אלשיך על בראשית יט

<< · אלשיך · על בראשית · יט · >>

"ויבאו שני המלאכים סדמה בערב ולוט ישב בשער סדם וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה. ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם ויאמרו לא כי ברחוב נלין. ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו. טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדם נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה. ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אתם". (א - ה):

(א) "ויבאו" וכו'. ראוי להעיר מה היה שלמעלה קראם אנשים ויקומו משם האנשים, ופה קראם מלאכים, ואם הוא שעתה באו שלא בדמות אנשים איך אכלו בבית לוט, וגם אחרי כן קוראם אנשים. וגם למה יודיע כי לוט יושב בשער סדום. ועוד איך ערב אל לבו לוט לאמר להם סורו נא כו' ולא חש פן יהרגוהו אנשי המקום על הכניסו אורחים. ועוד באומרו הנה נא אדוני, כי מלת הנה מיותרת. וגם למה אמר הגשה בלשון הסרה. ועוד באומרו ורחצו אחר הלינה, הפך אשר עשה אברהם שצוה על הרחיצה תחלה:

אמנם הנה רצה הקב"ה לזכות את לוט במצות הכנסת אורחים למען הצילו. אך ראה יתברך כי אם יבאו אליו בדמות אנשים והוא יושב בשער המשפט מקום שיש אנשים אילי הארץ עם המון עם הנדונים, הלא יסתכן לוט או יקומו עליו ולא יעשה המצוה. על כן "ויבאו שני המלאכים" כלומר בדמות מלאכים. והטעם מפני שלוט יושב בשער סדום מקום המשפט מקום רואים, שלא יראו אותם כי אם לוט לבדו. וזהו "וירא לוט" לומר לוט ראה אך לא הם. והוא כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה מה ז) כי כל בני בית אברהם היו מכירים במלאכים שעל כן הגר הכירתם, ודרשו על זה פסוק צופיה הליכות ביתה. ורצה לזכות בגמילות חסד כי למד מאברהם, ויאמר בלבו אם אדבר בם ממקומי בשער הזקנים בפניהם הלא ישמעו שאני מזמינם ויחרדו, על כן קם מאתם "וירץ לקראתם" עד רחק מהם, עד מקום שלא ישמע קולו בדברו אתם. ואז "וישתחו ארצה":

(ב) "ויאמר הנה נא אדני", כלומר הנה נא אתם רוחניים מתייחסים אל השכינה הוא שם אדנ"י. אך כדי לזכות בגמילות חסד "סורו נא" ממציאות זה, והיו לאנשים "אל בית עבדכם" לזכותני. וזהו "ולינו" ואחר כך בקר השכם "ורחצו רגליכם" הוא הפשטת מלבוש גשמות אשר התלבשתם, הנמשל לרגל, כנודע. ואז "והשכמתם והלכתם" שלא ירגישו: או יאמר אם הייתם אנשים ממש לא הייתי יכול עשות מצות גמילות חסד, כי גם שבהיותי בבית היה אפשר להחביא אתכם אך בלכתכם בדרך עד ביתי הייתי צריך אני או שלוחי ללכת אתכם לראותכם ביתי לחנותכם. אך "הנה נא" אתם "אדני" מתייחסים לרוחניים דומים לשם שכינה, על כן לא תצטרכו לא למורה מקום ולא להוליך אתכם בדרך, כי אם "סורו נא" וכו' כי בהסרה בלבד שתסורו מפה, הנכם "אל בית עבדכם" ולא תשגו. "ולינו" ואחר כך "ורחצו רגליכם" מההתלבשות הגשמיות "והשכמתם והלכתם לדרככם", הוא לדרך המיוחד לכם הוא הרוחניות. "ויאמרו לא כי ברחוב נלין" שלא ירגישו בך:

(ג) ["ויפצר בם מאד"] ויעשו כמאמרו שבלי הליכה ומנהיג ומורה ביתו הלכו אל ביתו. וזהו "ויסורו" ועודם "אליו" סמוכים לו "ויבאו אל ביתו" כי כמו רגע נמצאו בתוך ביתו:

(ד) ובעוד עשותו מצוות גמילות חסדים לא הורגש עד אחר שעשה להם משתה ומצות אפה ויאכלו. גם לא אחר האוכל מיד כי אם "טרם ישכבו" שהוא אחר ברכת המזון וששהו אחרי אכלם עד "טרם ישכבו" וכו':

וראוי לשים לב למה נסבו על הבית ולא נכנסו תוך הבית. וגם למה אמרו לו שיוציאם ולא נכנסו הם להוציאם. אך לזה נדקדק אומר איה האנשים שהוא מיותר ולבלי צורך. אך הנה המה ידעו כי אורחים שם, או כמו שאמרו ז"ל (שם נב ז) על ידי אשתו שהלכה מבית לבית לשאול מלח לאורחים שעל כן נעשתה נציב מלח, וזהו "ומצות אפה" לשון מצות ומריבה. או שהיו שומעים קול אנשים מדברים תוך הבית, והיו נגשים אל הפתח שעדיין היה פתוח כי לא נסגר עד שיצא עליהם לוט והדלת סגר אחריו. ובעוד הפתח פתוח הביטו משם ולא היו רואים אדם כי המלאכים לא היו מתראים להם, ועל כן תחלה "נסבו על הבית" לבל יהיה למו בית מנוס מסביב:

(ה) "ויקראו" אותו בפתח כי לא היו רואים אותם, "ואמרו לו איה האנשים" כי אינם נראים לנו. לכן אתה הרואה אותם "הוציאם אלינו", ואל תירא מלהוציאם פן נמיתך על הכניסך אורחים כמשפטנו. כי הנה אין עליך אשמת דבר כי לא קראתם אתה כי אם הם באו אליך מעצמם, וזהו אומרו "אשר באו אליך הלילה" ובחושך הלילה לא הרגשת:

"ויאמר אל נא אחי תרעו. הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי" (ז - ח):

(ז) אמר לא יבצר - או דעתכם להרע אותי במוצאכם אותי על שאספתים הביתה, או להנאתכם, או לקנוס אותם על הסכמת העיר לבל יאכל וישתה שם אורח. אם הוא להרע לי "אל נא אחי תרעו", לשתי סבות, אחת להיות עתה (כי "נא" פירושו עתה כידוע) שמניתם אותי לשר ושופט. וגם להיותכם "אחי" בבחינת האהבה "אל תרעו". ואם הוא להנאתכם "הנה נא לי" וכו'. ואם הוא על דבר ההסכמה, הלא לא יאשמו "כי על כן" לא לאכול ולא לשתות באו, רק להיות "בצל קורתי" בלבד באו:

"ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט עתה נרע לך מהם ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבר הדלת". (ט):

הנה "גש" הוא הפך הלאה. ועוד וישפוט שפוט כי הלא לא משפט עשה לוט במאמרו. אך יאמר "גש" אם תעשה מאמרנו, או "הלאה" אם לא תעשה, כי לא נרצך עוד, ומה גם להיות דיין עלינו. ושמא תאמר כי הלא דיין אתה עלינו, וכך עושים לשר ושופט. זה אינו כלום, כי הלא "האחד בא לגור" וכבר "שפט שפוט", ודי לך אשר שפטת היום פעם ושתים אחר היותך גר. "עתה" שאנו מעבירים אותך מהדיינות "נרע לך מהם. ויפצרו" תחלה "באיש" דרך חשיבות בבחינת היותו מתייחס לאיש שהוא חשוב, ואחר כך "בלוט" בלי בחינת חשיבות וזהו "באיש בלוט":

"וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו. ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח". (י - יא):

הנה אחר שלחם יד בלוט ויביאו את לוט וכו' ואחר שהדלת סגרו מבפנים, הכו את האנשים שהיו חוצה בסנורים, שאפילו בפתח פתוח נלאו למצא הפתח. וזהו אומרו "הפתח" ולא אמרו הדלת. וזהו שאחר כך אומר "ויצא לוט" כו' הנה שגם שהפתח פתוח לא היו נכנסים:

ואם באנו לשים לב, איך בהיותם פתח הבית נלאו למצא הפתח. וגם כי מאומרו וילאו יראה כי אחר הלאות מצאוהו. וגם אומרו הפתח בפת"ח הפ"א שהוא הפתח הידוע. ועוד כי אחר שהוכו בסנורים למה בקשו הפתח, אדרבה היה להם לברוח פן ימיתום. אך אפשר יאמר כי בהיותם סומים בחרו לברוח "וילאו למצוא הפתח" הגדול היותר מסויים הוא פתח החצר להמלט על נפשם:

"ויאמרו האנשים אל לוט עד מי לך פה חתן ובניך ובנתיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום. כי משחתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני יי וישלחנו יי לשחתה. ויצא לוט וידבר אל חתניו לקחי בנתיו ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית יי את העיר ויהי כמצחק בעיני חתניו". (יב - יד):

(יב) ראוי לשים לב על אומרו ובניך, ובנים לא היו לו. וכן אומרו חתן והיו שנים. ועוד כי הלא לא יבצר מהם כי חתניו לא היו ראוים לינצל, ולמה אמר עוד מי לך פה חתן:

אך המה ידעו את אשר יקרה לו עם בנותיו שיוליד שני בנים מהן. וזהו שאמרו לו "עוד מי לך פה" כלומר אל תחוש אל מי שילך חוץ מהבית, כי הלא "עוד מי לך, פה" הוא ולא בחוץ, כלומר כי אין לך זולת אלה כי כל חתניך שבחוץ לא לך יהיו כי היו כלא היו, כי הנה במה שיש לך פה הוא "חתן ובניך ובנותיך". כי חתן שלך בעצם הוא פה וגם בניך ובנותיך. והוא כי הוא עצמו ובנותיו, ממנו ומהן יש חתן, כי הוא חתן לעצמו, ובנים הן עמון ומואב, ובנותיך הן השתי בנות, כי הוא בעל בנותיו והבנים בניו והבנות בנותיו. ועם כל זה "כל אשר לך בעיר הוצא מן המקום", אולי יועיל למו, כלומר כי הוא יראה כי אין בם מועיל. ואז יצא "וידבר אל חתניו" כו' ויהי הדבר כל כך להם כמו זר שאפילו לא חשבו כי אם שהיה הוא "מצחק" ולא מלבו:

"וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר. ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנתיו בחמלת יי עליו ויציאהו וינחהו מחוץ לעיר. ויהי כהוציאם אתם החוצה ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר ההרה המלט פן תספה. ויאמר לוט אלהם אל נא אדני. הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והוא מצער אמלטה נא שמה הלא מצער הוא ותחי נפשי. ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת. מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה על כן קרא שם העיר צוער". (טו - כב):

(טו) הורה הוא יתברך איך נהפך למו הרחמים, כי אחר עלות השחר שהוא עת רחמים היתה להם פקודתם: וראוי לשים לב אל אומרו תחלה פן תספה בעון העיר, ואחר כך אומר פן תספה ולא אמר בעון העיר. ועוד כי אחר שביאת המלאך היתה בשבילו למה מפחידו ואומר ההרה המלט פן תספה, ומה גם לרש"י ז"ל שאומר ההרה הוא שילך אל אברהם. עוד אומרו ויחזיקו האנשים בידו וביד שתי בנותיו ולא הוציאו רק אותו לבדו שאומר ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר. ועוד שאחר כך אומר ויהי כהוציאם אותם יורה כי יחד הוציאום. ועוד אומרו פה בחמלת ה' עליו ולא מקודם יאמרו לו קום קח אשתך וכו'. ועוד למה הפחיד אותו ולא את הנשים שאומר המלט על נפשך וכו' פן תספה. ועוד למה לא הזהירו טרם הוציאו רק כהוציאם החוצה. ועוד אומרו החוצה בה"א בסוף תיבה וה"א בראשה. ועוד כי אחר שהשנים היו המחזיקים בידם למה אחר כך אומר ויאמר המלט ולא נאמר ויאמרו. ועוד אומרו ויאמר אליהם אל נא אדני, בלתי מובן. ועוד אומרו הנה נא מצא עבדך חן וכו' ותגדל חסדך וכו', כי הלא זה הדבר הוא יתברך העושה ולא מלאך כי אין בידו להציל מבלעדי ה'. ועוד אומרו הנה נשאתי פניך לבלתי הפכי וכו', כי אין זה צודק רק לה'. ועוד כי אומרו ויאמר אליהם, והאמירה היא כמדבר עם אחד בלבד. ועוד אומרו ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה, איזה רעה תדבקנו שם שלא תדבק בו בעיר. ועוד כי אחר שביאת המלאך מיכאל לא היתה רק להצילו מה היתה יראתו הגדולה הזאת:

אמנם הן אמת כי מיכאל מצד החסד בא להציל את לוט כמו שגבריאל מצד הדין הלך להפך את סדום, ומתחלה גם גבריאל הסכים להיות ידו עם מיכאל בהצלה, ויחד האיצו עליו "ויאמרו קום קח וכו' פן תספה בעון העיר". גם שאין בך עון:

(טז) אך מיד חטא כי "ויתמהמה" כקטן אמנה. ועם כל זה "ויחזיקו", גם אותו שמצד הדין, ולא מלבו כי אם "בחמלת ה'" מדת רחמים "עליו", שראו כי ה' חפץ להצילו. "ויוציאוהו מחוץ לעיר" עם היותו בלתי כדאי. וקרה להם כרבי חנינא בן דוסא שאמרו במדרש חזית שרצה להוליך אבן גדולה לירושלים וביקש פועלים וזימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות פועלים והשכירם, ואמרו לו תן ידך בידינו ונשאו אותו ואת האבן כהרף עין לירושלים. שהכונה אצלי שעל ידי תת ידו תועיל זכותו גם לישא את האבן כרגע. ועל דרך זה יהיה כי על עון לוט מה שלא היה לנשים, לא היה נושא הוא כהרף עין טרם נחיצות הרוגז. על כן עשו כמלאכי רבי חנינא שאחזו ביד לוט וביד אשתו ובנותיו העתידות להוציא מלכות בית דוד מהן לצדקתן, ואגבן נישא גם לוט. וזהו "ויחזיקו האנשים בידו וכו' ויוציאוהו" גם הוא "מחוץ לעיר", שאם לא כן הוא לא היה זוכה, וזהו "ויחזיקו" כו' "ויוציאוהו" וכו':

(יז) ואחר צאתם חוץ לעיר ובא להוציאם הרחק מן העיר דרך כל הככר אשר בחר בו לוט, שנאמר וירא את כל ככר הירדן, נזכר הרבה, כי על כן יש ה"א בסוף תיבה שהיא במקום למ"ד בראשה, וגם ה' בראשה שהוא להורות הפלגה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה נ ד) על לשאולה (תהלים ט) שיש ה"א בסוף ולמ"ד בראשה, שהוא לומר אל אמבטי התחתונה שבשאול, כך החוצה הוא הרבה ממקום הככר שעל ידו חטא לוט. וידוע שמקום שאדם חוטא בו שם שורה כח טומאה שנעשה בעון, ועל כן הרפה ממנו המלאך גבריאל. ובראות כך מיכאל שבא להצילו אז "ויאמר המלט" ולא מצד נפש הנשים, רק "על נפשך" שאתה חטאת. "אל תביט אחריך" מקום שהתמהמהת, "ואל תעמוד בכל הככר" מקום שעל ידו חטאת, רק דרך העברה "ההרה" "המלט" כפירוש רש"י שילך בנחיצות עד מקום אברהם שיעמוד לך זכותו "פן תספה" על ידי שני עונות אלו:

(יח) אז "ויאמר לוט אליהם אל נא". אמר לא עתה עת לדבר אליהם כי אם אל "אדני" שאליו השלטון:

(יט) ואליו אמר "הנה נא מצא עבדך חן וכו' להחיות את נפשי". בפרט כי אני חטאתי לך, "ואנכי לא אוכל להמלט" "ההרה" כעצת המלאך פן בעברי דרך הככר גם שלא אעמוד בו, "פן תדבקני" ותאחז בי "הרעה" הוא טומאת אשמתי שעל ידי הככר בעברי "ומתי". או שאם אלך עד אברהם אסתכן כי יערוך יתברך מעשי עם מעשיו ותדבקני הרע שעשיתי "ומתי": (כ) וטוב לי כי "הנה נא העיר קרובה" טרם עבור הככר "והיא מצער" שאין בה כל כך עונות כשאר שהיא חדשה מהם (עי' שבת י ב), "אמלטה נא שמה" כי טוב לי בה כי "הלא מצער היא" ממני כי בערכה אני גדול בזכות. וכשאערך עמה אזכה שותחי נפשי מה שאין כן עם אברהם. ובזה אינו מיותר אומר פעם שנית שהיא מצער:

(כא) אז "ויאמר אליו" ה' "הנה נשאתי פניך לבלתי הפכי" וכו', כי לומר שהם דברי המלאך קשה, שאינו בידו. ואחשבה שהוא כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה סג ח) על פסוק ויאמר ה' לה שני גוים וכו' שהוא על ידי שם בן נח, שלא דבר לה ה' רק שם בשם ה'. כך אומר פה "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך" וכו' הם דברי ה' על ידי המלאך. ובזה לא יקשה סוף הפסוק (כב) "כי לא אוכל" וכו' שהם דברי המלאך. לכן טוב לומר שגם ראש הכתוב כך אלא שהוא מפיו יתברך:

"ויי המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת יי מן השמים". (כד):

הנה אומרו מאת ה' מיותר. וגם היה לו לומר מאתו כי כבר נזכר ה'. אך הנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נא ה) כי אין דבר רע יוצא מלמעלה, אלא מתחלה יצא מטר ואחר כך נעשה גפרית ואש (מכילתא פרשת בשלח). ויתכן לפי זה יאמר "וה' המטיר" שהוא מטר ממש ואחר כך נעשה "גפרית ואש". ופירש, מה שאמרתי "המטיר" שהוא מטר ממש הוא בצאת "מאת ה'". ומה שנראה גפרית ואש הוא "מן השמים" ולמטה:

או יתכן מה שלא אמר מאתו כי אם מאת ה', לומר אל יעלה על רוחך כי מה שוה' הוא ובית דינו גזרו היה בהכרעת הבית דין, אך לא כן היה על פי בחינת שם הרחמים, כי דע איפה כי גם היה "מאת ה'", כי ארורים הרשעים שמהפכין מידת רחמים למידת הדין. ולהורות כן אמר "מן השמים" להורות כי לא נהפך לגפרית ואש באויר למטה מיסוד האש, כי אם גם "מן השמים" בצאת המטר מן השמים מסוף גבולה, להורות כי יד ה' עליהם חזקה:

או יאמר כמו שאמרו ז"ל פרק אין דורשין (חגיגה יב ב) כי מכון הוא רקיע ששם אוצרות שלג וברד וקיטור וסערה וכו', ובגמרא הקשו הרי בארץ הם שנאמר הללו את ה' מן (השמים) [הארץ] וכו' אש וברד, ומשני דוד התפלל והורידן לארץ. הנה כי בתחלה היו בשמים מקום מלאכי השרת, כי מכון למעלה ממעון אשר גם שם כתות מלאכים. ונבא אל הענין אמר "וה' המטיר" וכו'. ושמא תאמר אם כן מה עשו המלאכים שאמרו וישלחנו ה' לשחתה, לזה אמר "מאת ה'" כלומר הגזרה היתה מאתו יתברך, אך הפועל היה "מן השמים" הוא מן הרקיע הששי, וזה היה על ידי המלאכים:

"ויהפך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה" (כה):

ראוי להעיר כי הלא יושבי הערים החלה בהם הפורענות על ידי גפרית ואש, ואיך מזכירם אחר הפיכת הערים והככר. ועוד אם הערים נהפכו מפני יושביהן הככר וצמח האדמה מה חטאו:

אך הנה רצה הקב"ה יהיה כל טובה כעיר הנדחת, בל יהנו מכולה שום הנאה כל יושבי תבל. והנה ארבעה המה חלקי מציאותה.

1. הדומם.
2. הצומח.
3. הבעלי חיים.
4. בני האדם.

אמר כי כלם לקו לבל יתהנו עוד מהן. הדומם "ויהפוך את הערים האל". והצומח ובעלי חיים - אשר שנים אלה הוייתם בככר כי כלה משקה כי הוא מחיה הבעלי חיים - עליהם אמר "ואת כל הככר". ועל בני האדם אמר "ואת כל יושבי הערים". ועל כן הוזכרו בני האדם אחר הערים והככר להזכיר הארבע הדרגות כסדרן. ועדיין היה אפשר לומר שלא יקפיד הוא יתברך בצומח שלא תהיה מהם הנאה לבריות אלא במה שנעשה על ידן, ככרמים וזתים וגנות ופרדסים שזרעו ונטעו בידם, אך "צמח האדמה" שצמחה מאליה לא יקפיד, על כן אמר שגם "צמח האדמה" הפך ה' ממקום שהיה בו, שגם לא יהנו ממה שצמח בחייהם:

"ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". (כו):

יתכן שאומרו מאחריו ולא אמר מאחריה שהוא כמד"א וראית את אחורי. והוא כי אמר וה' המטיר הוא ובית דינו ויהפוך וכו', כי הפיכת הערים היתה על ידו יתברך, ועל כן הוזהר אל תבט אחריך, "ותבט אשתו מאחריו" שהוא אל בחינת אחורים, שלא הביטה אלא מקצת אחוריים במאוחר מהן, וזהו מאחריו של וה' הנזכר:

"ותהי נציב מלח", והוא כי שלשה דברים היו בסדום, גפרית ומלח ואש שנאמר (דברים כט כב) גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת ה' את סדום וכו', אלא שלא הזכיר בפסוק וה' המטיר וכו' אלא גפרית ואש ולא מלח, לפי שלא הזכיר רק מה שהיה מן השמים. ועל כבוד לוט לא שלטו באשתו גפרית ואש רק מלח ולא נשרפה:

"וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני יי. וישקף על פני סדם ועמרה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן. ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט". (כז - כט):

ראוי לשים לב למה הודיענו שהשכים אל המקום ההוא. ואם הכוונה לומר כי משם ראה והנה עלה קיטור הארץ, הוא ענין בלי גיזרה, כי מה יצא לנו מאשר ראה קיטור הארץ, ושהיה מן המקום אשר עמד שם. ועוד אומרו ויהי בשחת וכו', מה חידש לנו עתה אחרי אשר סיפר כל ההצלה בכל פרטיה. ועוד כי מתחלת הענין כששלח מלאך להצילו היה ראוי לאומרו. ועוד אומרו בהפוך כו' מי לא ידע בכל אלה:

(כז) ולבא אל הענין נזכיר מאמרם ז"ל (ברכות ו ב) כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו, שנאמר "וישכם אברהם אל המקום אשר עמד שם" וכו'. הנה למדנו מדבריהם כי השכמה זו היתה להתפלל. גם נשים לב אל אומרו את פני ה', כי ידוע כי פני ה' חילה שם. וכן באומרו ויהי בשחת אלהים ויזכור אלהים וכו', מה ענין הזכירו שמו יתברך זה פעמים ובתואר אלהים. אך יתכן כי בראות אברהם כי מה שהתפלל על סדום היה אל בחינת שם הרחמים. והנה בתפלתו כלל שני דברים, א. להציל את הערים. ב. שגם אם יעשה בהם משפט לא ילקו הצדיקים אגב הרוב, כאומרו חלילה לך להמית צדיק עם רשע. והנה על האחד לא הודה לו הוא יתברך, על כי לא נמצאו עשרה צדיקים. אך השני הודה לו ובכלל הדבר הוא שינצל לוט. ובבקר השכם שב להתפלל על לוט. והטעם שהוצרך לכך הוא כי "המקום אשר עמד שם" הוא "את פני ה'" הוא מדת רחמים, וחש פן בבא רוגז אל הפועל תקטרג מידת הדין על שלא מיחה:

(כח) "וישקף וירא" כי "הנה עלה קיטור הארץ" וכו', ולא ידע כי מידת הדין הסכימה, כי מאז, שלח מלאך בזכות אברהם, (כט) וזהו "ויהי בשחת אלהים" הוא מידת הדין "את ערי הככר" אשר ממנה היה ירא אברהם, היה לו לישועה מאז, כי "ויזכור אלהים" הוא מידת הדין "את אברהם" ולא הביט אל לוט מצד עצמו, עם היות ראוי ליספות על דבר כי ויאהל עד סדום עם היות כי ואנשי סדום רעים וחטאים. וזהו "בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט", כי לא לקה בכלל הערים, עם היות ראוי על שישב בהן עם רעים וחטאים:

או יהיה, כי באמור אברהם אולי ימצאון שם עשרה היה על סדום, כי חשב שלוט עם בני ביתו יהיו עשרה צדיקים. ובאומרו יתברך לא אשחית בעבור העשרה, נסתפק אם היה כך שיהיו בסדום עשרה ותנצל אם לאו. ובהשקיף על פני סדום וראה קיטור וכו' אמר אם כן לא היו בסדום עשרה אז התפלל על לוט. ושיעור הכתוב "וישכם" וכו' להתפלל ולמה הוצרך לכך, הלא הוא כי השקיף "על פני סדום וכו' וירא והנה עלה" וכו'. על כן היתה התפלה על בל יספה בכלל העיר, ולא ידע כי כבר מאז שהיה "בשחת אלהים וכו' וישלח" וכו' בזכות אברהם. והוצרך זה להיות "בהפוך את הערים"שישב בהן לוט כי לא היו עשרה צדיקים בעירו, והוצרכה תפלה בל יבטל ברוב:

"ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנתיו עמו כי ירא לשבת בצוער וישב במערה הוא ושתי בנתיו". (ל):

קשה שהיה לו לומר וישבו במערה, וידוע שהן הוא ושתי בנותיו. אך אפשר בא להורות שהתנהג בצניעות. כי כשהיו במקום מפורסם היו יחד שתי בנותיו עמו, אך כאשר היו במערה מקום ייחוד, פירש מהן "וישב "הוא" "וכו', כלומר "הוא" בפני עצמו, "ושתי בנותיו" לצד אחר, שלא יהיה ייחוד גמור, עם היות שהבנות בנותיו ולא היה צריך דבר: "ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. לכה נשקה את" "אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע". (לא - לב):

(לא) אומרה אבינו זקן אין לו ענין, שאם הוא שאינו ראוי להוליד, אם כן איך אמרה ונחיה מאבינו זרע. אך אמרה, אם אומר איש אין בארץ לבא וכו' ולא אומר אבינו זקן, הלא תענה אחותי אולי לא ירצה להשתכר, ובאיזה טענה נאמר לו שישתכר. על כן אמרה שני דברים. א. "אבינו זקן". ב. "ואיש אין בארץ" וכו'. מה שאמרתי "אבינו זקן" וכו', לכן (לב) "לכה נשקה" כו' שלא יהיה לו כמו זר בעיניו שנרבה להשקותו יין, כי נאמר שלהחזיקו כי זקן הוא אנו עושות, ומה גם אחר צער וטלטול. ועל מה שאמרתי "ואיש אין בארץ" וכו' אמרה "ונשכבה עמו", ולא לחיבת תשמיש כי לא נתמיד, רק "ונחיה מאבינו זרע" מציאות זרע, ודי לנו ולא יוסיף עוד לדעתנו:

או יאמר אל תאמרי אולי לא נתעבר ונעשה נבלה לבלתי הועיל, לזה אמרה "ואיש אין בארץ" כו' ועל ידי עשותנו על כוונה זו על קיום העולם, ודאי נצליח "ונחיה מאבינו זרע":

והנה לפי מה שנראה שחשבו שלא היו בני אדם זולת הן ואביהן בעולם. ראוי לשית לב למה עשו בערמה ולא אמרו לאביהן נחיה ממך זרע, כי אין זולתך לקיים העולם על ידו והוא יעשה. אך אפשר שאם כך יאמרו יקח אחת מהן ולא תעשה המצוה על יד השנית. וזהו אומרה "לכה נשקה" וכו' ועל ידי כן "ונחיה" - כלומר שנינו - "מאבינו זרע" - ולא אחת בלבד. ולמה שאמרו ז"ל (בראשית רבה נא יא) כי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אלא שהוציאו עדותן לחוץ, שהוא אצלי שהוציאו בידן דם בתוליהן הנקרא עדות שלא נטמאו. בזה יאמר "ונחיה" וכו', נעשה באופן שנחיה מאבינו זרע, שהוא על ידי הסרת בתולים תחלה:

"ותשקין את אביהן יין בלילה הוא ותבא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה. ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע. ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין ותקם הצעירה ותשכב עמו ולא ידע בשכבה ובקמה". (לג - לה):

(לג) אומרו בלילה הוא ובצעירה נאמר בלילה ההוא. לזה נשים לב אל אומרו ותשקין חסר ה"א בסוף התיבה בראשונה ובשניה. ויהיה כי שתי נשמות היו עתידות לצאת מבין החצונים על ידי שני העיבורים, כמאמרם ז"ל (שם) על ונחיה מאבינו זרע. על כן בלילה הראשונה בהעלם שני ההי"ן נרמזו שתי נשמות שהיו נעלמות, כי ה"א רמז אל הנקבה לחכמי האמת. אך בלילה השנית שכבר נתעברה האחת, והוכן גלוי האחת, לא חסרו בו כי אם ה"א של ותשקן ולא של ההוא:

עוד יתכן כי בבכירה שיצאה ממנה רות, נאמר "הוא", שרמזה תורה עליה, כי "הוא" עולה שנים עשר כמו רות במספר קטן. ובצעירה נאמר "ההוא", שעולה עם הארבע אותיות עשרים ואחד, כנעמה במספר קטן. וכן בתולדות הבכירה קראה בן היוצא ממנה "מואב" שעולה במספר קטן עם התיבה ארבעה עשר כמספר דוד היוצא מרות. והצעירה קראה את ה"בן" היוצא ממנה "בן" "עמי", שעולה במספר קטן עם האותיות עשרים וארבעה, כמספר רחבעם היוצא מנעמה עם התיבה. אך התורה לא קראתו רק עמון, שבלי אותיות השם רק עם כללות התיבה עולה כמספר רחבעם. וגם שבו נרמזת אמו עם תיבת נעמה:

ומאשר הפליגו רבותינו ז"ל (שם) בחכמת הבכירה שכיוונה להוציא מזה מלך משיחנו, שאמרה אותו זרע העתיד לצאת ממקום אחר נחיה מאבינו. שאחשוב נרמז באומרה "ונחיה" ולא אמרה לשון הולדה או הזרעה, שעל דוד מלך ישראל חי וקיים שהוא משיחנו כוונה. ושעליו נאמר (תהלים כא ד) חיים שאל ממך נתת לו. וגם מלת "זרע" כד"א (שם יח נא) ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו, וכן פסוק זרע אדם וכו'. על כן אחשבה שהיא עצמה רות שהיתה צדקת ושלמה מנעמה. וכן בכירה במספר קטן עולה רות. אף על פי שבביאור רות כתבנו שגם נעמה היא הצעירה:

(לד) ומשלמותה יש טעם אל מה שחזרה לצוות את אחותה בלילה השנית ולומר "הן שכבתי אמש" וכו'. ואומרה שנית "ונחיה מאבינו זרע". לומר הזהרי בל תכווני לחיבת ביאה, כי "הן" שהוא באותיות "הן" שאין ל"הן" בן זוג היה לי הדבר, וכמוני "בואי שכבי" וכו', כי כמוני כמוך אין הכונה רק שונחיה מאבינו זרע, שהוא אותו הזרע וכו' שהוא לשם שמים, ולזה תכווני גם את:

"ותהרין שתי בנות לוט מאביהן". (לו):

הנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה שם) שרמז נקודה של ובקומה (לעיל פסוק לג), הוא, כי בקומה ידע בשתיהן. ועוד אמרו כי לוט מתחלה נתאוה לבנותיו. ועל כן אפשר יאמר "ותהרין שתי בנות לוט, מאביהן" יצא הדבר. ועל כן אחשוב שלהיות כוונת בנותיו לשמים, ולא כן הוא, סייע אל היתר הנקבות לבא בקהל ולא הזכרים. וגם חלקן במלכות בית דוד על ידי נקבות ולא על ידי זכר: