ילקוט שמעוני על בראשית ל
<< · ילקוט שמעוני על בראשית · ל · >>
פסוק א
ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה. כתיב: "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום", ואת אמרת: ותקנא רחל באחותה? אלא קנאה במעשיה הטובים; אמרה: אילולי שהיתה צדקת, היתה יולדה?
ותאמר אל יעקב הבה לי בנים. אמר ר' שמואל בר נחמן: ארבעה חשובין כמת: סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים, ומי שירד מנכסיו. סומא, שנאמר: "במחשכים הושיבני כמתי עולם". מצורע, "אל נא תהי כמת". ומי שירד מנכסיו, "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך"; וכי מתים היו? והלא דתן ואבירם היו! אלא שירדו מנכסיהן. ומי שאין לו בנים, שנאמר: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.פסוק ב
פסוק ג
פסוק ו
ותאמר רחל דנני אלהים. דנני וחייבני, דנני וזכני. דנני וחייבני, "ורחל עקרה"; דנני וזכני, ויתן לי בן.
על כן קראה שמו דן, מרובה באוכלוסין.פסוק ח
פסוק י
פסוק יא
פסוק יג
פסוק יד
וילך ראובן בימי קציר חטים. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", "יותן הארץ הזאת לעבדיך". "שבעים בלחם נשכרו", לאה שהיתה שבעה בבנים, נשתכרה; "ורעבים חדלו", רחל שהיתה רעבה לבנים, חדלה. "עד עקרה ילדה שבעה", לאה, שהיתה עקרה, ילדה שבעה; "ורבת בנים אומללה", רחל, שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רובן של בני,ם אומללה. ומי עשה כן? "ה' ממית ומחיה" וגו'.
וימצא דודאים. ר' חייא בר אבא אמר: יברוחין. ר' יצחק אמר: שעורין. ר' יהודה בר סימון אמר: מיישין. בין לדברי אלו בין לדברי אלו הכל מודים שלא הביא אלא מן המופקר, תדע לך, שהלך בשעת הקציר, בשעת בכור כל מיני איפוריא, ולא הביא אלא מן המופקר, להודיעך עד היכן היו שמורים מן הגזל.
ויבא אותם אל לאה אמו. להודיעך עד היכן היה כבודה של אמו עליו, שלא טעמם עד שהביא לאמו.
תנו רבנן: "את ה' הוא מגדף", זה מנשה בן חזקיהו, שהיה דורש דרשות של דופי. אמר: וכי לא היה למשה לכתוב אלא "ואחות לוטן תמנע", "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו", "וילך ראובן בימי קציר חטים"? יצתה בת קול ואמרה לו: "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך". ועליו מפורש בקבלה: "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". מאי "כעבות העגלה"? אמר רבי אסי: בתחילה דומה לחוט של בוכיא, לסוף דומה לעבות עגלה. דאתאן עלה מיהת, מאי "ואחות לוטן תמנע"? בת חשובים הות, דכתיב: "אלוף תמנע"; וכל אלוף, מלכותא בלא תגא הוא. ותמנע איתתא חשובה הויא, והות בעא לדבוקי בזרעא דאברהם. אתיא לגביה דיעקב, אמרה ליה: גיירני ואהוי לך פלגש; ולא קבלוה. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה: אהיה שפחה לפסולה של אומה זו ואל אהיה גבירה באומה אחרת. אתיא לגבי אליפז ואמרה ליה הכי, אמר לה הן. נפק מינה עמלק, דאתא לצערינהו לישראל, דלא הוה מיבעיא להו לאברהם וליצחק וליעקב לרחקה. וילך ראובן בימי קציר חטים, מכאן לצדיקים שאין פושטים ידיהן בגזל:פסוק טו
פסוק טז
ויבא יעקב מן השדה. תנינן: השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב, מקום שלא נהגו להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן. אמר ר' מונא: מקום שאין מנהג, תנאי בית דין הוא שיהא הוצאה משל בעל הבית והכנסה של פועל. הוצאה של בעל הבית מנין? שנאמר: "תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון", מכאן ואילך "יצא אדם לפעלו". הכנסה משל פועל מנין? "ולעבודתו עד ערב" לא נאמר אלא "עדי ערב", לומר עד חשכה. ר' אמי בשם ר' שמעון בן לקיש: הטריחו על בעל הבית, שאם היה ערב שבת שתהא הוצאה משלו. עד היכן? עד שיהא כל אחד ואחד הולך לביתו וממלא לו חבית של מים וצולה לו דג ומדליק לו את הנר לכבוד השבת. ויבא יעקב מן השדה בערב. הדא הוא דכתיב: "ולעבודתו עדי ערב".
ותצא לאה לקראתו. מלמד שלא הניחתו לרחוץ רגליו. ותאמר אלי תבוא. צפה הקב"ה שלא היתה כוונתה אלא להעמיד שבטים, לפיכך צריך הכתוב לומר אלי תבוא.
"וברותי מכם המורדים" וגו' אלו בני ט' מדות, בני אסנ"ת משעג"ח וכו'. בני חצופה, איני? והאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו הויין ליה בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותן, שנאמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים", וכתיב: "ואקח את ראשי שבטיכם" ולא כתיב "נבונים"; וכתיב: "יששכר חמור גרם", וכתיב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"? ההיא דמרצייה ארצויי. אמר ר' לוי: בוא וראה כוחן של דודאים, שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולון; יששכר יושב ועוסק בתורה, וזבולון יוצא ומפרש בימים ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל. הדא הוא דכתיב: "הדודאים נתנו ריח".
ותאמר אלי תבוא (כתוב ברמז ל"א).
אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא? מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר: "יששכר חמור גרם", חמור גרם ליששכר:פסוק יח
פסוק כ
פסוק כא
ואחר ילדה בת. תמן תנינן: הרי שהיתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר", הרי זו תפילת שוא. ר' ינאי אומר: ביושבת על המשבר הדא מתניתא. ר' יהודה בן פזי אמר: אף ביושבת על המשבר, יכול הוא להשתנות; הדא הוא דכתיב: "הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל הנה כחומר ביד היוצר" וגו'. התיבון, והכתיב: ואחר ילדה בת? אמר להו: עיקר ברייתה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה: יוסף ה' לי בן אחר, נעשה נקבה.
היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא. ולא מהני רחמי? והכתיב: ואחר ילדה בת? מאי ואחר? אחר שדנה לאה דין בעצמה; אמרה לפניו: רבונו של עולם! י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות; אם זה זכר הוא, לא תהא אחותי כאחת מן השפחות? מיד נהפך זכר לנקבה, שנאמר: ותקרא את שמה דינה? אין מזכירין מעשה ניסים. ואיבעית אימא, מעשה דלאה בתוך ארבעים הוה, כדתניא: שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח; משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר; מארבעים ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים דלא יהא סנדל. משלשה חדשים ועד ששה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא נפל; מששה חדשים עד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא מאמו בשלום. ומי מהני רחמי? והא אמר ר' יצחק, מאי דכתיב: "אשה כי תזריע וילדה זכר"? אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר; איש מזריע תחילה, יולדת נקבה? הכא במאי עסקינן, שהזריעו שניהם כאחד:פסוק כב
פסוק כג
אסף אלהים את חרפתי. היתה רחל מצירה שתנתן בחלקו של עשו. כאן נאמר: אסף את חרפתי, ואין חרפה אלא ערלה, שנאמר: "כי חרפה היא לנו".
אמר יעקב: ברשות יצאתי, וברשותו של הקב"ה אני חוזר. אמר לו הקב"ה: רשות אתה מבקש? "שוב אל ארץ אבותיך". כלום באתה אלא בשביל השבטים; הרי השבטים בידך, הרי רחל בידך, הרי נולד שטנו של עשו. "ויהי לו מקנה הרבה" אין כתיב כאן, אלא "צאן רבות", שהיתה פרה ורבה והיו אומות העולם באין ונותנין ליעקב כסף ליקח ממנו צאן:
אסף אלהים את חרפתי. עד שלא תלד האשה, הסרחון נתלה בה: מאן אכל הדא מקמתא? מאן תבר הדא מקמתא? אבל משתלד, הסרחון נתלה בבנה: מאן אכל הדא מקמתא? ברך; מאן תבר הדא מקמתא? ברך. אסף אלהים את חרפתי, בפילגש בגבעה: "ארור נותן אשה לבנימין". אסף אלהים את חרפתי, בימי ירבעם: "ולא עצר כח ירבעם עוד".פסוק כד
האמהות נביאות היו; 'יוסף ה' לי בנים אחרים' לא נאמר, אלא בן אחר. אמרה: עוד אחד הוא עתיד לעמוד, והלוואי יהיה ממני. נתכנסו כל האמהות ואמרו: דיינו זכרים, תפקד עוד זאת ברחל.
ויקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. אחר לגלות: עשרה שבטים גלו לפנים מנהר סמבטיון; שבט יהודה ובנימין מפוזרים בכל הארצות. בן אחר, למחלוקת: מתפילתה של רחל, לא חלק שבט יהודה ובנימין עם עשרת השבטים. אחר, עושה מעשה אחרים.פסוק כה
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. כיון שנולד שטנו של עשו; דאמר ר' שמואל בר נחמני: מסורת אגדה בידנו, שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הדא הוא דכתיב: "אם לא יסחבום צעירי הצאן". ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן? שהם צעירים של שבטים:
מאי שנא כי אתיליד יוסף? אלא ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". איתיביה: "ויכם דוד מהנשף" וגו'? אמר ליה, דאקרייך נביאי לא אקרייך כתובים, דכתיב: "בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה". מיתיבי: "מן בני שמעון הלכו להר שעיר" וגו'? ישעי נמי ממנשה קאתי, דכתיב: "ובני [חצי שבט] מנשה וגו' ועפר וישעי":פסוק כז
פסוק כח
פסוק ל
פסוק לג
פסוק לד
פסוק לו
פסוק לז
פסוק מב
פסוק מג
ויפרוץ האיש מאד מאד. נפרצה לו פרצה מעין דוגמת העולם הבא. ר' אבא בר כהנא אמר: מאתן ותרתין רביין ושבעת אלפים ומאתן עדרין הוו לאבונון יעקב. ר' לוי אמר: ששים רבוא כלבים; רבנן אמרין: מאה ועשרים רבוא. ולא פליגי: מאן דאמר ששים רבוא, לכל עדר ועדר חד כלבא; מאן דאמר מאה ועשרים, לכל עדר תרתין תרתין כלבים.
<< · ילקוט שמעוני על בראשית · ל · >>