רבינו בחיי על בראשית יט

פסוק א

ויבאו שני המלאכים סדומה קראם עתה מלאכים, ויתכן לפרש על דרך הפשט מה שקראם פעם אנשים ופעם מלאכים כי כאשר משתלחים לבני אדם והם משתדלים בעניניהם יזכירם בלשון אנשים ואחר שעשו שליחותם יזכירם בלשון מלאכים כי חזרו למעלה הראשונה. ודרך האמת כבר בארתיו למעלה.

וירא לוט ויקם לקראתם. אברהם ראה אותם מרחוק כי בבקר היה כחם היום ולפיכך אמר וירץ לקראתם. אבל לוט לא ראה אותם עד שהיו קרובים אליו כי בערב באו, שנאמר סדומה בערב, ולפיכך אמר ויקם.

פסוק ג

ומצות אפה ויאכלו. מפני שלא הביאו הלחם בסעודת אברהם באר כאן ומצות אפה ויאכלו, כי בכאן אכלו לחם ושם היה הבשר מסתלק ראשון כקרבן הקרב על גבי המזבח.

פסוק ד

ואנשי העיר אנשי סדום. בא לרמוז כי אנשי סדום היו אנשי העיר והמגדל רשעים גמורים, הם דור הפלגה שאמרו נבנה לנו עיר ומגדל. ויהיה אנשי העיר באור לאנשי סדום.

פסוק ח

הנה נא לי שתי בנות וגו'. רק לאנשים האל וגו'. היה טורח על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק מעיניו ולא היה עושה חמס גדול לבנותיו כפי דעתו. ולכך דרז"ל בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, א"ל הקב"ה לעצמך אתה משמרן.

ודע כי הענין הזה דומה לפלגש בגבעה, ועוד הוא קשה ממנו, שהרי בפילגש בגבעה אע"פ שבאו בשביל האורח שתקו בפילגשו, ובכאן לא היו שותקים במסירת בנותיו, ועוד כי שם לא הסכימו כל אנשי העיר, וכאן מנער ועד זקן כל העם מקצה, כך פירש הרמב"ן ז"ל. ובבראשית רבה רק לאנשים האל, אלוהות הן אלו ע"כ.

פסוק יג

כי משחיתים אנחנו. היה להם לומר כי משחית ה', אבל תלו הפעולה בעצמם ולא זזו משם עד שהודו על כרחם כי אין הדבר תלוי בהם אבל הם שלוחים מאת הש"י, זהו שהוצרכו לומר וישלחנו ה' לשחתה. וזהו שאמר הכתוב (איוב ד) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה. וכתיב (שם טו) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. הן בקדושיו לא יאמין אלו החסידים והנביאים והקדושים שנאמר עליהם (תהלים טז) לקדושים אשר בארץ המה. וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שאמר (דברים א) והדבר אשר יקשה מכם וגו', ונסתפק לו בעונש הזה דין בנות צלפחד. וכן שמואל הנביא ע"ה שאמר לשאול (ש"א ט) אנכי הרואה, וכשבא למשוח את דוד וראה את אליאב אמר (שם טז) אך נגד ה' משיחו, אמר לו הש"י אל תביט אל מראהו וגו' כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. וכן דוד שאמר (תהלים מ) ותורתך בתוך מעי, טעה בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו. וכן דבורה ששבחה את עצמה ואמרה (שופטים ה ז) עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל, נסתלק ממנה רוח הקודש והוצרכה לומר (שם) עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר. ובמלאכיו ישים תהלה אלו המלאכים שנשתלחו לסדום שאמרו משחיתים אנחנו, על שנתגאו ותלו הדבר בעצמם נדחו ממחיצתם קל"ח שנה. באור זה שלא נשתלחו בשליחותו של הקב"ה עד יעקב שחזרו אליו בשליחותו, שנאמר (בראשית כח) והנה מלאכי אלהים וגו'. וממהפכת סדום שהיה אברהם אבינו באותה שעה בן צ"ט שנה עד שבאו מלאכי אלהים הללו ליעקב תמצא קל"ח שנה. וזה שכתוב שם עולים ויורדים בו, כלומר אותם שעלו במהפכת סדום עכשיו יורדים בו, וכל זמן הזה נענשו ולא הלכו בשליחות של מקום כלל. ומכאן יש עונש גדול למי שהוא תולה כבודו של הקב"ה בעצמו, כי כל העולם כולו ומלואו לא נבראו אלא לכבודו ית', ואין ראוי לתת כבודו לאחר.

פסוק יז

אל תביט אחריך. פי' רש"י ז"ל אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה נצול, אינך רשאי לראות בפורענותם.

והרמב"ן ז"ל נתן בה טעם כי מנעו מהביט, מפני שהראיה באויר במקום שהדבר שם תזיק מאד ותדביק אותו. וכן בכל שאר החלאים הנדבקין שהראיה תזיק מאד ותדביק אותם, וכן המחשבה בהם כידוע מנשוכי חיות, כי נשוך הכלב השוטה יראה בשתן שלו דמות גורים קטנים, ואם תעביר המים ההם במסננת לא יראו שם כלל תמתין לסוף שעה יראו שם כבתחלה.

וידוע כי מי שיש לו החולי הזה אינו שותה שום משקה כלל, ואם אולי יראה שום משקה יצטער מאד ויראה לו דמות הכלב השוטה שנשכו.

ובמדרש אל תביט אחריך, אמר להם אל תביטו אחריכם שהרי ירדה שכינתו של הקב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. עירית אשת לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה לאחריה לראות אם הולכות אחריהם וראתה השכינה אחריה ונעשית נציב מלח.

פסוק כד

וה' המטיר. הזכירו רז"ל בכתוב הזה ג' דעות, וכך דרשו רבי יהודה בר סימון אמר וה' המטיר זה גבריאל. מאת ה' זה הקב"ה. א"ר אליעזר בכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. א"ר יצחק בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שהדיוט מזכיר שמו שני פעמים, בתורה ויאמר למך לנשיו נשי למך עד כאן במדרש. הרי לך ג' דעות בבאור הכתוב, כי רבי יהודה ייחס השם הראשון לגבריאל שהוא השליח לשחת ויקרא השליח בשם השולח. ור' אליעזר אומר כי הוא ובית דינו הסכימ במשפט ומאתו בא. ור' יצחק אומר שהוא דרך הלשון.

וע"ד הקבלה דעת ר' אליעזר הוא הנכון. וכלל גדול אמרו כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו.

ויש לך להתבונן כי בית דינו הוא שנאמר עליו (בראשית לא) אנכי האל בית אל, והוא שתרגם יונתן בן עוזיאל עילאה בית שכנתיה, הזכיר לשון בית ולשון שכינה ועליו נאמר במשה רבינו ע"ה (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא. והוא הבת הנאצלת מיסוד עולם, כמו שהזכיר הרמב"ן ז"ל בפירושיו בפסוק בכל, והוא שנאמר (שמות יג) וה' הולך לפניהם יומם, וסמיך ליה ויסע מלאך האלהים, ואינו סמוך רק באור. וכן הזכיר למעלה וה' אמר המכסה אני מאברהם. ואמר ושמרו דרך ה', ולא אמר דרכי. ולמען הביא ה', ולא אמר אביא. וכן בכל מקום שתמצא שם המיוחד בתוספת וא"ו הכוונה בתוספת בית דינו, ואב לכולן וה' המטיר. וכבר ידעת שהוא לשון מטרת.

מאת ה' מן השמים. הוא השם הגדול, כמו שאמר ואתה תשמע השמים, כי מאתו בא העונש, על כן נזכר בו לשון ארדה נא ואראה, כענין דור הפלגה שכתוב שם (שם יא) וירד ה', והבן זה.

פסוק כה

ויהפך את הערים האל. ראוי לומר את הערים ההם ואמר האל מפני שהזכיר למעלה סדום ועמרה, ורמז לך הכתוב כי היו חמש ערים במנין ה', כי לכך בקש אברהם חמשים צדיקים, עשרה לכל כרך וכרך, ומזה ויהפך את הערים האל, והיו סדום ועמורה אדמה וצבוים וארץ הככר.

פסוק כו

ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. יתכן לפרש מאחרי המלאך ההופך, שכתוב בו למעלה ויהפך כי הוא ההופך הממטיר גפרית ואש מאת ה' מן השמים, ועל כן לקתה בנציב מלח שהוא מכח האש. ומה שהזכיר משה (דברים כט) אשר הפך ה' על כן הוא אומר באפו ובחמתו, והוא המלאך שקראו אף וחמה.

ותהי נציב מלח. כתב החכם ר' אברהם ן' עזרא ותהי הארץ. ועל דרך רז"ל ותהי, אשתו. וכן במדרש בא עני על פתחה לשאול ממנה מלח ולא רצתה ליתן לו, ובשביל כן נענשה מדה כנגד מדה, היא חטאה במלח ולקתה בנציב מלח.

פסוק כט

ויהי בשחת אלהים. זה המלאך. ויזכור אלהים את אברהם. זה הקב"ה. וישלח את לוט. בזכרון אברהם הציל הדבקים בו. וטעם הדבר שאלמלא אברהם עדיין היה לוט בחרן שהוא ארצו ומולדתו, אבל לכבוד אברהם יצא עמו, כמו שאמר הפסוק (בראשית יב) וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. ולכך הזכיר הכתוב כי מתוך זכרון אברהם נצל לוט עמו, וזהו שדרשו רז"ל מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין, ואפילו היו בתוך התיק מעות מצילין אותו לכבוד הספר או לכבוד התפילין. ללמדך אשרי הצדיקים ואשרי דבוקיהן. וכן מצינו בנח הצדיק ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה.

בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. יש לשאול ההפיכה הזאת והמשפט הגדול הזה בסדום למה, כי בודאי אומות היו בעולם שהם רעים וחטאים כמותם ולא היה בהם העונש כל כך, ועוד אברהם שהיה שורש האמונה היה אפשר לו להחזירם בתשובה, והתשובה עולה כל הכל. אבל מפני שהיתה עיר סדום מארץ ישראל על כן היה המשפט הזה גדול כל כך למעלת הארץ הקדושה שאינה סובלת עוברי עברה, והיתה מקיאה אנשי התועבות ההם, ועל כן הקדימה עתה וקאה הגוי הזה משם.

והנה הענין הזה של מהפכת סדום היה אות וסימן לישראל העתידים ליורשה, שאם לא יזהרו בירושת הארץ בשמירת התורה והמצות תקיא אותם ממנה כאשר הקדימה וקאה אנשי סדום, וכאשר קאה אנשי הכנענים אחריהם. וכן הזכיר משה רבינו ע"ה בסוף ימיו, והזכיר להם החרבן של סדום ואמר שתחר הארץ אם יעזבו ישראל את התורה, והוא אמרו (דברים כט) גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו' כמהפכת סדום ועמורה וגו', על מה עשה ה' ככה וגו', על אשר עזבו וגו'.

פסוק ל

וישב בהר ושתי בנותיו עמו. מעשה בנות לוט ענין מחודש היה והן היו צנועות ומתביישות לתבוע את אביהן, שהרי בן נח מותר בבתו.

ורז"ל אמרו שנתכוונו לשם שמים כדי לישב העולם, כי היו רואות החרבן הגדול בדור ההוא והיו מתפחדות לאבד מין האדם, ולפי שכבר נאבדה אמן בלקות נציב מלח ואביהן היה יחיד בלא בת זוגו, על כן הוצרכו לעשות המעשה הזה בו כדי לחיות הזרע ממנו ושלא יכלה המין. ומזה אמרו בטענתם ואיש אין בארץ וגו'. ומפני זה לא תמצא שהזכיר בהן הכתוב לשון זנות בכל הפרשה, לפי שכוונתם היתה לשם שמים, ועל כן זכתה הבכירה שיצאת ממנה רות המואביה שקבלה עליה תר"ו מצות שישראל יתרים על בני נח. וזכתה הצעירה שיצאת ממנה נעמה העמונית, שיצא ממנה רחבעם בן שלמה, ונמצא ששתיהן זכו למלכות בית דוד. וזהו שאמרו רז"ל בענין עמון ומואב אל תצורם ואל תתגר בם, בשביל שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהם זו רות המואביה ונעמה העמונית. והפרשה הזאת מפרשיות התורה שנקראין ומתרגמין, והוא מאמרם בשלהי מסכת מגלה, מעשה לוט ושתי בנותיו נקראין ומתרגמין, פשיטא, מהו דתימא ניחוש משום יקריה דאברהם קמ"ל.

פסוק לב

לכה נשקה. היה לו לומר לכי ואמר לכה בלשון זכר, כי הבכירה הזהירה את הצעירה לעשות מעשה זכר, כי דרך הזכר לכבוש את הנקבה ולתבוע בפה, מה שאין ראוי כן לנקבה, כמו שדרשו רז"ל (בראשית א) וכבשוה, וכבשה כתיב, איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש. וממה שאמרו ואיש אין בארץ לבא עלינו, התבאר כוונתם כי בחסרון הזכרים מן הדור צותה על אחותה לנהוג בעצמה מנהג לכבוש ולתבוע, ומפני ששנתה מנהג העולם וענין דרך ארץ כך שנה בה הכתוב במלת לכה שהוא לשון זכר כשם שהיא שנתה מנהג הנקבה בשל זכר.

והנכון לפי דעתי תוספת ה"א במלת לכה מפני שאות ה"א רמז למדת הדין, כלשון הכתוב שנאמר למשה רבינו ע"ה (שמות ג) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, שעליה אמר הכתוב (שם) וזה לך האות זה אות ה"א, שבמלת לכה, והיין רמז למדת הדין, ע"כ אמרו חכמי האמת אין מברכין על היין אלא א"כ נתן לתוכו מים. והנה הבנות תופשות פלך אמם אשר החטיאה את האדם, וזה דעת האומר במדרש ענבים סחטה והביאה לו, וכנגד החטא הזה נענשה בדם נדה כי המראה אחד, ופירש ממנה באותו מראה. וזה סוד הלשון שקרא הכתוב מין היין בלשון דם, הוא שכתוב (דברים לב) ודם ענב תשתה חמר. וכתיב (בראשית מט) כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה, ותוספת ההי"ן לא לחנם, וזה שאמרו רז"ל איש מזריע לובן ואשה מזרעת אודם.

והנה חטא האם וחטא הבנות במעשה הזה שוה ע"י היין שהוא הגורם רעות העולם, ואולי רבוי את אבינו, את אבינו הראשון, שגם הוא שתה ע"י אשה, והבן.

פסוק לג

ותשקין את אביהן יין בלילה הוא. היה ראוי שיאמר בלילה ההוא, אבל מלת הוא שמו של הקב"ה, וזהו שדרשו רז"ל הקב"ה סייע באותו מעשה ונזדמן להן יין במערה.

פסוק לז

ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב. דרשו רז"ל אל תקרי מואב אלא מאב, לא היתה צנועה ופירשה הדבר שנולד מאביה, אבל הצעירה קראתו לשון נקיה בן עמי. ודרשו רז"ל בהוריות (דף י' ע"ב) אין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה, דאלו בכירה דקראתו מואב א"ל רחמנא למשה (דברים ב) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא הא צעורי צערינהו, ואלו צעירה דקראתו בן עמי א"ל רחמנא למשה אל תצורם ואל תתגר בם, כלל, ואפי' צער.