ילקוט שמעוני על בראשית כט


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישא יעקב רגליו. "חיי בשרים לב מרפא": כיון שנתבשר בשורה טובה, טעין לביה ית רגלוהי. הדא אמר: כרסא טעין רגליה.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירא והנה. ר' חמא בר חנינא פתר בה שית שיטין: וירא והנה באר בשדה, זה הבאר. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה, זה משה ואהרן ומרים. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם כל אחד מושך לשבטו ולדגלו ולמשפחתו. והאבן גדולה על פי הבאר, כמלא פי כברה קטנה היה בה. ונאספו שמה כל העדרים (פסו' ג), בשעת המחנות. וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, שמשם מושך כל אחד לשבטו ולדגלו ולמשפחתו. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, בשעת המסעות. דבר אחר: וירא והנה באר בשדה, זה ציון. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה, אלו ג' רגלים. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם שואבים רוח הקודש. והאבן גדולה על פי הבאר, זה שמחת בית השואבה, שמשם היו שואבים רוח הקודש. ונאספו שמה כל העדרים, באים מלבוא חמת עד נחל מצרים. וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, שמשם היו שואבין רוח הקודש. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, שמונח עד רגל הבא. דבר אחר: וירא והנה באר בשדה, זה ציון. והנה שם שלשה עדרי צאן, אלו שלשה בתי דינין, דתנינן: שלשה בתי דינין היו שם, אחד בפתח הר הבית, ואחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם היו שומעין את הדין. והאבן גדולה על פי הבאר, זה בית דין שבלשכת הגזית. ונאספו שמה כל העדרים, אלו בית דין שבחוצה לארץ. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, שהיו נושאין ונותנין בדין, עד שהיו מעמידין אותו על בוריו. דבר אחר: והנה באר בשדה, זה ציון. והנה שם שלשה עדרי צאן, זה ג' מלכיות הראשונות. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שהעשירו מן ההקדשות הצפונות. והאבן גדולה על פי הבאר, אלו זכות אבות. ונאספו שמה כל העדרים, זו מלכות הרביעית, שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם. וגללו את האבן, שהעשירו מן ההקדשות שבלשכת הגזית. והשיבו את האבן, לעתיד לבוא, זכות אבות עומדת. דבר אחר: והנה באר בשדה, זו סנהדרין. והנה שם שלשה עדרי צאן, אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבין לפניהן. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם היו שומעין את ההלכה. והאבן גדולה על פי הבאר, המופלא שבבית דין, שהוא מסרס ההלכה. ונאספו שמה כל העדרים, אלו תלמידים שבחוצה לארץ. וגללו את האבן מעל פי הבאר, שמשם היו שומעין את ההלכה. והשיבו את האבן, שיהו נושאין ונותנין בהלכה, עד שמעמידין אותה על בוריה. דבר אחר: והנה באר בשדה, זו בית הכנסת. והנה שם שלשה עדרי צאן, אלו שלשה קרואין. כי מן הבאר ההיא ישקו, שמשם שומעין את התורה. והאבן גדולה על פי הבאר, זה יצר הרע. ונאספו שמה כל העדרים, זה הציבור. וגללו את האבן, זה ספר תורה, שגוללין ושומעין ממנו דברי תורה. והשיבו את האבן על פי הבאר, שכיון שיוצאין, יצר הרע חוזר. ר' יוחנן פתר קריא בסיני: והנה באר בשדה, זה סיני. והנה שם שלשה עדרי צאן, כהנים לוים וישראלים. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שמשם שמעו עשרת הדברות. והאבן גדולה על פי הבאר, זו שכינה. ונאספו שמה כל העדרים, שאילו היו ישראל חסרין אחד, לא היו מקבלים את התורה. וגללו את האבן, שמשם שמעו עשרת הדברים. והשיבו את האבן על פי הבאר, "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם. ר' יוסי בר חנינא פתר קריא בגליות: ויאמרו מחרן אנחנו, מחרונו של מקום אנו בורחין. "הידעתם את לבן בן נחור" (פס' ה), הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונותיהם כשלג? ויאמרו ידענו. "ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום" (פס' ו), באיזה זכות? "והנה רחל בתו באה עם הצאן"; הדא הוא דכתיב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים" וגו', "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר להם השלום לו, ביניכם לבינו? ויאמרו שלום, ואי פטטין את בעי, הנה רחל בתו באה עם הצאן, הדא אמרה שהדיבור מצוי בנשים.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר הן עוד היום גדול. אמר להם: אם שומרי שכר אתם, הן עוד היום גדול[1]; ואם שלכם אתם רועים, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ורחל באה עם הצאן אשר לאביה. אמר ר' שמעון בן גמליאל: בוא וראה מה בין שכונות לשכונות! להלן שבע, ובקשו הרועים להזדווג להם, דכתיב: "ויבאו הרועים ויגרשום"; ברם הכא אחת היתה, ולא נזדווג לה בריה, על שם "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", לסבובים ליראיו.

רבי עקיבא אומר: כל מי שהוא נכנס לעיר ומוצא נערות יוצאות לפניו, דרכו מיושרת. בוא וראה מאליעזר, "והנה רבקה יוצאת"; יעקב, ורחל באה:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויגש... ויגל את האבן, כאדם שהוא מעביר את הפקק מעל פי הצלוחית.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישק יעקב לרחל. כל נשיקה לתפלות בר מתלתא, נשיקה של גדולה, "ויקח שמואל את פך השמן וגו' וישקהו". נשיקה של פרקים, "וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו". נשיקה של פרישות, "ותשק ערפה לחמותה". ר' תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות, וישק יעקב לרחל, שהיתה קרובתו.

וישא את קולו ויבך. למה בכה? אמר: אליעזר, בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה? "ויקח העבד עשרה גמלים"; ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. דבר אחר: למה בכה? שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה; הדא הוא דכתיב, דהיא אמרה לה: "לכן ישכב" וגו', עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך. דבר אחר: למה בכה? שראה בני אדם מלחשין, אמרו אלו לאלו: וכי מה בא זה לחדש עלינו דבר של ערוה? שמשעה שלקה העולם במבול גדרו אומות העולם עצמם מן הערוה; והדא אמרה שבני מזרח גדורים מן הערוה:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא: אם לרמאות, כי אחי אביה הוא; ואם לצדקות, וכי בן רבקה הוא.

ותרץ ותגד לאביה. אין אשה רגילה אלא לבית אמה. והכתיב ותגד לאביה? אמר להו: שמתה, ולמי היה לה להגיד? לא לאביה?

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו. אמר: אליעזר פסול הבית היה, וכתיב ביה: "ויקח העבד עשרה גמלים" (בראשית כד י); זה, שהוא אהובו של בית, על אחת כמה וכמה! וכיון דלא חמא אפסתיקא, ויחבק לו, אמר: דילמא דינרין אינון, ואינון יהיבין ליה בחרציה. וכיון דלא אשכח כלום, וינשק לו, אמר: דילמא מרגליות אינון, ואינון יהיבין בפומיה. וכיון דלא אשכח, אמר: מה את סבור, ממון אתיתי טעין? לא אתית טעין אלא מלין, ויספר ללבן את כל הדברים האלה:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה. אמר: מלך הייתי סבור לעשותך עלי, וכיון דלית עמך כלום, אך עצמי ובשרי אתה, כהדין גרמא אנא מהדק לך.

וישב עמו חדש ימים. לימדתך תורה דרך ארץ, עד היכן חייב אדם ליטפל בקרוביו? עד חודש.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר לבן ליעקב: הכי אחי אתה, ואם לאו, ועבדתני חנם. אפשר כן? אלא אי הוה פעלא בעשרה פולרין, הוה יהיב ליה חמשה, ואי הוה מובילתיה בשיתא פולרין, הוה יהיב ליה תלתא פולרין. אמר ליה: מה את סבור? ממון אתית בעי מנך? לא אתית אלא בגין תרתין טלייתך.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

וללבן שתי בנות. כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו הורגי אריות ומזו עמדו הורגי אריות, מזו עמדו מכבשי ארצות ומזו עמדו מכבשי ארצות, מזו עמדו מחלקי ארצות ומזו עמדו מחלקי ארצות, קרבן בנה של זו דוחה את השבת, ומלחמת בנה של זו דוחה את השבת. לזו ניתן שתי לילות ולזו ניתן שתי לילות: ללאה – ליל של פרעה ולילו של סנחריב, ולרחל – לילו של גדעון ולילו של מרדכי, "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (אסתר ו א).

שם הגדולה לאה. גדולה במתנותיה: כהונה לעולם, ומלכות לעולם.

ושם הקטנה רחל. קטנה במתנותיה: יוסף לשעה, שאול לשעה:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ועיני לאה רכות. אמוריה דרבי יוחנן אמר קודמוי: "עיני לאה רכיכין". אמר ליה: עיני דאמך הוו רכיכין! ומהו רכות? רכות מבכיה; שכך היו התנאים, שיהא גדול נושא לגדולה וקטן לקטנה, והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בידו של רשע. אמר ר' חוניא: קשה התפילה שביטלה הגזירה, ולא עוד, אלא שקדמה לאחותה.

אמר ר' יונתן: מה ראה יעקב אבינו שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף משאר בניו? ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב: "אלה תולדות יעקב יוסף", אלא שקדמה לאה ברחמים; ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה. ואמאי קדמתה לאה? דכתיב: ועיני לאה רכות. מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב: "ומן הבהמה אשר איננה טהורה" – בגנות הצדקת דבר הכתוב? אלא שמתנותיה ארוכות: כהונה, לויה ומלכות. רבא אמר: לעולם רכות ממש; ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. והיתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת לבני אדם: מה מעשיו של גדול? איש רע הוא ומלסטם את הבריות. קטן מה מעשיו? איש תם הוא, יושב אהלים הוא; והיתה יושבת ובוכה עד שנשרו ריסי עיניה. והיינו דכתיב: "וירא ה' כי שנואה לאה". מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר וכו'? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה, "ויפתח את רחמה". ומאי צניעות היתה בה ברחל? דכתיב: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא". והלא בן אחות אביה הוא! אלא אמר לה: מנסבת לי? אמרה ליה: אין! מיהו אית לי אבא רמאה ולא יכלת ליה. אמר לה: מאי רמאותיה? אמרה ליה : אית לי אחתא קשישא מנאי ולא מינסבא לי מקמה. אמר לה: אחוה אנא ברמאות. ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאות? אין, דכתיב: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל". מסר לה סימנין. כי מעייל לה ללאה, סברה רחל: השתא אחותי מכספה! מסרתינהו ניהלה; היינו דכתיב: "ויהי בבקר והנה היא לאה", מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא. זה שאמר הכתוב: "לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא". אמר רבי חנינא: בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, שמסרה לה סימנין לאחותה, זכתה ויצא ממנה שאול; ובשכר צניעות דהוה בשאול, דכתיב: "ועל דבר המלוכה לא הגיד לו", זכה ויצאה ממנו אסתר, דכתיב: "אין אסתר מגדת מולדתה":

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. אמר: בגין דאנשי מקומך רמאין, אברר את קניני: ברחל, ולא בלאה. בתך, שלא תביא אחרת מן השוק ותקרא את שמה רחל. קטנה, שלא תחליף שמותן זו בזו. ואפילו את נותן את הרשע בחמור של חרשין, אין את מועיל.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי. אמר ר' איבו: אפילו אדם פרוץ, בלשון הזה גנאי הוא לו; ואדם צנוע כיעקב אומר בלשון הזה? אלא כך אמר: גזר הקב"ה שאני מעמיד י"ב שבטים, ועכשיו הריני בן פ"ד שנים, ואם איני מעמידן עכשיו, אימתי אני מעמידן? לכך צריך הכתוב לומר: הבה את אשתי... ואבואה אליה.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. אמר להם: יודעים אתם שהיינו מדוחקים למים, וכיון שבא הצדיק הזה נתברכו המים. אמרו ליה: ומה אהנו לך? אמר להו: אי בעיין אתון, אנא מרמי ביה ויהיב ליה הדא לאה, והוא רחים להדא רחל סגי, והוא עבד גביכון שבע שנין אחרנין. אמרו ליה: עביד מה דהני לך. אמר להו: יהבון לי משכונין דלית חד מנכון מפרסם יתי; ויהבון ליה משכונין. אזל ואייתי חמר ומשח וקופר. הוי למה נקרא שמו "לבן הארמי"? שרימה באנשי מקומו. כל ההוא יומא הוו מכללין ליה, וכיון דעל ברמשא אמר להו: מהו כדון? אמרו ליה: את גמלת חסד בזכותך, גם אנו נגמול חסד עמך. הוו מקלסים קדמיה ואמרו: הי לאה הי לאה. ברמשא אתון מטליתא וטפון בוצינא. אמר להו: מהו כדין? אמרו ליה: מה את סבור, דאנן ביזוי דכוותכון? כל ההוא ליליא היה צוח לה רחל רחל והיא עניא ליה. בצפרא והנה היא לאה. אמר לה: מה רמייתא בת רמאי! לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי? אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים? לא כן הוה אבוך צוח לך עשו, ואת עני ליה.

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת. מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה.

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

לקח לבן שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו. וכי שפחותיו היו? והלא בנותיו היו! אלא בנימוס הארץ, בנותיו של אדם מפילגשיו הן נקראות שפחות, שנאמר: ויתן לבן לרחל בתו:

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. בנוהג שבעולם, פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלוש שנים באמונה, ולבסוף הוא מתעצל; ברם הכא, מה הראשונות שלמות אף האחרונות שלמות, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. אמר ר' יוחנן, כתיב: "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה". אמר להם‏[2]: דוגמא שלכם דומה ליעקב; מה יעקב, עד שלא נשא אשה נשתעבד, ומשנשא משתעבד, אף אתם, עד שלא נולד גואל נשתעבדתם, ומשנולד גואל משתעבדין:

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירא ה' כי שנואה לאה. ר' שמואל בר נחמן פתח: "כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה". אמר ר' בנימין בר יפת: פסוק זה, לא סופו ראשו ולא ראשו סופו; לא הוה צריך למימר אלא "כי שומע אל אביונים ה' ואת אסירים לא בזה"! אלא "כי שומע אל אביונים ה'", אלו ישראל, דאמר ר' יוחנן: כל מקום שנאמר 'דל', 'דך', 'מך', 'עני' ו'אביון', בישראל הכתוב מדבר. "ואת אסיריו לא בזה", אלו העקרות, שהן אסורות בתוך בתיהם; וכיון שהקב"ה פוקדן בבנים הן נזקפות. תדע לך, שהרי לאה שנואת בית היתה, וכיון שנפקדה נזקפה.

וירא ה' כי שנואה לאה, שעשתה כמעשה השנואה, שהיתה אמורה להנשא לשונא, שכך היו התנאים, שיהא הגדול נושא לגדולה והקטן לקטנה. כי שנואה לאה, והיו הכל סונטין בה: מפרשי ימים סונטין בה, מהלכי דרכים סונטין בה, והיו אומרים: לאה זו – אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת; אילו היתה צדקת, לא היתה מרמה באחותה. כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרמה לאה באחותה, נתן דעתו לגרשה; וכיון שפקדה הקב"ה, אמר: לאמן של אלו אני מגרש? ובסוף הודה בדבר: "וישתחו ישראל על ראש המטה"; מי היה ראש מיטתו של יעקב אבינו? לא לאה? ורחל עקרה, היתה עיקרו של בית. רוב מסובין של לאה היתה, ואף על פי כן עושין רחל עיקר. ורחל עקרה, עיקרה של בית, לפי שהדברים תליוים ברחל לפיכך נקראו ישראל על שמה: "רחל מבכה על בניה"; ולא על שמה אלא על שם בנה, דכתיב: "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא לשם בנה, אלא לשם בן בנה: "הבן יקיר לי אפרים". משבע חדשים ילדה לאה את בניה, ולשבע שנים נולדו ליעקב י"א בנים ובת אחת, וכולן נולדו ונולדו זיווגן עמם, חוץ מיוסף שלא נולד זיווגו עמו, שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה; וחוץ מדינה שלא נולד זיווגה עמה. אמר: הילדה הזאת דין ומשפט, על כן קרא שמה דינה:

אמר ר' יוחנן, שלוש מפתחות הן בידו של הקב"ה שלא מסרן ביד שליח, אלו הן: מפתח של חיה, שנאמר: ויפתח ה' את רחמה. מפתח של מטר מנין? שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב". מפתח של תחיית המתים מנין? שנאמר: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". במערבא אמרי, אף מפתח של פרנסה, שנאמר: "פותח את ידך". ור' יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב לה להא? אמר לך ר' יוחנן: גשמים היינו פרנסה.

תניא, ר' אליעזר אומר: כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר: "ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה". ר' יהושע אומר: כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר: "כי לא סגר דלתי בטני". אמר רבא: כולן אינן מטמאין באהל, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", דבר השוה בכל אדם. ובאיש ליכא צירים? והכתיב: "צירים אחזוני כצירי יולדה"? צירי בשר; דאי לא תימא הכי, רמ"ח היכי משכחת לה לא באיש ולא באשה? ר' עקיבא אומר: כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה, שנאמר: 'ויפתח את רחמה. ולר' עקיבא קשיא תלמידי ר' ישמעאל, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, ומצאו בה רנ"ב אברים. באו ושאלו את ר' ישמעאל: כמה אברים יש בו באדם? אמר: רמ"ח. אמר לו ר' יוחנן: והלא בדקנו ומצאנו רנ"ב? שמא באשה בדקתם, שהוסיף בה הכתוב שני צירים ושני דלתות? דילמא איידי דזוטרא, אתמוחי אתמח:

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותהר לאה ותלד בן. אמר ר' יוסי בר חנינא, ארבע מדות בשמות: יש ששמותיהן נאים ומעשיהם כעורין. עשו, עושה ואינו עושה; ישמעאל, שומע ואינו שומע. שמותיהן כעורין ומעשיהם נאים, אלו בני הגולה: "בני בקבוק בני חקופא בני חרחור"; זכו ועלו ובנו בית המקדש. שמותיהן כעורים ומעשיהם כעורים, אלו מרגלים: "סתור", בר מסתורין; "גדי", כגידין מררין. שמותיהן נאים ומעשיהן נאים, אלו השבטים: ראובן, ראו בן בין הבנים; שמעון, שומע בקול אביו שבשמים. אמר ר' יוסי בר חנינא: אין שמותיהן של שבטים עכור להם, אלא חפות להם.

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. עתיד זה לעמוד שונא, ומי מרפא מכתו? גם את זה, פינחס שהוא עומד מלוי.

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)

הפעם ילוה אישי אלי. עתיד זה ללוות בנים לאביהן שבשמים. על כן קרא שמו לוי. בכל מקום שנאמר על כן קרא שמו, מרובה באוכלוסין.

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)

הפעם אודה את ה'. משל לכהן שהיה עומד בגורן. נתן לו אחד כור של מעשר, ולא החזיק לו טובה; בא אחד ונתן לו קומץ של חולין, והחזיק לו טובה. אמר ליה: אדוני כהן! אני נתתי לך כור אחד, ולא החזקת לי טובה; וזה לא נתן לך אלא קומץ אחד, והחזקת לו טובה? אמר ליה: את מחלקי נתת לי, אבל זה משלו נתן לי. כך לפי שהיו האמהות סבורות שזו מעמדת שלשה, וכיון שילדה לאה בן רביעי, אמרה: הפעם אודה את ה'. דבר אחר: על שהיו לה שבט כהונה ושבט מלכות. את מוצא, כל מה שכתוב בזה כתוב בזה: בזה משיחה, בזה משיחה. בזה מטה, בזה מטה. בזה ברית מלח, ובזה ברית מלח. בזה פעם, ובזה פעם. בזה נזר, ובזה נזר. בזה קריבה, בזה קריבה. בזה שלשלת יוחסין, בזה שלשלת יוחסין. בזה ציץ, ובזה ציץ. אמר ר' לוי: "לא יגרע מצדיק עינו", דוגמא דידיה. לאה תפשה פלך הודיה, ועמדו כל בניה בעלי הודיה: יהודה, "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני". דוד, "הודו לה' כי טוב". דניאל, "לך אלהא דאבהתי מהודה ומשבח אנא". רחל תפסה פלך שתקנית, ועמדו כל בניה בעלי מיסטרין: בנימין, "ישפה", יש פה, שיודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד. שאול, "על דבר המלוכה לא הגיד לו". אסתר, "לא הגידה אסתר את עמה". על כן קרא, מרובה באוכלוסין. ותעמוד מלדת, מי מעמד רגליה של אשה בבית? בניה:

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא בא אדם שהודה לפני הקב"ה, עד שבאתה לאה והודאתו, שנאמר: "הפעם אודה את ה'".

ראובן, אמר ר' אלעזר, אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי! אילו בני, אף על גב דבעל כרחיה אשתקיל בכירותיה מניה, דכתיב: "ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף", ואפילו הכי לא אקני ביה; מה כתיב? "וישמע ראובן ויצילהו מידם". ואלו בן חמי, אף על גב דמנפשיה זבין בכירותיה ליעקב, דכתיב: "וימכור בכורתו ליעקב", אפילו הכי "וישטם עשו":

  1. ^ פירוש: ואילו אתם נשכרתם ליום שלם, וגוזלים אתם את בעל הבית.
  2. ^ הנביא לישראל