פתיחת התפריט הראשי

כף החיים על אורח חיים ג

סעיף אעריכה

(א) סעיף א: כשיכנס וכו' ועכשיו לא נהגו לאומרו — דאין אנחנו מחזיקין את עצמנו ליראי שמים שהמלאכים מלווים אותנו. ב"ח. ט"ז ס"ק א'. ר"ז אות א'. אבל המצת שמורים דף כ"ח ע"ד כתב: צריך להזהר שבכל פעם שיכנס בבית הכסא שיאמר התכבדו וכו' היפך ממ"ש הרד"א, כי הוא טוב לאומרה כדי להעביר ממנו רוח הטומאה ומחשבות רעות, ויהיה לבו פתוח תמיד לדברי תורה ללמוד אותה בקדושה ובטהרה, עיי"ש. והביאו מחזיק ברכה אות ב'. וכתב עוד משם הרב המקובל הנ' מוהר"ם פאפיראס ז"ל בספר אור צדיקים וזה לשונו: יאמר התכבדו וכו'. ואף שכתב בשולחן ערוך שלא לאומרו עכשיו, עם כל זה חידש האר"י ז"ל לאומרו גם עכשיו, ובזה ניצול שלא יהרהר בדברי תורה בבית הכסא, עד כאן לשונו. וכן כתב הרוח חיים אות א' בשם ספר מגיד מישרים למרן ז"ל בפרשת מטות ומסעי דאמר ליה המגיד למרן הקדוש שיאמר התכבדו מכובדים. וכן כתב יפה ללב ח"ג אות א', וכן כתב שערי תשובה אות א'. ואולי לא נאמרו הדברים אלא ליחידים אשר תורתם אומנותם ולא זולתם, דמיחזי כרמות רוחא. אבל הפתחי תשובה ביורה דעה סימן רמ"ו אות יו"ד כתב דלא שייך מחזי כיוהרא אלא בדבר שעושה בפני רבים, מה שאין כן בזה.

וזה הנוסח: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא, כי כן דרכם של בני אדם. וכן יאמר בכל פעם שיכנס. טור.

סעיף בעריכה

(ב) סעיף ב: יהא צנוע בבית הכסא וכו' — והמצניע עצמו בבית הכסא אין רוח רעה ולא מיתה שולטים עליו, והוא אחד משלושה דברים שמאריכין ימיו של אדם. והיינו לגדולים, אבל להטלת מים לא יהא צנוע. יפה ללב ח"א אות ב'.

(ג) שם בהג"ה: ולא ילכו ב' אנשים ביחד — ואם מפחד, יכול אחד להניח ידו על ראשו דרך חלון. גמרא ברכות סג א. מג"א ס"ק א'. ר"ז אות ב'. והמכניס ידו לתוך בית הכסא צריך נטילת ידים בעירוי ג' פעמים. רו"ח אות ג'. ועיין בדברינו לקמן סימן ד' אות ס"ו.

(ד) שם בהג"ה: ולא ילכו ב' אנשים ביחד — והוא הדין שתי נשים לא יכנסו ביחד. וכתב בחסד לאברהם ז"ל שיש להזהיר בזה גם על הקטנים, א' – משום שירגילו במילי דצניעותא, וא' – משום שלא ירגילו במילי דפריצותא. ואפילו בקטנים שאין יודעים עשות רע, דהא אמרו בגמרא דאיתתא לא תקום להשתין בפני תינוק יונק, וכל שכן בגדולים קצת. בן איש חי ה' שנה א' פרשת ויצא אות ו'.

(ה) שם בהג"ה: גם לא ידבר שם — אבל נשים תקנו חכמים שיהיו מספרות בבית הכסא משום יחוד. ובמקום שהן בעיר אין לחוש. מג"א סע"ק ב'. וכן במקום שהן בעיר לא ילכו שתי נשים ביחד, ודלא כפרי מגדים א"א אות ב', חיי עולם על מ"א ס"ק ב', ועיין בן איש חי שם.

(ו) שם בהג"ה: גם לא ידבר שם — כי יש מין שד המחטיא את האדם אם ידבר שם. אור ישראל בשם האר"י ז"ל. עמודי השולחן על קיצור שולחן ערוך סימן ד' אות ג'. והרב סלת בלולה אות ב' כתב שאסור לדבר בבית הכסא כדי שלא לתת להחיצונים מקום להאחז בעניין הקול והדבור של האדם, כי קדוש הוא. ולצורך גדול, כל זמן שלא נפנה עדיין אפשר דמותר. שערי תשובה אות ב' עיין מחצית השקל שם. וכמה ספרי מוסר כתבו שטוב לחשוב מחשבות אחרות בבית הכסא כדי שלא יכנסו ברעיוניו הרהורי דברי תורה. וכתב הר"ח שטוב להרהר בבית הכסא צרכי מזונותיו וצרכי ביתו, ובשבת יחשוב בבניינים נאים וציורים. סלת בלולה אות ח'.

(ז) שם בהג"ה: ויסגור הדלת וכו' — אפילו בלילה וחושך ואפילה. ומכל מקום אם יש בבית הכסא ריח רע קשה לו מאד, והוא פותח את הדלת לאצולי פורתא, יש להקל בחושך לילה ואין רואהו. בן איש חי שם אות ד'.

(ח) כשנכנס לבית הכסא לא יכנס ופניו לאחוריו או לפניו, אלא לצדדין. מסכת דרך ארץ, ליקוטי פר"ח.

סעיף געריכה

(ט) סעיף ג: אם רוצה למשמש וכו' — אם הוצרך לפנות ואינו יכול לפנות, יעמוד וישב יעמוד וישב עד שנפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים. גמרא שבת פב א. מט"י אות ה'. ומה שכתב המגן אברהם סע"ק ג': ילך ד' אמות וישב וגו' – צריך עיון, דבגמרא לא הוזכר ד' אמות אצל יעמוד וישב, רק תקנה אחרת, דילך יו"ד פעמים ד' אמות או ד' פעמים יו"ד אמות, עיין שם. ואחר כך ראיתי בספר חיי עולם על מג"א סע"ק ג' שהקשה קושיה זו על מג"א, והניח בצריך עיון.

סעיף דעריכה

(י) סעיף ד: לא יגלה עצמו וכו' — וכשהוא מגלה עצמו לא יגלה עצמו מעומד אלא עד אחר שישב. ולאחר שעשה צרכיו יכסה עצמו קודם שיעמוד. תמיד פרק א' דף כ"ז ע"ב.

(יא) שם: כי אם מלאחריו טפח וכו' — כן עיקר כדברי מרן ז"ל ודלא כב"ח. יד אהרן. הגב"י. מט"י אות ו'. מאמ"ר אות א'. פרמ"ג משבצות זהב אות ב'.

(יב) שם: ומלפניו טפחיים — ואף אם עושה קטנים בלא גדולים, מלפניו טפחיים. פרמ"ג שם.

(יג) שם: מלפניו טפחיים — ואם המקום מטונף ויש חשש שיטנפו בגדיו, אין צריך ליזהר בזה, אלא יגלה כפי הצורך לפי המקום. וכל מה שאפשר למעט בגילוי, ימעט, וכמו שכתב החסד לאברהם ז"ל. וכן נמי כל דאיכא חשש טינוף יש להקל בבית הכסא שיש בו מחיצות ודלת סגור. ולכן בזמן הזה דעל הרוב כל בתי כסאות יש בהם מחיצות ודלת סגור, אין מקפידין בעניין הגילוי. בן איש חי שם אות ה'.

סעיף העריכה

(יד) סעיף ה': אם נפנה במקום מגולה וכו' — אבל בחצר בכל עניין שרי. ב"י. מג"א ס"ק ה'. ומכל מקום נראה לי דעיר המוקפת חומה לא מקרי מחיצות לעניין זה. מג"א שם. אבל הרב נו"ש אות ד' כתב, דמלשון מרן משמע דאין צריך לדקדק בזה כי אם בשדה דווקא, אבל כל שהוא בתוך העיר שיש שם חומה ומחיצות אין צריך לדקדק, עיין שם.

(טו) שם: שאין בו מחיצות וכו' — אבל אם יש מחיצות, אפילו מחיצה אחת לצד מערב, סגי, ששם השכינה. ב"י. לבוש א"ר אות ג'. ישי"ע אות א'. ויחזור אחוריו לצד מערב. ישי"ע שם. א"א אות ה'. ר"ז אות ח'. ויש מתירין אפילו אם המחיצה לצד מזרח אם מחזיר אחוריו לצד מזרח. מג"א שם. ר"ז שם. תוספת שבת בקו' ס' פלאים. וכן משמע מקיצור שו"ע סימן ד' אות ב'. ומחיצות דנקט הש"ס לאו דווקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין מחיצה אחת נמי סגי. תוספת שבת שם. אבל דעת הפרמ"ג שם והישי"ע שם, אם המחיצה לצד מזרח אסור, ויש לחוש לדבריהם. ועיין נו"ש אות ה'. ושיעור המחיצה בזה כתב הרב בן איש חי שם אות ט', אין צריך שתהיה גובה עשרה, אלא כל שאין פירועו מגולה שרי. ולכן אם היא קטנה יפנה סמוך לה ממש באופן שתגין שלא יתגלה פירועו. ויש אומרים דאפילו במקום מחיצות צריך לדקדק בזה שלא לפנות בין מזרח למערב. ונכון לחוש לדבריהם לכתחילה, במקום שאפשר, שלא לבנות בית הכסא תחלה לפנות שם למערב או למזרח אלא לצפון. ר"ז אות ז'. הרב בן איש חי שם. ועיין מש"ז אות ה'. וכן יש נוהגים ליזהר שלא לבנות בית הכסא אלא בין צפון לדרום.

סעיף ועריכה

(טז) סעיף ו': וכן אסור לישן בין מזרח למערב וכו' — פירש רש"י, יכוון שיהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. וכן פסק הש"ע סוף סימן ר"מ. מיהו בזוהר פרשת במדבר כתב בהיפך, דההוא דהנותן מטתו בין צפון לדרום פירושו ראשה למזרח ומרגלותיה למערב. והביאו הב"ח. וזה לשון שער המצוות פרשת בראשית: ועניין נתינת המטה בין צפון לדרום הוא יהיה דוגמת אדם הראשון כשנברא, וכדוגמא שיעור קומה העליונה, ראשו למזרח כנגד הדעת הנקרא מזרח, ממזרח אביא זרעך, ורגליו למערב, יסוד ומלכות כנזכר אצלנו בעניין נטילת לולב, וידו הימנית בדרום, שהוא החסד, ויד השמאלית בצפון, שהיא הגבורה, עד כאן לשונו. וגם רש"י בספר ליקוטי פרדס חזר מפירושו והסכים לפירוש המקובלים, והביאו ברכי יוסף אות ב', ועיין בתשובות שב יעקב סימן ג' שהכריע גם כן כדעת הזוהר, והגם שכתב שיורי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ד' דעכשיו אין העולם נזהרים בכך, עיי"ש, וכן כתב עולת תמיד אות ו' דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, מכל מקום יש ליזהר כדעת הזוהר והאר"י ז"ל.

סעיף חעריכה

(יז) סעיף ח': כשנפנה בשדה וכו' — והוא הדין אם נפנה בבית אחורי הכותל יכול לפנות אף על פי שחבירו שומע העיטוש, עו"ת אות יו"ד בכל שכן על גמרא ברכות דף ס"ב ע"א. שערי תשובה אות ח'. ר"ז אות י"ב ובמהדורא תניינא אות ג'. בן איש חי שם אות ז'. ודלא כלבוש דמדמע דמחלק בין שדה לעיר. שערי תשובה שם.

(יח) שם: ובבקעה יתרחק עד מקום וכו' לראות פירועו — פירוש, גילוי שלו, מה שמגלה מבשרו בשעה שנפנה, ואף על פי שחבירו שומע קול עיטושו של מטה אפילו הכי אין בכך כלום, כיוון שאינו רואה פירועו. ט"ז ס"ק ז', ר"ז שם.

ואין צריך להתרחק יותר עד שלא יראנו חבירו, אלא אף על פי שרואהו מרחוק אין בכך כלום כיוון שאין רואה פירועו. ר"ז במהדורא תניינא שם. בן איש חי שם.

סעיף טעריכה

(יט) סעיף ט': לא ישב וכו' — ויבדוק עצמו היטב, ולא ימהר לצאת כמו שעושין המון העם אלא ישהה שם עד שירגיש בעצמו שאינו צריך עוד. חיי אדם כלל ג' אות א'. קיצור שולחן ערוך סימן ד' אות ג'.

סעיף יעריכה

(כ) סעיף יו"ד: לא יקנח ביד ימין — ואטר יד מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין דעלמא. ט"ז ס"ק ט' לפי גירסא שלפנינו. וכן פירש דבריו יד אפרים ומשבצות זהב ומחצית השקל ס"ק ח' וכן כתב מגן אברהם ס"ק ח' עיין מחצית השקל. ר"ז אות י"ד. קיצור שו"ע שם אות ה'. חיי עולם על המג"א ס"ק ח.

וכן אם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין דיש לקנח בימין דעלמא. מגן אברהם ומחצית השקל שם. ר"ז שם. נוה שלום אות יו"ד. ומה שכתב המחזיק ברכה אות ח' דדברי המגן אברהם קשים וכו' וכבר השיג עליו האליה רבא והבכור שור עיין נוה שלום שם שמיישב דברי המגן אברהם. ועיין חיי עולם שם מה שכתב על המגן אברהם ועל דברי הלבושי שרד והפרי מגדים.

(כא) שם: לא יקנח וכו' — אבל לשפשף הניצוצות של מי רגלים מבואר בב"י סימן מ"ג דשרי אפילו בימין. ואפשר דהוא הדין דשרי להרוג כנה בימין. אליה רבא אות ח', ר"ז במהדורא תניינא אות ט', בן איש חי שם אות י"ד.

(כב) שם: לא יקנח ביד ימין — ואפילו כשמקנח בנייר וכדומה לא יקנח בימין. פאת השולחן על קיצור שולחן ערוך שם בשולי היריעה, ודלא כדמשמע מר' זלמן שם באות הנזכרת.

(כג) כתוב בשל"ה שלא יקנח באצבע אמצעי שכורך עליה רצועה של תפילין. והביאו מגן אברהם שם. אליה רבא שם. ר"ז אות ט"ו. קיצור שולחן ערוך שם. ואם אי אפשר לו בכך מחמת רוב הלכלוך שאינו מתקנח היטב, אז יקנח בכל אצבעותיו. בן איש חי שם.

(כד) אשה נמי לא תקנח ביד ימין, מור וקציעה. ואינו מוכרח להחמיר עליה, דעלובה אשה אתמר בה כל היד המרבה ואמרו עליה חמת מלא וכו'. מחזיק ברכה אות ט'. אבל הרה"ג בן איש חי שם כתב דאשה נמי לא תקנח בימין כי יש עוד טעמים לדבר זה דשייכי גם בה.

סעיף יאעריכה

(כה) סעיף י"א: לא יקנח בחרס וכו' — והא דכתב מרן ז"ל סי' שי"ב סעיף ה' דמקנח באוזן החרס, התם לא מיירי רק לעניין איסור שבת, ובא לאשמעינן דבצרור איכא איסור שבת, אבל בחרס שהוא אוזן הכלי מותר משום איסור שבת; אף על גב דאיכא למיחש לכשפים, מכל מקום לא חיישינן ליה במקום איסור שבת. ב"ח. הלכה ברורה אות ד' בשם הנזכר. עולת תמיד אות י"ב. וכן כתב ברכי יוסף אות ו', ועיין שם שהאריך בזה, והעלה דבחול, אף באוזני כלים אין לקנח משום כשפים; ודלא כהאליהו זוטא, והביאו בספרו אליהו רבה אות ט', שכתב דהמקנח באוזני כלי חרס אין בו משום כשפים. שערי תשובה אות י'. ר' זלמן אות ט"ז. מטעמי השלחן אות כ"ח.

(כו) שם: משום כשפים — אף על פי שהוא חרם קדמונים שאין לסמוך על רפואת החלמוד, מכל מקום מה שיש לחוש מענייני כשפים והזיקות שבגופו, למיחש מבעיא. ועל כן לא ישתה אופיא, ולא ינפח בהו, ולא ידחה בידו, ולא יאכל מן האגד שאסר גינאה, ולא יאכל ירק שנפל על השולחן, ולא ישב תחת המרזב; וכשרוצה לשתות מים שנשאבו מן הנהר, ישפוך תחילה ממנו לארץ. ים של שלמה פרק כל הבשר סי' י"ב. והשמיט הא דלא קטל לכו כינה אמנייכו. מטעמי השלחן אות כ"ט.

(כז) שם: ולא בעשבים יבשים וכו' — ואפילו האידנא דלא חיישינן לכשפים (רוצה לומר, כיוון שאינם בשדה, וכדברי רמ"א לעניין חרס. לבושי שרד) אסור, מפני שמחתכין הבשר. ועיין סי' שי"ב סעי' ט'. מג"א סע"ק ט'. מטעמי השולחן אות ל'.

(כח) שם: שהמקנח בדבר שהאור שולט בו וכו' — אינו אומר בדבר שהאור שורף, שכל דבר האור שורף; אלא דבר שבמהרה האור שורפו. מטעמי השולחן שם בשם גמרא חולין דף ט"ז ע"ב:

(כט) שם: בדבר שהאור שולט בו וכו' — בגמ' איתא גם כן דלא יקנח בסיד ובחרסית מחמת זה. מטעמי השולחן שם.

(ל) שם: ולא בצרור שקנח בו חבירו וכו׳ — ואם קנח הוא עצמו בו, או שיבש, או שקנח מצד אחר, לית לן בה. מג"א סק"י. ר' זלמן אות י"ז.

(לא) איתא בירושלמי סוף פרק המוציא: אין מקנחין לא בפי הכלב, ולא בפני הכלב, ולא במים שלוקק בהם הכלב, ולא במים שאין בהם ארבעים סאה, ולא בדבר שנכנס לאור ויצא, ולא במים של מרחץ. אליהו רבה אות ט׳. חיי עולם על השולחן ערוך סעיף י"א.

(לב) שם בהג"ה: ועכשיו שבתי כיסאות שלנו אינם בשדה וכו' — אבל בתי כסאות שבשדה, יש ליזהר גם בזמן הזה. ובית הכסא שבשדה הוא אפילו סמוך לעיר, כל שאין בני אדם מצויין שם. ואם יש עוד אחר עמו, אין צריך ליזהר אפילו בבית הכסא שבשדות. ובעיר אפילו בלילה אין צריך ליזהר. מטעמי השולחן אות ל"ד.

(לג) שם: נהגו לקנח בחרס — היינו אוגני כלי חרס, שהם חלקים ולית בהו סכנה. עיין סימן שי"ב סעיף ד'-ה'. פרי מגדים אשל אברהם אות י"א. ר' זלמן אות ט"ז. ודלא כלבוש.

(לד) שם: וכן נהגו לקנח בדבר שהאור שולט בו וכו׳ — אבל בדבר שקנח בו חבירו, אפשר גם בבית יש סכנה. פרי מגדים שם. חיי עולם על מגן אברהם סע"ק י"א.

(לה) שם: וכן נהגו לקנח וכו׳ — יזהר לקנח את עצמו יפה, כי אס יש לו אפילו משהו צואה בפי הטבעת, אסור לו לומר שום דבר שבקדושה. קיצור שולחן ערוך שם. ואפילו בדיעבד, שאם עבר והתפלל, אפשר דצריך לחזור ולהתפלל. ולכן צריך להזהר מאד. חיי אדם כלל ג׳ אות ב׳.

ועיקר הרחיצה במים, כמו שכתוב (משלי ל יב): "ומצואתו לא רוחץ". באר היטב ס"ק ט"ז בשם סידור האר"י ז"ל. סולת בלולה אות ח'. בן איש חי שם אות י"א. מטעמי השולחן שם.

סעיף יבעריכה

(לו) סעיף י"ב: יפנה בצניעות בלילה וכו' — פירוש, שלא יגלה עצמו יותר מביום. ואם אין שם אדם, יפנה ברחוב, אבל לא בפני עכו"ם. מג"א ס"ק י"ב. ר"ז ס"ק י"ח.

ואפילו יש לו קרן זוית אין צריך לילך לשם, עטרת זהב. חיי עולם על ט"ז ס"ק י'. וכן פירש אשל אברהם ס"ק י"ב כוותיה, מגן אברהם, דכרבא קיימא לן ולא כרב אשי. ועיין משבצות זהב ס"ק י'.

והנה מזרח ומערב נמי אסור בלילה כמו ביום, כחשכה כאורה לפני ה'. אשל אברהם שם. וכל זה לפנות, אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך, משום דאיכא סכנה. מג"א שם. ר"ז שם. קיצור שולחן ערוך שם אות ב'. בן איש חי שם אות ח'. ומכל מקום יש לו להסתלק לצדדין. קיצור שולחן ערוך שם, בן איש חי שם. ואם אין לו מקום, אפילו בפני אשה מותר. חיי אדם כלל ג' אות א'. ואשה לא תיקום להדיא בפני תינוק, אבל לצדדין לית לן בה. מג"א שם. ר"ז אות י"ט. רוח חיים אות ד'. יפה ללב ח"ג אותיות ג' וד'. בן איש חי שם.

סעיף יגעריכה

(לז) סעיף י"ג: לא ישתין מעומד מפני ניצוצות וכו' — והיינו שיוציא לעז על בניו. כן כתב הטור. ואף על גב דמצוה לשפשף הניצוצות, דכשעומד ואין אוחז באמה איכא רוב ניצוצות ולא סגי בשפשוף. מ"א ס"ק י"ג. ר"ז אות כ'.

(לח) שם: אם לא שיעמוד במקום גבוה וכו' — ואם משתין מיושב, אפילו אינו מקום גבוה ולא עפר תיחוח, ליכא למיחש לניצוצות. ב"י. פרישה אות י"א. שו"ג אות כ"ד. נוה שלום אות י"ד. ר"ז שם.


סעיף ידעריכה

(לט) סעיף י"ד: יזהר שלא יאחוז באמה וכו' — פירוש, אפילו על ידי בגד, אם לא במטלית עבה. נדה דף י"ג. מג"א ס"ק ט"ו. א"ר אות י"ב. ש"ך יורה דעה סימן קפ"ב ס"ק ו'. א"א אות ט"ו. חיי אדם כלל ג' אות ג'. ר"ז אות כ"ב. אבל הרב בכור שור על נדה דף י"ג כתב דלא אמרינן מטלית עבה אינו מחמם כי אם בזמן קצר כבליעת תרומה וכבדיקת קרי, אבל להטיל מים לא, ע"ש. וכן כתב ברכי יוסף אות ט'. ויש להחמיר כמו שכתב הבכור שור. מטעמי השולחן אות מ"ג.

(מ) שם: אם לא מהעטרה ולמטה וכו' — ואף על פי שהוא קשוי מותר לאחוז מהעטרה ולמטה. ב"י. פרישה אות י"ג. עו"ת אות י"ד. א"ר אות י"ג. ר"ז אות כ"א. ודלא כהרב כס"א אות ו'.

(מא) שם: אלא אם כן הוא נשוי — משמע דמהעטרה ולמטה אפילו לבחור מותר, ודלא כעו"ת שנסתפק בזה. נוה שלום אות ט"ז. שב יעקב סימן ד'.

(מב) שם: אלא אם כן הוא נשוי — הרב בית שמואל באבן העזר סימן כ"ג ס"ק ד' כתב דאף באין אשתו עמו מותר. וכן כתב הישועות יעקב אות ז' בשם תוס' יומא דף י"ח בד"ה יחוד, דאף על גב דאין אשתו עמו מותר, דחשיב פת בסלו. והוא הדין בנדה חשיב פת בסלו. אבל המגן אברהם ס"ק י"ד כתב דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה, אסור. וכן כתב ט"ז ס"ק יג. מאמר מרדכי אות י"א. וכן כתב ברכי יוסף אות י"א בשם האגודה. וכתב דכן עיקר, דמדינא אסור אם אין אשתו עמו. והביאו מטעמי השולחן אות מ"א. וכן כתב חיי אדם שם. ר"ז אות כ"ב. שמן המאור על מגן אברהם ס"ק י"ד, ועיין שם שמיישב דברי התוס'. ועוד עיין שם שמסתפק אם אשתו עמו בעיר מהני או דצריך דווקא שתהיה מצויה לו באותה שעה שמשתין, עיין שם שהניח בצריך עיון. ועיין ט"ז שם.

(מג) שם: ומדת חסידות ליזהר אפילו הנשוי — והט"ז כתב דהטור וספר היראה דינא קאמר ולא מדת חסידות כפירוש הב"י והשולחן ערוך. אבל האחרונים חלקו עליו והעלו כדעת מרן ז"ל. הלכה ברורה אות ה'. יד אהרן בהגב"י. מאמר מרדכי אות י"א. נוה שלום אות ט"ו. ר"ז אות כ"ב. קיצור שולחן ערוך סימן קנ"א אות ג'.

סעיף טזעריכה

(מד) סעיף ט"ז: לא הותר לנשוי וכו' אבל להתחכך לא — ואפילו מעטרה ולמטה יש להחמיר, ר"ז אות כ"ג. חיי עולם על השולחן ערוך. ועל ידי כתונת יש להקל בנשוי להתחכך מעטרה ולמטה. אבל בפנוי יש להחמיר להתחכך אפילו למטה מהעטרה ואפילו על ידי כתונת, דלא התירו לפנוי לאחוז מעטרה ולמטה רק להשתין דוקא משום ניצוצות ולא בעניין אחר. שם יעקב שם, והביאו אשל אברהם אות א'. וכן כתב מטעמי השולחן אות מ"ד בשם ארצות החיים, דמה שהותר למי שאינו נשוי למטה מעטרה לא הותר רק להשתין.

(מה) לרחוץ אותו מקום עם שאר הגוף דרך העברה מותר, אבל להתעכב ברחיצת אותו מקום אסור. באר היטב אבן העזר סימן כ"ג ס"ק ה' בשם סדר היום, והביאו עמודי השולחן על קיצור שולחן ערוך סימן קנ"א אות ה'. וכתב הכנסת הגדולה עליו, היינו כשרוחץ ואינו רואה ערוותו, דאם רואה ערוותו אסור, והביאו באר היטב שם.

סעיף יזעריכה

(מו) סעיף י"ז: המשהה נקביו וכו' — כתב רז"ל בשער המצוות פרשת שמיני וזה לשונו: שקוץ הנפש כתיב, "אל תשקצו את נפשותיכם", ואמרו רז"ל: מכאן שהמשהה נקביו עובר על לא תשקצו. והטעם יובן, כי עניין אכילה הוא לברר האוכל מתוך הפסולת, והאוכל שהוא המזון נבלע באיברים, והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה, ומזה נעשו הקליפות. וכתיב: "וטמאתם את ציפוי פסילי כספיך וכו' תזרם כמו דוה צא תאמר לו", כי הם בחינת היציאה של נקב האחור, וכמ"ש בעניין פעור. ולכן המשהה נקביו, שמשהה המותר והקליפה ההיא מלדחותה אחר שנגמר בירורה ועיכולה, הנה הוא משקץ נפשו ממש, יותר ממה שמשקץ גופו. ונודע "בכל דרכיך דעהו". ולכן צריך שיכוון האדם כוונה זו בלכתו לבית הכסא קודם היכנסו שם, כי אסור להרהר שם, עד כאן לשונו. והביאו בן איש חי פרשת ויצא.

(מז) שם: עובר משום בל תשקצו — ובקטנים משום בל תשקצו ומשום לא יהיה עקר. ט"ז ס"ק י"ג. א"ר אות ט"ז. ר"ז אות כ"ד. ויש אומרים שבקטנים אין בהם משום בל תשקצו, אלא שאסרו משום סכנה וגם שלא יהא עקר, ר"ז במהדורא תניינא אות י"א, מטעמי השולחן אות מ"ה.

בהפחה אין בה משום בל תשקצו, א"ר שם, פרי מגדים במשבצות זהב אות י"ג, שערי תשובה אות ט"ז, חיי עולם על ט"ז ס"ק י"ג, מטעמי השולחן שם, עמודי השולחן אות א' על קיצור השולחן ערוך סימן ד'.

בל תשקצו דרבנן הוי, ומפני כבוד הבריות נדחה. פרי מגדים שם. ר"ז שם במהדורה תניינא. כגון עד שימצא מקום צנוע. ר"ז שם. עיין מחצית השקל שם.

(מח) שם: משום בל תשקצו — יש בני אדם נכשלים בדבר זה, ואם יבא לו התעוררות והוא לומד או עוסק בענייניו אינו קם במהירות, וחושב עד שיגמור העסק עוד מעט, או עד שיגמור דף הזוהר או המזמור. וזה שטות גדולה, דהרי זו מצוה הבאה בעבירה. לכך צריך ליזהר מאד. וכתב החסד לאברהם ז"ל בשם המקובלים דהמקל בזה מונע ממנו טהרת המחשבה. ומי שהוא בעל נפש ורוצה לידבק בקונו, צריך להזהר שיהא גופו נקי בכל שעה, וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף, ונעשה בריה חדשה. בן איש חי שם אות א'.

(מט) גם בהיותו שוכב על מטתו בלילה, אם הרגיש שצריך לעשות צרכיו, יתאזר לקום ולא יתעצל ולא יתרשל, הן מחמת קור הן מחמת גשם הן מחמת חושך וכיוצא. אך צריך לעשות תחילה נטילה כהלכה, כי אי אפשר לו לילך ד' אמות ולשפשף או לקנח בעוד רוח רעה שורה על ידיו. אך מאחר שהוא עתה צריך לנקביו, אי אפשר לברך על נטילת ידיים, אלא יעשה צרכיו תחילה ואחר כך יברך על נטילת ידיים ואשר יצר. ולכן צריך ליזהר שלא יפסיק בדברים מעת שנטל ידיו עד שיכנס לבית הכסא ויטול שנית ויברך. ועיין שולחן ערוך דר' זלמן סימן ו' סעיף ג', בן איש חי שם אות ב'.

(נ) שם: משום בל תשקצו — וכל שיוכל להעמיד עצמו עד כדי שיעור הילוך פרסה, אין בו משום בל תשקצו ולא משום סכנה, בין בגדולים בין בקטנים לדברי הכל. ויש אומרים שאפילו אינו יכול להעמיד את עצמו פחות הרבה משיעור זה, אם כח הדוחה אינו יכול להיות גובר על כח המחזיק אלא רק על ידי סיוע שידחוק האדם את עצמו מעט כדי להוציא הפסולת, אין נקרא זה משהה נקביו בידיים כדי שיעבור על בל תשקצו, כיוון דכח הדוחה צריך לסיוע שלו שידחוק את עצמו מעט, וזה שאינו דוחה אינו אלא שב ואל תעשה הוא. אבל אם נתגברה תאוותו מאד עד שכח הדוחה גובר על כח המחזיק להוציא הפסולת מבלתי שיצטרך לסיוע הדוחק שידחוק האדם את עצמו, אפילו מעט, הרי זה עובר על בל תשקצו אם משהה נקביו. ר"ז במהדורא תניינא אות י"א. בן איש חי שם אות ג'.

(נא) כתב בספר חסידים סימן תתי"ח: אדם צריך להיות מבפנים כבחוץ, שנאמר: "וכל קרבי את שם קדשו", שלא יהיה בקרביו טנופת. לכך קודם שיתפלל, וקודם אכילה ושתיה שהוא צריך לברך, יעשה אדם צרכיו קודם שילך לבית הכנסת וקודם שיאכל. והביאו בן איש חי שם קודם אות א'.

(נב) צריך האדם לעיין שלא ידבק במנעליו צואה כשהולך לבית הכנסת, שנאמר: "שמור רגלך כאשר תלך" וכו', ולכך כתיב: "של נעליך מעל רגליך". ספר חסידים סימן תתכ"ב. ופירש אזולאי שם, ולכך כתיב — רוצה לומר: לכך כתיב "של נעליך" וכו', משום דבר הנדבק בהם.