בבא בתרא קיג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
למאי הלכתא אמר רב ששת אלקדם תני רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא וירש במקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שניה בן קודם לבת תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן (דברים כא, טז) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה א"ל אביי אלא מעתה דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה מאן דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה גדלמא דין נחלות קא אמרת דתניא (במדבר כז, יא) והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדרב יהודה דאמר רב יהודה דשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין השנים כותבין ואין עושין דין ואמר רב חסדא ולא שנו אלא ביום
רשב"ם
עריכהלמאי הלכתא - ממעט להו הא ודאי יורשות אחי אמן שהרי הבת יורשת אמה ובמקום אמה עומדת לירש אחי אמה שהרי האשה יורשת את אחיה במקום שאין אח כדלקמן בסמוך דמקיש ירושה שניה לירושה ראשונה כו':
לקדם - שיקדמו הבנים לבנות לירש את דודיהן דילפינן לקמן מירושה ראשונה דהבן קודם לבת:
ה"ג דתני רב שמואל כו' וירש אותה - הכי נמי הוה מצי למינקט ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו דהיינו ירושה שניה אלא סיפא דכולהו נקט וכ"ש ירושה שניה ושלישית דסמיכי לירושה ראשונה ירושה ראשונה הכתובה תחלה וקודמת לכל היורשין שהבן קודם לכל יורשין שבעולם:
מקיש - דכתיב ואם אין לו בת ואם אין לו אחים וכן כולם בוי"ו מוסיף על ענין ראשון:
אף ירושה שניה - והוא הדין לעשירית דבן קודם לבת דאחין קודמין לאחות לירש בנכסי האח והאחות קודמת לאחי האב של מת ואחי האב קודמין לאחות האב ואחות האב קודמת לבני אחי האב ובני אחי האב קודמין לבנות אחי האב אחיותיהן אבל אם יש שני אחי האב ולזה בנים ולזה בנות אלו יורשין חלק אביהן ואלו יורשות חלק אביהן וכן הלכה:
ביום הנחילו - הוה מצי למכתב בהנחילו:
ביום אתה מפיל נחלות - לקמיה מפרש לה:
א"ל אביי כו' - סבור היה דהאי מפיל נחלות כלומר מת ביום מפילין הנחלות ליורשין שאם מת ביום יירשו בניו נכסיו:
דלמא דין נחלות קאמרת - שאין דנין אותן אלא ביום כשאר דיני ממונות דכתיב בהו (ירמיהו כא) בית דוד דינו לבקר משפט דהא כל שאר נחלות נמי מיקרו משפט כדתניא דכתיב בסוף פרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט מדקרי להו משפט ש"מ כל שאר נחלות נמי ביום ואי משום דכתיב ושפטו את העם בכל עת הא אוקמיה רבא בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (דף לד:) לגמר דין אבל תחלת דין ביום דלהכי כתיב ביום הנחילו והיינו דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה:
דתניא כו' - כלומר דהכי נמי אשכחן בברייתא אחריתי דמשוי להו לכל נחלות דין דסד"א חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא ולא חשיב דין קמ"ל ומיהו תרוייהו קראי צריכי ביום הנחילו איצטריך לתחלת דין דביום וחוקת משפט אצטריך לרבויי כל שאר נחלות דליהוו דין דהאי ביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד:
אורעה - לשון מאורע לשון ויקר מקרה (רות ב) כלומר נסתיימה להיות דין וצריך ג' וביום וילפינן נמי מינייהו לכל דיני ממונות להיות דנין תחלתן ביום כנחלות דכתיב בהו ביום הנחילו:
וכדרב יהודה - אתא לאשמועינן רבה בר חנינא דצריך ג' לחלק נחלות כדין וביום:
ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין כו' - נראה בעיני דדוקא נקט שנכנסו לבקר הלכך רצו יעידו רצו יהיו דיינים אבל אם נכנסו להעיד שזימנום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין דדמי לנכנסו בלילה דחשיב להו עדים לקמן הואיל ומתחלה לא היו ראוין לדין דלילה לאו תחלת דין הוא וכ"ש הכא דאם באו לשם עדות אין עד נעשה דיין וראיה לדבר בפ"ק דמכות (דף ו.) דקחשיב להו רבי יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהן את המעשה והן פסולין לעדות וחשיב לה עדות שנמצא אחד מהן קרוב או פסול ותבטל עדות כולן ורבי פליג עליה ואמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש ואמרינן בגמ' דרבי נמי מודה דהוו להו עדים בראיה בעלמא אם באו לראות כדי להעיד דאמר רבא כי אמרינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו כלומר כשבאתם לראות את המעשה לאיזה דעת באתם לראות או להעיד אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ואי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין כו' ואמר רב נחמן התם הלכה כרבי וקי"ל הלכה כרב נחמן בדיני נמצינו למדין שהבא לראות מעשה כדי להעיד חשבינן ליה עד ואפילו לפסול כל חביריו לבטל עדותן אם הוא פסול וכל שכן היכא דזימנוהו לבוא לראות צוואת שכיב מרע כדי להעיד דשוב אינו עושה דין והדתנן בראש השנה (דף כה:) ראוהו ג' והם בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד התם הוא שלא באו מתחלה כדי לראותו על מנת להעיד דא"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו וסייג מצאתי לדברי מתשובת רבינו שלמה זקני מ"כ שכתב בה כן ועוד מדרב יהודה שמעינן דאין צריך לומר אתם עדי בשכיב מרע דאמר רב יהודה ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ופירש רב חסדא לא אמרן אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין כיון דליליא לא חזי לדינא עדים הוא דשוינהו ואין עד נעשה דיין והאי ביום היכי דמי אי דאמר להו הוו עדים מי מצי למימר רצו עושין דין הא בהדיא סהדי שוינהו אלא לאו דלא אמר להו הוו עלי עדים וקתני רצו כותבין:
רצו כותבין - את העדות כמו ששומעין מפי החולה היאך מנחיל נכסיו:
רצו עושין דין - דהא שלשה נינהו ודנין ואומרים כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער זה על זה כלום ואע"ג דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום הא פרכינן בר"ה לא תהא שמיעה גדולה מראיה וכיון דהן רואין את החולה שמחלק נכסיו בפניהם הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולצורך מה יעידו עדים בפניהם והני מילי דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת ודאיכא קנין דתו לא מצי הדר ביה כדאמרן לקמן בפרק מי שמת (דף קנא:) אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור אין עושין דין כדמוכח לקמן שאין להן לדיינין לעשות דין בדבר שאפשר להבטל ואם דנו אין דיניהן דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו:
רצו עושין דין - אם לא כתבו אבל אם כתבו שוב אין עושין דין שהרי הכניסו עצמם בתורת עדות ואין עד נעשה דיין:
לא שנו - הא דאם רצו עושין דין אלא שנכנס לבקר את החולה ביום דכיון דשמעו מפי החולה הרי הועד בפניהן ולא תהא שמיעה גדולה מראיה ויכולין היו לעשות דין באותה שעה דיום הוא וכיון דנתרצו להיות דיינין בדבר כששמעו את העדות מפי החולה יכולין לדון היום או למחר כבית דין ששמעו עדות ואחר כך הולכין לבתיהן ונושאין ונותנין בדבר ופוסקין את הדין כפי מה שעיניהם רואות אבל אם נכנסו לבקר את החולה בלילה שבאותה שעה לא היו ראוין להיות דיינין ועדות שהועד בפניהם מפי החולה בלילה לא בפני בית דין הוא דבההיא שעתא אינן יכולין להיות דיינין וההיא ראיה דידהו אינה כשמיעת ב"ד ששומעין עדות מפי עדים אלא הן עצמן עדים הם במה ששומעין מפי החולה:
תוספות
עריכהוירש אותה מקיש כו'. אע"ג דאיצטריך לכדאמר לעיל הכא לא דריש אלא מוי"ו כדפירש בקונטרס:
מקיש ירושה שניה לראשונה. פי' בקונטרס ראשונה בן ובת דהך ירושה כתב בירושה ברישא ומה בההיא בן קודם לבת אף בשניה דהיינו אחין קודמין לאחות לירש בנכסי האח ואין נראה לר"י דמשמעו הכי דא"כ מירושה שניה לא שמעינן דבני אחות קודמין לבנות אחות אלא נראה לר"י דירושה שניה היינו בן הבן ובת הבן בן הבת ובת הבת דהיקשא קאי אכל הנך דכתיבי בקרא והנך דרשינן להו לקמן (דף קטו.) מאין לו עיין עליו ומה שפירש נמי בקונטרס דאחות האב קודמין לבני אחי האב אגב חורפיה לא עיין בה דהא תנן (שם) כל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמין:
אורעה כל הפרשה כולה להיות דין. פי' בקונטרס לענין זה שצריך שלשה לחלוקת נחלה כמו בדין וקשה לפירושו דא"כ אמאי מייתי דרב יהודה והא רב יהודה לא איירי בחלוקה אלא מיירי בדבר ששייך בו דין גמור ועוד דהוה ליה למימר חלוקת נחלות קא אמרת לא דין נחלות אלא מפר"י אורעה כל הפרשה כולה להיות דין לענין שעל כרחם של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צואה ועושין דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול או לפני ב"ד חשוב שבעירי אלא על כרחו מקבל אותן בדיינין ולא מיירי במתנת שכיב מרע דהא לא הוו דבריו ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן אלא מיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהיא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר' יוחנן בן ברוקה אתי שפיר אפילו בלא קנין דאמר במתניתין (לקמן דף קל.) אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין מן התורה וא"ת הא דאמר פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) ור"מ דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום האי ביום הנחילו מאי עביד ליה מיבעי לכדתני רבה בר חנינא והשתא אי מיירי בדבר ששייך בו דין גמור הא שמעינן ליה מהיקשא דריבים לנגעים ואמאי איצטריך ביום הנחילו ולפירוש הרשב"ם אתי שפיר דאיצטריך לחלוקה בעלמא ולא הייתי מצריך ביום דומיא דחלוקת שותפות בעלמא ואומר ר"י דלפי' נמי איצטריך דס"ד כיון דמשונה משאר דינין שדנין בעל כרחו ה"א דדנין אפילו בלילה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהיז א ב מיי' פ"א מהל' נחלות הלכה ד', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ו סעיף ג' וסעיף ד:
יח ג ד ה ו מיי' פ"ג מהל' סנהדרין הלכה ה' והלכה ו, סמג שם,טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף א':
ראשונים נוספים
קא בעי למאי הלכתא. קא תני ולא בנות אחיות וכי אם אין להם אחים אמאי לא ירית בנות:
אמר רב ששת לקדם קתני. כלומר ודאי יורשות בנות אחיות היכא דלית לה אחי אבל אם אית להו אחי הם קודמין לירש ולא בנות וכי היכי דגבי אמן הבנים קודמין לבנות הכי נמי גבי אחיות:
וירש אותה מקיש ירושה שניה. דכל המאוחר מן קרובים שבפרשה שני הוא לגבי חבירו שלמעלה ממנו:
מקיש שניה. דהיינו ירושה של שאר קרובים לירושה ראשונה דבת דאם יש לו בן שהבן קודם לבת:
ודלמא דיני נחלות. אי אתה דן בלילה:
אורעה כמו מאורע. כל הפרשה כולה של נחלות להיות דין וכדרב יהודה כו' והאי קרא בסוף פרשת נחלות כתיב: שלשה שנכנסו לבקר את החולה ולא נכנסו לא על שם עדי צוואה ולא להיות דיינין כי אם לבקר:
רצו כותבין. עדות צואת אותו שכ"מ שחילק נכסיו ליורשין:
רצו עושין דין. שאם נתן למי שלא היה ראוי לירש או שהניח להן אביהן ירושה ולא רצה אחד מהן לחלוק עם אחיו או לא נתן לבכור פי שנים כדין תורה יכולין לעשות כדין וכופין אותו עד שיחלוק דהואיל דג' נינהו עושין דין דג' דנין [דיני] ממונות:
ב' כותבין. ומקבלי עדות נינהו ואין רשאין לדין דאין בית דין פחות מג':
לא שנו. דרצו כותבין רצו עושין דין:
אלא באם שנכנסו לבקרו ביום אבל בלילה אפי' שלשה כותבין. משום עדות:
אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדרב יהודה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דבעינן כדרב יהודה ואין דנין אותם אלא ביום וא"ת בלאו דרב יהודה נמי בעינן כדקיימא לן שני' שדנו אין דיניהם דין וקיימא לן תחלת דין ביום. איכא למימר סלק' דעתך נחלה חלוקת שותפין בעלמ' הוא ובתרי סגיא קמ"ל.
שלשה שנכנסו לבקר את החולה וכו'. כתב הר"ר שמואל ז"ל, דוקא שנכנסו לבקר אבל נכנסו להעיד כגון שזמנום לעדו' הוו להו עדות ואין עד נעשה דיין וגמר לה מדאמרינן במסכת מכות הכי אמרינן להו והכי אמרי' להו למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון אי למיחזי אתיתון מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש אי לאסהודי אתו עדותן בטלה דהוו להו עדים וק"ל הכי דהא רב נחמן פסק הילכתא הכי בגמ' התם ה"נ דלאסהודי אתו הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ואף על פי שאחרים העידו בפניו דכמאן דאסהיד בבי דינ' דמי דשוב אין עד נעשה דיין לעולם.
והא דתנן במס' ראש השנה (כ"ה ע"ב) ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד ושמעת מינה דעד הרואה כשר כשאחרים מעידין בפניו ואף ע"פ שהוא עד דהא אוקימנא בשראוהו בלילה לא קשי' דהתם לאו לאסהודי כוונו מתחלה וכיון דאיכא אחריני לאו עד הוא ודמי כמאן דאת' למיחזי ולאו לאסהודי דכל חד וחד לאו עדות גמור הוא דסבר חבראי מסהדי עלה, ואמר הרב שכך דעת הרב רבינו שלמה ז"ל זקנו.
וזהו שאמר הרב ז"ל דקיימ' לן כר' דאמר אמרינן להו אי למיחזי אתיתון אי לאסהודי אינו נכון, דהא לרב יהודה קאמר' ורב יהודה אמר התם הלכה כר' יוסי דאמר בדיני ממונות מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש אבל נראה שלא נחלקו ר' יוסי ור' אלא בנמצא עד אחד קרוב או פסול דר' יוסי סבר ודאי למיחזי אתא ולאו לאסהודי כיון דפסול הוא ור' סבר שיילינן להו אבל בעדים הראויין להעיד מכיון שבאו להעיד נעשו עדים דמדר' נשמע לדברי הכל.
ויש מי שחולק ואומר לעולם נכנסו ביום כשרין לדון על פי עצמן כלומר על מה ששמעו אע"פ שאין שם עדים אחרים שעד הרואה כשר לדון בדיני ממונות ואין זמונו לעדות פוסלו מתורת דינו וההיא דאמרינן במסכת מכות אי לאסהודי אתיתון בשהעידו קאמר והכי אמרי' להו לאסהודי אתיתון מתחלה להעיד בדבר לפני בית דין כוונתם מתחלה וכיון שהעידו פסול דהוה ליה כעד המעיד ופסול ופוסל לא שנא דיני ממונות ולא שנא דיני נפשות או דילמא למיחזי אתיתון ולא כוונתם מתחלה לשום עדות ולא נצטרפתם עם הכשרין כלל ואע"פ שהעידו וההיא דאמרי' בקמא (צ"ב) גבי סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דאמר ר' עקיבא כלם נעשין עדים ואין עד נעשה דיין ור' טרפון סבר מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין הא אוקימנא בשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום לר' טרפון כולן נעשין דיינין ור"ע פליג בדיני נפשות אבל בדיני ממונות כשר ומעשים בכל יום בקדושין וכתובות דמכנפי קרובי' ורחוקי' ולא פסלינן סהדותייהו דרחוקין ומקיימין עדות בשאר ואפשר לומר שכל זמן שלא באו לבית דין מסתמא הקרובין לא כוונו להעיד והתם מפני שבאו לבית דין הם צריכין לישאל אלא שאינו מנהג אלא לזמן שם שנים כשרים להיות עדים ולא השאר.
ורבינו נ"ר אמר דודאי אי איכא סהדי אחריני דמסהדי קמייהו הכי נמי דכשרין לדון כדין ראוהו בלילה, אלא הכא בשאין שם עדים אחרי' ולפיכך אמרו לבקר שאם נכנסו להעי' לא מצו למעבד דין אי לא אתו סהדי ומסהדי קמייהו דמכל מקום עד הרואה פסול כדין ראוהו בלילה והוא שהוצרך להעיד אבל אחרים מעידין בפניו והוא חותם דיין ולפי דבריו נמי צריך הוא לפרש הא דאמרינן התם לאסהודי אתיתון בשהעידו כבר שאם לא העידו למה פוסלין אחרים והלא אינן נעשין עדים עד שיעידו דהא תלמוד הן עצמן נעשין דיינין בעדות אחרים ובודאי שזו דעת נוטה שאין מחשבה פוסלתן לכשרין אלא בשכבר העידו והפסולין עמהם ומיהו בשנזמנו כשרים לעדות נראין הדברים כדברי רש"י ז"ל ורבינו שמואל תלמידו ז"ל דכיון דשוינהו לאינהו גופייהו עדים פסולין לעולם לדין ואפי' היו שם עדים אחרים ומה שאמר הרב ז"ל מכאן שאין צריך לומר אתם עדי תמיה לי פשיטא דאפי' בבריא נמי לא הוזכרו אתם עדי אלא במודה אבל בנותן אין צריך כלום.
רצו עושין דין. פירש הר"ר שמואל ז"ל דאע"ג דאין אדם מעיד בפניהם הא פרכינן בראש השנה (כ"ה ע"ב) לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ואינו מחוור לי, שלא אמרו שם כן אלא לעדות החדש דלא כתיבא ביה הגדה אלא כזה ראה וקדש, וכן פי' שם רש"י זקנו אבל בדיני ממונות ספיק' דגמרא היא דכתובות (כ"א ב') שקלי וטרי בה בדיינין המכירין חתימת ידי עדים אם צריכין להעיד בפניהם ובקמ' נמי איכא תרי לישני אלא הכא הגדת בעל דין איכא והרי היא כמאה עדים שאין ספק שהודאה בבית דין נמי הודאה היא ועושין בה דין וקנין בבית דין נמי קנין הוא דכיון שמוסר דבריו לבית דין ועושה מעשה בפניהם למסור להם דינו ודאי דנין בהם על פי עצמן דהגדת בעל דין מיקריא ולא חש בדבר אלא בשראו מעצמן או שמכירין.
עוד כתב הרב ז"ל (רשב"ם קיד ע"א ד"ה אפי') דאע"ג דבלילה הוו להו עדים ואין נעשין דיינין למחר לאו למימר' שאם העידו שנים בפני בית דין בלילה אין עדותן עדות אלא שאני הכא משום דחשבינן להו כעדים אבל קבלת עדות בלילה כשרה ודנין עליה ביום ולא מסתבר דאמרי' במסכת ראש השנה למה לי למיתנ' נחקרו העדים וכו'. ס"ד תיהוי חקירת עדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשיה בלילה מידי דהוה אדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה קמ"ל, ואימא הכי נמי וכו'. משמע מיהא דקבלת עדות התחלת דין הוא והכ' דקבלוה ביום גומרים בלילה אלא גבי עדות החדש דשויא קרא כדיני נפשות אפילו לגמר דין הילכך קבולי בלילה נמי אין מקבלין דתחלת דין הוא וכך מצאתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל שאין מקבלין עדות בלילה ואין מקיימין שטרות בלילה.
ומיהו אף בדין גמור אמרו בירושלמי (סנהדרין ג,ד) שאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין וכן כתבו מקצת מחברים, ולדבריהם גבי עדות נמי עדותן עדות ודברי ה"ר שמואל ז"ל אין מראין כן אלא בעדות עדותן כשר' לדעתו מה שאין כן בשאר דיני ממונות וגמרא דילן מוכח לי שאף בדיעבד נמי אין דינם דין דאמרינן בסנהדרין (י"ח א') אין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קדשו בלילה אינו מקודש וגמר לה מיהא מה משפט ביום אף קדוש החדש ביום ומינה דנו בלילה וכן קבלו עדות בלילה לא עשו ולא כלום ופשוט הוא. עוד יש לי ראיות ממה ששנינו חלצה בלילה חליצתה כשרה ור' אליעזר' פוסל ומפ' עלה בגמ' דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא אלמא תחלת דין בלילה אפילו דיעבד אינו דין וזה מפורש הילכך זהו עיקר הטעם לראוהו בלילה שאם באו לדון על אותה ראיה שהיא כקבלות עדות דלילה ופסולה הילכך צריכים עדות אחרת ביום.
אורעא כל הפרשה כולה להיות דין: כלומר נחלת כל שאר הנוחלין כנחלת הבן, מה הבן דכתיב ביום הנחילו את בניו אף כל שאר הנוחלין שבפרשה כיוצא בו, ופר"ש(י) ז"ל דתרווייהו קראי צריכי, ביום הנחילו איצטריך לתחלת דין דביום, וחוקת משפט איצטריך לריבוי כל שאר נחלות דלהוי דין, דהאי דוהיה ביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש את אביו לחוד ונסתמה הפרשה להיות דין וצריך שלשה ביום.
ואם תאמר ולמה איצטריך, דאי לשלשה, כבר למדנו שהדין בשלשה, ומאי שנא הא, ואי ביום כבר למדנו (סנהדרין לד, ב) מהיקש דינין לנגעים, וכתיב (ירמיהו כא, יב) בית דוד דינו לבקר משפט, ואף על גב דכתב ושפטו את העם בכל עת, הא אוקמוה התם בפרק אחד דיני ממונות לגמר דין. וכתב ר"ש ז"ל סלקא דעתא אמינא חלוק נחלתו כחלוקת השותפין ולא חשיב דין, קא משמע לן.
שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין: ואוקמא רב חסדא בשנכנסו ביום, שהוא כשר לדון, אבל בלילה כותבין ואין עושין דין, לפי שאינו זמן בית דין, דתחלת דין אינו בלילה, והוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין. וטעמא דאין עד נעשה דיין כדכתבינן לקמן.
וכתב ר"ש ז"ל, דאפילו ביום דוקא כשנכנסו לבקר ושכיב מרע מוסר דבריו בפניהם, אבל אם זמנום לעדים שוב אין עושין דין, ואפילו כשאחרים מעידין בפניהם, דמשעה שנעשו עדים שוב אין נעשין דיינין, דאין עד שבא להעיד נעשה דיין לעולם, בין העיד או כתב עדותו בשטר בין שלא העיד ולא כתב, דדמי לנכנסו בלילה דאין עושין דין. והביא ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמכות (ה, ב) דשלושה עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ר' יוסי אמר במה דברים אמורים בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר ורבי פליג ואמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו בהן אבל לא התרו בהן מה יעשו שני אחים ואחד שראו באחד שהרג את הנפש, ואמרו עלה בגמרא היכי אמרינן להו אמר רבא דאמרינן להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון, כלומר, כשבאתם לראות היה דעתכם לראות כדי להעיד או לראות בעלמא, ואם אמרו כדי להעיד נצטרפו נפסלו ונתבטלה עדותן והתם פסק רב נחמן כרבי.
והרב ז"ל בעצמו הקשה על דבריו מהא דתנן בראש השנה (כה, ב) ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד, ואוקימנא בשראוהו בלילה, אלמא אותו היחיד אינו נפסל לדין אף על פי שראה מתחלה בלילה והיה עד, אלא דן למחר כל שהעידו אחרים בפניו. ותירץ הוא ז"ל, דהתם בשלא נתכוונו מתחלה להעיד, אלא כשראוהו ממילא. וכן כתב גם משם רש"י ז"ל.
ואם תאמר אם כן לדברי הרב ז"ל גם אלו שנכנסו בלילה לבקר מפני מה נפסלו לעשות דין לעולם ואפילו כשאחרים מעידין בפניו. לא היא, דהכא אף על פי שהם לא נכנסו להעיד, כל שהשכיב מרע מצוה בפניהם בלילה שאין ראוי לדין, להעיד מסר להם דבריו, וכאילו אמר להם הוו עלי סהדי דמי, מה שאין כן בעד הרואה ממילא בעלמא, ובעד היודע מודה גם הרב ז"ל שאינו נפסל בכך לדין כל שמעידין אחרים בפניו בדיני ממונות.
אלא שאני תמה בדברי הרב ז"ל, דבסוף דבריו כתב דנכנסו בלילה אין עושין דין על פי עצמם אלא אם יעידו בניהם אחריהם, ונמצא שהרב ז"ל מודה שאינו עד ליפסל לדין אלא אם כן הזמינוהו בפירוש לעדות, ואף על פי שמי שעושה מעשה בפניו נראה כמתכוין לעשותו עד, כשכיב מרע זו שמוסר דבריו בפניו בודאי להעיד ולא לדון, או כמשתכוין תחלה להעיד, ואם כן מי שנכנס בלילה פעמים נעשה דיין, כשמעידין בפניו אחרים, ופעמים אינו נעשה דיין, ושיילינן ליה לאסהודי אתית או למחזי אתית.
ומכל מקום מה שהביא הרב ז"ל ראיה כאן מדרבי ומדפסק רב כנחמן שם במכות כמותו יש תמהין עליו, דהכא למאן קאמר כרב יהודה, ורב יהודה לית ליה כרבי אלא כרבי יוסי דאמר בממונות תתקיים עדות בשאר, ואי אפשר לומר שהרב לא אמר אלאל לפסק הלכה לדידן דקיימא לן כרב נחמן, שהרי הוא ז"ל לא דקדק כאן אלא מדקאמר רב יהודה שנכנסו לבקר את החולה ואמר דרב יהודה בדוקא נקט שנכנסו לבקר. אבל בנמוקי הרמב"ן ז"ל תירץ, דנראה לדעת הרב ז"ל שלא נחלקו ר' יוסי ורבי בדיני ממונות אלא בנמצא עד אחד קרוב או פסול, דרבי יוסי סבר ודאי למיחזי אתא ולא לאסהודי אתא כיון דפסול הוא, ורבי סבר שיילינן להו, אבל בעדים הראויים להעיד נעשו עדידם דמרבי נשמע לכולי עלמא.
ויש מפרשים, דמה שאמרו בלילה כותבין ואין עושין דין, דוקא בעדות עצמן, אבל כשאחרים מעידין לפניהם אף הן עושין דין, והוא הדין למי שנזדמן לעדות כל שלא העיד, דעד הרואה הרי הוא כעדים שראו את החדש בלילה, וכל שכן כשלא הזמינוהו להעיד, ואף על פי שנתכוון הוא להעיד, שאין המחשבה פוסלת, ומעשים בכל יום בקדושין ובכתובות שמקדשין בפני קרובים ורחוקים שנאספין שם, ואין פוסלין את הרחוקים מחמת הקרובים, ומקיימין את העדות ברחוקים.
ומה שאמרו שם דשיילי להו אי למחזי אתיתון או לאסהודי, דוקא בשהעידו קאמר, דלאחר שהעידו שיילינן להו אי לאסהודי נתכוון מתחלה לעדות, דכיון שנתכוונו מתחלה והעידו עכשיו בבית דין נצטרפו ופסלו ואפילו בדיני ממונות, אבל אם מתחלה לא נתכוונו להעיד, הרי לא נצטרפו עם הכשרים כלל ואף על פי שהעידו, ונמצא שאינן פוסלין אפילו כשהעידו עכשיו לפי שלא נצטרפו מתחלה, וכל שכן כשנתכוונו מתחלה להעיד ולא העידו עכשיו שאין מחשבתן בלא צירוף מעשה פוסלת.
רצו עושין דין: פירש ר"ש ז"ל, דאף על גב דאין מעידין אחרים בפניהם כלום, הא פרכינן בראש השנה (כה, ב) לא תהא שמיעה גדולה מראיה. והרמב"ן ז"ל תפש עליו ב כך שלא אמרו שם בפרק ראוהו בית דין לא תהא שמיעא גדולה מראיה אלא בקדוש החדש, דלא כתיבא ביה כהגדה אלא כזה ראה וקדש, וכן פירש שם רש"י ז"ל, אבל בדיני ממונות ספיקא דגמרא הוא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כא, ב) שקיל וטרי בה בדיינין המכירין חתימות ידי עדים אם צריכים להעיד בפניהם, ובפרק החובל (ב"ק צ, ב) נמי איכא תרי לישני. אלא טעמא הכא משום דהגדת בעל דין איכא והרי היא כמאה עדים, דהודאת בעל דין כמאה עדים דהודאת בעל דין בפני בית דין אין לך העדאה גדולה מזו, ועושין עליה דין. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק ראוהו בית דין. גם כתבתי שם שנראין עקר דברי ר"ש ז"ל, דבכולהו אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכן משמע מסוגיא דבבא קמא.
עוד כתב ר"ש ז"ל, כשנכנסו בלילה עדות שהועד בפנים מפי החולה בלילה לאו עדות בפני בית דין הוא, דבההיא שעתא אינן יכולין להיות דיינין, ומיהוא העדים שהעידו בפני בית דין בלילה עדות גמורה יכולין לדון עליה למחר ביום. ואינו מחוור, דקבלת עדות כתחלת דין הוא ותחלת דין אינו בלילה. ותדע מדאמרינן בריש פרק ראוהו בית דין כיון דתנא ראוהו בבית דין נחקרו העדים למה לי, הכי קאמר אי נמי נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר וכו', ואיצטריך סלקא דעתא אמינא תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשו בלילה מידי דהוי אדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה, קא משמע לן, ואימא הכי נמי, אמר קרא כי חק לישראל הוא וכו', אלמא קבלת עדות כתחלת דין, הילכך אין מקבלין בלילה ואפילו עברו וקבלו אינו מקובל ואין דנין על פי אותה קבלה כתחלת דין.
והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו קיום שטרות אין עושין בלילה. ומיהו בירושלמי (סנהדרין פ"ד, ה"ה) אמרו שאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין, וכתב הרמב"ן ז"ל דאינו דומה כן לפום גמרין, מדאמרינן פרק קמא דסנהדרין (יא, ב) אין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש, וגמר לה מהא מה משפט מיום אף קדוש החדש ביום, ומינה לדנו בלילה או שקבלו עדות בלילה לא עשו ולא כלום. ועוד שנינו ביבמות (קד, א) חל(י)צה בלילה [חליצתה] כשרה ור' אל(י)עזר פוסל, ומפרש עלה בגמרא דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא, ומינה דקבלת עדות דלילה שהיא כתחלת דין פסולה.
עוד כתב ר"ש ז"ל, דמהא דרב יהודה דאמר רצו כותבין רצו עושין דין, שמעינן דאינו צריך לומר אתם עדים, דאילו אמר אתם עדים אין עושין דין, והילכך בשלא אמר אתם עדים היא ואפילו הכי רצו כותבין. ודברים פשוטים הן דאינו צריך לאתם עדים ואפילו בבריא אלא בהודאות בלבד, וכדי שלא יאמר לו משטה אני בך.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ו) שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין כו' כתב רבינו שמואל זצוק"ל נראו בעיני דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו יעידו רצו יהיו דיינין אבל אם נכנסו כדי להעיד שהזמינום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד הרי הן עדים לקמן הואיל ומתחילה לא היו ראוין לדון דלילה לאו זמן תחלת דין הוא. וכ"ש הכא דאם באו לשם עדות אין עד נעשה דיין וראי' לדבר בפ"ק דמכות דחשוב להו ר' יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהם את המעשה והן פסולין לעדות וחשיב לה עדות שנמצא אחד מהן קרוב או פסול ותיבטל עדות כולן ור' פליג עלי' ואמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש ואמרי' בגמרא ור' מודה נמי דהוה להו עדים בראיי' בעלמא אם באו לראות כדי להעיד ואמר רבא הכי אמרי' למיחזי אתיתו או לאסהידו אתיתו כלומר כשבאתם לראות את המעשה לאיזה דעת באתם הלראות או להעיד אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין כו' ואמר ר"נ התם הלכה כר' וקי"ל רב נחמן בדיני נמצינו למדין שהבא לראות מעשה כדי להעיד חשבי' לי' עד ואפילו לפסול כל חביריו לבטל עדותן אם הוא פסול וכל שכן היכי דזמנוהו לבא לראות צוואת שכיב מרע כדי להעיד דשוב אינו עושה דין. והא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד התם הוא שלא הלכו מתחלה כדי לראותו על מנת להעיד א"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו. וכאשר פי' רבינו שמואל ההוא דמכות למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו ראיית המעשה כך ראיתי שפירשו אותו רוב המפורשים ופתרון הזה נרא' בעיני קשה מאוד כחומץ לשינים וכעשן לעינים לפיכך אני רוצה להבי' כל המשניות השניות באותו הפרק על ענין העדות ומה שכתבו בגמרא עליהם ולבאר' היטב ולסלק מהם כל גימגום כפי יכולתי. הכי תנין התם על פי שנים עדים או ע"פ שלשה עדים אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתו' שלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזימו את השלשה ומנין אפילו מאה ת"ל עדים ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגין עד שיהו שנים זוממין אף השלשה אינן נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין ומנין אפילו מאה ת"ל עדים אמרי' בגמרא אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור א"ל רב אחא מדיפתא לרבינא מיכדי תכ"ד היכי דמי כדי שאילת תלמוד לרב מאה טובא הוו א"ל כ"א ואחד בתכ"ד של חבירו פי' אימת קאמרי' דאפילו אם הן מאה אינן נהרגין עד שיהו כולן זוממין דווקא אם העידו כ"א וא' בת"כ דיבורו של חבירו אבל אם הפסיקו בעדותן כ"א וא' יותר מכדי דיבור אינן נעשין כולן אגודה אחת לומר שאינן נהרגין עד שיוזמו כולן אלא כל אותן שהן ניזומין הן נהרגין ואותן שאינן ניזומין הן עומדין בכשרותן ועדותן קיימת והוא נהרג על פיהן כיון שלא נצטרפו להעיד בתכ"ד אע"פ שראו כולן המעש' ביחד ובאו לב"ד ביחד אינן מצטרפין להיות כולן בבת אחת עד שיעידו כולן בתכ"ד כל אחד בתוך כ"ד של חבירו אבל אם הפסיקו בעדותן הרי הן כשני כתי עדים שאם הוזמה הכת האחת והכת השניי' לא הוזמה הכת הראשונ' נהרגת וגומרי' את הדין ע"פ הכת השניי' והורגין אותו על פיהם וכדאמרי' לקמן הוא והן נהרגין והשניי' פטורה ונראה לי דהאי דאמר רבא והוא שהעידו כולן בתכ"ד דוקא כשלא התרו בהם הדייני' לומר להם למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו כדבעי' למימר לקמן אבל אם כשבאו להעיד שאלו אותם ואמרו להם כולם כי להעיד באנו כבר נעשו אגודה אחת בין לענין הזמה דבעינן שיזימו בין לענין שאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ובלבד שיראו כולם כאחת כדבעינן למימר לקמן וזה שהצריך רבא להעיד בתכ"ד כגון שבאו והעידו מעליהן בלי שום התראת הדיינים א"נ לר' יוסי דלא איירי בהתראה ודוקא בשאר העדים בעינן שיעידו בתכ"ד כדי לצרפם עם השני' הראשוני' אבל השנים הראשונים אע"פ שהפסיקו בין זה לזה אין בכך כלום דלא מבעיא לר' נתן דאמר בפ' דיני ממונות בתרא שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו אלא אפילו לת"ק דאמר אין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחת לא אמר אלא לאפוקי מדר' נתן דאמר אחד היום ואחר למחר ולא שיעידו בתכ"ד:
ר' עקיבא אומר לא בא השלישי אלא להחזיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו כו'. ראיתי מפרשים דר"ע לית לי' דר' שמעון וה"ק לא בא השלישי להקל שנאמר שעד שלא [הוזם] גם הוא אין השנים שהוזמו נהרגין אלא אע"פ שלא הוזמו כי אם השנים נהרגין הן ולא בא הכתוב אלא להחמיר על השלישי לעשות דינו כיוצא באלו אם הוזם גם הוא. ואע"פ שבלא לו היתה העדות מתקיימת מפני שניטפל לעוברי עבירה. ואינו נר' לי דמילתא דר' שמעון אליבא דכ"ע אתי וליכא מאן דפליג עלי' והאי דקתני לה בשם ר' שמעון לאו למימר דרבנן פליגי עלי' אלא לומר לך דהאי מילתא ר' שמעון קאמר לה אבל מיהו ליכא מאן דפליג עלי':
ור' עקיבא לא אתא אלא למידרש ההוא דרשא דעשה הכתוב הניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה וקל וחומר למצוה ולאו לאפלוגי על רבי שמעון:
מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים פי' האי נמי אליבא דכ"ע היא וליכא מאן דפליג עלה שאם העידו עשרה עדים בדבר ונמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ואמרי' בגמ' אמר ליה רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל כשהרגו מאחוריו נרבע יציל כשרבעו מאחוריו הורג ורובע יציל אישתוק כי אתא לקמיה דרבא א"ל יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר פי' רבי יהודא בי"ר נתן זצוק"ל הרוג יציל את הנידון שהרי ראה את המעשה וקרו' הוא אצל עצמו ותיבטל עדותן וינצל הנידון והעדים. הורג או רובע יציל את עצמו ואת העדים שקרוב הוא וראה את המעשה וזה הפתרון אינו נראה לי כלל שבראיי' בלבד שראו כאחת יפסול הקרוב או הפסול את השאר אלא א"כ העידו ביחד בב"ד אבל בראיי' בלבד לא שא"כ אין לדבר סוף ורבי' שלמה ספרדי פי' משם רבי' חננאל ורבי' גרשון זצוק"ל דהאי דמקש' הרוג יציל כגון שבא הוא עם העדים בעודו מוכר ואמר כי פלוני הכני וכיון שהי' בעת הראיי' ובעת הגדת העדות יציל וכן נמי הורג ורובע יודו בהדי העדים יודה ההורג שהוא הרגו ויודה הרובע שהוא רבעו ודמי כמי שהעידו עם העדים שאי אפשר לומר שלא ראו הילכך אם יודו ינצלו ותיבטל העדות כולה שהרי נכללו עמהם קרובים וזה הפתרון נ"ל נכון דלא חשבינן להו כאגודה אחת לפסול האחד את כולן אלא כשהעידו כולן לב"ד ולא בראיי' בלבד אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונו' תתקיים העדות בשאר ר' אומר אחד דיני ממונות וא' דיני נפשות בזמן שהותרו בהן אבל בזמן שלא הותרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש ואמרי' בגמ' היכי אמרי' להו אמר רבא הכי אמרי' להו למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתינן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג הא הנפש ופירש רב יהודא בי"ר נתן זצוק"ל. בזמן שהותרו בהן שאותן הקרובים נשתדלו באותה העדות והתרו באותן עוברי עבירה שלא יעברו כן יתחייבו מיתה דמהשתא בטלה עדות כל האחרים מאחר שנתעסקו אלו להיות עדים אבל אם לא התרו הקרובים בהם אלא היו רואין עם האחרים לא בטלה העדות דמה יעשו שני אחין או אב ובן שראו באחד שהרג את הנפש וכי מפני שהן אחים יברחו להם ור' יוסי סבירא לי' דאפילו לא אתי אלא למחזי בטלה העדות דעדות קרובים היא דמשעת ראיי' קפדינן אקרובים מדקאמר ר' מה יעשו שני אחין שראו היכי אמרי' להו לקרובים לידע אם ראו לשם עדות ואם לאו. למיחזי אתיתו כשראיתם המעשה למה הלכתם לראותו הלכתם כדי להיות עדים או משום ראיית תימא בעלמא כדרך בני אדם שרצון לראות מלחמה. וכזה הפתרון פי' גם ר' שלמה הספרדי זצוק"ל משם הרבה מפרשים. וכתב ויש מי שפירש בו בזמן ההגדה אומר להם לראות באתם או להגיד העדות באתם ויש על הפירוש הזה פירכא ולא חפצנו להאריך. אמנם הדבר שקיבלנו מרבותינו הוא שפירשנו. והפתרון הזה נראה לי מר כלענה ואין הלב מקבלו ולא הדעת סובלתו. שבראיי' בלבד שראו ביחד יפסול הקרוב אותם. ואע"פ שנתכוין להעיד אם עדיין לא העיד וגם יש לפתרון זה כמה קשיות חדא דהא ר' אמר א' דיני ממונות וא' דיני נפשות בזמן שהתרו בהן. ואי בהתראת הקרובים מיירי שיתרו בעוברי עבירה התינח בדיני נפשות שצריכין התראה אבל דיני ממונות מה התראה הן צריכין אם ראו שהלוה ראובן לשמעון מנה מה התראה צריכין לעשות לו. ועוד הי' לו לומר בזמן שהתרו בו אמאי אמר בהן. וגם התרה הי' לו לומר ולא התרו שהרי בקרוב א' מיירי כדתנן נמצא א' מהן קרוב ועוד מאי האי דאמרינן בגמרא היכי אמרי' להו. ומי אמר שצריכין ב"ד לומר להם שום דבר עד ששואל היכי אמרי' להו ועוד מה לנו לשאול אותם למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו אין לנו לחקור אלא אם התרו בו הקרובים ואם לאו. ועוד מאי האי דאמר למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו כיון דעל ראיית המעשה קאי הו"ל למימר למיחזי אזליתו אי לאסהודי אזליתו ועוד ראי' גדולה שבראיי' בלבד אין הפסול פוסל את הכשר ואע"פ שמתכוין לראות כדי להעיד דתנן בפ"ק דראש השנה אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפין זה עם זה אלא שאם יפסל אחד מהן יצטרף השני עם אחר אלמא אע"פ שראו ביחד כדי להעיד אין זה פוסל את זה מכל הני נראה לי לומר שאין הפסול פוסל את הכשרין בראיי' בלבד ואע"פ שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד. ואותו הפתרון שדחה רבי' שלמה ספרדי הוא העיקר וכך היא פתרון כל השיטה ר' יוסי הי' מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות דדוקא בדיני נפשות אמרי' דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אבל בדיני ממונות לא. ור' פליג עלי' דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה בזמן שכשבאו ביחד להעיד בב"ד התרו בהן ב"ד באותן העדים ומה היא התראה כדאמרי' בגמרא היכי אמרי' להו למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו שקודם שיעידו שואלין אותן ומתחיל בהם שיגידו להם האמת למה באו אם באו להעיד או אם באו לראות היאך יגמור דינו של זה וכל מי שיאמר להעיד באנו אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה וכל מי שיאמר כי אני לא באתי להעיד שתתקיים העדות על פי מפני שאני קרוב אלא באתי לראות היאך יגמור דינו של זה. אע"פ שגם הוא הי' בראיית המעשה עמהם ומספר המעשה לב"ד עמהם כיון שהוא אומר כי לא באתי להעיד שתסמכו על פי אלא לראות באתי איני פוסל אותן אבל אם לא התרו בהן אלא באו כולם והגידו לב"ד והקרוב עמהם אינה בטלה שכך דרך העולם כל הרואים את המעשה באים לב"ד. בין רחוקים בין קרובים ומגידים הדבר שראו אבל לא על דעת זו שיסמכו ב"ד בעדותם כי הם יודעים כי הם קרובים אלא באים כדי לראות מה יהא בסופו ומגידים מה שראו לב"ד כדי לאמת דברי העדים הראוים להעיד. וזה הוא מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש שאם באו והגידו לב"ד מה שראו בעבור זה תיבטל עדות הכשרים אם לא נתכוונו להעיד ולהיגמר הדין על פיהם. אין זה דין שלא תיבטל עד שיתכוונו להעיד וכל מה שכתבתי במהדורא בתרא דמכות על כל זו השטה הכל הבל. וכך מצאתי כתוב בהלכות הגאונים וכן אמר ר' צמח גאון הלכה כרב נחמן דאמר הלכה כר' הילכך היכא דאתי לב"ד אמרי' להו לאסהידו אתיתו אי למיחזי אי אמרי למיחזי אתינן ולא לאסהודי לא מיפסלי הנך כשרין ומה דמסהדין שפיר מסהדין:
היו שנים רואין אותו מחלון זו ושנים רואין אותו מחלון זו ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי הן שתי עדיות לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשני' פטורה. פי' אימת קאמרי' שאם העידו כולן ביחד שהן עדות אחת בין לגבי נמצא א' מהן קרוב או פסול שתהא כל העדות בטלה ובין לגבי זוממין שאינן נהרגין עד שיוזמו כולן דוקא אם היתה ראייתן כאחת שראו זא"ז. ואז הושוו כולן להיות ככת אחת אבל אם שנים היו רואין מחלון זה היאך הי' הורגו ושנים מחלון זה. והמתרה הי' עומד באמצע ומתרה בו נמצא כל השנים ושנים יכולין להעיד שהרגו על פ' התראה ויגמור הדין על פיהם ויהרג והרי הן עכשיו שתי כתות כיון שלא ראו אלו את אלו. ואם העידו שתי הכיתות עליו אע"פ שהעידו ביחד לא מצטרפי להיות ככת אחת שאם הוזמה הכת האחת ובטלה עדותה לא בטלה הכת השניי' אלא נהרג על ידן. וגם הכת שהוזמה נהרגת ולא אמרי' שלא תיהרג עד שיוזמו כולן אבל אם היו מקצתן רואין אלו את אלו. אע"פ שאין כולן רואין אלו את אלו נתחברו כולן להיות ככת אחת שאם ילכו להעיד כולן ביחד והוזמו מקצתן בטלו כולן ואינו נהרג על פי השאר וגם המוזמין אינן נהרגין עד שיוזמו כולן ודוקא אם העידו כולן בבת אחת כל אחד בתוך כדי דיבורו של חבירו או שהתרו בהן ואמרו כולן לאסהודי אתינן כדאמרן אבל אם באו לב"ד בזו אחר זו כל כת עומדת לעצמה. ואם נמצאת אחת מהן זוממת הן נהרגין והוא נהרג על פי הכת השניי' שאע"פ שהיתה ראייתן כאחת בעינן נמי שתהא הגדתן כאחת כדפרישית וכל זה היא אליבא דכ"ע וליכא מאן דפליג ואחרי שביארתי דין צירוף העדים היאך נעשין עדות אחת אני רוצה לבאר דין אין עד נעשה דיין אנה ראוי' לה' אמר ומה הוא טעם הדבר למה אין עד נעשה דיין. מה שכתב רבי' שמואל דעד שהוזמן להעיד שוב אינו ראוי להיות דיין דאין עד נעשה דיין ואוקי ההיא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד כו' התם הוא שלא הלכו מתחלה כדי לראותו על מנת להעיד דא"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין. דאין עד נעשה דיין אבל כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראהו אינו נראה לי אלא אע"פ שראה כדי להעיד וגם הוזמן בפירוש והוקבע להיות עד אם יש אחרים בלא לו שיעידו לפניו יכול להיות דיין כיון שאינו בצירוף הדיינין ובצירוף העדים שהרי יש שני עדים בלא לו. והילכך יכול להצטרף בצירוף הדיינין כאשר אני עתיד לבאר. וגם מה שכתב רבי' יצחק זצוק"ל בתוספותיו דשלשה שהוזמנו להעיד ביום כיון שהיא שעה הראוי' לדון יכולין לדון היום ומחר על פי אותה הראייה שראו הן בעצמן דאמרי' בהו לא תהא שמיעה גדולה מראיי' והאי דקי"ל אין עד נעשה דיין כשראה ביום היינו אם העיד כבר בב"ד אי נמי חתם על השטר לשם עדות כו' כל זה אינו נראה לי שאע"פ שראו את העדים ביום. כיון דלשם עדות הוזמנו אינן יכולין לדון על פי ראיית עצמן. ונמצא הן עדים והן דיינים ואנן בעי' שיוגמר הדין ע"פ שני עדים ושלשה דיינים כאשר אני עתיד לבאר. ומה שחילק ואמר שאם כבר הגיד עדותו שוב אינו נעשה דיין. וגם מה שכתבתי בפ' החובל במהדורא בתרא. וחילקתי בין עד שראה ועדיין לא הגיד ובין עד שהגיד שזה נעשה דיין וזה אינו נעשה דיין אינו נראה לי שבין הגיד בין לא הגיד תורה אחת להם. אם הוא רוצה להצטרף עם הדיינים ועם העדים אין עד נעשה דיין שיהא הוא עד והוא דיין. ואע"פ שלא הגיד עדותו ואם יש שנים עדים בלא לו. אע"פ שכבר הגיד עדותו יכול להצטרף עם הדיינים כיון שיש שנים עדים אחרים בלא לו. והדין עמד בשני עדים ושלשה דיינים וטעם דאין עד נעשה דיין לא מפני שמיפסל גופו כיון שראה או כיון שהגיד דאדרבה זה שראה העדות הוא יודע לרדת לעומקו של דין יותר מן האחרים ולא פסיל גופייהו אלא ר"ע ודוקא בדיני נפשו' משום דכתיב והצילו העדה דבעינן דיינין הראוים להפוך בזכותו אבל בשאר עדיות לא. א"כ טעם הדבר כדפירש רבי' שמואל משום דכתיב ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפני ד' והאי שני אנשים בעדים קא מיירי כדדרשינן בסנהדרין אשר להם הריב אלו בעלי דינין שני האנשים אלו העדים לפני ד' הם הדיינים נמצינו למדין מיכן שצריך להיגמר הדין ע"פ שני עדים ושלשה דיינין. וההיא דראש השנה דאמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראיי' זה נאמר כשהדיינים בעצמן ראו הלבנה ביום שהן ראויין להיות דיינין שמקדישין על פי ראייתן ואינם צריכים עדים שם כיון שהדיינים ראו אותה דהשתא ע"פ שמיעה מקדשין ע"פ ראיי' לא כ"ש יותר היא חשובה ראייתן משמיעתן ויותר הם ברורים בדבר בראיית עצמן בשמיעה ששמעו מפי העדים שהרי כל ב"ד שמודה הנתבע בפניהם (אין) גומרין הדין ע"פ אותה ההודאה או אם רואין שזה חוטף מזה בפניהם. (אין) גומרין הדין ע"פ אותה הראיי' ואינן צריכין לעדים אחרים שיעידו להם וה"ה נמי בקידו' החוד' מקדשין ע"פ ראיית' ואינן צריכין לשו' עדו' אחרת אבל אם ראו בלילה כיון שאינן ראויין לדון אותה שעה נמצא שהן עדים ואינן יכולין לקד' ע"פ ראייתן אאין העד כשר להיות דיין שיהי' הוא עד והוא דיין אלא צריכין דיינים אחרים לקדש ע"פ עדותן. וכן נמי עדי' שהוקבעו להעיד אינן יכולין לגמו' הדין הם בעצמ' ע"פ ראיית' ואע"פ שמקבלין אותן עכשיו דיינין עליהם מפני שאע"פ שביו' ראו עדי' הם ואין עד רשאי להיו' דיין. אלא צריכים דיינים אחרים לגמור הדין ע"פ עדותם ואע"פ שלא הגידו עדותן אינן יכולין לדון ע"פ ראייתן כיון שאין שם עדים אחרים. דבעי' שיוגמר הדין ע"י חמשה. היכא דהן עדים שנים עדים ושלשה דיינים. ולא שיהי' א' מן העדים דיין. אבל ודאי אם היו העדים רבים אע"פ שהלכו קצתם והגידו עדותן לפני ב"ד ולא הספיקו אותו ב"ד לגמור הדין עד שהלכו להם או מת אחד מהם. ורוצים בעלי הדין לצרף אחד מן אותם העדים שכבר הגידו עדותן עמה' או שניהן כיון שיש עדי' אחרי' שמעידים לפניהם שלא יפסקו הדין על פי עדותם אלא ע"פ עדים אחרים מצטרפין הן שהרי יש כאן שני עדים ושלשה דיינים. ואע"פ שכבר העידו לא נפסל גופן בכך שלא הקפידה תורה אלא שלא יהי' הוא עד והוא דיין ואע"פ שלא הגיד. אבל אם יש עדים אחרים בלא לו אע"פ שהגיד יכול הוא לחזור ולהיות דיין. זאת היא הסברא שנראית בעיני עיקר ואין לזוז ממנה ואי ס"ד כל זמן שהן יושבין ניחוש דילמא הדר בי'. מיכן מפרש רבי' שמואל זצוק"ל. דאמאי דאמרי' (מכי) [גבי] שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין דין דוקא במתנת ש"מ דהדרא אינן עושין דין. ואינו נראה לי כלל דאי במתנת ש"מ מיירי היינו מתנת בריא. ואמאי נקט שיכנסו לבקר את החולה. ותו דכל האי אם רצו עושין דין לא ילפי' אלא דאורעה כל הפרשה להיות דין ופרשות נחלות בש"מ מיירי ולא בבריא. מש"ה נראה לי לפרש דאע"ג דש"מ אם עמד מתנתו בטלה מ"מ מחליו יחזור לו. ולא אמרי' לא נעשה דבריו כ"א לאחר מיתה כי השכיב מרע רוצה שיתקיימו דבריו בחייו. ואע"פ שיכול לחזור במתנתו כל כמה דלא הדר בי' בפירוש אנן עבדי' כפי צוואתו ויהבי' לי' ואי הדר ביה ש"מ ליהדר והאי דאמרינן הכא ניחוש דילמא הדר ביה לאו למימרא דאם עמדו תו לא מצי למיהדר בי' דש"מ לעולם חוזר. אלא ה"פ כיון דאמרת דקנין חוזר כל זמן שהן יושבין אלמא לא נגמר הקנין ואינו קונה אלא כשיעמודו דכ"ז שהן יושבין הוא נושא ונותן בדעתו אם רוצה שיוגמר ולפיכך כ"ז שהן יושבין אינו נגמר אי הכי צווחת ש"מ נמי נימא כל זמן שהן יושבין לא נגמרה מחשבתו עדיין ואע"פ שכבר צוה ע"ד כן צוה אם תיגמר מחשבתו ולא תיגמר מחשבתו אא"כ עמדו דלא אלימ' צוואת ש"מ מקנין דבריא. וכי היכי דקנין דבריא לא נגמר אא"כ עמדו הה"נ צוואת ש"מ לא תיגמר אא"כ עמדו והיאך הן עושין דין מיד ונותנין המטלטל לאותו פלו' שציוה מיד ומשני דלא עבדי' דינא אלא דקמו והדר יתיבו שכבר גמר מחשבתו ונתקיימה צוואתו והילכך יהיב' ההוא מטלטל שצוה לאותו פלוני. אבל מיהו אע"ג דיהבי' לי' אם רוצה לחזור בו יכול לחזור בו כדין שכיב מרע. ומהדר לי' אבל מיהו כל כמה דלא חזינן בפירוש דהדר בי' אנן עבדי' כפי צוואתו ולא חיישי'. דילמא ליהדר בין שכך היא רצונו של שכיב מרע שנקיי' דבריו מיד:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
לו. הרי אמרו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין תנא בני אחיות ולא בנות אחיות למאי הלכתא אמר רב ששת לקדם. כלומר לקדם את הבנים לבנות אפילו בירושת אחות אמם. מיהא שמעינן דזכרים קודמים לנקבות בזמן שכולן באין מכח אחד.
תאני רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב וירש אותה מקיש ירושה שנייה של אחים ואחי האם, דכתיב ואם אין אחים לאביו, לירושה ראשונה האמורה בזרעו של מת, דכתיב איש כי ימות ובן אין לו ונתתם את נחלתו לבתו, והיינו דכתיב אותה, דהוה ליה למכתב וירשה, אותה (לימא) [למה] לי, לומר לך אותה ירושה שאמרתי לך בזרעו של מת שהיא ראשונה, היא עצמה אמרתי לך בירושת זרע אבי המת שהיא ירושה שנייה, כדין זה כך דין זה, מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שנייה בן קודם לבת. ש"מ דכל מקום שהבן והבת באין מכח אחד בן קודם לבת. ואם נפשך לומר דהאי וירש אותה כולה אפנויי מפני, דהוה ליה למכתב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו ותו לא, כדכתיב גבי שאר יורשין, ונתתם את נחלתו לאחי אביו, וירש אותה (לימא) [למה] לי, אלא האי וירש אותה כללא הוא, ואכולהו ירושות קאי למכללינהו כחדא ירושה, כי היכי דאקושינהו להדדי. ולא שנא הכי ולא שנא הכי, מאן דאית ליה האי היקשא לא מפיק ליה להאי וירש אותה בירושת הבעל כלל אלא נפקא ליה ירושת הבעל מקראי אחריני דלא תסוב נחלה:
לז. תאני רבה בר רב הונא קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה דתניא והיתה לבני ישראל לחקת משפט הורעה כל הפרשה כולה להיות דין. למאי נפקא מינה לכדרב יהודה דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין. כלומר שלשה שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם, רצו נעשין עדים וכותבין צואתו, והדין נפסק על פי אחרים, דאין עד נעשה דיין. רצו עושין דין מיד, ומחזיקין כל אחד מהן בחלקו, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדאמרי' בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כה,ב). שנים כותבין ואין עושין דין, דאפילו לאצטרופי בהדי שלישי נמי לא חזו, דכיון דמעיקרא תרי הוו ולא חזו לדינא הוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין.
ודוקא במתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, אבל במצוה מחמת מיתה, אי נמי בסתם הכותב כל נכסיו, כיון דיכול לחזור במתנתו אין כותבין ולא עושין דין אלא לאחר מיתתו, חוששין שמא יחזור בו. ואפילו במתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קניין נמי, דוקא דסליקו מעניינא לעניינא, אבל [כל] כמה דלא סליקו מענינא לענינא אכתי יכול למהדר ביה, וכל כמה דיכיל למהדר ביה אין כותבין ולא עושין דין, דהכי מוקים לה להא דרב יהודה בגמרא לקמן.
וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה. פירוש ירושה ראשונה היא ירושת הבן לאביו והבת לאביה שהם זרעו של מת וירושה שניה היא ירושת אחין ואחי האב שאינן זרעו של מת אלא זרע אבי המת וזרע אבי אבי המת. מה ירושת המת ראשונה שהיא ירושת זרע המת למת בן קודם לבת אף ירושה שניה שהיא ירושת זרע אבי המת למת במקום שאין זרע למת אי נמי זרע אבי המת למת במקום שאין זרע לאבי המת בן קודם לבת. וענין דרשא זו שאמרנו מדכתב רחמנא אותה כלומר אותה ירושה שאמרתי לך בזרעו של מת שהיא ירושה ראשונה היא עצמה אמרתי לך בירושה זרע אבי המת למת שהיא ירושה שניה כדין זה כך דין זה מה דין זה בן קודם לבת אף דין זה בן קודם לבת. ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא דונתתם את נחלתו לשארו וירש אותה לבעל שיורש את אשתו הא קיימא לן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכיון דפשטיה דקרא בירושת קרובים היא שהיא ירושה שניה להכי קא דריש וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה. אי נמי כיון דאתירוציה דרבא קסמכינן דקא מתרץ ליה להאי קרא הכי ונתתם את נחלת שארו לו ממילא שמעת דוירש אותה אירושת קרובים שבקינן לה כפשטיה. אי נמי איכא למימר דהאי תנא דרב שמואל כרבי ישמעאל סבירא ליה דמפיק ליה לירושת הבעל מולא תסוב נחלה דשביק ליה להאי קרא כפשטיה בירושת קרובים. כן כתב הרא"ם ז"ל.
אורעה כל הפרשה כולה להיות דין. פירש רשב"ם ז"ל לענין שצריך שלשה בחלוקת הנחלה כמו בדין. וקשה לפירוש זה מה צריך לכדרב יהודה מה ענין זה לדרב יהודה ככתוב בתוספות ועוד אם שוין ואין חלוק ממון ביניהם למה צריכים שלשה ואם יש חלוק ממון ביניהם פשיטא מאי שנא משאר דיני ממונות. אלא מפרש ר"י אורעה כל הפרשה כולה לענין שעל כרחם של בנים כו' ולא איירי במחלק נכסיו לבניו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו דזה אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא יכולים הבנים לומר אין אנו רוצים לקיים דבריו אלא בקנין גמור מיירי שנתן מתנה גמורה מתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי נחלה לפי שהיא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולרבי יוחנן בן ברוקא אתי שפיר אפילו בלא קנין ואפילו באמירה בעלמא כדאמרינן לקמן אם אמר בלשון ירושה כו' ולקמן פסיקא הלכתא כותיה והאי שינוייא עיקר דבשינוייא קמא דלא מקרי נחלה נהי דתלאו במיתה מכל מקום המתנה חלה משעת הקנין ומה שתלה במיתה הוי כמו תנאי בעלמא. ועוד דקאמר בהאי קרא לא יוכל לבכר את בן האהובה ובלשון מתנה יכול להשוות הבכור לפשוט. תוספי הרא"ש ז"ל.
וכדרב יהודה דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו כו'. פירוש דברי שכיב מרע שמנחיל את בניו קרויים חוקת משפט ללמדך שהעומדין שם בית דין הן אם רצו לעשות דין וכאלו צוה החולה שיהו אלו בית דין על דבריו לכל דבר ספק שיסתפק אדם בלשון הצואה ואין אחד מן היורשין יכול לערער ולומר לבית דין הגדול קא אזלינא. ואיכא מרבוותא ז"ל דמוקמי להנהו מלתא כגון שקנו מן החולה דאי ליכא קנין כיון דמצי הדר ביה אין הנכנסים שם עושים דיינים ומביאים ראיה לזה מהא דאמרינן לקמן בשמעתין ואי סלקא דעתך כל זמן שיושבים ליחוש דלמא הדר ביה משמע דאין נעשים דיינים אלא בזמן שדברי החולה קיימים שאינו יכול לחזור בו והיינו על כרחך כשקנו מידו וקרי ליה הפלת נחלות לפי שהוא מקנה מעכשיו אם ימות דהיינו כעין נחלה דלא נחתו לנכסיה עד לאחר מיתה. ומסתברא לן דודאי אי איכא קנין כיון דלכי מיית איגלאי מלתא למפרע שחלה הקנין מחיים מתנת בריא היא זו ואין כאן נחלה כלל וכי כתיב לחקת משפט גבי נחלות כתיב וכי היכי דהקנאת בריא ממש לא אמרינן התם הקנה בפני שלשה נעשים דיינים עד דאמר להו הוו עלי דיינים כן הדין בהקנאת שכיב מרע בקנין אף על גב דאמר מהיום אם ימות מכל מקום קנין מחיים הוא ומתנת בריא היא ולא נחלה. ועוד הא דתני רבה בר בר חנא ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה כו' על כרחך בדליכא קנין מיירי דהא קדריש קרא דכתיב ביום הנחילו את בניו ואי בדקני מניה לא מיתוקם הא דכתיב בסיפא דקרא לא יוכל לבכר וכו' דודאי יכול לתת לפשוט כל מה שירצה במתנת קנין. וכי תימא דקנין בלשון ירושה מיירי לפיכך אינו יכול לעקר חלק הבכור. ליתא דקנין בלשון ירושה לאו כלום הוא וכמאן דליכא קנין דמי אלא בודאי בלא קנין מיירי ולא מתוקמא דרשא דקראי אלא לרבי יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וקיימא לן כוותיה ודרש לה מדכתיב ביום הנחילו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה והיינו דקאמר ביום אתה מפיל נחלות לענין שנגמרת הנחלה בדבורו של מת לפי שהעומדין שם נעשין דיינין מה שאין כן כשהוא מצוה בלילה אבל לרבנן דאמרי דאם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום אלא משכחת לה דאמר בלשון מתנה וקנין מתנת בריא הוא לא שייך למימר אורעה כל הפרשה כולה להיות דין ואי בצואה בעלמא בלא קנין מדרבנן היא אלא ודאי כולה שמעתין לרבי יוחנן בן ברוקא ובלא קנין. והא דאמרינן בשמעתין ואי סלקא דעתך שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה לאו למימרא דמילתיה דרב יהודה באנפא דלא מצי הדר ביה כגון בדקנו מיניה אלא הכי פירושו אי סלקא דעתך אין דעתו של אדם נגמרת עליו בקנינו כל זמן שיושבין ויש לחוש שמא חזר בו בלבו והיאך תהא על העומדין שם תורת דיינין כל זמן שאין בצואה זו גמר דעתו והסכמתו של מצוה הא ודאי כל דין שעושים קודם שיסתלקו משם דין בטל הוא שאין עליהם תורת דיינין כל זמן שיושבים כיון שאין שם ענין ישוב הדעת בגמר הסכמה עד שיסתלקו משם. כן נראה בעיני. ועוד אנו מוסיפין בבירור בסוגיין דלקמן. ומסתברא דכיון דאמור רבנן דברי שכיב מרע ככתובין כו' אף בצואה שהוא מצוה ונותן לאחרים שאינן ראוין ליורשו כך הוא הדין דשלשה העומדין שם נעשין דיינין דמתנת שכיב מרע כירושה שצוו רבנן והרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. הר"י ז"ל בעליות.
שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ואוקמה רב חסדא בשנכנסו ביום שהוא כשר לדון אבל בלילה כותבין ואין עושין דין לפי שאינו זמן בית דין דתחלת דין אינו בלילה והוו להו עדים ואין עד נעשה דיין משמע דאין עד נעשה דיין כדכתבינן לקמן. וכתב ר"ש דאפילו ביום דוקא כשנכנסו לבקר ושכיב מרע מוסר דבריו בפניהם אבל אם זמנום לעדים שוב אינן עושין דין ואפילו כשאחרים מעידים בפניהם שמשעה שנעשו עדים שוב אינן נעשים דיינים דאין עד שראה נעשה דיין לעולם בין העיד או כתב עדותו בשטר בין שלא העיד ולא כתב דדמי לנכנסו בלילה דאין עושין דין. והביא ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמכות בשלשה עדים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ורבי יוסי פליג עלה ואמר מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש ורבי סבר דעדותן בטלה אם באו מתחלה להעיד משום דהוו להו עדים בראיה בעלמא דאמר רבא דאמרינן להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון כלומר כשבאתם לראות היה דעתכם לראות כדי להעיד או לראות בעלמא ואם אמרו כדי להעיד יצטרפו נפסלו ונתבטלה עדותן והתם פסק רב נחמן כרבי. והרב ז"ל בעצמו הקשה על דבריו מהא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד ואוקימנא בשראוהו בלילה אלמא אותו היחיד אינו נפסל לדין אף על פי שראה מתחלה בלילה והיה עד אלא דן למחר עליו שהעידו אחרים בפניו. ותירץ הוא ז"ל דהתם בשלא נתכוונו מתחלה להעיד אלא כשראוהו ממילא וכן כתב גם משם רש"י ז"ל. ואם תאמר אם כן לדברי הרב ז"ל גם אלו שנכנסו בלילה לבקר מפני מה נפסלו לעשות דין לעולם ואפילו כשאחרים מעידים בפניו. לא היא דהכא אף על פי שהם לא נכנסו להעיד כל שהשכיב מרע מצוה בפניהם בלילה שאינו ראוי לדין להעיד מסר להם דבריו וכאלו אמר להו הוו עלי סהדי דמי מה שאין כן בעד הרואה ממילא בעלמא דבעד היודע מודה גם הרב ז"ל שאינו נפסל בכך לדון כל שמעידים אחרים בפניו ובדיני ממונות. אלא שאני תמה בדברי הרב ז"ל דבסוף דבריו כתב דנכנסו בלילה אין עושים דין על פי עצמם אלא אם יעידו בפניהם אחרים ונמצא שהרב ז"ל מודה שאינו עד ליפסל לדין אלא אם כן הזמינוהו בפירוש לעדות ואף על פי דמי שעושה מעשה בפניו וראה במתכוון לעשותו עד כשכיב מרע זה שמוסר דבריו בפניו בודאי להעיד ולא לדון או שמתכוון מתחלה להעיד ואם כן מי שנכנס בלילה פעמים נעשה דיין כשמעידים בפניו אחרים ופעמים אינו נעשה דיין ושיילינן ליה לאסהודי אתית או למחזי אתית דמכל מקום מה שהביא הרב ז"ל ראיה כאן מדרבי ומדפסק רב נחמן שם במכות כמותו יש תמהין עליו דהכא כמאן קאמרינן לרב יהודה ורב יהודה לית ליה דרבי אלא כרבי יוסי דאמר מה יעשו שני אחים ואחר שראו באחד שהרג את הנפש וכל שכן בדיני ממונות. ואפשר לומר שהרב לא אמרה אלא לפסק הלכה לדידן דקיימא לן כרב נחמן שהרי הוא ז"ל דקדק כאן אלא מדקאמר רב יהודה שנכנסו לבקר את החולה ואמר דרב יהודה בדוקא נקט שנכנסו לבקר. אבל בנמוקי הרמב"ן ז"ל תירץ דנראה שלא נחלק רבי יוסי ורבי אלא בנמצא עד אחד קרוב או פסול דרבי יוסי סבר ודאי למחזי אתא ולא לאסהודי אתא כיון דפסול הוא ורבי סבר שיילינן להו אבל בעדים הראוים להעיד נעשו עדים דמדרבי נשמע לכולי עלמא. הרשב"א ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות פירש דהא דנקט שלשה שנכנסו לבקר את החולה לרבותא נקט לה אף על פי שנכנסו לבקר את החולה מעצמם ואין שם הוכחה כלל שעשאן החולה דיינים על הצואה ולא מיבעיא אם צוה החולה שיבואו שם שלשה ויצוה בפניהם דלפיכך צוה שיבאו שם שלשה כדי שיהו דיינים על צואתו ואפילו בבריא שהודה בפני שלשה איכא למאן דאמר בפרק זה בורר האי אודיתא זימנין דכתבינן וכו'. עד כאן.
וזה לשון הר"ן ז"ל: שלשה שנכנסו לבקר את החולה כתב רשב"ם ז"ל דוקא שנכנסו לבקר כו'. נמצאו כללי השמועה לפי שיטת רשב"ם ז"ל דכל שנתכוון להעיד נעשה עד ואם פסול הוא פוסל את חבריו לדידן דקיימא לן כרבא דאמר התם שיילינן להו כו'. ואם כשר הוא שוב אינו נעשה דיין אבל כשראה בלילה אינו כן לפי שלא נעשה עד בידוע והדבר תלוי אם צריך הוא לעדות עצמו אינו יכול לדון לפי שנעשה עד ואין עד נעשה דיין ואם יש כאן עדות אחרים לא נעשה עד מעולם ודן על פי עדותם. זו היא שיטת הרב ז"ל. אבל אינה מחוורת שאין הדעת נותנת שמשעה שנתכוון להעיד יהא נעשה עד וההיא נמי דפרק קמא דמכות לא מוכחא הכי דלישנא דלמחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו מוכח שלא על שעת מעשה אנו שואלין דאם כן מאי אתיתו שמא שם היו מתחלה אלא ודאי כשבאו לפני בית דין קאמר ששואלין אותם אם באו לשם כדי להעיד שאם לכך באו מצטרפין עם הכשרים ופוסלים אותם ואם אמרו שלא באו אלא לראות אין מצטרפים ואין פוסלים את הכשרים. ויש מי שמוסיף עוד ואומר שלאחר שהעידו הוא ששואלים אותם שכל שאמרו שמתחלה לא נתכוונו להעיד אף על פי שהעידו אינם פסולים וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. אבל מכל מקום מחשבה בלבד אינה עושה אותם עדים. ומיהו כל שזמנום להעיד הדברים מראים דהוה ליה עד ואם פסול הוא פוסל את האחרים ואם כשר הוא אינו נעשה דיין ורב יהודה דאמר לבקר הא אתא למעוטי כלומר דוקא לבקר אבל אלו הוזמנו להעיד נעשו עדים ואין עושים דין. ואף כשהוזמנו להעיד יש שתי דעות שיש מי שאומר הוזמנו להעיד וראוהו בלילה דינם שוה שבשניהם אין דנין על פי עצמן אבל בעדות אחרים דנין. ואחרים אומרים דוקא שראוהו בלילה הוא שדנין בעדות אחרים לפי שכל שאינו צריך לעדות עצמו לא נעשה עד מעולם וכמו שנפרש למעלה אבל כל שהוזמן להעיד מיד נעשה עד ושוב אינו נעשה דיין לעולם על פי עדות אחרים וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן ראוי להורות הלכה למעשה אף על פי שהרשב"א ז"ל לא כתב כן. ונמצאו כללי השמועה שמחשבה בלבד אינה עושה אותו עד לא לפסול את הכשרים ולא לפסול את עצמו לדין. הוזמן להעיד נעשה עד לפסול את חברו אם הוא פסול ולפסול את עצמו לדון אפילו בעדות אחרים. ראה בלילה על פי עצמו אינו דן אבל על פי עדות אחרים נעשה דיין. עד כאן.
רצו עושים דין. פירש רשב"ם ז"ל שאף על פי שאינו מעיד לפניהם שום אדם הא פרכינן בהדיא בפרק ראוהו בית דין דלא תהא שמיעה גדולה מראייה הלכך יכולים לדון על פי עצמם. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאי מהא לא איריא דהתם דוקא בעדות החדש משום דלא כתיב בה הגדה אבל בדיני ממונות ספיקא דגמרא הוא אם יכולים לדון על פי עצמן אם לאו דהא בפרק האשה שנתארמלה שקליה וטריה בדיינים דמכירים חתימות ידי העדים אם צריך להעיד בפניהם וכו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.
והראב"ד ז"ל סובר כדברי רשב"ם ז"ל דאף בדיני ממונות לא בעינן הגדה שכן כתב בכתובות דלמא לעולם אימא לך צריכים להעיד בפניהם דשאני הכא דקא מקיימים הגדה בחד דחייה בעלמא היא והיינו דנקיט לה בלשון דלמא אבל קושטא דמילתא דלא בעינן הגדה כלל ואף הריא"ף ז"ל פסק שם דלא כרב אשי. וראיה לדבר דלא בעינן הגדה בדיני ממונות מדאמרינן בפרק החובל ההוא גברא דתקע ליה לחבריה ואתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה אמר ליה אי אנא כו' ואמרינן מאי הא אנא כו' ואוקימנא לה כשראוהו בלילה אלמא דכל שראוהו ביום נעשה דיין ודן על פי ידיעתו. ועוד מדאמר בפרק ראוהו בית דין דסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש דנין אותו על פי ראייתם אי לאו משום דכתיב ושפטו העדה והצילו וגו' הא לאו הכי דנין אותו אף על גב דליכא הגדה ואי בדיני נפשות דחמירי אמרינן הכי כל שכן בדיני ממונות. וכן דעת הרשב"א ז"ל בפרק ראוהו בית דין. הר"ן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה