"י שהגיעו שם בלי איחור כאמרם גבריאל בשתים מיכאל באחת וכן הורה למעלה באמרו וילכו סדומה מכל מקו' לא נכנסו בסדום עד הערב שכבר נסתתמו טענות אברהם המליץ ונגמר הדין:

" ויקם לקראתם" פן ילינו ברחוב כמו שהיה אז המנהג בשאר הערים כשאין מכניס אורחים ויזיקו להם רשעי העיר:

" וישתחו אפים ארצה" כי היה תארם נורא בלי ספק:

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויבואו שני המלאכים סדומה וגו' עד השמש יצא על הארץ. כאשר כלה השם לדבר אל אברהם מיד באו שני המלאכים סדומה ואתה הראית שהכתוב קראם אנשים תמיד אם לא בשני מקומות הא' באמרו כאן ויבאו שני המלאכים סדומה. והשני באמרו ויאיצו המלאכים בלוט. ואין ספק שבמקומות שעשו מעשה אנשים נקראו אנשים ובמקומות שעשו מעשה אלהים נקראו מלאכים ולכן כתב הר"ן שכאשר באו לסדום נראו במראה נוראה. כמו שנאמר במנוח ומראהו נורא מאד. ואני חושב שהמלאכים האלה שלחם השם לסדום לשתי תכליות הא' לעשות הנסיון מרשעת אנשי סדום כמו שזכרתי והב' להציל את לוט ולהוציאו מסדום בחזקת היד בחמלת ה' עליו ולכן נקראו בשני המקומות מלאכים הא' ויבואו שני המלאכים סדומה בערב לפי שהיה לענין הנסיון. והב' ויאיצו המלאכים בלוט מפני שהיה לענין ההצלה. ואפשר ג"כ שאמר ויבואו שני המלאכים מפני שהלכו מהלך רב בזמן מועט ולכן תארם בשם מלאכים ולא בשם אנשים כי הם אכלו בבית אברהם כחום היום ועל המאכל האריכו הדברים וקמו והלכו לדרכם ועכ"ז באו אל סדום בערב שהוא קרוב למהלך שני ימים וזה מוכיח שבאו הדרך ההוא כמלאכים לא כאנשים הולכי דרכים והותרה בזה השאלה הכ"ה. ולא אבחר דרך הר"ן שהיו מראיהם בבואם שמה מראה אנשים גדולים ושהיה בהם צד מלאכות וקרה שהיה לוט יושב בשער העיר וכאמרם ז"ל שמנוהו שופט עליהם ולכן היה יושב בשער העיר. ומאשר ראה הדרת פניהם קם לקראתם וישתחו אפים ארצה מפני מעלתם. וזכר הכתוב שהיו שנים לפי שהשלישי שבא לבשר את שרה הלך כשעש' שליחותו כמו שזכרתי והנה אמר לוט אליהם הנה נא אדני סורו נא להודיעם שהית' סכנה להם בבואם בעיר ההיא ויותר אם יעברו משם ללכת בדרכים שכלם בחזקת סכנה הן ושלכן ראוי שיבואו אל ביתו ללון כי בטח לבו ששם מפני כבודו והיותו שופט העיר לא יבואו אנשי העיר להתעולל עלילות ברשע והוא אמרו הנה נא אדני. ונא הוא לשון עתה ר"ל הנה עתה אדני ראוי שלא תלכו בדרך עוד וגם שתסורו מכאן כדי שלא יראה אתכם אדם ותבואו אל בית עבדכם בית בטוח ושם תלינו ותרחצו רגליכם והשכמתם כבא הבקר והלכתם לדרככם כדי שלא ישגיחו בכם אנשי העיר לרשעתם כי אין ראוי לשבת פה כאור היום וכן אמרו (בב"ר שם פרשה נו"ן) עקמו עלי את הדרך כדי שלא תהיו נראים באין אצלי כי גם הוא ירא ממה שהיה אבל הם השיבוהו לא כי ברחוב נלין ר"ל לא נבא בביתך אבל ברחוב נלין והיה זה כדי להבחין לנסות רשעת'. ולפי שהם לא הפצירו באברהם כמו שהפצירו בלוט אחז"ל מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. אמנם לוט שלא היה יודע מכוונתם כלום פצר בם מאד עד שבאו לביתו ואז עשה להם לוט משתה ומצות אפה ויאכלו כי לא הספיק בצקם להחמיץ והם באו בערב. ואז"ל (רש"י בראשית י"ט ג') שפסח היה והנה לא ספר הכתוב ענין משתהו ומה שאכלו שם לפי שלא היה נערך למשתה שעשה להם אברהם אבל הודיע שהם טרם ישכבון ואנשי העיר אנשי סדום כלם מקטנם ועד גדולם נסבו על הבית ר"ל שהקיפוהו מכל הצדדין כדי שלא יצאו משם בהחבא ואמרו אל לוט איה האנשים אשר באו אליך הלילה כי ידעו כי היו שמה ולא המתינו להרע עמהם עד אור הבקר כאשר חשב לוט אבל טרם ישכבו באו לתבעם לאותו פועל מגונה כי היתה כוונתם לבזותם ולנבלם כדי שישמע מעשה פתגם הרעה אשר יעשו ולא יבואו עוד זרים אל ארצם ואם לא היה כן לא היו מזכירים הזמה ההיא קודם עשותה ולוט יצא והתחנן לפניהם אל נא אחי תרעו הנה נא לי שתי בנות ר"ל שאין דינם אלא עמו באשר הוא אחד מהעם והוא אשר הפר הנימוס לא האנשים שלא ידעו ממנו דבר לכן חייב עצמו לתת להם שתי בנותיו ולא ישא חרפה ובזוי זולתו. וצ"ל כי מאשר היו בתוך אנשי העיר חתני לוט לוקחי בנותיו אמר להם זה לפי שידע שהם לא ירצו בדבר זה ויצילו את נשותיהם מהזמה ההיא ושאר אנשי העיר לא יעשו אליהן בעבור בעליהן קלון כזה בעיניהם ושבזה יתארך הענין ובין זה ינצלו האנשים. ואמרו כי על כן באו בצל קורתי יהיה פירושו שהוא הראוי לעשותו כי על כן באו האנשים האלו בצל קורתו לדעת' שהוא היה איש נכבד ושופט כל הארץ ושאתם לא תחללו את ביתו אבל יהיו שמה נושעים ובטוחים וכאלו אמר בעבור כבודי כי ע"כ בעבור שלא תעשו להם דבר רע באו בצל קורתי כי אין ביתי בית אכסניא לקבל האורחים אבל חשבו האנשים האלה שבבואם אל ביתי יהיו נצולים כמי שנכנס בבית שר וגדול להשגב שמה וזאת היתה ללוט טענה חזקה לתת שתי בנותיו כי היה מוטל עליו מחק הכבוד שישתדלו כל זה ההשתדלות להציל ולמלט האנשים שבאו לחסות תחת כנפיו והוא מנהג השרים ואנשי המעלה ולכן לא היה מאמר מגונה בדברי חז"ל כ"א הכרחי לאדם נכבד כמוהו והנה הרשעים ההם לא קבלו דברי לוט ואמרו לו גש הלאה ר"ל סור ממנו אל תגע בנו ואמרו עוד כנגדו האחד בא לגור וישפוט שפוט עתה נרע לך מהם שהמאמר הראשון גש הלא' היה לדחות דבריו והמאמר השני היה לתת הסבה בדחיי' כלומר האח' שבא לגור בינינו והוא לוט האם ראוי שישפוט שפוט ויגזור כשר ושופט עלינו בדבר הזה לא היה כן אבל בהפך שעתה נרע לך מהם ונעשה לך יותר רע ממה שנעשה להם. ואמנם מהו המשפט אשר יחסו להם בדבריו הוא ממה שאמר רק לאנשי' האל אל תעשו דבר שחשבו שהיה זה ממנו גזר דין שבשום צד לא יקום ולא יהיה ולא יסבול לוט שלאנשים האלה יעשו דבר ולכן האשימוהו ששפט. ואפשר לומר שהם אמרו שלוט היה האחד שבא לגור בתוכם עוד שנמנה שופט עליהם והוא אמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט. ואם הדב' כן האם ראוי שעתה נרע לך מהם בלקחנו את בנתיך באמת אינו ראוי שיהיה ולפי זה פי' עתה נרע לך מהם נאמר בתמיה'. וכפי כל אחד מהפירושים האלה הותרה השאל' הכ"ו. והנה המלאכים בהיותם בצורת אנשים שלחו את ידם והביאו את לוט אל הבית כדי שלא יתעללו בו הרשעים ההם כמ"ש עתה נרע לך מהם והכו בסנורים את הרשעים באופן שלא יוכלו למצא הפתח וכאשר השלימו נסיונם מרשעת אנשי העיר אמרו אל לוט מי לך פה חתן וכבר ראית דברי רש"י בפירושו ומה שתפשו הרמב"ן. ולי נראה שהיה מאמרם ללוט אחרי שראי' אתה מה שראי' עוד מי לך פה ר"ל מה תקו' פה עוד לשבת בעיר הרשע הזאת אבל חתן ובניך ובנותיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום הזה כי אם היות שלא היה ללוט בנים זכרים הנה אמרו לו בניך ובנותיך לדבר בשלוח כאומר בנים ובנות וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום כי ידוע תדע כי משחיתים אנחנו את המקום הזה ר"ל שהיו שלוחי השם לעשות הבחינה והנסיון ההוא שהם סבות ההשחתה ואמנם לדעת חז"ל שאמרו שהאחד היה משחית והופך את סדום והאחד היה מציל יקשה אמרו כי משחיתים אנחנו וכבר חשב להשיג מזה עליהם הראב"ע. ואין דבריו כלום כי יש להם ז"ל שיאמרו שהמציל היה ג"כ משחית לפי שבהיות לוט בסדום היתה מתעכבת ההשחתה ונמנעת בעבורו עד שיצא משם וכאשר הציל המלאך אותו יסור מונע ההשחת' והרי הוא משחית ולכן נמנה גם הוא מכלל המשחיתים כי כבר יאמר על מסיר המונע כאלו תאמר העמוד שמתחת הקורה שהוא הפיל את הבית עם היות שהבי' נפל מפני כבדותו הטבעי ועל זה הדרך בעצמו נאמר ויאיצו המלאכים בלוט כי למה שהיתה הצלת לוט מעכבה ההשחתה היה המלאך המשחית גם הוא עוזר בהצלת לוט לפי שבזולת זה לא היה יכול להפוך ולהשחית את סדום ולכן הוציאו אותו שניהם החוצה אבל אחר כן אמר האחד ללוט המלט על נפשך כי היה זה למלאך ההוא וכמ"ש הר"ן. ואמר כי גדלה צעקתם לומר שגדלה צעקת העניי' ועוברי דרכים שצועקים מהם כי הכנוי בצעקתם כבר ישוב אל הפועל ופעם אל הנפעל כמו ושמחתים בבית תפלתי ונאמר שמעתי את תפלתך והנה לוט האמין לדבריהם וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו לצאת מן המקום אבל הם לא האמינו ויהי כמצחק בעיניהם ומפני זה גם כן התחייבו כליה מצורף לרשעת' ולכן בעלות עמוד השחר האיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך והנה קראם פה מלאכים לפי שגלו לו העתיד והודיעו אמתת הענין כמלאכי אלהים ושעשו ענין שליחותם בהצלתו ובהיותו באישון לילה ואפלה לא האיצו בו לצאת כי לא יראה ללכת בדרך אבל בכמו השחר עלה אז האיצו בו לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאו' ר"ל שהיו נמצאות עמו בבית ושלא יחוש לנשואות כיון שבעליהן צחקו ממנו. ואמרו פן תספה בעון העיר ענינו שלא יספה בעבור פשעי העיר וחטאתה לפי שאתה אחד והעיר נדונת אחר רובה ומשנתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע. או יהיה בעון העיר בעונש העיר כי בעבור שהיה העונש מתחייב מהעון נקרא פעמים רבות העונש בשם עון. ולפי שלוט היה מתעכב וגם מפני פחדו לא היה יכול לנוס וארכבתיה דא לדא נקשן לכן החזיקו בו האנשים וביד אשתו ושתי בנותיו ויוציאוהו מחוץ לעיר. והנה האיצו המלאכים בלוט כדי להצריכו לבקש על פליטת צוער כדי שימלט שמה בתפלת אברהם כי ידע שעם לוט ובנותיו יתקבצו שמה העשרה צדיקים שזכר אברהם בסוף בקשותיו. והגיד הכתוב שלא לצדקת אשת לוט ובנותיה החזיקו בהם ויוציאום אלא בחמלת ה' עליו עשו ההצלה ג"כ לאשתו ובנותיו. וכבר אמרו (בראשית רבה פרשה נו"ן) שאשתו של לוט סבבה ביאת אנשי העיר לסבוב על בית לוט וזה לשונם. ותהי נציב מלח ר' יצחק אמר על שחטא' במלח שאותו לילה שבאו המלאכים אל לוט מה היתה עושה הולכת אל כל שכנותיה ואומרת תנו לי מלח שיש לנו אורחים והיא מכוונת שיכירו בהם אנשי העיר ע"כ ותהי נציב מלח. וכבר יורה על צדקת לוט לבדו ממה שאמר בהוציאם אותם החוצה המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר כי העירו לו שלא תהיה הפכה בסדום בלבד כי אם ג"כ בכל ערי הככר ולא דברו דבר מזה לאשתו ולא לבנותיו לפי שלא היו ראויות אליו ואין צורך לדברי הראב"ע שכתב אל תביט אחריך אתה וכל אשר לך ע"ד לא תאכל ממנו (בראשית י"ט י"ז) והנה באזהר' המלאך אל תביט אחריך כתב רש"י אתה הרשעת עמהם אינך כדאי לראות בפורענותם. והרמב"ן כתב כי הראות באויר הדבריי ובכל החליים הנדבקים מזיק מאד ומדביקם וכן המחשבה בהם ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח כי ראתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד על סדום ודבקה בה. ואין דבריו בעיני נכונים כי הנה אנשי צוער ראו כן ולא נעשו נציב מלח גם שלא היתה המכה ההיא טבעית לשתדבק. ובפרקי ר' אליעזר אמרו שירדה שכינתו של הקב"ה לסדום להשחיתם ושאשתו של לוט הביטה מאחריה לראות אם בנותיה הנשואות הולכות אחריה וראתה אחרי השכינה ונעשתה נציב מלח ומכאן לקח הרמב"ן וכתב ג"כ שאולי היה המלאך המשחית עומד בין השמים ובין הארץ בלבת אש כמו שראה אותו דוד בעת המגפה ולכן אסר ללוט ההבטה. והנה השכינה שזכרו בפרקי ר' אליעזר היא אצלי האש העליון שנראה לעיני בני ישראל אבל לא אמרו שם שלכן אסר ההבטה בו. ולי נרא' ע"ד הפשט שהמלאכים הזהירו ללוט המלט על נפשך אל תבט אחריך לפי שהיה לו צאן ובקר ועבודה רבה כי היה רכושו רב והודיעו שלא ימלט מכל אשר לו דבר לכן אמרו לו בדרך עצה ונחמה המלט על נפשך כי היא תהיה לך לשלל ואל תביט אחריך לנכסים ולרכוש כי כלו נאבד בלי תקוה ואל תעמוד בכל הככר בחשבך שמפה או מפה תציל דבר מכל אשר לך כי אין עוד תקוה בדבר הזה. ויהיה א"כ אל תביט אחריך שלא יחוש לבנות בנותיו ולצאן צאנו ולשאר נכסיו אשר נשארו שם לא שיאסור עליו ההבטה בעיניו כי למה יאסור לו זה ויותר טוב היה שבעיניו יביט ובהכרת רשעים יראה ולכן לוט לא בקש על נכסיו ורכושו ולא על בנותיו וחתניו הנשארים בסדום אבל בקש בלבד המלט את נפשו באמרו שלא יוכל להמלט ההרה כ"כ במהירות כי ירחק ממנו הדרך והוא בפחדו לא יוכל ללכת לרגלו כי לא נסה ללכת באלה ושלזה לא יהיה לו מקום להמלט אלא בצוער הקרוב' שהיתה עיר קטנה ויחיה שמה. וחז"ל אמרו שהיה ירא בהר מהחיות הרעות ושעל זה אמר פן תדבקני הרעה וכן הביאו בזה לשונות וסבות אחרות אבל כפי הפשט מה שפירשתי הוא הנכון. ואמר הלא מצער היא להגיד שהיו בה אנשים מעטים ולכן לא תהיה רשעתם רבה כל שכן שהוא (לא) יצטרף עמהם ויהיה זכותם עמו מספיק להצלתה ובהיותה קרובה יוכל ללכת שמה והמלאך השיבו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת מהר המלט שמה והדברים האלו כלם היו דבר המציל כי למה שנתמנה להציל את לוט כפי דעת חז"ל והיה בו כח לעכב המלאך המשחית לבלתי הפוך דבר עד שינצל לוט ולזה אמר שנשא פניו לבלתי הפוך את העיר שבקש לפי שלא נתן רשות שתהפך העיר ההיא ואם לא היה עושה כן כבר היה הופך אותה. ואמרו כי לא אוכל לעשות דבר אין הכוונה שלא יוכל להפוך את הארץ כי הוא לא היה ההופך והמשחית אבל ענינו שלא יוכל לתת רשות למשחית שיהפוך וישחית עד בא לוט לצוער במקום המשתמר כי זולת זה לא כלתה שליחותו ולכן צוהו למלט ולהמלט שמה אמנם כפי דרכי שני המלאכים באו להפוך את סדום ולהציל את לוט ולכן היה מאמר כל א' מהם כמאמר שניהם כי לא אוכל לעשות דבר כי המה לא היו כחות שיעשו כח מוגבל ומיוחד אבל היו מלאכי עליון יעשו שליחותם אם מעט ואם הרבה ומזה תדע שלא אמר המלאך אל לוט הנה נשאתי פניך לבלתי הפכי את העיר אשר דברת בדרך חסד אלא לפי שהיתה עיר מזער ואנשים בה מועטי' ועם לוט בבואו שמה יהיו בה כ"כ צדיקים שישלימו את מנין עשרה ויספיקו להציל את העיר ולא יצא המלאך א"כ מהגזר' האלהית והוא אמרו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה כלו' שמה שיספיק לשאת פניך להצלתך יספיק ג"כ להציל את העיר ההיא ע"י צרופך כמו שהתפלל אברהם אבל הזהר שתמלט שמה מהרה כי לא אוכל לעשות ההפכה עד בואך שמה לפי שההשחתה על כל ערי הככר תבא יחד לזו העיר אחר זו ולכן אמר לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה שאדע אם תנצל צוער ותבא ההשחתה על שאר הערים לבדנה או אם תבא עליה ג"כ יחד. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הכ"ח:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות

(א – ט)    למה האריך בספור איך באו אל בית לוט שהיה ע"י הפצרה. מה ההבדל בין חטאת סדום ובין חטאת אנשי הגבעה שהיה כמעשה זו ממש. מ"ש כי על כן באו בצל קורתי מלת על כן לא יצדק פה. מ"ש האחד בא לגור וישפט שפוט הלא לא שפט רק התחנן אליהם:

(א) "ויבאו". כבר בארתי בפ' שופטים סי' י"ט מטעם חקרי לב, ההבדל שבין בעלי הגבעה ובין אנשי סדום, שאנשי הגבעה לא היה זה אצלם לנימוס ולחק שלא יעבור זר בעירם, רק מה שלא אספו את האורח הביתה היה מפני שהיו כילים וצרי עין, ומה שרצו לבעול אותו היה מפני תאותם לבד, אבל אנשי סדום חקקו להם חוקי און והיה זה אצלם לנימוס קבוע, שמי שיחונן עני ואביון או דלתו לאדם יפתח ענוש יענש, והאורח העובר דרך ארצם יענו אותו דרך עונש כדי לכלא רגל זרים מארצם, בענין שחטאם היה מצד השכל כי חקקו להם חקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם חיי המדינית, וקבלו אותם עליהם ועל זרעם כחקים טובים ומשפטים צדיקים, עד ששכלם היה במעל הזה וחוטא כזה לא ירפא לעולם, וספר פה כי בשלוח ה' מלאכיו לדקדק על שרש חטאם, "באו סדומה בערב", כי אם היו באים ביום היה להם טענה עליהם שעברו על חוקי סדום שלא ילין גר בעירם, אבל כשבאו בלילה עוברים דרך העיר לנסוע הלאה והלילה עכבם מלכת לא עברו חק כי אנוסים הם. ב] כי "לוט היה יושב בשער סדום" שהיה שופט עליהם, שהשופט היה יושב בשער העיר, ואחר שהשופט קבלם אל ביתו לא עברו חק, כי הממונה על חוקי המדינה הוא התיר להם לינה זאת. ג] שהם לא התקרבו אל לוט שיראה כאלו מבקשים שיתן להם אכסניא, רק הוא ראה אותם מרחוק "ויקם לקראתם":

 

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(א) "ויבאו" וכו'. ראוי להעיר מה היה שלמעלה קראם אנשים ויקומו משם האנשים, ופה קראם מלאכים, ואם הוא שעתה באו שלא בדמות אנשים איך אכלו בבית לוט, וגם אחרי כן קוראם אנשים. וגם למה יודיע כי לוט יושב בשער סדום. ועוד איך ערב אל לבו לוט לאמר להם סורו נא כו' ולא חש פן יהרגוהו אנשי המקום על הכניסו אורחים. ועוד באומרו הנה נא אדוני, כי מלת הנה מיותרת. וגם למה אמר הגשה בלשון הסרה. ועוד באומרו ורחצו אחר הלינה, הפך אשר עשה אברהם שצוה על הרחיצה תחלה:

אמנם הנה רצה הקב"ה לזכות את לוט במצות הכנסת אורחים למען הצילו. אך ראה יתברך כי אם יבאו אליו בדמות אנשים והוא יושב בשער המשפט מקום שיש אנשים אילי הארץ עם המון עם הנדונים, הלא יסתכן לוט או יקומו עליו ולא יעשה המצוה. על כן "ויבאו שני המלאכים" כלומר בדמות מלאכים. והטעם מפני שלוט יושב בשער סדום מקום המשפט מקום רואים, שלא יראו אותם כי אם לוט לבדו. וזהו "וירא לוט" לומר לוט ראה אך לא הם. והוא כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה מה ז) כי כל בני בית אברהם היו מכירים במלאכים שעל כן הגר הכירתם, ודרשו על זה פסוק צופיה הליכות ביתה. ורצה לזכות בגמילות חסד כי למד מאברהם, ויאמר בלבו אם אדבר בם ממקומי בשער הזקנים בפניהם הלא ישמעו שאני מזמינם ויחרדו, על כן קם מאתם "וירץ לקראתם" עד רחק מהם, עד מקום שלא ישמע קולו בדברו אתם. ואז "וישתחו ארצה":

(ב) "ויאמר הנה נא אדני", כלומר הנה נא אתם רוחניים מתייחסים אל השכינה הוא שם אדנ"י. אך כדי לזכות בגמילות חסד "סורו נא" ממציאות זה, והיו לאנשים "אל בית עבדכם" לזכותני. וזהו "ולינו" ואחר כך בקר השכם "ורחצו רגליכם" הוא הפשטת מלבוש גשמות אשר התלבשתם, הנמשל לרגל, כנודע. ואז "והשכמתם והלכתם" שלא ירגישו: או יאמר אם הייתם אנשים ממש לא הייתי יכול עשות מצות גמילות חסד, כי גם שבהיותי בבית היה אפשר להחביא אתכם אך בלכתכם בדרך עד ביתי הייתי צריך אני או שלוחי ללכת אתכם לראותכם ביתי לחנותכם. אך "הנה נא" אתם "אדני" מתייחסים לרוחניים דומים לשם שכינה, על כן לא תצטרכו לא למורה מקום ולא להוליך אתכם בדרך, כי אם "סורו נא" וכו' כי בהסרה בלבד שתסורו מפה, הנכם "אל בית עבדכם" ולא תשגו. "ולינו" ואחר כך "ורחצו רגליכם" מההתלבשות הגשמיות "והשכמתם והלכתם לדרככם", הוא לדרך המיוחד לכם הוא הרוחניות. "ויאמרו לא כי ברחוב נלין" שלא ירגישו בך:

(ג) ["ויפצר בם מאד"] ויעשו כמאמרו שבלי הליכה ומנהיג ומורה ביתו הלכו אל ביתו. וזהו "ויסורו" ועודם "אליו" סמוכים לו "ויבאו אל ביתו" כי כמו רגע נמצאו בתוך ביתו:

(ד) ובעוד עשותו מצוות גמילות חסדים לא הורגש עד אחר שעשה להם משתה ומצות אפה ויאכלו. גם לא אחר האוכל מיד כי אם "טרם ישכבו" שהוא אחר ברכת המזון וששהו אחרי אכלם עד "טרם ישכבו" וכו':

וראוי לשים לב למה נסבו על הבית ולא נכנסו תוך הבית. וגם למה אמרו לו שיוציאם ולא נכנסו הם להוציאם. אך לזה נדקדק אומר איה האנשים שהוא מיותר ולבלי צורך. אך הנה המה ידעו כי אורחים שם, או כמו שאמרו ז"ל (שם נב ז) על ידי אשתו שהלכה מבית לבית לשאול מלח לאורחים שעל כן נעשתה נציב מלח, וזהו "ומצות אפה" לשון מצות ומריבה. או שהיו שומעים קול אנשים מדברים תוך הבית, והיו נגשים אל הפתח שעדיין היה פתוח כי לא נסגר עד שיצא עליהם לוט והדלת סגר אחריו. ובעוד הפתח פתוח הביטו משם ולא היו רואים אדם כי המלאכים לא היו מתראים להם, ועל כן תחלה "נסבו על הבית" לבל יהיה למו בית מנוס מסביב:

(ה) "ויקראו" אותו בפתח כי לא היו רואים אותם, "ואמרו לו איה האנשים" כי אינם נראים לנו. לכן אתה הרואה אותם "הוציאם אלינו", ואל תירא מלהוציאם פן נמיתך על הכניסך אורחים כמשפטנו. כי הנה אין עליך אשמת דבר כי לא קראתם

אתה כי אם הם באו אליך מעצמם, וזהו אומרו "אשר באו אליך הלילה" ובחושך הלילה לא הרגשת:

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויבואו וגו' בערב. טעם הדבר למצוא הכנה ללוט להכניסם ולזכות בהצלתו, והגם שאמרו (ב"ר פ"נ) כי בזכות אברהם ניצול, אבל צריך למצוא לו זכות כל שהוא, ואם היו באים ביום אפשר שלא היו מניחים אותו בני העיר להכניסם כל עיקר: וירא לוט (וירץ) [ויקם] וגו'. פי' הכיר בהם כי הם מהמוכרים אצלו למשרתי עליון בהיותו בשכונת אברהם, והוא אומרו וירא, ולזה מסר נפשו עליהם עם בני העיר (וירץ) [ויקם] לקראתם. ואומרו להם ורחצו רגליכם כי כן היה מנהג אברהם עם אורחיו והלך לרגליו, ונכתב בתורה להודיענו הפרש שבין אברהם ללוט כאומרם ז"ל (שם) זה הקדים רחיצה וזה הקדים לינה קודם רחיצה כי לא היה מקפיד על כניסתם בביתו עבוזה זרה מה שאין כן אברהם וגו':

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. כתיב: "והחיות רצוא ושוב" וגו', "רצות" אין כתיב כאן אלא רצוא, רצין לעשות שליחותו, נפטרין מאברהם בו' שעות ובאין סדומה בערב? אלא מלאכי רחמים היו, והיו ממתינים, סבורים שמא אברהם מוצא להם זכות; וכיון שלא מצא להם זכות, ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. תני: אין מלאך אחד עושה ב' שליחות, ולא ב' מלאכים שליחות אחד, ואת אמר ב' מלאכים? אלא מיכאל אמר בשורתו ונסתלק; גבריאל נשתלח להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט.

ויבאו שני המלאכים סדומה. הכא את אמר מלאכים, ולהלן אומר אנשים? אלא להלן שהיתה שכינה על גביהן קראם אנשים; וכאן שנסתלקה שכינה מעל גביהן, לבשו מלאכות. אמר רבי תנחומא אמר ר' לוי: אברהם שהיה כחו יפה, נדמו לו בדמות אנשים; אבל לוט, על ידי שהיה כחו רע, נדמו לו בדמות מלאכים. אמר ר' חנינא: עד שלא עשו שליחותן קראם אנשים; משעשו שליחותן, מלאכים. אמר ר' תנחומא: לאחד שנטל הגמוניא מן המלך; עד שלא הגיע לבית אוריין שלו היה מהלך כגפן; כיון שהגיע לבית אוריין שלו, היה מהלך כקלמין. כך עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים; כיון שעשו שליחותן קראן מלאכים.

סדומה. תני משום ר' נחמיה: כל דבר שצריך למ"ד בתחילתו תן לו ה"א בסופו; סדומה, "שעירה", "מצרימה", "חרנה". התיבון ליה, והכתיב: "ישובו רשעים לשאולה"? ר' אבא בר זבדא אמר: לביטי התחתונה שבשאול.

בערב. בא ערבה של סדום ושקעה שמשה ונתחתם גזר דינה. אמר ר' לוי: אין הקב"ה דן את אומות העולם אלא בלילה, בשעה שהם ישנים מן העבירות; ואינו דן את ישראל אלא ביום, בשעה שהן עוסקים במצוות. הדא הוא דכתיב: "והוא ישפוט תבל בצדק" וגו'.

ולוט יושב בשער סדום. "ישב" כתיב, אותו היום מנו אותו ארכי הדיינין. חמשה ראשי דיינין היו בסדום: קץ שקר, רב שקר, רב נבל, ורב מסטירין, וקלפנד. ולוט היה ארכי הדיינין שבכולן. בשעה שהיה אומר להן דברים שהן ערבים להן, היו אומרים לו: "גש הלאה", סק לעיל; וכשהיה אומר להם דברים שאין ערבים להן, היו אומרים לו: "האחד בא לגור" וגו'. זה שאמר הכתוב: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע". "הולך את חכמים", למה הוא דומה? לאדם שהוא נכנס לבית המרקחים; אף על פי שלא לקח ולא נתן, ריח טוב לקח. "ורועה כסילים", למה הוא דומה? לנכנס לבית הבורסקי; אף על פי שלא לקח ולא נתן, ריח רע לקח. כך לוט, כשהיה מהלך עם אברהם אבינו, למד מדרכיו. אברהם אבינו עשה לו בית חוץ לחרן, וכל מי שהיה נכנס ויצא היה מקבלו, מאכילו ומשקהו ואומר: אלקי אברהם אחד הוא בעולם. וכשבא לוט לסדום, כך היה עושה; וכיון שהכריזו: כל מי שהוא מחזיק יד בפת לחם ישרף, היה מתירא מעשות יומם ועשה לילה, שנאמר: ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. וכשם שהחזיק ידם, כך החזיקו בידו וגו', ואמר להם: אל תביטו אחריכם, שהרי ירדה השכינה וכו'. עדית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה אחריה לראות אם הולכות הן אחריה אם לא, וראתה אחריה השכינה ונעשית נציב מלח:

רבי עובדיה מברטנורא

לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

המלאכים ולהלן קראן אנשים וכו'. ד"א אצל אברהם שכחו גדול וכו'. פי' עשה רש"י בכאן ד"א כלפי הד"א שעשה למעלה בפ' ויאמר אדני שלפי הפי' שאומר שהוא קדש שאלמא היתה שכינה ולכך נתן הסברא שהיתה שכינה עמהם. ולפי פי' שאומר שהוא חול שאלמא לא היתה שכינה עמהם קראן אנשים שאברהם היה כחו גדול והוו המלאכים תדירין אצלו. ומצאתי כתוב שאצל אברהם נראו כאנשים לפי שאברהם היה נדיב לב וגומל חסדים ומכניס כל האורחין ולא היה מבחין בין גדול לקטן שלא היה עושה כדי להתפאר אלא כדי לפרסם יחודו של מקום והיה מכבד הכל כנקלה כנכבד לכך נראו המלאכים עליו בדמות אנשים זהו פי' שכחו גדול כלו' שכחו גדול בגמילת חסדים אבל לוט שכחו קטן ולא היה מכבד אלא הגדולים כדי להתפאר נראו אליו כדמות מלאכים שאלו נגלו אליו כאנשים לא יהיה מכבדן או יהיה כי אלו מלאכים בדמות שלוחים באים מארץ מרחק שאדם מכבדן ומכניס בביתו לתקות הבשורות ההם:

ולוט יושב בשער ישב כתיב אותו היום מינוהו שופט על השופטים. קשה מנא ליה י"ל דנפקא ליה מדכתיב בשער ושער לשון בית דין כד"א אל זקני העיר השערה והיותו שופט על השופט נפקא ליה מדכתיב אחר כן וישפוט שפוט דמשמע ישפט השופטים: וירא לוט מבית אברהם למד וכו'. קשה מנא ליה י"ל מדכתיב וירא שלא הוצרך לכתוב אלא ולוט יושב בשער סדום והנה שלשה אנשים וכו'. וכתב וירא להשמיענו שהמקום שכתוב בו וירא למד לרוץ לקראתם והיינו מבית אברהם דכתיב ביה וירא וירץ לקראתם וכדפרישנא לעיל כדאמר רש"י שלא להטריחו באורחים שהיה דרכו לקדם ולרוץ לקראתם על אם הדרך: