גור אריה על רש"י בראשית יט

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · יט · >>

פסוק א

[א] קראם אנשים. בבראשית רבה (נ, ב). אף על גב דבדמות אנשים באו אל לוט, דהא מצות אפה להם, ועוד הרי בכמה מקומות קראם אחר כך "אנשים" - "רק לאנשים האל וגומר" (פסוק ח), מכל מקום זהו דברי לוט שהיה סבור שהיו אנשים, אבל הכתוב כאשר מדבר עליהם ראוי שיהיה קורא אותם 'מלאכים' דהא מלאכים היו, ולמה יקרא אותם "אנשים". ואין לומר כל זמן שהם עם האדם והם עמו קורא אותן הכתוב גם כן "אנשים" מפני שכדמות אנשים נראים לבני אדם, דהא גבי לוט קראם "מלאכים". ועוד דזה לא מסתבר כלל, דסוף סוף לא הוי למכתב "אנשים", כיון שאין זה רק ספור הכתוב:

[ב] היו המלאכים נדמים אצלו כאנשים. פירוש ולפיכך כתב (לעיל יח, כב) "ויפנו משם האנשים" גבי אברהם, שהכתוב קרא אותם בשם "אנשים", דאין זה דברי אברהם רק דברי הכתוב, ומה שאמר דאצל לוט שכחו רע כו' רוצה לומר מפני שהיה כחו רע היה פחד המלאכים עליו, אף על גב דהיו נדמים עליו כדמות אנשים, מפני שלפי האמת שהיו מלאכים היה נופל אימה על לוט. אבל גבי אברהם שהיו מלאכים שכיחים אצלו ולא היה ירא מן המלאכים כלל, וכאשר נדמו לו כדמות אנשים - היו לגמרי אנשים בעיניו:

[ג] וכי כל כך שהו כו'. פירוש שבאו המלאכים אל אברהם בשעה ששית, דכתיב (לעיל יח, א) "כחום היום", והוא שעה ששית, והיה שעה לאכילה, שכן דרך סעודה, אם כן הלכו בסוף שעה ז', ואיך אפשר דהמתינו מסוף שעה ז' עד הערב מחברון אל סדום, דאינו רחוק כל כך:

[ד] ישב כתיב. עיין למעלה (גו"א יח, א, אות ה):

[ה] אותו היום מינהו שופט עליהם. כלומר ואפילו הכי עשו לו נבלה זאת:

[ו] מבית אברהם למד. דאם לא כן הרי רשע היה, שלקמן אמרו לו המלאכים (רש"י פסוק יז) 'אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול', אם כן למה היה מפציר להכניס אורחים (כ"ה ברא"ם), אלא 'מבית אברהם למד', וההרגל על כל דבר שלטון, ודרך הרגילו הלך להכניס האורחים כמו שעשה אברהם:

פסוק ב

[ז] הנה נא אתם אדונים לי. פירוש כי לשון "נא" הוא נופל על דבר שהוא עתה, לפיכך פירש הנה אתם אדונים עתה מאחר שעברתם עלי:

[ח] צריכים לתת לב כו'. ופירוש "נא" כלומר הגיע עתה השעה שיש לכם לדאג ולתת לב שלא יכירו בכם הרשעים, וזהו לשון "נא":

פסוק ד

[ט] כך נדרש בב"ר. אבל בב"ר (נ, ה) לא משמע שדרשו דבר זה מדכתיב קרא יתירה "ואנשי העיר", רק דרשו מלשון "טרם ישכבו", דלא הוצרך למכתב אם טרם ישכבו או אחר כך, אלא כלומר "טרם ישכבו" והיו עדיין מדברים בהם אם רשעים אם צדיקים - "ואנשי העיר" שהיו מדברים בהם "אנשי סדום נסבו על הבית":

[י] מקצה העיר עד הקצה. דאין לומר מקצה העיר בלבד, דאם כן למה מקצה העיר מלבד באו ולא שאר העיר, אלא מן הקצה אל הקצה. ומפני שהוקשה דזה אי אפשר שיהיה כולם על הבית, ותירץ 'שאין אתד מוחה', וכל מי שאינו מוחה נתפס באותו עון כאילו עשאו (שבת סוף נד ע"ב), ולפיכך כתיב שהיו נסבים על הבית:

פסוק ה

[יא] במשכת זכור. דאין לומר כמשמעו לעשות עמהם תוכחות כדכתיב (ר' שופטים ח, טז) "ויודע אנשי סכות", דאם כן מאי השיב להם לוט (פסוק ח) אוציאה לכם שתי בנות, הרי לא בקשו רק לעשות להאנשים רעה, ומה תשובה היא זאת, אלא לא באו רק על זנות, לפיכך השיב להם גם כן אחר שזנות אתם מבקשים - אוציא לכם:

פסוק ט

[יג] על שאמר לו כו'. דאם לא כן איך יתכן לומר "גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור", והם שני דברים שאינם נסמכים יחד, שאחר שבאו לדבר אל לוט לא הוי למכתב "גש הלאה", שאין אומרים 'לך מעמדי' ורוצה לדבר עמו, אלא על כרחך שני דברים הם; כי על מה שאמר אוציאה שתי בנותי - על זה השיבו "גש הלאה" אין אנו חוששין לך בלשון נחת, ואחר כך התחילו לדבר עמו קשות "האחד בא לגור וישפוט שפוט", וזהו גזום ודבור קשה על שאמר "רק לאנשים האל אל תעשו דבר":

פסוק יא

[יד] מכת עורון. דאין ממש בסנוורים, שאינו כלי מלחמה לומר שהכו אותו בסנוורים:

[טו] הקטנים התחילו בעבירה. דאם לא כן למה קטנים תחלה, דכיון דהמכה באה עליהם ראוי לבא בפעם אחת, והוי למכתב 'קטנים וגדולים', אלא מפני שהקטנים התחילו בעבירה באה עליהם המכה תחלה:

פסוק יב

[טז] אם יש לך חתן כו'. דאין לומר דודאי יש לך חתן ובניך והוציא, דהא "מי לך" קאמר, כלומר אם יש לך עוד פה (כ"ה ברא"ם):

[יז] ובניך בני בנותיך. דאין לומר בנים ממש - דהא בודאי מלאכים היו, ויודעים היו שאין לו בנים, כדמוכח קרא (פסוק יד) שלא רצה לוט להציל רק חתניו, ואם כן למה אמר "ובניך". והרא"ם פירש מדכתיב "חתן ובניך ובנותיך" דייק, דהוי למכתב 'בניך ובנותיך', אלה בניך שהם מחתן קאמר, דהיינו בני בנותיך:

[יח] שכל הלילה היה מליץ עליהם. ואם תאמר הרי לעיל משמע דלוט היה אומר שהיו רשעים, ויש לתרץ דודאי רשעים היו, אבל שיהיו חייבים לאבד אותם - זה אינו, ולפיכך היה מליץ:

פסוק יד

[יט] שתי בנות נשואות היו לו. דלשון "חתן" שעשה חתונה כבר, ומדקאמר "לוקחי בנותיו" ולא אמר 'בעלי בנותיו' דהיה משמע שכבר הם בעליהם, אבל "לוקחי" משמע שעדיין ארוסות הם להם:

פסוק טז

[כ] להציל ממונו וכו'. דאין לומר להציל בנותיו הנשואות, והעכוב היה בשביל שהיה משתדל עמהם שיצאו, זה לא נקרא 'עכוב', שלא נקרא 'עכוב' אלא שהיה מעכב בשביל דבר שאין לו להציל:

[כא] לא נאמר ויאמרו וכו'. והא דכתיב "ויחזיקו" אף על גב שהיה רק האחד מציל, יש לומר דלענין היציאה היו שניהם שותפין, שהרי כיון שרוצה להציל ממונו, ולא היה ראוי להיות הממון ניצול, שאמר ליה המלאך 'דייך להציל נפשות' (רש"י פסוק יז), והמלאך שנשלח להפוך סדום לא היה מניחו להציל הממון, שהיה ראוי להיות נאבד, לכך כתיב "ויחזיקו וגו'" ששניהם הוציאו אותו, כי המלאך המהפך דחה אותו לחוץ שלא יקח הממון, אבל "המלט על נפשך" (פסוק יז) - דהוא הצלת לוט - עשה האחד בלבד שהיה נשלח להציל. אי נמי דלא היה רשות למלאך להפוך עד שהוציאוהו מחוץ לעיר, לכך אף המלאך שהיה מהפך היה מוציא אותו, אבל גוף ההצלה שהיה ממלט את לוט לא היה עושה רק אחד:

פסוק יז

[כב] דייך להציל נפשות כו'. דאם לא כן "נפשך" למה לי (כ"ה ברא"ם):

[כג] ככר הירדן. כלומר דאין פירוש כל מישור - ככר, אלא מישור הירדן דווקא נקרא "ככר":

[כד] לשון השמטה. ואין לשון נמלט מן הרודף, דהא לא היה כאן רודף:

פסוק יח

[כה] ותרגומו בבעו כען. הקשה הרא"ם על המתרגם שהשמיט מלת "אל", ואם כן מה יעשה במלת "אל", גם תרגם 'בבעו כען' והנה תרגם מלת "נא" לשתי פנים; האחד לשון 'בבעו', והשני לשון 'כען', ואין זה קושיא, דכן תרגום גם כן "אל נא אחי תרעו" (פסוק ז), ותרגם אותו 'בבעו כען', מפני שמלת 'בבעו' הוא תרגום של "אל", שפירושו שאל יהיה הדבר הזה שאמרת להמלט ההרה, ותרגם המתרגם כוונת הענין 'בבעו כען', ואצל "אל נא אחי תרעו" תרגם 'בבעו כען לא תבאישו', מפני כי מלת "אל" מחובר ל"תרעו", כלומר בבקשה מכם אל תרעו, לכך תרגם המתרגם 'בבעו כען לא תבאישו', ולא קשה מידי:

פסוק יט

[כו] אם תנחנה. ומה שהקשו בגמרא בפרק קמא דשבת (דף י:) "הנה העיר הזאת קרובה הלא מצער היא" - 'מאי קאמר, אילימא דקרובה ממש וזוטא, הלא חזו לה, אלא דמוצערין עונותיה', והשתא לפי פשוטו איך יתורץ הקושיא (קושית הרא"ם), דיש לומר אף על גב דקחזי לה הוצרך לומר טעמא למה ינחנה, ואמר שהיא קרובה לנוס שמה והיא קטנה ואין להקפיד עליה, ולא הוקשה לרז"ל רק דהוי למכתב לפי זה 'הלא העיר הזאת הקרובה לנוס שמה' דיותר עדיף לומר כך, לא "קרובה לנוס", דמשמע דבא להגיד דקרובה לנוס שמה, דכיון דקחזי ליה לא צריך:

[כז] הופך אני. כי כנוי היו"ד היא על הפועל, לא על הפעול, ויהיה פירושו שהמלאך היה נהפך, וזה לא יתכן:

פסוק כב

[כח] זהו עונשן כו'. דאם לא כן למה להו למימר "כי לא אוכל לעשות דבר", וכל שכן שהיה ממהר להמלט שלא היה יודע שלא יוכל לעשות דבר עד בואו שמה, אלא על כרחך הוזקקו לומר כך. ואף על גב דכתיב (פסוק יג) "וישלחנו ה' לשחתה", אם כן היו תולים בו יתברך, מזה אין ראיה, דאפשר לפרש כי מרצון נפשנו אנחנו שלוחים אל אשר שלחנו השם יתברך, ומכל מקום תלאו ההשחתה בעצמם. ומה שלא הביא ראיה ממה שכתוב (ר' פסוקים כא, כב) "לבלתי הפכי עד בואך שמה" שתלו בעצמם, דודאי הפיכה שייך במלאך שהוא הפועל ההפיכה, אבל השחתה לא הוי למתלי בהו, כי זה נאמר על כוונת הפועל, שחפץ שיהיה נשחת, וזה מתיחס אל השם יתברך, לכך הוי להו לומר 'כי משחית ה:

[כט] מכאן אתה לומד שהאחד הוא הופך. אבל מן "ויאמר המלט על נפשך" (פסוק יז) לא יקשה, דשמא האחד היה אומר, ולא יחויב מה שאומר אחד יאמר השני, דכך אירע שהאחד היה אומר, אבל מהא איכא הוכחה שפיר דכיון דאמר "כי לא אוכל" הוי ליה למימר 'כי לא נוכל':

פסוק כד

[ל] וה' הוא ובית דינו. מפני שהוי"ו בכל מקום תוספת, ולפיכך צריך לומר 'הוא ובית דינו', אבל גבי "וה' אמר המכסה אני מאברהם" (לעיל יח, יז) לא דרשו מידי, מפני ששם בא ללמד כי "וה' אמר המכסה אני מאברהם" הוא מחובר למעלה, כי הקב"ה היה נראה לאברהם כדכתיב (לעיל יח, א) "וירא אליו ה'", ואז ראה אברהם המלאכים והכניסן, והקב"ה היה ממתין כל זמן שהיו המלאכים עם אברהם (רש"י לעיל יח, ג) עד "ואברהם הלך עמם לשלחם" (שם יח, טז), "וה'" הנזכר למעלה "אמר המכסה אני מאברהם" (כ"ה ברא"ם), ולא הוי למכתב 'ויאמר ה' המכסה אני מאברהם', משום דהוי משמע ענין חדש שאינו מחובר למעלה, וזה אינו, שהוא מחובר למעלה. אבל כאן הוי ליה למכתב 'וימטר ה' על סדום', ואין צריך כאן לחבר למעלה, שהכל מחובר:

[לא] בעלות השחר. דאם לא כן 'וה' היה ממטיר' מבעיא ליה - אם הכתוב בא לומר שהקב"ה היה ממטיר בעת שהשמש יצא על הארץ, מאי "המטיר", אלא שלפני זה כתיב (פסוק כג) "השמש יצא על הארץ" וכתב שכבר המטיר, ורוצה לומר שכבר לפני זה המטיר על סדום מעלות השחר. והא דכתיב בקרא (פסוק כב) "כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה", היינו גמר ההפוך שהיו נהפכים לגמרי, וזה לא היה עד בואו צוערה, שזה היה כאשר יצא השמש על הארץ, אבל שהיה ממטיר עליהם גפרית ואש - זה היה בעלות השחר:

[לב] שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה. ואף על גב דאחר עלות השחר נמי הלבנה נראית, מכל מקום אינה מושלת, דשרגא בטיהרא מאי אהני (חולין דף ס:), ומעלות השחר שניהם מושלים, דאמרינן בברכות (דף ח:) לענין קריאת שמע של ערבית - אם קראה אחר שעלה עמוד השחר יוצא בה משום קריאת שמע כל זמן שלא תנץ החמה, ואם קריאת שמע של יום קרא קודם הנץ החמה משעת עלות השחר - יצא גם כן (שם), שמזה אנו רואים שנחשב קודם הנץ החמה - אחר שעלה השחר - מן היום ומן הלילה:

[לג] מתחלה מטר ונעשה גפרית. דאם לא כן איך שייך מטר גבי אש וגפרית, והוי ליה למכתב 'וישלך עליהם'. אך קשה דכתיב (שמות ט"ז, ד') "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", וכתיב (תהלים י"א, ו') "ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם", ולפיכך נראה דכאן דכתיב "מאת ה'", ואין דבר רע יורד מלמעלה, מכל שכן דכתיב "מאת ה'", שאין לומר "גפרית ואש מאת ה'", לכך יש לומר שהיה ממטיר בתחלה מטר ממש, אלא שאם לא יעשו תשובה - ישנה אותו לגפרית:

[לד] דרך מקראות לדבר כן כו'. וקשה מאחר שכתב למעלה כי הוא ובית דינו המטיר על סדום, אם כן בלא דרך המקראות לדבר כן, דהא כיון ד"המטיר" הוא ובית דינו, אם כן לא יתכן לומר 'מאתו' דהא מן השם יתברך לבד לא בא המטר, ויכול שפיר לומר הוא ובית דינו המטיר מאת ה', וקושיא זו הקשה הרמב"ן, והביא דברי הב"ר (נא, ג) שכן משמע שם שדיעות חלוקים שם, וכן איתא התם; אבא חלפי בר אבא בשם רבי יהודה "וה'" זה גבריאל, "מאת ה'" זה הקב"ה. אמר ר' אליעזר כל מקום שנאמר "וה'" הוא ובית דינו. אמר רבי יצחק מצאנו שההדיוט מזכיר את שמו, בתורה (ר' לעיל ד, כג) "ויאמר למך לנשיו שמען בקולי נשי למך", עד כאן שם. משמע דרבי יהודה סבירא ליה כי "וה' המטיר" הוא גבריאל, וכתב "וה'" כי היה שלוח מאתו יתברך, והשליח היה גבריאל, "מאת ה'" הוא השם יתברך בעצמו. רבי אליעזר סובר כי "וה'" הוא ובית דינו, שהסכימו על הפעולה הזאת והיה דבר זה נידון בכל בית דין שלו, ולא היה זה על גבריאל שהיה שליח, רק כל בית דין של הקב"ה שהיו נידונים בו. ורבי יצחק סבירא ליה שהוא יתברך הנזכר במלת "וה'", ודרך הכתוב לדבר כן. ודבר זה הוא אמת גמור - דהשתא ג' מחלוקות יש, ורש"י חבר שני דעות יחד. והרא"ם רצה ליישב דברי רש"י ואומר שאין רבי יצחק חולק על דברי התנאים הראשונים, כי גם רבי אבא סבירא ליה שאחר שכתב לך "וה'" אפילו יהיה זה גבריאל - מכל מקום אחר שנזכר גבריאל בשם "וה'" צריך למכתב אחריו 'מאתו', רק שסבר שנכתב "מאת ה'" במקום 'מאתו' שלא כמנהג, ובא רבי יצחק לומר דכמנהג נכתב, שאף דרך הדיוט לדבר כך. כך הם דברי הרא"ם. ואינו נכון, דהא רבי אבא אמר "וה'" זה גבריאל, "מאת ה'" זה הקב"ה, משמע שבא לתרץ הא דכתיב "מאת ה'" ולא כתב 'מאתו', ואם נאמר דרבי אבא סבירא ליה דהוי כאילו כתב 'מאתו', אם כן לא תירץ מידי, אלא על כרחך דלרבי אבא שפיר הא דכתיב "מאת ה'", כיון דהא דכתיב "וה'" קאי על גבריאל. וכן אליבא דרבי (אבא) [אליעזר] "וה'" - הוא ובית דינו, הוי שפיר "מאת ה'", ופשוט הוא:

פסוק כה

[לה] ד' יושבות בסלע אחד. דאם לא כן לא שייך הפיכה לומר "ויהפוך את הערים" רק 'ויחריב את הערים', כי לשון "ויהפוך את הערים" משמע שהוא היה פועל הפיכה בערים, ולא יתכן אלא בדבר שהוא מהפך אותו כמי שמהפך דבר אחד, ולכך צריך לומר שהיו יושבות בסלע אחד והפכן. דאין לומר שכל עיר היתה בפני עצמה יושבת בסלע, והפך כל עיר בפני עצמה, שזה לא יתכן, דכיון דכתיב "ויהפוך" ובא להגיד איך שהפך אותם בכחו, וכתיב "ויהפוך הערים" כלל כולם ביחד, שמע מינה דכולם כאחד הפך אותם, דאם לא כן אפילו עיר אחת כולה בפעם אחת נמי לא:

פסוק כו

[לו] מאחריו של לוט. לא מאחר המלאך, כי המלאך היה מהפך הערים, ואיך היתה מבטת מאחריו:

[לז] במלח חטאה. דאם לא כן למה לקתה במלח:

פסוק כט

[לח] מהו זכירתו של אברהם. והקשה הרא"ם דמאי קושיא היא זאת, דודאי אברהם היה אוהב את לוט, והיה רודף אחרי המלכים בשבילו, והיה אוהב לו עד שמסר נפשו עליו, ועוד הקשה דהוי לומר שזכר ללוט מה שהיה הולך עמו מארצו, והניח ארצו ומולדתו, ואין זה קשיא, דודאי דעת רז"ל (ב"ר נא, ו) כי לא יתכן זכירה של אברהם על לוט בכל זה, דאם משום שהיה קרובו - לא מצאנו במדת השם יתברך רק שהוא זוכר חסדי אבות, או בנו שיצא ממנו, אבל לוט בן אחיו היה (לעיל יא, לא), לא שייך זכירה בזה שיאמר "ויזכור אלקים את אברהם", ומכל שכן שהיה קרוב ונתרחק, שפירש מקדמונו של עולם שאמר אי אפשי באברהם ובאלוה (רש"י לעיל יג, יא), ולא שייך בזה זכירה כלל. ומה שהלך עמו ועזב ארצו - לא הלך רק לטובתו, דהא כאשר יצאו מאור כשדים כתיב (ר' לעיל יא, לא) "ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו, ויצאו ללכת ארצה כנען", הרי כי תחלת יציאתו ללכת ארצה כנען לא היה עם אברהם רק עם תרח, ואפילו אם היה זה שיצא אתו - הרי סוף נתחרט ופירש מאברהם, ואין זכות לו בזה. אמנם מה שרמזו רז"ל (ב"ר נא, ו) במה שאמרו ששמע לוט שאברהם אמר על שרה אחותי היא ושתק - הוא סוד מסתרי תורה, והוא נתבאר במה שאמרו חכמים ז"ל (ב"ר מא, ו) כי היה קלסתר פניו דומה לו, כאשר כתב הרב בפרשת לך לך (רש"י לעיל יג, ח), והכוונה לרז"ל בזה כי בפנימית הענין יש ללוט צרוף וייחוס אל אברהם, אף על גב דבנגלה היה לוט פירש מאברהם - יש בפנימית הענין דבר גדול שיש לו ייחוס אל אברהם, שהרי לא היה מגלה סוד אברהם ופנימיתו. והענין הזה יש לך לדעת הוא מה שאמרו חכמים ז"ל (בבא קמא דף לח:) ב' פרידות טובות שרצה הקב"ה להוציא מהם מלכות בית דוד, שהוא מלוט, והבן זה. אבל מכל מקום דברים אלו שאמרנו לפי הפשט ברורים ואמתיים, ואין בהם ספק:

פסוק ל

[לט] לפי שהיתה קרובה לסדום. אף על גב שהבטיחו המלאך (פסוק כא) "לבלתי הפכי" (קושית הרמב"ן), היינו שלא להפך את העיר בעצמה, אבל מן המאורעות שיבאו לה מסדום לא הבטיח, והיה ירא מן הגפרית והאש שהקב"ה מוריד על סדום (פסוק כד) - יבא שריפה והיזק אל יושבי צוער (כ"ה ברא"ם). אי נמי שהיה סבור כי לא נמלטה העיר רק בשביל כי עונותיה מוצערין עדיין (רש"י פסוק כ), ושמא יחטאו ויתמלא סאתם, לכך היה ירא:

פסוק לג

[מ] יין נזדמן להם. שכן כתיב "בלילה הוא", והוי למכתב 'ההוא', אלא הקב"ה היה משקה לו היין, שהוא הזמין להם היין:

[מא] ובצעירה כתיב ותשכב עמו. כתב הרא"ם אף על גב דאין חילוק בין "ותשכב עמו" ובין "ותשכב את אביה", מכל מקום בשביל שנוי הלשון דרשו כן (במד"ר כ, כב). ולא נראה, אלא חילוק גדול יש בין "ותשכב עמו" ובין "ותשכב את אביה", כי "ותשכב עמו" דרך כבוד לומר על הבעילה לשון שאינו משמע שהיתה נוגעת בו רק ששכבה עמו, אבל "ותשכב את אביה" על כל פנים משמע שהיתה פועלת שכיבה באביה, וזהו החלוק שיש בין לשון "את" ובין לשון "עמו", כי מאחר שלשון "ותשכב את אביה" רוצה לומר שהיתה פועלת שכיבה באביה, וזהו הבעילה, שכמו ששייך לשון פועל בזכר לומר "וישכב אותה" (להלן לד, ב) שייך לומר גם כן על הנקיבה 'ותשכב אותו', שהרי הכתוב קרא גם כן שכיבת האשה מעשה, כדאמרינן אף על גב שלא עשתה האשה מעשה הכתוב קראו מעשה, כדכתיב (ויקרא י"ח, כ"ט) "ונכרתו הנפשות העושות", וזהו "ותשכב את אביה":

[מב] בכירה שפתחה בזנות כו'. ואף על גב שהזמין להם יין במערה, אם כן רצה שיצאו האומות, פירש הרא"ם מכל מקום הם כיוונו לדבר עבירה לשם זנות. אמנם בהוריות (דף יא.) אמרינן - לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שהרי בשביל שקדמה בכירה לצעירה לילה אחת קדמה ארבע דורות בישראל, ותירץ הרא"ם דרש"י נטה לדעת הב"ר (נא, י) דאמר לשם זנות נתכוונו. וזה דוחק גדול שיניח תלמוד שלנו ויהיה נוטה לב"ר, ויותר מסתבר דהכי קאמר - 'לעולם יקדים אדם לדבר מצוה' דהא בכירה בשביל שמצוה עשתה, אף על גב שלא נתכוונה למצוה, מכל מקום מצוה שלא בכוונה היתה, ובשביל זה קדמה ארבע דורות, לפיכך לעולם יקדים לדבר מצוה. דהא קיימא לן 'האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור', כדאיתא בפרק קמא דפסחים (דף ח.) ובפרק קמא דב"ב (דף י:). ויש לומר עוד דודאי אף על גב שהיה לשם מצוה כדמשמע קרא (ר' פסוק לא) "ואין איש בארץ לבא עלינו", מכל מקום גם הזנות גרם, ועל ידי שניהם נעשה - דזנות איתא ומצוה איתא:

[מג] נקוד על בקומה. פירוש הוי"ו נקודה כדאיתא בהוריות (דף י:), שהוי"ו נקוד עליה לומר שידע בקומה. ואם תאמר אם כן למה נכתב "ולא ידע בקומה" אחר שידע בקומה, ויש לומר שלא ידע אם בעילה ממש היה או לאו בעילה היה, לכך נקוד על "בקומה", וכך פירוש הכתוב; בשכבה לא ידע - שבאתה לשכב, בקומה לא ידע - שקמה מן התשמיש, אבל בקומה גרידא ידע, כי ראה שקמה מאצלו, רק שלא ידע אם קמה מן מה ששמש עמה, או שקמה משם בשביל ששכבה עמו - אבל לא שמש עמה: