כתובות עד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משום רבי אליעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת והא הכא דכטעות אשה אחת דמי ופליגי התם נמי בהא קמיפלגי מר סבר אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומ"ס אין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וכי קא בעל אדעתא דקידושין הראשונים קא בעל אתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר רבי יוחנן המקדש על תנאי ובעל [דברי הכל] אינה צריכה הימנו גט איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה חליצה מוטעת כשירה איזו היא חליצה מוטעת אמר ריש לקיש כל שאומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אמר ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם ואת אמרת חליצתה כשרה אלא אמר רבי יוחנן כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה הכא נמי כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה א"ל בר בי רב שפיר קא אמרת מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם הוי תנאיה תנאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם וקא הוי תנאה התם משום דאיתקוש הויות להדדי אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט אמר רב יוסף בר אבא אמר רבי מנחם א"ר אמי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט לאפוקי מהאי תנא דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל (במדבר ה, יג) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה
רש"י
עריכה
משום רבי אליעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת - אף בשהחזירה כשהיא גדולה פליג ואף במגרש גדולה והחזירה וטעמיה משום דגזור בה משום יתומה בחיי האב:
והא הכא - גבי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו:
דטעות אשה אחת היא - טעות קידושי קטנה:
ופליגי - דקאמרי רבנן מתייבמת אלמא כי בעל משגדלה לשם קדושין בעל וקס"ד הוא הדין לטעות נדרים: ה"ג התם היינו טעמא אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אבל קדשה על תנאי ובעל דעתיה אתנאה ולא גרסינן בהא קמיפלגי דהא ר' אליעזר במגרש את הגדולה נמי אמר דכי החזירה אסורה לייבם דטעמא לאו משום קדושי טעות הוא ומאן דגריס לה מפרש דהאי משום ר' אליעזר אמרו דברייתא אהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו הוא דפליג ולית ליה לתנא דברייתא אליבא דר' אליעזר הא דתנא דמתניתין דיבמות (קט.) דאמר דבמגרש גדולה והחזירה נמי אסר רבי אליעזר:
אתמר נמי - כרבה דאמר בטעות אשה אחת גרידתא אין צריכה הימנו גט:
שנתכוין הוא - לחליצה:
ע"מ שתתן כו' - ואע"ג דלא יהבה כשרה:
שפיר קאמרת - בתמיה דטעמא דהכא לאו משום דאחליה לתנאיה הוא אלא משום דמעיקרא לאו תנאה הוא:
כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן - דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם (במדבר לב):
דאפשר לקיומיה - למעשה של תנאי דהיינו ונתתם:
על ידי שליח - כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה ונתנה להם אבל חליצה אי אפשר לקיימה על ידי שליח אין יכול לומר לשלוחו אם תתן לך פלונית מאתים זוז חלוץ לה הלכך לאו תנאה הוא לבטל החליצה:
והא ביאה - הבועל לשם קידושין:
וקא הוי תנאיה תנאה - כדאמרינן לעיל הריני בועליך על מנת כו':
דאיתקוש הויות - והיתה לאיש אחר (דברים כד) כל הויות קידושין במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומיה על ידי שליח מהני נמי בביאה:
במלוה - שמחל לה מלוה שחייבת לו ואמרינן בקידושין (דף ו:) דאינה מקודשת דמשום דמשעה שלוותה ניתנה להוצאה וברשותה קיימא והשתא לאו מידי יהיב לה:
צריכה הימנו גט - ואפילו הטעתו בתנאי דאין אדם עושה בעילתו זנות:
רבי אמי - פליג אדרבי אלעזר ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט מאי טעמא בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות משוה פרוטה יהיו קידושין הילכך גמר ובעל לשם קידושין:
אבל בהנך טעי - כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכך היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל ולא לשם קידושין במלוה לאו הכל בקיאין בהלכות קידושין:
תוספות
עריכה
אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה כו'. תימה לר"י דמאי קס"ד דהאי מקשה וכי ס"ד שלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקנין וי"ל דס"ד שצריך להזכיר תנאי בשעת גמר הקנין או המכר:
תנאי דאפשר לקיומיה ע"י שליח כו'. וא"ת ומה סברא יש כאן דלא גמרינן מהתם אלא לענין מה שהוא סברא דהא לא ילפינן מהתם דלא מהני תנאי אלא בנתינת קרקע וי"ל דהיינו. טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ומשום הך סברא מודו כ"ע דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח דומיא דבני גד ובני ראובן אבל לענין תנאי כפול ולעניין תנאי ומעשה בב' דברים משמע במי שאחזו (גיטין עה.) דדוקא רבי מאיר אית ליה ולא רבנן דלענין זה אין סברא כל כך ללמוד משם להכי פליגי עליה והשתא משמע דאין תנאי בחליצה לכולי עלמא וכן בפרק מצות חליצה (יבמות קו.) וקשה דבפרק רבן גמליאל (שם נג. ושם) מסיק רבינא לכ"ע יש תנאי בחליצה וזהו תימה דפליג רבינא אכולה תלמודא דפשיטא לן דאין תנאי בחליצה ואומר רבינו תם ורבינו יצחק דהא דמסיק רבינא התם דלכ"ע יש תנאי בחליצה לאו לומר שלא תהא מותרת לשוק בהך חליצה דודאי מותרת לשוק לכ"ע אלא לומר דלהכי אהני תנאה דאכתי איכא עלה זיקת יבמין לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן דלא אתי חליצה כיון דהויא על תנאי ומפקע לזיקה לגמרי וכן צריך לחלק לרב אשי דאמר התם דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ובמתני' דהתם קתני בהדיא דפוטרת דקתני דנתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום אלא מתני' איירי לענין להתירה לשוק ורב אשי מיירי לענין זיקת יבמין כדפרישית ועוד אי להתירה לשוק איירי נמי התם אדמיפלגי רבי ורבנן בהחולץ ליבמתו וקידשה לשם יבמות אי צריכה גט ליפלגו בלהתירה לשוק הואיל ותלי נמי בהכי:
המקדש במלוה. פי' בקונט' שמחל לה המלוה שהיתה חייבת לו ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה אמקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ו:) ולרבינו יצחק אין נראה דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון דאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי דהתם ודאי אינה מקודשת:
דברי הכל צריכה הימנו גט. ולא פליגי רב ושמואל אלא בכנסה ולא בעל ופליג אדאביי אע"ג דגבי קטנה שלא מיאנה קאמר שמואל. דאינה צריכה גט ממנו התם ליכא בעילת זנות אפילו לא יבעל לשם קידושין דהא איכא קידושין דרבנן ואם תאמר והא פליגי תנאי לעיל בבעל אי קנו אי לא קנו בפחות משוה פרוטה א"כ היכי קאמר רבי אלעזר דברי הכל צריכה גט דדברי הכל משמע דליכא מאן דפליג דכי האי גוונא פריך לעיל הש"ס ארבה ויש לומר דלעיל ודאי פריך משום דידע אביי דמסברת עצמו היה רבה אומר כן ולא מקבלה אבל הכא רבי אלעזר אומר כן מקבלה דבבעל מודה שמואל וסבירא להו לרב ושמואל כמאן דאמר קנו ואם תאמר לרב תיקשי למאן דאמר לא קנו ואפילו למאן דאמר קנו שמא לא סבר כרב ודוקא בבעלו קנו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לומר דאפילו מאן דאמר לא קנו מצי סבר כרב בקידש על תנאי משום דאחולי אחליה לתנאיה וחיילי קידושי כסף אבל הכא לא מצי למיהוי קידושין על ידי מחילה וקדשה בטעות היינו טעות דפחות משוה פרוטה ובהא לא אמרינן דבעל לשם קדושין ובהך סברא מצריך הש"ס לפלוגתייהו דרב ושמואל בפרק בית שמאי (יבמות קי. ושם) ואין להקשות לרבי אלעזר דאמר דבבעל מודה שמואל היכי מותבינן לעיל ממתניתין לשמואל דאותבוה משום דמתניתין משמע כנסה סתם בלא בעל:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
לה א מיי' פ"ד מהל' יבום הל' טז, סמג עשין צב, טוש"ע אה"ע סי' קסט סעי' מד:
לו ב מיי' שם הל' כד, טוש"ע שם סעי' כ:
לז ג מיי' פ"ז מהל' אישות הל' כג, סמג עשין מח, טוש"ע שם סי' כח סעי' טז:
לח ד מיי' וסמג שם, טוש"ע שם סי' לח סעי' לה:
לט ה מיי' וסמג שם, טוש"ע שם סי' לא סעיף ט וסי' כח סעי' טז בהג"ה:
ראשונים נוספים
הכי גרסינן: התם נמי בהא פליגי, מר סבר אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה דאדם יודע וגמר ובעל לשם קדושין ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה, ר' אליעזר סבר שאין אדם יודע ועל דעת קדושיו הראשונים הוא בועל ונמצאת גרושיה גרושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה. ונמצא פוגע בגרושת אחיו, ולא משום גזרה אסר לה ליבום, אלא מדינא ומשום לתא דהאיגזר ר' אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה, שאף על פי שחזרתה גמורה גזרינן לה אטו האי שהיא גדולה בשעת נפילה.
ורש"י ז"ל לא גריס ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, משום שרבנו ז"ל מפרש דר' אליעזר לא גזר גדולה אטו קטנה והגדילה אצלו דההיא מדינא מתיבמת כיון שהגדילה אצלו, אלא אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא הוא דגזר. ואינו מחוור, דאם כן קשיא הא מתנייתא לשמואל דאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת צריכה גט משני דאלמא על דעת קדושיו הראשונים הוא בועל, והכא משמע דלכולי עלמא קדושי ודאי הוו. ואפשר למימר דשמואל דאמר כר' שמעון דלעיל (עג, ב) דאמר בקטן שקדש דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל.
ואכתי לא ניחא דאם כן לא פליגי רבנן ור' אליעזר בהא, ואנן קא מקשינן ואזלינן והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי, ולא הוה לן למימר אלא והא הכא דכטעות אשה אחת היא וקתני מתיבמת דאלמא על דעת קדושין גמורים הוא בועל, ואפשר לומר נמי בהא דלא פליגי רבנן ור' אליער קאמר, אלא משום דרבי שמעון קאמר לעיל גבי קטן שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל משום לתא דידיה קאמר הכא, ופליגי, כלומר פליגי רבנן עליה דרבי שמעון.
ומיהו אי אפשר לומר דר' אליעזר גזר גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא, דגדולה אטו קטנה לא מיחלפא, אלא ודאי כי גזר ר' אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה לא גזר אלא אטו מחזיר את הקטנה וגדלה אצלו, דהשתא אטו גדולה איכא למיגזר ואלמא החזירה כשהיא קטנה והגדילה אצלו מדינא אינה מתיבמת לר' אליעזר משום דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ואין חזרתה חזרה גמורה. ואידך דרב אשמעינן למאי דקא סלקא דעתיה דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת, אמאי קא מהדר לאקשויי מברייתא ליתביה מדרב ושמואל גופייהו דאיפלגו בהדיא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דאמר רב אינה צריכה גט משני, דאלמא אף בטעות אשה אחת פליג רב.
ותירץ הראב"ד ז"ל: דהתם ודאי משמע ליה דקדשה זמן מרובה קודם גדולתה, כדקתני קטנה שלא מיאנה אלמא היה לה שהות למאן דאמר כשהיא קטנה ולא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת, והלכך ההיא בטעות שתי נשים היא. אבל הכא דקתני וגדלה אצלו, משמע דמיד שהחזירה גדלה אצלו במטה שסמוך לגדלותה החזירה ולא הספיק לבעול עד דגמרו שנותיה וסימניה.
ויש מי שתירץ דהתם פשיטא לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה שהשיאתה אמה ואחיה כלום אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן, ואביה קבל קדושיה והחזירה לבעל, טעו אינשי, דלאו כולי עלמא ידעי דכיון דנשאת שוב אין לאביה רשות בה, הלכך לטעות אשה אחת גרידתא דמי דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא ולספיקא נחית ובעיל. ושמואל דאמר צריכה גט משני לא תיקשי ליה מדרבנן דאמרי הכא חולצת או מתיבמת וכל שכן בההיא דלא טעו בה אינשי כולי האי, דאיהו דאמר כר' אליעזר דאמר דמדינא חולצת ולא מתיבמת, דלעולם על דעת קדושין הראשונים הוא בועל.
וניחא דלפי תירוץ זה היינו דלא מקשה לעיל אלא מקדשה בטעות וכדשנינן לה דבטעות פחות משוה פרוטה קאמר ולא אקשי ליה מקטן שקדש מיהא דלטעות אשה אחרת הוא ופליגי, ומשום דההיא פשיטא ליה דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ולא דמי לטעות גרידתא, והיינו נמי דכי שני ליה בטעות פחות משוה פרוטה איבעיא ליה עלה במאי קא מפלגי ואוקמה באדם יודע ואין אדם יודע, ובקטן שקדש לא אבעיא ליה במאי פליגי, דבההוא פשיטא ליה דבאדם יודע ואין אדם יודע פליגי, כן נראה לי.
הא דאקשינן הא מיכתב כתבינן וקאמר רב פפי משמיה דרב וכו' ופרקינן הכי קאמר עד שלא כתבו וחתמו: לומר דלמחזי כשיקרא חיישינן, לרווחא דמילתא הוא דפרקינן ולאוקמי הא דרב הונא אפילו כרב פפא דאמר משמיה דרבא.
ומיהו אנן לא קיימא לן [הכי] ולמיחזי כשקרא לא חישיינן. וכדאמרינן לקמן בריש פרק הכותב (פה, א), ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו בעל דין תיתי ותשתבע במתא אמרה להו כתובו לי זכותא דכי משתבענא יהבו לי. אמר להו רב ביבי כתובו לה אמר רב פפי משום דאתי ממולאי אמרי מעלייתא, דאמר רבא האי אשרתא דדייני דאיכתיבא וכו', וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר' מאיר אלא בגיטי נשים אבל בשאר שטרות מודו ליה, דאמר רב אמי אמר רב יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו, שכבר נמחל שעבודו, הא לשיקרא לא חישיינן. ואף על פי שיש מקצת מקומות דחיישינן למיחזי כשיקרא, כגון אין כותבין אורכתא אמטלטלי דכפרי (ב"ק ע, א) וכגון כתובו בהני וכתובו תיא דקיימיתו ביה (עי' ב"ב קעב, א) לא כולהו בחדא מחתא וכבר הארכתי בפרק כל הגט בתחילתו (גטין כד, א) בסיעתא דשמיא.
דלמא לעולם צריכין ושאני הכא דמקיימנא הגדה בחד: כלומר, כיון שהן עצמן הגידו בפני אותו הג' אפ הן שמעו הגדה בב"ד מפני עצמן, שהרי הן עצמן נעשו עדים ונעשים דיינים. וא"ת והיאך נקראת הגדתם הגדה, והלא לא העידו אלא בפני אחד, ואין הגדה אלא בפני בית דין. יש לומר בשהיה מומחה ודן אפילו ביחיד כשאר דיני ממונות, ונמצאת הגדה בפניו כהגדה בפני בית דין של שלשה הדיוטות. עוד יש לומר, כשהושיבו מחבריהם אצל היחיד והעידו ואחר כך נעשים הם דיינים עמו. הרמב"ן נ"ר.
ואם תאמר היכי אמר רב אשי דצריכא הגדה, והא איכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדאמרינן בס' פרק ראוהו (שלשה) (ר"ה כה, ב). תירץ הראב"ד ז"ל דסבירא ליה לרב אשי דשאני דיני ממונות דכתב בהו אם לא יגיד, אלמא בעינן הגדה, אבל בעדות החדש לא כתיב ביה הגדה, כזה ראה וקדש, וכן פירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ואמאי).
ואנן לא קיימא לן כרב אשי, דהא דרב אשי דחיתא בעלמא היא, ודילמא קאמר, לומר דמהא לא תשמעינה, דאיכא למידחי הכין. ואיהו נמי אפשר דלא סבירא ליה הכין, אלא דדחויי הוא דדחו ליה. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל (דף ח, ב וע"ש בבעה"מ). והראב"ד ז"ל הביא ראיה מדגרסינן (בגט פשוט) עי' ב"ב קיג, ב) ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואמרינן לא שנו אלא ביום, אבל בלילה כותבין ואין עושים דין, לפי שנעשו עדים בשעת ראייתם, ואין עד נעשה דיין. ואין ראייתו מחוורת בעיני, דהתם הגדת בעל דין איכא, דחשבין להו כאילו השכיב מרע העמידן בית דין על צוואתו לחתוך הדין על פי מה שהגיד ומצוה בפניהם, דאטו מי שמודה בבית דין לא חתכי דינא אהודאתו כיון דליכא הגדת עדים, והא לא איברי סהדי אלא לשקרי.
ומאי דקא סלקא דעתיה הכא לרב אשי דבעינן הגדה, ההיא דתניא [סנהדרין שראו באחד שהרג] את הנפש, רבי טרפון אומר מקצתן נעשים עדים ומקצתן נעשים דיינין, רבי עקיבא אומר כולן נעשו עדים ואין עד נעשה דיין. ואוקימנא בפרק החובל (ב"ק צ, ב) טעמא, דאינן עושים כולן דיינים, כשראו [בלילה] הא ראוהו ביום נעשים דיינים, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. אלמא לא בעינן הגדה אפילו בדיני נפשות החמור וכל שכן בדיני נפשות הקל. איכא למימר דלרב אשי לא סבירא ליה כההיא אוקימתא דראוהו בלילה [לא] כאידך אוקימתא דאוקימנא התם ואפילו בראוהו ביום היא למאי דסלקא דעתיה דרב אשי הכא.
והר"ז ז"ל (בעה"מ כאן) שתירץ בעיקר קושייתנו דהכא כשראו חתם ידן של עדי בלילה או בעדי שהן קרובין שאינן ראויים לדון, וכההיא פירוקא דאמרינן בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, לא נתחוורו דבריו, דהתם דאינם רואים עכשיו כלום, ועל פי מה שראו בלילה הן באין עכשיו לדון, איכא למימר דאין ראייתם ראייה לדון עליה. אבל כאן, שעל מה שהן רואים עכשיו הם באים לקיים, מה איכפת לן אם ראוהו כבר בלילה או בשעה שלא היו כשרין לדון, שהרי לא על אותה ראיה הן סומכין אלא על ראיה של עכשיו שהן כשרין לדון.
יעמדו שנים ויושיבו מחבריהן אצל היחיד: ואוקימנא לה בדוכתא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום אין צריכין להושיב אחרים, אלא הן עצמן עומדין במקומן ומקדשין, שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולמימר שאין מקדשין אותו על פי ראיה שראוהו בלילה ונתברר להם שנראה החדש. אמנם פירשו בתוספות לפי שראית עצמן לדון עליה למחר כקבלת עדות היא. וקבלת עדות ביום בעינן, דהוה ליה כתחילת דין. וטעם נכון הוא. אלא שרש"י ז"ל חלוק בדבר בבבא בתרא (קיג, ב) גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה.
והאי דאמרינן: יושיבו מחבריהן אצל היחיד: הוא הדין לכולן, אם יש עדים אחרים שיעידו בפניהם, דעד היודע, כיון שאין אנו צריכין לעדותו, נעשה דיין ואפילו בשל תורה, כדאמר ר' טרפון גבי סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים. ור' עקיבא נמי דפליג עליה ואמר כולן נעשו עדים, התם דוקא בדיני נפשות משום דבעינן והצילו העדה, והני כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, הא בעלמא מודה הוא לרבי טרפון כדאיתא בפרק ראוהו בית דין (ר"ה כה, א, ועי' ב"ק צ, ב).
והיינו דאקשינן: ואם איתא ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה: כלומר, דהתם הא דלא יתבי בדוכתייהו משום דראוהו בלילה, דצריכין תרי מינייהו להעיד, ואי סלקא דעתך עד המעיד נעשה דיין יעמדו בכולן במקומן ויעיד זה בפני השנים, וכן השני יעיד בפני חביריו השנים ואחר כך יעמדו שלשתן במקומן ויאמר מקודש מקודש. וכן פירש רש"י ז"ל. ועל מ"ש שמ' עד עד נעשה דיין קא פריך.
ואין לפרש דעל מה שאמרו דיינין המכירין חתימות יד עדים אין צריכין להעיד בפניהם, כלומר אלא נעשה דיין על פי ידיעתו קא פריך. והכי פירושה, ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה בלא הגדה כלל, אלא על פי ראייתם דאי אפשר לפרש כן, דהא אוקימנא לה כשראוהו בלילה, וראייתם כמי וכדכתבינן לעיל. וכן אמר בירושלמי.
הכי גרסינן: דאמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל, על תנאי ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל, אינה צריכה הימנו גט. ולא גרסינן דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. דפלוגתא דתנאי היא לעיל בפחות משוה פרוטה.
ולענין פסק הלכה, קדשה על תנאי וכנסה סתם, בין בטעות אשה אחת בין בטעות שתי נשים, בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה אחת גרידתא, כיון שבעל צריכה ממנו גט מספק להחמיר, כדברי רבנו אלפסי ז"ל, ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם, דקיימא לן להחמיר מספק כרב, וכסהדותיה דרב כהנא משמיה דעולא דאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט. ואף על גב דאמר רבה דבטעות אשה אחת גרידתא כולי עלמא לא פליגי דאינה צריכה גט, ורבי יוחנן נמי דאמר הכי, לא קיימא לן כוותייהו אלא כחמים דלא היה כח בידם להוציאה בלא גט. ומיהו גט הוא דבעיא אבל כתובה לא בעיא, דלגבי איסורא לחומרא לגבי ממונא לקולא.
והיכא דקדש סתם וכנס סתם נמי תצא שלא בכתובה כשמואל, דאיכא למימר דרב נמי לא פליג בהא, דהא נדרים כמומין ובמומין ודאי היכא דקדש וכנס סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה, והיינו סיפא דמתניתין דקתני שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים. ובעלמא נמי אמרינן (לעיל נז, ב) משום סמפון, דאלמא איכא סימפון בנשים לבטל הקדושין ושלא תאכל בתרומה. ועוד, דבירושלמי (בפרקין ה"ז) אפליגו בה ריש לקיש ור' יוחנן, וקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לה כתובה, וכבר כתבתי למעלה.
ולענין מקדש את הקטנה או קטן שקדש ובעל, צריכה גט ודאי, דאדם יודע שאין קדושי קטן וקטנה כלום, וגמר ובעל לשם קדושין, והיינו דרב, והיינו כתנא קמא דר' אליעזר דאמר החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת או מתייבמת. ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, נמי איכא למימר שהיא מקודשת ודאית, דהא בברייתא דלעיל עריב ותני לה בהדי קטן שקדש, כי היכי דהאי מקודשת ודאית כשבעל לאחר שהגדיל האי נמי מקודשת ודאית, אבל במקדש במלוה ועל תנאי, אפשר דטעו בה אינשי והלכך לא הוו קדושי ודאי אלא ספק, וכדאמר רב יוסף בר אבא אמר ר' מנחם אמר ר' אסי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט, בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ואיכא למימר, דהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל דצריכה הימנוגט, נמי לא הוו קדושי ודאי אלא קדושי ספק, ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. ולהאי סברא, ברייתא דלעיל תרי גווני קתני, קדושי פחות משוה פרוטה מקודשת מספק, וקטן שקדש מקודשת גמורה.
ומפרקינן התם נמי בהא פליגי מר סבר אדם וכו' ואע"ג דהא פריך לעיל ממתני' דהמקדש בטעות ופריק ליה דטעמא דלאו משום הכי אלא אפי' כשפירש תנאי בשעת חליצה לא מהני תנאי משום דזהו תנאי שאי אפשר לקיימו המעשה ע"י שליח שאין שליחות בחליצה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאפשר לקיים המעשה דנתינת הארץ ע"י שליח ואע"ג דלא גמרי' מתנאי בני גד ובני ראובן לגבי תנאי כפול הן קודם ללאו דהא קי"ל דלא בעינן (נהוי) בהא מיהת גמרינן מינה דסברא הוא דמעשה אלים כולי האי דליתא ע"י שליח דלא חייל ביה תנאי והקשו בתוספת דהא נזירות שאינו ע"י שליח ותנאי תנאי אם אמר פלוני נזיר וכיוצא בו. וי"ל דשאני נזירות דכתיב כי יפליא לנדור נדר אין לנו אלא כמו שהפליא דהא איכא תנא דסבר התם שאפי' נתקיים התנאי אינו נזיר כיון שלא היה מופלא ומבואר בשעה שנדר:
והא ביאה דלא אפשר לקיימה ע"י שליח והוה תנאי תנאי כדתנא הריני בועליך וכו': ופרקינן משום דהתם אתקוש הוויות להדדי פי' וכיון דמהני תנאי בקדושי כסף ושטר מהני נמי בביאה דהא אתקוש וליכא למימר איפכא למימרא דכי היכי דלא מהני תנאי בביאה לא מהני בכסף ושטר דכיון דהני תרתי והאי חדא איהי חדא טפי דתגרר בתרווייהו ולא כחדא תרתי:
גרסת מקצת הספרים אמר עולא אמר ר"א המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] דברי הכל אינה צריכה ממנו גט. וליתא דההיא לא הוי דברי הכל דהא רבנן פליגי עלי' דר"ש דאמר בעל קנו וליכא לפרושי דד"ה היינו משום רב שמואל דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן ליה ממתניתין ולא פרקינן הכי ואיכא דגרסי אינה צריכה ממנו גט ולא גרס ד"ה ולא מחוורתא דא"כ היא כעולא דאמר כר"א בר"ש דהוה יחידאה ולא כרבנן ולא משמע דשבקי רבנן ואומרים כר"ש ותו דהא רב כהנא אמר בסמוך משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט וליכא למימר דההיא בטעות באשה אחת כעין שתי נשים דהא אמרי' עלה דמסקנא דמתני' מדתנא דבי רבי ישמעאל בטע' אשה אחת גרידת' והכי אמרינן עלה דאינה צריכה גט דא"כ תקשי דידיה אדידיה אפילו תימא הא דרביה הוה ליה למפרך ולתרוצי הכי ותו דא"כ בהאי גרסא אינה צריכה גט אידך לישנא דרבי אמר דמהדר עלה לא אתי שפיר דקאמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה ממנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי וכיון דהכא גרסינן אינה צריכה למה ליה לפרושי טעמא דהא דעולא אמר ר"א מסתייה דלמה צריכה ממנו דבהא ודאי לא טעה ואית דגרסי דברי הכל צריכה ממנו גט וליתא דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל שאינה צריכה היכי דלא מעלו קידושי מיהת הלכך ע"כ ה"ג המקדש במלוה ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] צריכה הימנו גט פי' במלוה ובפחות (ממלוה) [מש"פ] וכן קטן שקידש וכל היכי דלא יטע בגופיה צריכה גט מדרבנן בלחוד וכדאמרינן באידך דעולא זה היה מעשה ולא היה כח לחכמים להוציא בלא גט כדפירשתי לעיל והא"ש לישנא דר"מ שבא לחלק ביניהן והודה במקל ויהיב טעמא מאי שנא האי מהכא וקאמר רבא קדש במלוה מודה דצריכה גט דבההיא הוא דטעה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך טעי ועל דעת קדושין בעל ואינה צריכה גט ולהכי לא מודה להו ומסתברא דהא דנקיט רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה לאו דוקא דה"ה המקדש במלוה דהא חד תכסיסא אינון בקדושי לא מעלה משום דהא דידהו ולא משום קפידא דידיה וכדאמרינן רבנן לעיל בעל וקנו ומנו קדושי קטן וקדושי בפחות משוה פרוטה משום דהוה חד תכסיסא אינון דקדושי לא מעלו משום דהא דידהו וכן באידך וקדושי קטנה אמרו רבנן מתייבמת אלא ודאי דרבי אמי נקט פחות משוה פרוטה וה"ה לכל דוכתא דגריעותא מחמת קידושין דלא מעלה ולא מיעוט אלא קדושי תנאי דתלי' בקפידא דידיה ודעתו על תנאי מן הסתם עד מחיל ליה והא דנקט בלישנא אבל בדהנך טפי משמע דהוה לשון רבים משום דקדושי תנאי הוה טובא ונסחי איכא דגרסי אבל הנך טעי דהוה לשון רבים אתי שפיר טפי. ולענין פסק הלכה קי"ל דבטעות שני נשים או בטעות אשה אחת כעין שתי נשים צריכה גט גמור מן התורה ואין צריך לומר קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מדבריהם כסברא דאמר עולא לא היה כח לחכמים להוציא בלא גט ואצ"ל שאין לה כתובה ודוקא כשבעל אבל כשקדש על תנאי וכנס סתם ולא בעל אינה צריכה גט מדאורייתא דפסק כשמואל אליבא דרבא אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה אינה צריכה גט כלל דמקח טעות הוא והיינו דאוקימנא מתני' לשמואל בקדשה סתם וכנסה סתם לחוד וכל הני מילי בטוען תנאים אבל בקדושי בעלמא היכא דקדש קדושין גרועי ובעל צריכה גט גמור מן התורה כרבנן דאמרו בעלו קנו וכסברא דרב אמי וכדעולא וכסבר' דרב בקטנה שלא מיאנה אבל לא פשיטא דלא קנה ואינה צריכה גט כלל דר' אמי במקדשה להיכא דבעל צריכה הימנו גט. ירושלמי א"כ כשלא הלכה אצל חכם היכי שרינן לה לאנסובי בלא גט ניחוש דלמא בתר דמנסבא אזלא לחכם ושרי לה לנדרה והוה לה א"א דראשון למפרע שבניה מן השני ממזרים התם תרי לישנא בחד לישנא אמרי אע"ג דכי לא הלכה אצל חכם אינה מקודשת לא שרינן לאנסובי בלא גט ובאידך לישנא דאמרינן דשרינן לה לאנסובי מלמדי' אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחול הנדר וקדושי הראשון בניה מן השני ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תקלקל לה ולבניה אינה נשאלת על נדרה ומלהפרישו הכי בתלמודא דילן ולא חשו לה כלל משמע דסבירא להו דהכי קאמרי' הלכה אצל חכם והתירה מקודשת דוקא מקמי דשרו לה כדינא מהא קמא אבל לבתר דשרא לה בדינא לאנסובי הת' ב"ד חשוב (בגט) [כגט] ופקעי קדושי מן הראשון לגמרי ותו לא חייל מ"מ למעשה ראוי לחוש לתלמודא דבני מערבא ללמד אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחולו קדושי הראשון ותצא ובניה מן הב' ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תתקלקל לה ולבניה ואינה נשאלת על נדרה או שלא תנשא עד שיהיה לה גט מן (השני) [הראשון]:
א"ר כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט ממנו פי' שמחל תנאו בשביל שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולאפוקי מהאי תנא דאר"י אמר שמואל משום ר"י והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה והל' כרב כהנא דקאי כרב:
על מנת שאין בה מומין וכו'. אי קשיא טעמא דאתני בהדה הוא דלא הוי קידושין הא סתמא הוי קידושין ול"א דהוו קידושי טעות ולעיל בפ' אע"פ אמרנו ארוסה אינה אוכלת בתרומה משום סמפון דילמא אי משתכח בה מומין הוי מקח טעות ולא הוי קידושין י"ל דודאי בשאר מומין כגון הני דתנן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים אי אתני עלייהו הוא דלא הוי קדושי אבל מסתמא הוי קידושי אבל במומי המכוערין כגון ריח הפה וריח החוטם או מכות שבגופה אפי' מסתמא הוי מקח טעות ועליהו אמרי' חיישינן משום סימפון. (הרב פי' שאין לחלק בין מומין למומין בענין זה אלא כך תי' קשיא זו מאי דאמרי' הכא במתני' טעמא דאתני בהכי הוא דלא הוו קידושין הא לא אתני הוי קידושין. קידושין דרבנן הוא דצריכה הימנו גט מדבריהם שלא יאמרו אשת איש יצאה בלא גט אבל מדאורייתא אינה מקודשת כלל והוי מק"ט כדאמרי' לגבי נדרים וכיון שמה"ת אינה מקודשת מש"ה ארוסה אינה אוכלת בתרומה שמא ימצאו בה מומין בין מומין גדולים בין מומין קטנים שאין לחלק בין מומין למומין בענין זה כלל):
משום רבי אליעזר אמרו חולצת ואינה מתיבמת פרש"י ז"ל דטעמיה דר' אליעזר משום דגזר אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא דהא אפילו גרשה כשהיא גדולה והחזירה אסר ר' אליעזר כדתנן המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתיבמת ורבי אליעזר אוסר משום הכי לא גריס הרב ומ"ס אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום.
ואיכא למידק אי הכי קשיא הא מתני' לשמואל דהכא משמע דקדושי ודאי הוו לכ"ע ואלו לשמואל אמר צריכה גט משני ותו דקאמר והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי אלמא טעמא דרבי אליעזר משום דאין חזרתה חזרה גמורה דאי לאו הכי הרי לא פליגי בה כלל דמדרבנן נשמע לרבי אליעזר והוה ליה למימר והא הכא דטעות אשה אחת היא וקתני דצריכה גט ואיכא למימר דשמואל דאמר כר"ש דלעיל דקטן ומשום לתא דידיה אמרינן דפליגי ובלאו האי פירושא נמי איכא למידק דקס"ד דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת אידך פלוגתא דרב ושמואל נמי טעות אשה אחת היא ואפ"ה אמר רב אינה צריכה גט משני ואי לא הוה מקשה מהא מתני' יכילנא לשנויי שאני התם דליכא תנאה אבל השתא מיהא קשיא מאי אלימתא דהא מהא אלא ה"פ דהא דאמר רבי אליעזר בהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת ולא מתייבמת מדינא קאמר ומשום דקסבר שאין חזרתה חזרה גמורה שעל מנת קדושין הראשונים בעל וכיון דמשכחת לה דגדולה שאין חזרתה חזרה גמורה ואסורה מדאורייתא גזר רבי אליעזר בכולהו נשי אטו האיך כדאיתא ביבמות והיינו דאמרינן ומר סבר אין אדם יודע דבהא דינא קאמרינן ולא גזרה דאלו היתה חזרתה חזרה גמורה ואין לך גדולה שאסורה לייבם מן התורה היאך אסר ר' אלעזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא הא לא דמיין והחזירה כשהיא קטנה וגדלה היא גופה גזרה היא ומשום הכי אצטריך למימר ומר סבר אין אדם יודע דאלמא דינא קאמרינן כך פירשה הראב"ד ז"ל ולהאי פירושא שמואל נמי דאמר כרבי אליעזר.
ומאי דקשיא לן נמי ליקשי ליה מאידך פלוגתא דשמואל השתא להאי פירושא איכא למימר דרבא ס"ל כי פליגי רב ושמואל בקטנה בשלא בעל ורב סבר כי גדלה גדלי קדושי בהדה ושמואל לית ליה האי סברא אבל ברייתא משמע ליה כשבעל דאי לא בעל היכי גזר ר' אלעזר אשה דעלמא אטו הא דהכא הא לא דמיא כלל דהא הכא אלו בעל הוה קני לגמרי וליכא למגזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ולא בעל דלא שכיחא גדלה אצלו ולא בעל ועוד דלא דמיין אלא אפילו כשבעל משמע ליה ואפ"ה אמר ת"ק מתייבמת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואלו לפרש"י לא מצינן למימר הכי דהא לדבריו דר' אלעזר כולה גזרה היא וכי היכי דס"ד השתא לאוקמי אידך פלוגתא דשמואל בשלא בעל כי היכי דלא תקשי לרבה ברייתא נמי בהכי אפשר לאוקמה ות"ק טעמיה משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה כדרב ולשמואל קשיא מ"מ כולהו סברי דהא דר' אליעזר גזרה היא ומיהו האי תירוצא לא שמיע לי דהא איכא למימר דרבנן כשלא בעל ומשום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ור' אליעזר סובר אפילו כשבעל נמי חולצת ולא מתייבמת משום דטעות אשה א' היא אלא איכא לדחוקי ולמימר גדלה אצלו משמע כשבעל כדתנן ביבמות [קיא ב'] ויגדלו זה עם זה וזה התירוץ אף לפרש"י ז"ל אבל אינו נכון ולא מספיק.
ואחרים פירשו לפי פי' רב אב ב"ד דפלוגתא דרב ושמואל איכא לאוקמא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון קטנה מן הארוסין שלא מיאנה והגדילה וכנסה לחופה ובעלה אבל ברייתא דקתני השיאה והחזירה כשהיא קטנה משמע שהחזירה לנשואין ובעל לחוד משגדלה והיינו טעות אשה אחת גרידתא. וטוב מזה ומזה שמעתי דהיינו טעמא דלא אקשינן מהא דאמר רב אינה צריכה גט משני משום דהתם פשיטא לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום דביתומה שלא בחיי האב עסקי' והתם כ"ע ידעי שאין קדושי קטנה כלום אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן ואביה קבל קדושיה והחזירם לבעל והכא ודאי לא ידעי אינשי כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה הלכך דמי לטעות אשה אחת גרידתא דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא ולספיקא נחית ובעיל הלכך מהא קשיא ולא מדרב ולשמואל נמי ליכא למקשי מהא ברייתא דקתני חולצת או מתייבמת דאיהו סבירא ליה דהא דא"ר אלעזר חולצת ולא מתייבמת מדינא קאמר ולא משום גזרה ורבי אלעזר קאי כוותיה ובגדולה הוא דגזר רבי אליעזר משום קטנה או משום גדולה שהחזירה כשהיא קטנה ואיהי גופיה דינא ולא גזרה כך תירץ לי רבינו נר"ו ומ"מ הא דכתב רש"י דל"ג ומר סבר אנן גרסינן ליה ומשום שמואל אצטריכינן להכי דלדידיה נמי אקשי ומיהו ס"ל דר' אלעזר דינא קאמר א"נ אפילו רב כדכתב'. הרמב"ן.
וכתב הרשב"א ז"ל דלפי תירוץ זה של רבו של הרמב"ן נראה דהיינו דלא מקשי' לעיל אלא מקדשה בטעות וכדשנינן ליה דבטעות [פחות משוה פרוטה קאמר ולא אקשי ליה מקטן שקדש מיהא דכטעות] אשה אחת היא ופליגי משום דההיא פשיטא ליה דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ולא דמי לטעות גרידתא והיינו נמי דכי שני ליה בטעות פחות משוה פרוטה אבעיא ליה עלה במאי קא מפלגי ואוקמה באדם יודע ואין אדם יודע ובקטן שקדש לא אבעיא ליה במאי פליגי דההוא פשיטא ליה דבאדם יודע ואין אדם יודע פליגי. ע"כ:
והרא"ה כתב דלא נהירא דלפום מאי דפרישנא נמי אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום מאי קאמר דלאו משום דידע הוא דקא אמרי אלא דכיון דלאו משום טעות דטעי בגופה הוא אלא משום קדושין דלא מעלו כל אדם רוצה שיגמרו נשואין תו לית להאי הפרשא כלל אלא עיקר תירוצא כדפריך רב סבא בעל המאור ז"ל דאי אקשי' מההיא דלעיל מקמי דידעינן הפרשא בין קדושי טעות לקדושי דעלמא איכא למימר דההיא נמי בטעות אשה כעין שתי נשים אתיא והיכי דמי כגון שקדשה כשהיא קטנה ולאחר שגדלה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמי אבל הכא ליכא למימר הכי דהא קתני החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו אלמא לאחר שהיא אצלו הגדילה ותו ליכא למימר כשהגדילה אלא חד סתמא וזהו הנכון. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא משום רבי אליעזר אמרו כו'. דגזר הא משום יתומה בחיי האב והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דטעות קדושי קטנה הוי כמאן דקדיש על תנאי ובעל סתם דכי היכי דקדושי תנאי לא הוו קדושין גמורין קדושי קטנה נמי אינן כלום וכיון שהגיע אותו זמן שהיא ראויה לקדש דהיינו לאחר שגדלה אמרינן לשם קדושין גמורין בעל והיינו קדש עכשו ובעל לאלתר דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה וכיון שגדלה אצלו שעה אחת אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין דעד השתא הוו להו קדושי אריכי ומתייבמת אלמא כל היכא דקדיש אי נמי מיעקרת קדושין יהיב דעתיה לאהדורי ולקדושי קדושין גמורין כל היכא דמצי ואת אמרת דבאשה אחת גרידתא דלא בעיא גט כדפרכינן. ומשני התם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום הלכך מיהדר אקדושי מעליא אבל היכא דקדיש על תנאי כסבור הוא שהיא יכולה לקיים תנאי ולא יהיב דעתיה אלא אהנהו קדושין קמאי הלכך אמר רבא דלא בעיא גט ואי הוה מותיב ליה נמי מההיא דלעיל קטנה שלא מיאנה וכו'. דבההיא פליגא בהדיא רב ושמואל אי הוה הדר בעל לשם קדושין או אקמאי סמיך הוה משני ליה נמי טעמא דרב דאדם יודע כו' אפ"ה תימה לי אמאי לא אותבה. עד כאן:
עוד כתב הרמב"ן וז"ל ורבינו אלפסי פי' טעות אשה אחת כעין שתי נשים קדש על תנאי ולאחר זמן כנס סתם ובעל וטעות אשה גרידתא קדש על תנאי ובעל מיד או שקדש וכנס והזכיר תנאו ובעל מיד כל שבעילתו סמוך לתנאי בין דכניסה בין דקדושין אשה אחת גרידתא מופלג מן התנאי כעין שתי נשים ואקשינן עליה דרב כל הנך מתניאתא דקתני בהו בעלו משמע מיד. ורב יהוסף הלוי תלמידו ז"ל השיב עליו היכי אותבינן מהא מתני' דקתני או שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דילמא ההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים היא ומסתמא נמי הכי משמע דהא כשהיא קטנה החזירה ואח"כ גדלה ובעל. ולאו קושיא היא דכיון דקס"ד דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום א"נ יודע ואינו יודע אדעתא דקדושי קמאי בעל בין לאלתר בין לאחר זמן דליכא לאפלוגי בה בין לאלתר בין לאחר זמן וכ"ש כשמחזיר קטנה ובועל מיד עד לאחר זמן דלא אזלינן בתר בעילה דגדלות בלחוד וכי איכא לאפלוגי גבי טעות נדרים הוא דאיכא לאפלוגי כיון דאתני מעיקרא ובסתר זמן מרובה בעיל חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו מדלא בדיק שמע מינה אחולי אחליה לתנאיה כי היכי דלא לשוייה בעילתו בעילת זנות והאי פלוגתא דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה מפרשה כדכתיבנא לאידך פירושא.
והרב רבינו יהוסף הלוי פי' טעות אשה אחת כעין שתי נשים בעל שתי פעמים ולא הזכיר תנאו ואינו נכון כלל דכולהו תיובתא לא מפרשי שפיר לדידיה ואין הכרח גמור בפירוש שמועה זו ודמיא כמאן דמחי לה מאה עוכלי בעוכלא והמחוור מכולם הוא פי' הרב הלוי בטעות שתי נשים ופי' הרב אב ב"ד ז"ל בטעות אשה אחת כעין שתי נשים ובהכי סלקא שמעתין טפי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
אתמר נמי כרבה דקאמר דבטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה גט דדעתיה אתנאה. רש"י במהדורא קמא.
ואיכא למידק דהיכי אתמר הכא דר' יוחנן לדברי הכל קאמר לה ודלמא מסברא דנפשיה קאמר לה וכשמואל ס"ל ופליג עליה דרב. ובמהדורא בתרא כתב הרב ז"ל וז"ל אתמר נמי. כרבה דאמר בטעות אשה אחת גרידא אין צריכה ממנו גט. פי' לא מייתינן הכא מדרבי יוחנן דלדברי הכל אינה צריכה גט אלא הכי מייתינן דהא ודאי רבה לא שמע מרב ושמואל הכין אלא דקסבר דהדין פשוט כן וליכא למאן דאמר דבכה"ג לאו דעתיה אתנאה ומייתי לה דהכי נמי סבירא ליה לרבי יוחנן כוותיה ואכתי קשה קצת דלרבה פשיטא ליה מלתא טובא עד דאמר דליכא מאן דפליג בהכין ואותביה אביי דאיכא מאן דפליג ומשני ליה דליכא מאן דפליג ופשיטא מלתא טובא ומדאצטריך ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הך דינא אלמא משמע דיש צדדין לומר איפכא דצריכה גט דאי לא תימא הכי מאי אתא לאשמועינן והלכך לא הויא ההיא דומיא דרבה אלא דמ"מ מייתי דכי היכי דס"ל לרבה דאין צריכה גט בטעות אשה אחת גרידתא הכי נמי סבירא ליה לר' יוחנן.
ודע דהתוס' פירשו לעיל דאביי פליג אדעולא א"ר אלעזר דלאביי ע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא כשבעל אבל לא בעל לכ"ע אינה צריכה גט ולעולם אמר רבי אלעזר לא פליגי אלא בשלא בעל אבל בבעל לכ"ע צריכה גט וכלהו שקלא וטריא דתלמודא עד השתא היינו בשיטת אביי והשתא מייתי מדר' יוחנן דהיינו כאביי ולא כעולא מדקאמר המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט דלעולם בבעל דברי הכל צריכה גט ולשיטתו של רש"י ליכא לפרושי הכין אלא כדפרישנא וכדכתיבנא כנ"ל:
איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה חליצה מוטעת וכו'. לא אקשינן אלא מדרבי יוחנן אדרבי יוחנן אבל לרבה לא קשיא ולא מידי דדלמא איהו כר"ל ס"ל בחליצה מוטעת ושניא חליצה דבכל גוונא כשרה אבל לרבי יוחנן דבעי כונה לחליצה שיתכוונו שניהם לחליצה ולא למידי אחרינא ע"כ צריך אתה לומר דאחולי אחליה לתנאיה ומעתה תקשי מדידיה אדידיה וכדבעיא למכתב עוד בס"ד כנ"ל.
ואם תאמר ודלמא ר' יוחנן לדחויי הא דר"ל הוא דקאמר אינו שונה בין שנתכוון כו'. פי' שלא נתכוון לכנוס אלא לפטור אבל כל שאומרין לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז אע"ג דלא קיימה התנאי וגם הוא לא אחיל לתנאיה אפ"ה חליצתו כשרה דדוקא בההיא דר"ל דקא מכוון הפך מעשה החליצה דחליצה הוא לפטור והטעו אותו ואמרו לו דהיינו ע"מ לכנוס הוא דפליג עליה רבי יוחנן ופסל אבל כל שמכוון לפטור בחליצתו אע"ג דהוי על תנאי ולא נתקיים התנאי ולא מחל תנאו חליצתו כשרה דשניא חליצה משאר דיני דעלמא וי"ל דכוונת חליצה בעינן לרבי יוחנן ולהכי דייק לשון ונתכוון פי' שנתכוון לחליצה כשרה וכל שחולץ על תנאי ולא נתקיים התנאי הרי למפרע לא כיון לחלוץ ואנן כוונה לחלוץ בעינן והלכך ע"כ אית לן למימר דאחולי אחליה לתנאיה ואפשר דזהו שכתב רש"י שנתכוון הוא לחליצה. ע"מ שתתן כו' ואף ע"ג דלא יהבה כשרה. ע"כ. ובמהדורא קמא כתב וז"ל בין שנתכוון הוא לחליצה כשרה שתתן לו מאתים זוז ולא נתנו לו ע"כ. כנ"ל:
אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחליה לתנאיה קס"ד דמקשה שלא יועיל שום תנאי לבטל הדבר אם לא שיזכיר התנאי בשעת גמר המעשה. לשון הרא"ש ז"ל. והיינו דנקט אלמא כיון דעבד מעשה כו' ולא נקט כיון דחלץ כדי לאשמועינן הכי בעלמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא כיון דחלץ סתם אחליה לתנאיה למאתים זוז וחלץ לשם חליצה גמורה הכא נמי אחליה לתנאיה דנדרים ובעל לשם קדושין ע"כ.
וז"ל הרא"ה ז"ל אלמא כיון דעבד מעשה אחליה וכו'. כלומר כיון דעבד מעשה סתם ובשעת מעשה לא הזכיר תנאו אחולי אחליה לתנאיה ע"כ. ואם תאמר לפי מאי דקס"ד השתא אמאי קרי לה חליצה מוטעת והא כיון דאחליה לתנאיה לא הויא מוטעת. וי"ל כיון דמעיקרא לא נתפייס זה אלא ע"מ שיתנו לו מאתים זוז אף ע"ג דשוב כשבא לחלוץ אחליה לתנאיה לפי אומד דעתנו ולאו דאחליה בפי' חליצה מוטעת מקרי וכבר אמרו תחלתה באונס וסופה ברצון מותרת משום דיצר הלבישה הכא נמי יראת ה' אלבשיה שלא להכשילה ואחולי לתנאיה ומ"מ לא אחליה בפי' שחושב שיקיימו תנאו אע"ג דהוא אחליה בינו לבין עצמו שיחשבו שלא מחל והרי הם חושבים להטעותו והוא חושב להטעותם ולהכי קרי לה חליצה מוטעת כנ"ל:
אמר ליה בר בי רב שפיר קאמר בתמיה פי' הדבר תמיה מצד עצמו דאם כן היכי קרי לה חליצה מוטעת ועוד מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו' כנ"ל:
תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם כמו שנעשה אותו תנאי דבני גד ובני ראובן על ידי שליח שהרי משה צוה ליהושע לנשיאי העדה אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם ונתתם אלמא אותו תנאי על ידי שליח נעשה והכי נמי בעי' כולהו תנאי דעלמא דלהוו הכי דאפשר למעבד להו ע"י שליח שאם אמר לשלוחו צא וחלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז לא אמר כלום שאינו יכול לעשותו על ידי שליח הלכך כשרה ולא משום תנאה. והא ליכא למימר דבעינן דלהוו כולהו תנאים על ידי שליח כי התם אבל באפשר בעלמא לא איכפת לן דהא לא עדיף ההיא דהוי שליח ממש מההוא דאי בעי אפשר ביד שליח והשתא מיהא ביד בעלה עצמו הוא ומ"ה קבל תנאי דאפשר לקיומיה דכי היכי דאתני משה הכי נמי מצי מתני יהושע ובני גד ובני ראובן נמי אי הוו משדרי שלוחייהו לארץ ישראל הוה מקיים תנאיה ולא נהירא לי. רש"י במהדורא קמא.
הקשו בתוספות מה סברא היא דבעי הכי ואי משום דבעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן אם כן נלמוד לגמרי מהתם מה התם היה מעשה בנתינת קרקע אף בכל מקום בעינן קרקע ותירצו דהיינו טעמא הואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח סברא הוא שיהא בידו כמו כן לשוייה ביה תנאי אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוה בידו נמי לשווייה ביה תנאי ואפילו לא יתקיים התנאי המעשה קיים והשתא נמי ניחא דלא תקשי דמשמע דלענין קיומי ע"י שליח כולי עלמא מודו ליה דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן לענין תנאי כפול משמע בגיטין במי שאחזו דדוקא רבי מאיר קאמר ליה ולא רבנן אלא היינו טעמא כדפרש"י דהכא איכא הך סברא אבל במילי אחריני ליכא סברא כל כך הלכך פליגי עליה וקשיא להו לתוס' לפי שיטתם דלכ"ע אין תנאי בחליצה דמסיק רבינא בפרק רבן גמליאל לכ"ע יש תנאי בחליצה ותירצו בתוס' דאיברא ודאי דאין תנאי בחליצה להתירה לשוק ומיהו אהני תנאה דאכתי איכא זיקת יבום לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן אבל רש"י כתב שם בפ' רבן גמליאל ה"ג רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה אע"ג דקי"ל חליצה מוטעת כשרה הני תנאי לא סבירא ליה. ע"כ:
וכן כתב הריטב"א בחדושיו הארוכין שם ביבמות פרק רבן גמליאל דהא דאמר רבינא דכולי עלמא יש תנאי לחליצה להכי תנאי קאמר דאליבא דהלכתא קי"ל אין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק המדיר ובפרק מצות חליצה ודכוותא בגט פשוט דכ"ע אותיות נקנות במסירה ואנן קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה אלא דהתם להנהו תנאי קאמרי' ע"כ.
ומשמע לי דרש"י אזיל לשיטתיה דהכא משום הכי גמרינן תנאי דאפשר לקיומיה על ידי שליח משום דאיכא לאקשויי בקרא דמשה היה מדבר עם בני גד ובני ראובן לכך הוה ליה לסיומי עמהם תנאה ולומר להם אם תעברו יתנו לכם ואם לא תעברו ותאחזו כו'. ושוב היה לו לצוות אל ראשי בני ישראל שיעשו כן אמאי אפסיק וצוה את יהושע ולא גמר הענין עמהם וכדכתיב ויצו להם משה וגו' ויאמר משה אליהם אם יעברו וגו' ונתתם להם וגו' וזהו שכתב רש"י על ידי שליח. כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה כו' ע"כ. והלכך דמיא האי להך דתנאי כפול דכי היכי דתנאי כפול מייתי לה מיתורא דקרא הכי נמי מייתינן האי דאפשר לקיומי על ידי שליח ומאן דפליג בתנאי כפול פליג נמי בהך דכולהו מילפותא דקראי ילפי' להו ואין סברא בזו יותר מזו והשתא ניחא הא דאסיק רבינא בפרק ר"ג וכדפרי' ז"ל התם וניחא נמי דקאמרי מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן כו' פי' דיני התנאי וזהו שכתב רש"י כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן. דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתככם. ע"כ. פי' דין תנאי כפול והן קודם ללאו ושאר דיני התנאי.
אבל לשיטת התוספות לא מצינן לפרושי כן דאע"ג דלא ילפינן תנאי כפול מ"מ בעינן למילף אפשר לקיומי ע"י שליח מסברא וכדכתיבנא מעתה היכי מצי למימר מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו' אלא הכי קאמר מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו' פי' דעיקר התנאי שיבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי מתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן לה אבל לא מיירי לענין תנאי כפול וכדכתיבנא כנ"ל:
התם משום דאיתקוש הוויות להדדי פי' וכסף ושטר אפשר ע"י אחרים ואע"ג דאיכא ביאה הויא לה חדא והני תרתי וחדא מתרתי אתיא. הרא"ה ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא דאיתקוש הוויות להדדי והלכה והיתה לאיש אחר וכיון דרוב הוויות אפשר לקיומינהו ע"י שליח כגון בכסף ובשטר ביאה נמי כדאפשר לקיומינהו ע"י שליח דמיא ואף ע"ג דאיתקוש יציאה להויה חליצה לאו יציאה מקרי לה ולא דיינינן לה כדאפשר לקיומיה ע"י שליח בהויה. קדושי מלוה לא הוו קדושי דמלוה להוצאה נתנה ולא הויא בעין ההוא שעתא ומעות מתנה בעלמא נינהו. צריכה הימנו גט גרסינן אמר ר' אמי המקדש בפחות משוה פרוטה כו' בהא הוא דלא טעי וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך דאמרת כגון מלוה ועל תנאי ודאי פליגנא עלך דודאי טעי איניש דסבר קדושי מעליא נינהו ובעל על דעת קדושין הראשונים ולא בעינן גט. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל נוסחא דוקנא אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל פחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ואיכא נוסחי דכתיב בהו דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. וליתא דהא פלוגתא היא דר' שמעון בן יהודה ות"ק. וליכא למימר דדברי הכל מדרב ושמואל קאמרינן דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן ליה משום דהויא פלוגתא דרבי שמעון בן יהודה ורבנן ולא גרסינן נמי אינה צריכה הימנו גט ולא גרסינן דברי הכל. חד דלא מסתבר דאמרי שמעתא אליבא דרבי שמעון בן יהודה דהוי יחידאה ודלא כרבנן דפליגי עליו. ותו דהא רב כהנא משמיה דעולא קאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט ובטעות אשה אחת גרידתא קאמר ממאי מדאמרינן דשמעתיה מפקא מדרב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל דאמר יש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושי' קידושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה ואם איתא דההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים לא הוה מפקא מהך דאיכא לאוקמה להא דר' ישמעאל בטעות אשה אחת גרידתא אלא ודאי אפילו בטעות אשה אחת הוא דאמרינן דצריכה גט ודמיא להא דר' אליעזר ודרבי יוחנן לעיל דחד לישנא הוא ואם כן קשיא דעולא אדעולא דהא עולא קאמר הכא דאינה צריכה גט. ותו דלישנא דאידך דר' אמי לא שייך להאי גרסא דקאמר במקדש במלוה צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ואם איתא דגרסינן אינה צריכה גט למה לי לפרושי בדרב אמי טעמא דהנהו דלעיל מסתייה דקאמר צריכה הימנו גט דבהא ודאי לא טעי ולא גרסינן נמי דברי הכל צריכה הימנו גט דהא ודאי ליתא דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט.
אלא ודאי לא גרסינן אלא כדכתיבנא ומיהו צריכה גט דקאמר אכולה ולא דמיא אהדדי. דבמלוה ופחות משוה פרוטה הוי גט גמור דאורייתא ועל תנאי הוו קידושין דרבנן וגט דרבנן. וכדאמרינן נמי באידך ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט והשתא אתיא שפיר הא דר' אמי דאתי לאפלוגי ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דטעי כלומר בהא הוא דמודה ליה משום דטעי אבל בהנך לא מודה ליה דבהנך לא טעי ומסתברא דרבי אמי כי נקט מקדש בפחות משוה פרוטה הוא הדין למקדש במלוה. תדע דלאו דוקא האי בלחוד דהא איכא קידושי קטנה נמי דקתני ליה בההיא מתניתא בהדי פחות משוה פרוטה ואמרינן בתרווייהו בעלו קנו. ולא נקט האי אלא לאפוקי קידושין על תנאי וכדפרי' דקידושי תנאי דלא טעי מידי בגופא שאני והאי דנקט אבל בהנך משום דקידושי תנאי טובא גוונא הוו. ואי גרסינן אבל בהך כל שכן דאיתא שפיר.
ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא קי"ל כמאן דאמר בטעות אשה א' כעין ב' נשים שהיא צריכה גט גמור מן התורה וא"צ לומר קדשה סתם וכנסה סתם ובעל סתם אבל טעות אשה אחת גרידתא אסיקנא דצריכה גט ומסתברא דגט מדרבנן הוא וה"מ בשבעל אבל קדש על תנאי וכנס סתם ועדיין לא בעל לא עשה ולא כלום ואינה צריכה גט. אבל קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מן ספק תורה. אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה אינה צריכה גט דודאי לא סגי' דלא הויא מקח טעות ומיהו הני מילי בטעות נדרים אבל בקדושין דעלמא צריכה גט גמור מן התורה. וכדרב דאמר אינה צריכה גט משני וכגון קידושין בפחות משוה פרוטה וקטנה. והמקדש במלוה לפום מאי דפרישנא לר' אמי דלא פליג אמלוה בכולהו הוו קידושין גמורים וצריכה גט מן התורה. הרא"ה ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל ה"ג אמר רב עולא כו'. המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ומיהו לא דמו אהדדי דמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה גט אלא מדבריהם כדמשמע לישנא דאמר בסמוך זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים כו' וכן כתבו הרמב"ן והרא"ה אבל בהנך אחריני צריכה גט גמור מדאורייתא דהא פחות משוה פרוטה וקטן שקדש ובעל צריכה גט גמור כדאמר רב בקטנה שלא מיאנה דאינה צריכה גט משני ואם כן קטן שקידש ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל בכולהו צריכה גט גמור משום טעמא דאדם יודע ואינה צריכה גט משני ואפשר דהכי קאמר דמקדש במלוה דצריכה גט גמור דאיתיה נמי לטעמא דאדם יודע וכן דעת הרא"ה. או אפשר דמקדש במלוה אינה צריכה גט אלא מספק כמו המקדש על תנאי ובעל דלא אמרינן אדם יודע אלא בקדושי קטן או במקדש בפחות משוה פרוטה והיינו דשבקה לעיל בברייתא דקדשה בטעות למקדש במלוה ולא נקט אלא מקדש בפחות משוה פרוטה וקטן שקדש והלכך נקטינן דמקדש על תנאי ובעל דהיינו טעות אשה אחת גרידתא צריכה גט מדבריהם כרב כהנא כו' ובטעות שתי נשים או כעין שתי נשים קי"ל כרב דאמר צריכה גט וגט גמור מדאורייתא קאמר אבל כתובה לית להו ודוקא כשבעל אבל קדש על תנאי וכנס סתם אינה צריכה גט כלל כיון שלא בעל אבל כשקדש סתם וכנס סתם צריכה גט מספק אע"פ שלא בעל.
ויש מי שכתב במקדש סתם ונמצאו עליה נדרים ולא כנס ולא בעל דאינה מקודשת כלל דמקח טעות הוי דלא אמרינן לעיל מקודשת מספק אלא בקדשה וכנסה סתם אבל כשקדש סתם לחודיה אינה צריכה גט כלל. ולא נראה לי דכיון דקדש סתם צריכה גט מספק דלא אמרינן אינה מקודשת כלל אלא כשקדש על תנאי ולא בעל. ויש מי שנסתפק בקדש סתם וכנס סתם ובעל אם צריכה גט גמור דהכא משום דקדש סתם מגרע גרע דהיכא שקדש על תנאי איכא למימר דכשכנס סתם ובעל סתם הוא נותן אל לבו לגמור נשואים ולא על דעת קידושין הראשונים הוא בועל אבל זה שלא התנה כלל לא רמי אנפשיה לאדכורי נדרים.
ונראה שאין כאן ספק וגט גמור היא צריכה דלא גרע כשהכל הוא סתם מקדש על תנאי וכנס ובעל סתם וכן דעת הרא"ה ז"ל ובמקדש הקטנה וקטן שקדש ובעל אחר שהגדילו צריכה גט גמור מדאורייתא כרב דאדם יודע שאין קדושי קטנה וקטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין וכן במקדש פחות משוה פרוטה ובמקדש במלוה ובעל דעת הרא"ה דצריכה גט גמור מדאורייתא ואינה צריכה גט משני אבל אינו נראה אלא צריכה גט מדרבנן מראשון ושני וכן כתב הרמב"ם:
אבל הרשב"א כתב וז"ל ה"ג אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל אינה צריכה ממנו גט ולא גרסינן דברי הכל אינה צריכה הימנו גט דפלוגתא דתנאי היא לעיל בפחות משוה פרוטה.
ולענין פסק הלכה קדשה על תנאי וכנסה סתם בין בטעות שתי נשים בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה גרידתא כיון שבעל צריכה ממנו גט מספק להחמיר כדברי הרב רבינו אלפסי ז"ל ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם דקיימא לן כרב וכסהדותיה דרב כהנא משמיה דעולא דאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח כו'. ואע"ג דאמר רבה דבטעות אשה אחת גרידתא כ"ע לא פליגי דאינה צריכה גט ורבי יוחנן נמי דאמר הכי לא קיימא לן כוותייהו אלא כחכמים דלא היה כח בידם להוציאה בלא גט ומיהו גט הוא דבעיא אבל כתובה לא בעיא דגבי איסורא לחומרא ולגבי ממונא לקולא.
והיכא דקדשה סתם וכנס סתם נמי תצא שלא בכתובה כרבי ישמעאל דאיכא למימר דרב נמי לא פליג בהא דהא נדרים כמומין ובמומין ודאי היכא דקדש וכנס סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה והיינו סיפא דמתני' דקתני שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים ובעלמא נמי אמרינן משום סמפון דאלמא דאיכא סמפון בנשים לבטל הקידושין ושלא תאכל בתרומה ועוד דבירושלמי איפליגו ר"ל ור' יוחנן וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אין לה כתובה וכבר כתבתיו למעלה.
ולענין מקדש הקטנה או קטן שקדש ובעל צריכה גט ודאי דאדם יודע שאין קדושי קטן וקטנה כלום והיינו דרב והיינו כת"ק דרבי אליעזר דאמר החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת או מתייבמת ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל נמי איכא למימר שהיא מקודשת ודאית דהא ברייתא דלעיל עריב ותני לה בהדי קטן שקדש כי היכי דהאי מקודשת ודאית כשבעל לאחר שהגדיל האי נמי מקודשת ודאית אבל במקדש במלוה ועל תנאי אפשר דטעו בה אינשי והלכך לא הוו קדושי ודאי אלא ספק וכדאמר רב יוסף בר אבא אמר רב אסי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ואיכא למימר דהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל נמי לא הוו קדושין ודאי אלא קדושי ספק ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם ולהאי סברא ברייתא דלעיל לתרי גווני קדושי קתני פחות משוה פרוטה מקודשת מספק וקטן שקדש מקודשת גמורה. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
לאפוקי מהאי תנא דקתני נתקדשה בטעות ובעל והרי בנה מורכב על כתיפ' ממאנת ויוצאה בלא גט. והיא מיעוט'. ממאנת לאו דוקא מיאון אלא דהולכת בלא גט. רש"י במהדורא קמא. וי"מ דבדוקא ממאנת נקט וקשיא להו לתוס' דבריש יבמות תנן ואי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו כו' או שמיאנו ואמאי והא משכחת לה בקדשה על תנאי ולא בעל דאפילו רב מודה לאביי דאינה צריכה גט פי' מדנקט הכא בבעל לשמואל ממאנת אלמא דכותה בלא בעל לרב בעיא מיאון דהא לעיל קאמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה כו' ופירשו התוספות לעיל דה"ק לא תימא טעמיה דרב משום דכנסה סתם דבכנס לחוד סגי להצריכה ממנו גט אלא עד שיבעול הלכך משמע דדומיא דבעל דקאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט דבעי למימר דמיאון מיהא בעיא הכי נמי בלא בעל לרב דמודה דאינה צריכה גט בעי למימר דמיאון מיהא בעיא והלכך קשיא דאמאי קתני ואי אתה מוצא בחמותו וכו' או שמיאנו והא משכחת לה בקדשה על תנאי ולא בעל דאפי' רב מודה וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דאע"ג דבבעל צריכה מיאון בלא בעל אינה צריכה אפי' מיאון והתם קתני בסיפא וכל היכול' למאן ולא מיאנה צרתה חולצת כו' והלכך לא מתניא מתניתין בההיא כלל.
ומיהו אכתי קשיא דמשכחת לה בקדש על תנאי ובעל לשמואל דאמר משום ר' ישמעאל ממאנת ותירצו בתוס' דההיא דר' ישמעאל מיירי כשהתנית היא על מנת שאין עליו נדרים והלכך אי לא נודע לה הטעות אפילו אם לא מיאנה צרתה מותרת ומתיבמת והיכי קתני סיפא דמתניתין דהתם וכל היכולה למאן כו'. חולצת ולא מתיבמת ואי נודע לה הטעות ולא מיאנה הרי מחלה התנאי וצרתה פטורה לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא והא דקאמר ממאנת והולכת לה היינו שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי אבל כשהתנה הוא עליה אפילו מיאון אינה צריכה עוד לעולם תירצו דאפילו כשהתנית היא לעולם אינה צריכה אפילו מיאון ואפילו נודע לה הטעות וממאנת דקתני רבי ישמעאל לאו דוקא.
וריב"ן ז"ל תירץ דרבי ישמעאל איירי בקדושי טעות אבל בקדושי קטנות מודה דאינה ממאנת והא דקתני במתניתין דיבמות ואי אתה מוצא בחמותו וכו'. או שמיאנו פירושו מיאון דקטנות לא משכחת לה דומיא דנמצאו איילונית דתני נמי התם דאי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו והקשו עליו בתוס' דבפרק בא סימן משמע בהדיא דבקדושי קטנות נמי איירי ר' ישמעאל דאמרי' חברייהו דרב כהנא סבור למעבד עובדא כר' יהודה ואע"ג דנבעלה אמר להו רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת לבית המדרש למאן ובנה מורכב לה על כתפ' ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל בבית המדרש ורבתה בכיה גדולה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק נכשל בו זרעו דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל כו' וליכא למימר דלאו דוקא דבר שאמר אותו צדיק אלא כעין אותו דבר שאמר אותו צדיק שהוא אומר בקדושי טעות ובתו באת למאן מחמת קדושי קטנות שאין יכולה למאן ופשיטא שבתו לא היתה יכולה למאן ועל מה היו עומדין למנין וליכא למימר לאפוקי מר"י דהא ר"י מודה בבעלה וזאת נבעלה שהרי בנה מורכב על כתפ' היא וליכא למימר דנסתפקו בדברי ר"י ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דהא פסקו דלא כר"י לגמרי ואז נסתפקו בדבר משמע דהוו ס"ל כוותיה ודוחק לומר דנמנו וגמרו לא קאי אעובדא דאתו לקמייהו אלא שנעתקו מענין לענין וכעין אותו ענין ועמדו למנין אי הלכה כר' יהודה בעיקר דין הממאנת ונמנו וגמרו דלא כרבי יהודה דאין הבת ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות.
ומיהו יש לתרץ כתירוצו של ריב"ן דמתניתין דיבמות לא מיירי אלא בקדושי קטנות כדי לתרוצי סתם משנה כשמואל אבל כר"י לא אתיא מתני' דיבמות כלל דר"י מיירי בין בקדושי טעות בין בקדושי קטנות אבל שמואל לא סבירא ליה כרבי ישמעאל אלא בקדושי טעות דוקא ומתני' דיבמות מיירי בקדושי קטנות ולהכי לא פריך ליה לשמואל ממתניתין דיבמות ולא מסתם מתניתין דנדה דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ולעיל פרכינן לשמואל מסתם מתניתין ומשני ליה ולא בעי למימר דפליג אסתם משנה אע"ג דכר' ישמעאל רבי' ס"ל ובהדיא אית ליה לשמואל במי שמת שבודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור. ויש מתרצין דאמוראי נינהו אליבא דשמואל דרב יהודה אמר דשמואל אמר משמיה דר' ישמעאל דקטנה שנתקדשה אפילו בנה מורכב על כתפ' והתם בפרק מי שמת קאמר רב נחמן משמיה דידיה דבודקין למיאונין כו' וזה דוחק ובשילהי פרק נושאין על האנוס' דאמרינן משכחת לה בקדושי טעות כדרב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו' אין להוכיח דר' ישמעאל איירי דוקא בקדושי טעות מדשביק קדושי קטנות דאיירי בהן התם מעיקרא ונקט קדושי טעות דרבי ישמעאל איירי נמי בקדושי קטנות כדמוכח בנדה אלא משום דההיא סוגיא קאי אמילתיה דשמואל דאמר התם לעיל עשרה כהנים עומדים ופירש כו' ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקדושי טעות דוקא כדפי' לכך נקט קדושי טעות.
והקשו בתוס' לר' אלעזר דאמר לעיל דברי הכל צריכה הימנו גט ואפילו בקדושי טעות לא סבר כר' ישמעאל א"כ תקשי לשמואל סתם מתניתין בסוף פרק נושאין על האנוסה דלא מצי לאוקמה מתני' דהתם לא בקדושי קטנות ולא בקדושי טעות לר' אלעזר ולשיטת ריב"ן ז"ל יש לתרץ דהכי קאמרינן התם בפרק נושאין על האנוסה משכחת לה בקדושי טעות וכדרב יהודה אמר שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו' פי' דמוקי מתני' כרבי ישמעאל ולאו דס"ל הכין לשמואל אבל לשיטת התוס' דס"ל דרבי ישמעאל איירי בין בקדושי קטנות בין בקדושי טעות ולר' אלעזר לא ס"ל לשמואל כר' ישמעאל כלל לא בקדושי טעות ולא בקדושי קטנות מעתה תקשי אי בעי לאוקומי מתני' כר' ישמעאל בלחוד אמאי שביק קדושי קטנות ונקט קדושי טעות דלר' אלעזר לא מרווחינן מידי בקדושי טעות מבקדושי קטנות דבתרווייהו פליג שמואל על רבי ישמעאל ואפילו לשיטת ריב"ן ז"ל נמי דחיקא (נמי) טובא לפרושי דכי משנינן התם משכחת לה בקדושי טעות וכדר' יהודה וכו' דמוקי' סתם משנה כרבי ישמעאל ודלא כשמואל דהא לעיל דחקי' לאוקמי סתם מתני' כותיה וכדכתבינן לעיל היינו מחלקין בין היכא שהתנה הוא עליה ובין היכא שהתנית היא עליו דכי אמר ר' אלעזר דצריכה הימנו גט לדברי הכל היינו בקדושי טעות שהתנה הוא עליה דסתם אדם הבועל אינו עושה בעילתו בעילת זנות אבל ר' ישמעאל לא מיירי אלא בקדושי טעות שהתנית היא עליו וכמו שכתבו התוס' לעיל ובהכי לא מצינו למימר אין אדם עושה כו' דהיא אינה מוחלת תנא' כלל ועל דעת תנא' הראשון היא נבעלת והא דאמר רב כהנא המקדש על תנאי כו' זה היה מעשה ולא היה כח כו' לאפוקי מהאי תנא כו' פי' המקדש על תנאי דהיא התנית עליו אבל התוס' לא חלקו כן וקשיא לשיטתם ז"ל וכדכתיבנא ותירצו בדוחק דהוה מוקי ההיא מתניתין דסוף פרק נושאין על האנוסה כשפירש להדיא שאינו בועל לשם קדושין כנ"ל:
והרשב"א ז"ל כתב בחדושיו בפרק בא סימן וז"ל זו שקידושיה קדושי טעות פירש רש"י ז"ל כגון מקדש על תנאי אי נמי קדושי קטנה שאינם כלום לפי פירושו צ"ל דלהכי קרו ליה לקדושי קטנה קדושי טעות לפי שהוא טועה ואין יודע שאין קדושי קטנה כלום ולפי' בועל על דעת קדושין הראשונים ובודאי פשיטא דשמעתין הכין משמע דאי לא מאי שייכא הא דרבי ישמעאל במעשה דבת שממאנת בקדושי קטנותה אלא שהוא קשה לומר דלר' ישמעאל הבת ממאנת לעולם וא"כ נפלוג במתניתין או בברייתא ולא אשכחן בכל הני פלוגתא דמתני' ומתני' מאן דאמר ממאנת לעולם ולפירושו הא דאמר שמואל קטנה שנשאת והגדילה תחתיו ובעל ועמדה ונשאת לאחר שצריכה גט משני (ו)אינה צריכה גט מראשון ומותרת לינשא לכל העולם בגיטו דהא אמר שמואל משום רבי ישמעאל שאע"פ שהגדילה יכולה למאן וא"כ זו שעמדה ונשאת לאחר אין לך מיאון גדול מזה וכדאיתא בפ' ב"ש ביבמות וי"מ דלא קאמר אלא קדושי טעות ממש דהיינו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכיוצא בו דממאנת והולכת קאמר לא שתהא צריכה מיאון אלא לומר שאם לא רצתה בבעל וכו'. שא"ת א"כ נמי שייכא הא דידיה למעשה בתו י"ל דבני מדרשא מטעה טעו בדר' ישמעאל ומסבר סברי דכשם שאמר רבי ישמעאל בקדושי טעות שהיא יוצאה לעולם שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל ה"ה והוא הטעם בקידושי קטנה ולפיכך תמאן ותלך לעולם ונמנו וגמרו שאפילו רבי ישמעאל בקדושי קטנה מודה שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות ומיהו דוקא מדרבנן דתקינו לה נשואין גמורין לפי שנראית כגדולה אבל מדאורייתא אינה מתקדשת לעולם לפי שעל דעת הקדושין הראשונים הוא בועל. [ע"כ].
נמצא שלפי פרש"י נצטרך לומר שכשחזרו ואמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות באו לחלוק על רבי ישמעאל שאמר שאפילו בנה על כתפ' ממאנת אבל לפי' האחרון לא באו לחלוק עליו אלא לומר דעד כאן לא אמר רבי ישמעאל אלא בקדושי טעות אבל בקדושי קטנה מודה שאינה ממאנת משהביאה שתי שערות ומיהו מדרבנן הוא שאינה ממאנת אם לא בעל משגדלה אבל אם בעל משגדלה מקודשת היא מן התורה ודאי דלא דמי לקדושי תנאי דהתם שאני דכסבור שהדבר כן ולעולם בעל לשם כך אבל קדושי קטנה אדם יודע שאינן כלום ובעל לשם קדושין ואע"ג דבפרק האומר ובפרק המדיר מדמה להו לגמרי ר' ישמעאל פליג עלייהו ולא מדמה להו וא"נ י"ל דלרבי ישמעאל קדושי טעות וקדושי קטנה חד דינא אית להו ולעולם בועל לשם קדושין הראשונים אבל חכמים גזרו בקטנה שהגדילה ול"ש נבעלה ול"ש לא נבעלה אינה ממאנת מדרבנן ואע"ג דבקדושי טעות ממאנת והולכת לה לעולם ואפילו בנה מורכב לה על כתפה והיינו טעמא דגזרו רבנן בקטנה שהגדילה שלא תמאן משום שנראית כגדולה שנתקדשה וא"נ משום דכיון שלא מיאנה באותן קדושין שקבלה בקטנותה שאינן אלא מדרבנן שעה אחת של גדלות שוב אינה יכולה למחות מדבריהם וכן משמע בפרק נושאין על האנוסה שאחר שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן כו' משיטת יפה לנדה לא נודע למי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה