טור אבן העזר קנה
<< | טור · אבן העזר · סימן קנה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
קטנה שאין לה אב, או שיש לה אב והשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה שאין לו עוד רשות בה, והשיאוה אחיה או אמה לדעתה, כיון שקדושיה דרבנן, אם אינה חפצה בבעלה אינה צריכה גט אלא יוצאת ממנו במיאון.
אבל השיאוה שלא לדעתה, או אפילו לדעתה ואינה יודעת לשמור קדושיה, אפילו מיאון אינה צריכה.
ולעיל בהלכות קדושין פירשנו דין קטנה שנשאת שלא לדעת אביה, אם צריכה מיאון.
והמיאון הוא שתאמר "אי אפשי בפלוני בעלי ואי אפשי בקדושין שקידשוני אמי ואחי".
ואפילו לא מיאנה אלא שנתקדשה לאחר, אינה צריכה מיאון אחר ומבטלת מעשה הראשון אפילו אם היתה נישאת כבר.
וממאנת בין מן האירוסין בין מן הנשואין, אפילו שלא בפני הבעל ושלא בפני בית דין, רק שיהא בפני שנים שיעידו על הדבר. ורבינו חננאל כתב דלכתחילה בעינן שלשה, ובדיעבד כשר בפני שנים. וכן כתב בעל העיטור.
וממאנת כל זמן שהיא קטנה, אפילו ד' וה' פעמים.
וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם, אם מת הבעל ולא מיאנה בו.
והשנים שמיאנה בפניהם כותבין לה גט מיאון וחותמין לה, ואינו כגט גירושין להיות נתינתו מגרשת, לפיכך אין צריך לא כתיבה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי הגט, ואין כותבין בו טופס הגט שלא ייראה כגט גמור ואתי לאיחלופי בגט.
וזהו נוסחו: בכך וכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, שנת כך וכך למנין פלוני, מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה "אמי או אחי הטעוני וקדשוני או השיאוני ואני קטנה לפלוני בן פלוני והשתא גליתי דעתי קדמיכון דלא צבינא ביה ולא קאמינא[1] עמיה", והשתא בדקנו פלונית ואתברר לנו דעדיין קטנה היא, וכתבנא וחתמנא ויהיבנה לה להיות לזכות ולראיה בידה.
ואלו שממאנת בפניהם צריכין שיכירו אותה ואת בעלה. לפיכך כל מי שיראה שמיאנה בפני שנים, יכול לכתוב לה גט מיאון להתירה אף על פי שאינו מכירה, שודאי הכירוה אותן שמיאנה בפניהם.
קטנה שממאנת אין לה כתובה מנה או מאתים, אבל יש לה תוספת. ואין לה מזונות ופירות, כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה או פדתה עצמה ואחר כך מיאנה, אינו חייב לשלם. אבל בעודה תחתיו, חייב לזונה ולפדותה.
וכן אם יוצאה במיאון והוא ליקט פירות, אפילו הם מונחים בעין הוא נוטלן. ונכסים שהכניסה לו, אם הם בעין בין של מלוג בין של צאן ברזל נוטלתן, ואם אינם בעין צריך לשלם.
ומותרת בקרוביו, וכשרה לכהונה, ואינה צריכה להמתין שלשה חדשים מלהנשא, ואם נשאת לאחר וגרשה או מת מותרת לחזור לראשון.
וקטנה שנתגרשה - יש לה כתובה, ואסורה בקרוביו, ואסורה לכהונה.
אבל גירשה והחזירה בעודה קטנה וממאנת בו וניסת לאחר אחר שמיאנה בזה וגירשה השני, מותרת לחזור לראשון, שכיון שיצאה ממנו במיאון אחרי גירושין, נתבטלו גירושין הראשונים.
אבל אם מיאנה בראשון ואחר כך החזירה וגרשה ונשאת לאחר וגרשה השני, אסורה לחזור לראשון ולקרוביו אף על פי שיוצאה מן השני במיאון, שכל שיוצאה ממנו במיאון לבסוף מותרת לחזור לו, וכל שיוצאה ממנו בגט לבסוף אסורה לחזור לו.
הממאנת ביבם, אסורה לאביו מפני שנראית לו ככלתו בשעה שמת בנו, אבל מותרת בשאר קרוביו. לפיכך מיאנה מאחד מהיבמים, מותרת לשאר האחין.
עד מתי הקטנה ממאנת, עד שתביא שתי שערות, או עד שתלד, שאם ילדה חשובה כגדולה. אבל כל זמן שלא ילדה ולא הביאה שתי שערות, יכולה למאן עד שתהא בת עשרים שנה, שכל זמן שאינה בת כ' ולא הביאה שתי שערות חשובה כקטנה אפילו נולדו לה סימני אילונית. אבל אם היא בת כ' ונולדו בה סימני אילונית, חשובה כגדולה ואינה יכולה למאן.
והרמב"ם כתב: היתה בת כ' פחות ל' יום ונולדו בה סימני אילונית הרי היא אילונית. עד כאן. ונראה לי דטעות סופר הוא, אלא כך יש לו להיות, "אם היא בת י"ט שנה ול' יום", דקיימא לן דלא בעינן עשרים שנה שלמים, כיון דלא תני בת כ' שנה ויום אחד כי היכי דתני ג' שנים ויום אחד, ול' יום בשנה חשיב שנה. אבל אין שום טעם לומר כ' שנה פחות ל' יום.
ואם היא בת כ' שנה ולא נולדו בה סימני אילונית ולא הביאה שתי שערות, חשובה כקטנה עד שתביא שתי שערות, או עד שתגיע לרוב שנותיה שהן ל"ו שנה אז חשובה כגדולה ואינה יכולה למאן אף על פי שלא הביאה שתי שערות. וסימני אילונית יתבאר לקמן בעזרת השם בהלכות יבום.
אין שתי שערות סימן גדלות אלא אם כן באו מי"ב שנה ואילך, אבל אם באו קודם לכן אפילו תוך שנת שנים עשר, חשיבי כשומא ואינה נחשבת גדולה על ידם, אלא אם כן הביאה אחרות אחר י"ב שנה.
ומיהו כשמוצאין לה ב' שערות אחר הזמן, מחזיקין לה כגדולה ואפילו לחליצה, ולא חיישינן שמא באו קודם הזמן.
ואפילו נשים נאמנות לומר שהביאה שתי שערות אחר י"ב.
ורבינו תם כתב שאם הביאה שתי שערות ביום האחרון של שנת י"ב, חשיבא שפיר גדולה.
שתי שערות אין צריך שיהיה לכל אחד גומא, אלא אפילו שנים יונקות מגומא אחת. וכן גם כן אם יש לה שתי גומות אפילו בלא שערות חשובה גדולה.
וקאמרי חכמים שצריך שיהיו שתי שערות במקום אחד, ורבי ישמעאל אומר אפילו אחד בגבה ואחד בכריסה, או אחד בקשרי אצבעותיה של יד ואחד בקשרי אצבעותיה של רגל. ופסק רב אלפס כרבנן, וכן כתב הרמב"ם: שתי שערות צריכין שיהיו במקום בית הערוה, ובית הערוה כולו ממקום סימנים בין מלמעלה בין מלמטה בין על איברי הזרע עצמן, וצריכין להיות במקום אחד ושיהיו בעיקרן גומות, ואפילו שתיהן בגומא אחת הרי אלו סימנין. עד כאן. ור"י פסק כדברי שניהם להחמיר, אחת בגבה ואחת בקשרי אצבעותיה לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהיו שניהם במקום אחד, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
ולענין שיעור אורך השערות פליגי בהן תנאי, רבי ישמעאל אומר כדי לכוף ראשן לעיקרן, ורבי אליעזר אומר כדי לקרוץ בצפורן, ורבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג, וקיימא לן כדברי כולן להחמיר, משיהיו כדי לקרוץ בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן. והרמב"ם כתב: משיהיו ניטלות בפי הזוג חשובה גדולה. וייראה מדבריו שהוא קודם קריצתן בציפורן.
במה דברים אמורים שיכולה למאן אחר י"ב שנה, שבדקו אותה ולא הביאה שערות, אבל סתמא, משיש לה י"ב שנה אינה יכולה למאן חזקה שהביאה שערות. מכל מקום לא תחלוץ עד שיבדקו אותה שהביאה שתי שערות.
ובמה דברים אמורים שיכולה למאן כשבודקין אותה ולא הביאה, כשלא בעל אחר היות לה שנים עשר שנה ויום אחד, אבל אם בא עליה אחרי כן אינה יכולה למאן, שאף על פי שאין מוצאין לה סימנים, חוששין שמא נשרו קודם שהוא ספק דאורייתא, שאם היה ידוע שהיה לה שערות קודם שבא עליה הוי קדושין גמורים, שודאי בעל לשם קדושין, ואם קדשה אחר אינה צריכה ממנו גט, וכיון שהוא ספק דאורייתא חיישינן שמא הביאה סימנין קודם שבעל וצריכה גט מספק. ואם מיאנה בו אחר שנבעלה ונבדקה ולא נמצא לה ונתקדשה לאחר, צריכה ממנו גט מספק ואסורה לחזור לו. ואם ניסת, תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר.
ובספר התרומה החמיר וכתב דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה אף על פי שלא בעל, משום דקיימא לן גומות אף על פי שאין שערות, ואין אנו בקיאין להבחין בדבר הזה שלא יהו בו גומות, ועוד שמא הביאה ב' שערות אפילו אחד בגבה ואחד בכריסה או על קשרי אצבעותיה, ומי יוכל לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמיתת דבר זה.
הביאה סימנים אחר י"ב ולא בעל אחר כך, הוו ספק קידושין, ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן. ומיהו אם לא גירשה ועמדה ונתקדשה לאחר, צריכה גט משניהם. ואם ירצו, מגרש ראשון ונושא שני, אבל לא יגרש שני ונושא ראשון שמא יאמרו מחזיר ראשון גרושתו משנתארסה.
וכתב הרמב"ם: דוקא היכא שלא בעל אחר שגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מהשני ואסורה לחזור לראשון, אבל בעל אחר שגדלה ונתקדשה לאחר, אפילו גט אינה צריכה מהשני ומותרת לחזור לראשון, ואפילו לא בעל אחר שגדלה ונתקדשה שצריכה גט מהשני ואסורה לחזור לראשון, אם חטפה אחר דרך אונס וקדשה בביאה אינה צריכה גט משני ומותרת לחזור לראשון.
וכתב רב אלפס דוקא שלא בא עליה שני קודם גירושי ראשון, אבל אם בא עליה שני קודם גירושי ראשון, אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם כאשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת לאחר שאסורה לשניהם וצריכה גט משניהם, אבל ממזר לית בה, דנשואי דרבנן נינהו ולא נשואי תורה. וכן כתב הרמב"ם וסיים עוד: אבל אם בא עליה ראשון קודם גירושי שני הולד ממזר. והראב"ד ז"ל התיר אפילו בא עליה שני קודם גירושי ראשון, וכתב על דברי רב אלפס כדי הוא הרב לסמוך עליו אף אם יאמר על המותר אסור, כי בכאן אין איסור חמור ולא לגזור בה משום אשה שהלך בעלה למדינת הים, שאם גזרו במקום שיש ערוה או איסור לאו דבר תורה, נגזור במקום שאין איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה, הלכך אם יש כאן מי שמורה להיתר נשמע לו. וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
קטנה שאין לה אב או שיש לה אב והשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה שאין לו עוד רשות בה והשיאוה אחיה או אמה לדעתה כיון שקידושיה דרבנן אם אינה חפצה בבעלה אינה צריכה גט אלא יוצאת ממנו במיאון דין יתומה קטנה שיוצאה במיאון מבואר בכמה מקומות מהן פ' ב"ש (דף קז קח) ומה שכתב או שיש לה אב והשיאוה אביה ונתאלמנה או נתגרשה וכו' כ"כ הרמב"ם וכתב ה"ה שהוא מבואר בפ' האיש מקדש (מד.) ורבינו ירוחם כתב שכן פשוט בירושלמי וכ"כ הרמ"ה ומ"ש אבל השיאוה שלא לדעתה או אפי' לדעתה ואינה יודעת לשמור קידושיה אפי' מיאון אינה צריכה כך הוא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ודברים אלו מבוארים במשנה פרק ב"ש (שם) דתנן התם אי זו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ובגמרא א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס וכתב ה"ה דקאמר בירושלמי אי זו היא לדעתה עבדין לה גננא ומלבישין לה קוזמרין ומדכרין לה גבר איזו היא שלא לדעתה עבדין לה גננא ומלבישין לה קוזמרין ולא מדכרין לה גבר ע"כ וכתבו הרשב"א ז"ל. ונ"י כתב הירושלמי הזה וכתב אח"כ שיש מי שפירש לדעתה כבת עשר כבת י"א ושלא לדעתה כבת ה' כבת ו' וכ' עוד אינה צריכה למאן ופירש הרמב"ם בפירוש המשנה אינה צריכה מיאון בפני ב' אבל תלך ותינשא ותעשה מה שתרצה וכתבו עליו שאין פירושו מחוור דנישואין הן מיאוניה כדאמרינן בגמרא. ור"ח פירש מדקאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ש"מ דבפנויה היא ואם לא נבעלה כלל שריא לעלמא ואפי' גדלה דאי לא תימא הכי מאי איכא בין רבי חנינא בן אנטיגנוס לרבי יהודה בן בתירא וכתב עליו הרשב"א איני רואה הכרח בדבר זה לפי שי"ל דאינה צריכה למאן דקאמר לומר שאם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה ואפשר דלר' חנינא בן אנטיגנוס אף הקטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה יוצאת בכדי אלא במיאון דאינה צריכה למאן דקאמר אינו אלא לדברים אלו עכ"ל וכתב שם עוד כתב תשובת ה"ר יהודה בר ברזילי לרי"ף דקידושי קטנה אינן כלום ואין קידושין מועילים אלא לאחר הנישואין ואז צריכה למאן אבל בקידושין לחודייהו אינה צריכה למאן והקשו עליו דהא תנן וב"ה אומרים ארוסות ונשואות ואמרינן בפרק התקבל (סה.) וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ואמרינן לקמן (קח.) איזהו מיאון כל שאמרה אי איפשי בקידושין שקדשני אמי ואחי וכן אמר לקמן גבי קטנה שעמדה ונתקדשה לאחר דנישואין הם מיאוניה דאיקדישא מעיקרא או דאינסיבא מעיקרא אלמא כיון דאיקדישא מעיקרא בלחוד צריכה מיאון והרמב"ן ז"ל הראה פנים להעמיד דברי הרב ז"ל דכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא כשקבלה היא קידושיה אבל כשקדשוה אמה ואחיה אפי' לדעתה אינה מקודשת כלל ואינה צריכה מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן אבל כשהכניסוה לחופה לדעתה אף ע"פ שקבלו הם הקידושין צריכה למאן והיינו דקתני מתני' שהשיאתה אמה או אחיה ולא קתני שקדשתה והיינו נמי דאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן דמשמע שהיא מקבלת אותם וכשהיא מקבלת אותם ויודעת לשמור צריכה מיאון בפירוש בקידושין שקדשוני אמי ואחי כלומר הם פתוני לקבל הקידושין וכן כתבו בשמו הרשב"א והריטב"א ז"ל:
ומ"ש ולעיל בהלכות קידושין פירשנו דין קטנה שנישאת שלא לדעת אביה אם צריכה מיאון בסימן ל"ז: כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות גירושין אי זו היא קטנה שנישאת שצריכה למאן מבת ו' עד בת י' בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קידושיה ושהן קידושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהם הרי זו צריכה מיאון ואם אינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה לעולם ופחותה מבת ו' אפי' יודעת לשמור אינה צריכה מיאון ויתירה על בת עשרה אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון וכל מי שהשיאוה אחיה או אמה או קרוביה שלא לדעתה אינה צריכה למאן עכ"ל ובסימן מ"ג נתבאר טעמו ושם נתבאר שיש חולקין עליו בקצת דברים אלו וכתב נ"י בפרק ב"ש אהא דתנן רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן פירש"י שאינה מבחנת בין קידושין לדבר אחר והקשו עליו מדאמר רבא בפרק התקבל (סה.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלטלין וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון אלמא דקודם לכן אינה מתקדשת למיאון לכך פירש הכא שיכולה לשמור קידושיה היינו שיכולה לשמרם במקחה וממכרה שלא תתאנה והיינו שהגיעה לעונת הפעוטות והריטב"א תירץ לפי פירוש הראשון דהכא קאי ארישא שנתקדשה ע"י אחיה ולהכי סגי לה בשהגיעה שיודעת להבחין בין קידושין לדבר אחר וההוא דהתם בשנתקדשה ע"י עצמה ובעיא שתהי' כפעוטות עכ"ל. כתב הרשב"א בתשובה חייא סי' אלף ר"ג דקטנה והיא חרשת נמי ממאנת דלא פלוג רבנן בין פקחת לחרשת לענין מיאון:
והמיאון הוא שתאמר אי אפשי בפלוני בעלי ואי אפשי בקידושין שקדשוני אמי ואחי ברייתא שם (דף קח.) ונראה דאו או קתני דבין שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי בין שאמרה אי אפשי בקידושין שקדשוני אמי ואחי באיזה מהם שתאמר הוי מיאון וכן משמע לישנא דברייתא וכך מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל:
ומ"ש ואפילו לא מיאנה אלא שנתקדשה לאחר אינה צריכה מיאון אחר ומבטלת מעשה הראשון אפילו אם היתה נישאת כבר ברייתא שם קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה משום ר"י בן בתירא אמרו הן הן מיאוניה ואסיקנא דהלכה כר"י בן בתירה ואפי' בנישואין דקמא:
וממאנת בין מן האירוסין בין מן הנישואין אפי' שלא בפני הבעל ושלא בפני ב"ד שם פלוגתא דב"ש וב"ה במתני' (קז.) והלכה כב"ה דאמרי דבכל גווני הוי מיאון:
ומ"ש רק שיהיה בפני שנים שיעידו על הדבר שם בברייתא ב"ש אומרים בפני ב"ד ובה"א בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד ואלו ואלו מודים שצריך ג' ר"י ב"ר יהודה ור"א בר"ש מכשירים בשנים אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג וכתבו התוס' מכשירין בב' ה"ה בחד אלא שצריך לעדות שמיאנה: ומ"ש בשם ר"ח כן כתבו התוס' בשמו משום דמכשירין דיעבד משמע וז"ל ה"ה יש מי שכתב דלכתחילה בעינן ג' ואין כן דעת רש"י ודעת רבינו ועיקר וכתב נ"י שכתב הרשב"א על דברי ר"ח נראה מדבריו דאפילו דיעבד דוקא בשנים אבל בפני אחד אפילו דיעבד לא ואין נראה כן מדברי רש"י שפי' לקמן אפילו שגרה בעלה אצל החנוני אין לך מיאון גדול מזה כלומר דאלמא אפילו בפני אחד מיאונה מיאון עכ"ל:
וממאנת כל זמן שהיא קטנה אפילו ד' וה' פעמים וכו' וכשם שממאנת נבעל כך ממאנת ביבם אם מת הבעל ולא מיאנה בו שם במשנה פלוגתא דב"ש וב"ה והלכה כב"ה דאמרי הכי:
והשנים שמיאנה בפניהם נותנין לה גט מיאון וחותמין לה ואינו כגט גירושין להיות נתינתו מגרשת לפיכך א"צ לא כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי הגט ואין כותבין בו טופס הגט שלא יראה כגט גמור ואתי לאיחלופי בגט כל זה מדברי הרמב"ם בפי"א מה' גירושין וטעמו מדאמר בפרק ב"ש (שם:) בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה כיון דחזי דנפיש דיבורא אמרי אתו לאיחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פב"פ באנפנא ופירש"י אתי לאיחלופי בגיטא. שיכתבנו סופר בו בגט גירושין לגרש בו אשה וה"ה כתב דילמא אתי לאחלופי בגיטא ויבואו לאסור קרובות:
וזהו נוסחו בכך וכך בשבת וכו' נוסח זה כתב הרמב"ם בפרק הנזכר שהוא מנהג ישראל וכתב ה"ה ראיתי בעיטור מוסיף ויהיבנא לה למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי ואיניש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ע"כ ונוסח רבינו עיקר לפי שנוסח זה הוא בגט ואתי לאיחלופי דהשתא כנפיש דיבורא אמרו בגמרא דאתי לאיחלופי כ"ש לכתוב בו לשונות הגט עכ"ל:
ואלו שממאנת בפניהם צריכין שיכירו אותה ואת בעלה לפיכך כל מי שיראה שמיאנה בפני שנים יכול לכתוב לה גט מיאון להתירה אע"פ שאינו מכירה וכו' פלוגתא דאמוראי בס"פ מצות חליצה (קז.) ופסקו הפוסקים הלכה כרבא דאמר אין ממאנין אא"כ מכירין לפיכך כותבין אע"פ שאין מכירין ומפרש רבינו שצריך שיכירו אותה ואת בעלה וכך הם דברי הרמב"ם וה"ה כתב אבל הרשב"א כתב אא"כ מכירין את האשה אע"פ שאין מכירין הבעל ודאי ממאנין דמאי איכפת לן בבעל אפילו אין זה בעלה הרי יכולה למאן שלא בפניו ומה לה לשקר שלא בפניו תמאן עכשיו בכל מקום שהוא אלא ההקפדה בהכרת האשה דלמא מסקה שמה כשם אותה קטנה עכ"ל ומסתברא לי דשמא יש לחוש דילמא איכא קטנה דשמה כשמה ואיהי מסקה שם בעלה כשם בעלה של אותה קטנה ואע"ג דלרב יוסף לא חיישינן אא"כ הוחזקו ה"מ בגברי גדולים דשמם נפיק להו ואם איתא דהוי קלא אית להו אבל בנשי קטנות איכא למיחש אבל לשם בעלה בשם בעלה ושמה כשמה לכולי האי לא חיישינן ומכירין שהזכירו במיאון משמע דומיא דמכירין דחליצה מה בחליצה צריך שיכירו שניהם אף במיאון כן כנ"ל לדעתו ז"ל עכ"ל וכך הם דברי הר"ן בתשובה סימן ו' וסיים בה וכ"ת בהיא גופא מאי איכפת לן נ"ל בהאי חששי טובא איכא דשמא יש קטנה בעיר שהשיאוה אמה ואחיה ותגדל וגדלי קדושיה בהדה ורמאי אחד פתה קטנה שאין אנו מכירין יחליף שמה בקטנה הראשונה ואם יהיה ביד הקטנה השנייה גט מיאזן ילך הרמאי ויפתה הקטנה הראשונה אחר שגדלה אצל הראשון שתנשא לו שיתן לה אותו גט מיאון ותאמר כבר מיאנתי בבעלי קודם שגדלתי אצלו אי נמי דילמא מתה לה ההיא קטנה ומדינא בעל ירית לה ומפקי האי גיטה דכבר מיאנה וקרובים ירתי לה כל אלו החששות הן כשאין מכירין הקטנה אבל כשמכירין אותה אע"פ שאין מכירין הבעל מאי איכפת לן הא קי"ל בפרק ב"ש דממאנת בפניו ושלא בפניו הילכך כיון שאמרה הריני ממאנת בפלוני בעלי אין כאן בית מיחוש ואע"פ שהרמב"ם הצריך שיהו מכירין אותה ואת בעלה שמיאנה בו יש להעמידה כגון שבאה ואמרה הריני ממאנת באיש זה שאין לכתוב שמיאנה בבעלה סתם אא"כ מכירין אבל אמרה הריני ממאנת בראובן למאי ניחוש לה ואפשר ג"כ שהרב ז"ל החמיר בבעלה לכתחילה אבל דיעבד כיון שהכירו האשה כשר עכ"ל: ב"ה ובעיקר הדין אני תמיה למה אנו מחזיקים שאותה שמיאנה בפניהם מכירים אותה שהרי אפשר שתמאן בפני אורחים כדאיתא בגמרא וכדברי הרמב"ם ואינם מכירה ותו אטו דכ"ע דיני גמירי שאין ממאנין אא"כ המכירים אותה ואפשר דאורחא דמילתא מסתמא שאינה ממאנת אלא בפני המכירים אותה: קטנה שבאה למאן ועדים המעידים שהיא קטנה אינם מצויים כאן ואמה או קרוביה אומרים לב"ד תמאן עכשיו בפניכם ותכתבו לה באיזה יום מיאנה ותתנו לה ואם תביא אח"כ עדים שביום שמיאנה היתה קטנה תתירוה להינשא למי שתרצה ואם לא תביא עדים הנזכר תשאר בחזקת נשואה נראה שאין ב"ד רשאין לעשות כן ואפילו להעיד שתמאן בפניהם אינם רשאים ואפילו לא יכתבו לה וראיה מדאמרינן אין ממאנין אא"כ מכירין וכו' לפיכך כל מי שיראה שמיאנה בפני שנים יכול לכתוב לה גט מיאון להתירה אע"פ שאינו מכירה וכו' משמע דאין אחר מיאון שבפני שנים כלום וכן יש ללמוד ממה שכתב רבינו בטוח"מ בסימן ר"ה בשם רבינו יונה בענין מסירת מודעה:
קטנה שממאנת אין לה כתובה מנה או מאתים אבל יש לה תוספת ואין לה מזונות ופירות וכו' משנה וגמרא ס"פ אלמנה ניזונת (דף ק: קא.):
ומ"ש כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה וכו' אבל בעודה תחתיו חייב לזונה ולפדותה ברייתא בפרק שני דייני גזירות (דף קז:) לענין מזונות וכתב הרא"ש בס"ת אלמנה ניזונת דה"ה לפירות:
ומ"ש וכן אם יוצאה במיאון והוא ליקט פירות אפי' הם מונחים בעין הוא נוטלן כ"כ התוס' והרא"ש ז"ל בס"פ אלמנה ניזונת וכבר נתבאר כל זה בסימן מ"ג ובסימן קט"ו:
ומ"ש ונכסים שהכניסה לו וכו' זה פשוט ומיהו מ"ש שאם אינם בעין צריך לשלם בנכסי מלוג היינו דוקא כשאבד הוא הא לאו הכי לא דהא תנן יבמות (סו.) בעבדי מלוג אם מתו מתו לה :
ומ"ש ומותרת בקרוביו וכשרה לכהונה משנה בפרק ב"ש (דף קח.):
ומ"ש ואינה צריכה להמתין שלשה חדשים מלהנשא מימרא דשמואל סוף פרק ד' אחין (דף לה.) וסוף פרק אלמנה ניזונת (דף ק"ז:):
ומ"ש ואם נישאת לאחר וגירשה או מת מותרת לחזור לראשון וכו' משנה בפרק ב"ש (דף קח.):
ומ"ש וקטנה שנתגרשה יש לה כתובה בס"פ אלמנה ניזונת (דף קח:) פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים הלכה כשמואל דאמר ממאנת אין לה כתובה אבל יוצאה בגט יש לה כתובה. ומ"ש ואסורה לקרוביו ואסורה לכהונה וכן מ"ש אבל גירשה והחזירה בעודה קטנה ומיאנה בו ונישאת לאחר אחר שמיאנה בזה וגירשה השני מותרת לחזור לראשון וכו' אבל אם מיאנה בראשון ואחר כך החזירה וכו' הכל במשנה פ' ב"ש (ד' קח):
ומ"ש אע"פ שיוצאה מן השני במיאון וכו' שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים כרב דאסר:
הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראית לו ככלתו בשעה שמת בנו אבל מותרת בשאר קרוביו (שם ד' קו: ) תני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו ביבם אסורה לאביו ומפרש טעמא משום דבשעת נפילה נראית ככלתו. ומ"ש לפיכך אם מיאנה באחד מהיבמים מותרת לשאר האחים שם אמר רב מיאנה בזה אסורה לזה מידי דהוה אבעלת הגט בעלת הגט כיון דאיתסר לה לחד לא איתסר לה לכולהו ה"נ ל"ש שמואל אמר מיאנה בזה מותרת לזה ולא דמיא לבעלת הגט בעלת הגט הוא דקא עביד בה הכא היא עבדה ביה דאמרה ליה לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא בחברך רעינא ופירש"י בעלת הגט אם נתן לה האחד גט פסלה על כולם וכתבו הרי"ף והרא"ש הילכתא כשמואל דקאי ר' יוחנן כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהל' גירושין ול' רבינו שכתב לפיכך אינו מכוון יפה דהא הני תרי דיני לא תלוי הא בהא: (ב"ה) והרי הרמב"ן והרשב"א שאוסרים בשאר קרובים כמו באב ומתירים בשאר האחים. וכתב נ"י בשם הריטב"א דכיון דמהאי טעמא הוא שנראית בשעת נפילה כאשתו של ראשון דוקא לקרובי המת היא נאסרה אבל לא לקרובי היבם דהא פקעה מיניה בלא כלום אבל הרב רבינו משה מיימון ז"ל כתב שמותרת לשאר קרובים כמו שהיא מותרת לשאר האחים כשמיאנה באחד מהיבמים וכתבו עליו דאינו מחוור דטעמא דשריא לשאר האחין היינו משום דלא דחייה נפשה מכולה בית אלא מזיקתו של זה ועדיין נראית כאשת המת הילכך שריא לאחים משום ייבום אבל לשאר הקרובים ודאי אסורה כשם שהיא אסורה לאב וגדולה מזו כתב הרי"ף לקמן שהממאנת באחי אמו אסורה לו משום שנראית בשעת מיתה כאשת אחי אמו ואע"פ שאינה לזה אלא שנייה של דבריהם וכ"ש לשאר הקרובים שהיא ערוה להם דבר תורה וכ"כ בעל הלכות כדברי הרי"ף אע"פ שיש מי שנ"ל שאין ראיה מאשת אחי אמו עכ"ל וגם ה"ה כתב שהרמב"ן והרשב"א חלקו על הרמב"ם וכתבו דכי היכי דאסורה לאביו ה"נ אסורה לקרובים אחרים וכתב עוד ודע שאפילו לדעת רבינו אם לא נשאר שם יבם אחר מיתה אינה יכולה למאן והרי היא אסורה בקרוביו וכתב עוד שם אמרו שאם היתה אשת אחי אמו שהיא שנייה לו ונשאה אחיו מאביו אינה ממאנת עכשיו לעקור נישואין הראשונים כדי שתתייבם וכן פסקו בהלכות ופירשו דאע"ג דקי"ל דיש מיאון אחר מיתה כמו שנתבאר שהיא ממאנת ביבם הכא בשנייה לא לפי שבשעת מיתת אחי אמו נראית כאשת אחי אמו. ולמדנו שיש שניות ג"כ בנישואי קטנה תמהני למה לא כתב דין זה באשת אחי אמו בהלכו' ייבום עכ"ל:
עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות משנה בפרק בא סימן (דף נב:) ואע"ג דפליג התם ר' יהודה ואמר עד שירבה השחור ואיכא אמוראי בגמרא דסברי דהלכתא כוותיה כתבו הרי"ף והרא"ש דלא קיי"ל כוותיה דגרסי' בפ' מי שמת (דף קנו.) למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה השחור:
ומ"ש או עד שתלד שאם ילדה חשובה כגדולה בפ"ק דיבמות (דף יב) תני רבה בר שמואל דאי אתה יכול לומר בחמותו שהיא ממאנת וקאמר רב ספרא בגמרא דבנים הרי הם כסימנים ופירש"י הילכך אין לך יולדת ממאנת אפילו היא קטנה וכתב רבינו ירוחם שכן פסק הרמ"ה וכתב שי"מ שלפעמים תלד בלא סימנים והוי לפי זה אם ילדה ולא נמצאו לה סימנים הוי ספק גדולה וכן פירשו בתוספות ואינה יכולה למאן מכל מקום לענין קידושין ועונשין הוי ספק גדולה עכ"ל ועיין בדברי הרמב"ם וה"ה בפ"ב מה"א :
ומ"ש אבל כל זמן שלא ילדה ולא הביאה ב' שערות יכולה למאן עד שתהא בת כ' שנה שכל זמן שאינה בת כ' ולא הביאה ב' שערות חשובה כקטנה אפילו נולדו בה סימני איילונית וכו' בס"פ יוצא דופן (דף מז:) תנן בת כ' שנה שלא הביאה ב' שערות תביא ראיה שהיא בת כ' והיא איילונית לא חולצת ולא מתייבמת וכן בן כ' שנה שלא הביא ב' שערות יביא ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם ובגמרא שם ורמינהו אחד לי בן ט' שנים ויום אחד ואחד לי בן כ' שנה שלא הביא ב' שערות אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב והוא שנולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו ואיתא נמי להא בס"פ האשה רבה (דף צז.) ופי' רש"י והוא שנולדו בו וכו' הא דקתני דחשבינן ליה כגדול כגון שנולדו לו סימני סריס דמוכחא מילתא דהאי דלא מייתי משום דסריס הוא אבל כל כמה דלא חזינן ביה סימני סריס תלינן בקטנות עד כמה נדון כקטן ואע"ג דגבי סריס הוא דאיתמר הכי משמע דה"ה לאיילונית וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב מה"א וז"ל הגיעה לי"ב ויום א' ולא הביאה ב' שערות אע"פ שנראו בה סימני איילונית עדיין קטנה היא עד כ' שנה וכשהביאה ב' שטרות אפי' בשנת כ' תהיה נערה ו' חדשים ואח"כ תקרא בוגרת היתה בת כ' שנה פחות ל' יום ולא הביאה ב' שערות ונראו בה סימני איילונית הרי היא איילונית ואם לא נראו בה סימני איילונית עדיין קטנה היא עד שתביא ב' שערות או עד שתהיה בת ל"ה שנה ויום אחד הגיעה לזמן הזה ולא הביאה ב' שערות הרי זו נקראת איילונית אע"פ שלא נראה בה סימן מסימני איילונית עכ"ל. ומ"ש עד ל"ה שנה מבואר שהוא מדתני ר' חייא עד רוב שנותיו ומשום דימי שנותינו שבעים שנה כל שהוא יותר על ל"ה אפילו יום אחד מיקרי רוב שנותיו: כתב ריב"ש בסימן ק"ט הנה נתבאר שאף בן כ' שלא הביא ב' שערות שעדיין קטן הוא עד שיביאם או שיולדו לו סימני סריס אמנם יש הפרש בין הבאת ב' שערות לסימני סריס דבהבאת ב' שערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שיביאם ואילך ובסימני סריס אם בן כ' נעשה גדול למפרע מבן י"ג שנה ויום אחד לפי שעתה נתברר שהיא סריס ממעי אמו ומה שלא הביא ב' שערות היה בסבת זה והא דבעיא שתי שערות זהו במי שעתיד להביאם אבל זה שהוא סריס ממעי אמו ואינו עתיד להביאם הרי הוא גדול מי"ג שנה ויום אחד כי כ"כ רמ"ה ז"ל עכ"ל ורבינו כתב דברים אלו בטוח"מ סימן רל"ו:
ומ"ש בשם הרמב"ם היתה בת כ' פחות ל' יום וכו' הוא בפ"ב מהל' אישות וטעמא מדתניא בס"פ יוצא דופן (דף מז:) שנת עשרים שיצאו ממנה ל' יום הרי הוא כשנת כ' לכל דבריו ומפרש ז"ל דהיינו לומר שעתידים לצאת ממנה ל' יום דכיון דאינה חסרה אלא ל' יום הרי הוא כאילו נשלמה ומ"ש עליו רבינו דט"ס הוא טעמו משום דלישנא דיצאו ממנה שלשים יום משמע ודאי דלא עברו ממנה אלא ל' יום שנמצאת שהיא בת י"ט שנה ול' יום חשובה כבת כ' דל' יום בשנה חשובים שנה ולא לומר שלא נשאר משנת עשרים אלא ל' יום כדמפרש הרמב"ם דההוא לאו שיצאו מיקרי דהא הנהו ל' יום עדיין לא יצאו וה"ה ג"כ כתב שכל המפרשים פירשו דהיינו לומר שאע"פ שלא נכנסה בשנת כ' אלא ל' יום חשובה כבת כ' וכמו שפי' רבינו ושכן נראה עיקר וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות:
ומ"ש וסימני איילונית יתבאר לקמן בהלכות ייבום הוא בסימן קע"ב:
אין שתי שערות סימן גדלות אא"כ באו מי"ב שנה ואילך אבל אם באו קודם לכן אפי' תוך שנת י"ב חשיבי כשומא ואינה נחשבת גדולה על ידם וכו' בפרק יוצא דופן (מז:) איפליגו אמוראי תוך זמן אי הוי כלפני זמן או כלאחר זמן ואסיק רבא הילכתא תוך זמן כלפני זמן וכתב הרא"ש ע"ז ואינה גדולה עד שתביא ב' סימנים מי"ב שנה ואילך ואם נראו בה שערות קודם י"ב שנה אינה גדולה עד שתביא ב' שערות אחרות משתהא בת י"ב ונראה שטעמו מדאמרינן בפרק בא סימן (עח:) בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ומשמע מדברי רבינו דלגמרי קאמר דשומא נינהו ואפי' לענין מיאון שאם אחר י"ב לא הביאה שערות אחרות אלא אותם שהביאה בתוך י"ב אע"פ שעודם עליה ממאנת דשומא נינהו אבל רש"י פירש דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ולא חלצה וכתבו התוספות שהדין עמו דליכא לפרושי שומא נינהו ותמאן דהא קתני בסיפא דאינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן ומדברי הרמב"ם נראה כדברי רבינו שסתם וכתב בפ"ב מה' אישות הבת שהביאה ב' שערות בתוך י"ב שנה וכן הבן שהביא בתוך י"ג שנה שניהם שומא אע"פ שאותם שערות במקומן הן עומדות לאחר י"ג לזכר ואחר י"ב לנקבה אינו סימן וכתב ה"ה שם בשם הרמב"ן דקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנים לא מצינו בגמרא דינה מפורש וי"א שמטילין אותה לחומרא כדין כל שאר הספיקות עכ"ל ומה שכתב ומיהא כשמוצאין לה שערות אחר הזמן מחזיקין לה לגדולה ואפי' לחליצה ולא חיישינן שמא באו קודם הזמן כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכן משמע מהא דפרק בא סימן שכתבתי בסמוך דקאמר לפני הפרק בעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו משמע בהדיא דהיכא דלא בדקוה לפני הפרק כי משתכחי אחר הפרק לא חיישינן שמא לפני הפרק באו דאל"כ אמאי בעיא בדיקה לפני הפרק משום דאי משתכחי לפני הפרק אמרינן שומא נינהו הא בלא נבדקה נמי אמרינן שומא נינהו אלא ודאי כדאמרן וכ"כ התוס' שם. ומ"ש ואפי' נשים נאמנות לומר שהביאה ב' שערות אחר י"ב פלוגתא דתנאי ר"פ בא סימן (דף מח:) ופסק הרא"ש הלכה כמ"ד דנבדקת ע"פ נשים בין להקל בין להחמיר וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' אישות וז"ל כשבודקין הבת בין בתוך זמן שהוא כל שנת י"ב בין קודם זמן זה בין לאחר זמן בודקין ע"פ נשים כשרות ונאמנות ואפי' אשה אחת בודקת ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה וכתב ה"ה שכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתב המרדכי בפרק מצות חליצה מ"כ שהשיבו לרבינו משולם כיון דנשים אינן ראויות להעיד והכא מהימני מה לי קרובות מה לי רחוקות ורפיא בידי שוב מצאתי בספר אבי"ה ור"ת פסק אפי' הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות בבדיקה דאין לך כתב מוכיח גדול מזה דעביד לאיגלויי וכ"פ ראבי"ה דאנשים קרובים בודקין את החולץ ונשים קרובות בודקים אותה ע"כ אם נשים נאמנות לומר שהממאנת היא בת י"א וכן אם אמה נאמנת במספר שנותיה בתשובת המיי' דשייכי לספר נשים ובמרדכי פרק אלמנה לכה"ג ומתחיל מצות חליצה ואכתוב בזה בסימן קס"ט. ומ"ש בשם ר"ת שאם הביאה ב' שערות ביום האחרון של שנת י"ב חשיב שפיר גדולה בפרק בא סימן אהא דתניא ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספיקות ע"פ נשים רש"א אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנות נשים להחמיר אבל לא להקל כתבו התוס' והרא"ש קשה לר"ת על כל הני דמפרשי דתוך הפרק ותוך זמן חדא מילתא נינהו חדא אמאי קרי ליה לעיל תוך זמן והכא קרי ליה תוך הפרק ועוד דפרק משמע סמוך לגדלות ממש ופי' ר"ת דפליגי ביום אחרון של שנת י"ב לנקיבה וי"ג לזכר ואותו יום קרוי תוך הפרק לר' יהודה הוי זמן הבאת ב' שערות מתחלת היום ולר"ש בסוף היום והלכה כר' יהודה ע"כ ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל שבהדיא כתב בפ"ב מהל' אישות אם הביאה ב' שערות והיא מבת י"ב שנה ויום אחד ולמעלה נקראת נערה ובתשובות הרשב"א סי' אלף ורי"ו כתוב על אשה שנסתפקו במספר שנותיה ונתקדשה ונבדקה ולא מצאו לה סימנים איפשר שגם בזו אנו חוששים שמא נשרו אלא שיש להתישב בזה לפי שיש לומר בזה ב' ספיקות ספק הגיעה לכלל שנותיה ספק לא הגיעה ואפי' ת"ל הגיעה ספק הביאה סימנים ונשרו ספק לא הביאה וכל ספק ספיקא אפי' בשל תורה לקולא ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בדבר עכ"ל :
ושתי שערות אין צריך שיהיה לכל אחד גומא וכו' וכן ג"כ אם יש לה שתי גומות אפי' בלא שערות חשובה גדולה בפרק בא סימן (דף נב:) אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהיה בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע"פ שאין שערות אמר רב אשי אמר לי מר זוטרא קשה בה רב חנינא מסורא לא לישתמיט תנא לאשמועינן גומות אי אשמועינן גומות ה"א עד שיהיו ב' שערות בב' גומות קמ"ל דאפילו ב' שערות בגומא אחתוז"ל הרמב"ם בפ"ב מה' אישות ב' שערות צריך שיהא בעיקרן גומות ואפילו שתיהן בגומא אחת הרי אלו סימן נמצאו ב' גומות זו בצד זו ואין בהם שיער הרי אלו סימן חזקה אין גומא בלא שיער שערות היו בהם ונשרו וכתב ה"ה דעת רבינו דרב הונא ורב מלכיו לא פליגי אהדדי וכן נראה שם ע"כ: ב"ה כתב רבינו בסימן קס"ט אם יש להם ריבוי שערות או שהן ארוכות חזקה שבאו לכלל שנים וע"ז סומכים שא"צ לבדוק אם יש בהם גומות דאע"ג דקי"ל שצריך שיהיו בעיקר גומות אם יש ריבוי שערות או שהן ארוכות א"צ לבדוק על הגומות: וקאמרי חכמים שצריך שיהיו ב' שערות במקום אחד ור' ישמעאל אומר אפי' אחד בגבה ואחד בכריסה וכו' שם א"ר יהודה אמר שמואל ב' שערות שאמרו אפי' אחד על הכף ואחד על הביצים תנ"ה שתי שערות שאמרו אפי' אחד בגבה וא' בכריסה אחד ע"ג קשרי אצבעותיה של יד וא' ע"ג קשרי אצבעותיה של רגל דברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום ר"ש ורבנן אמר רב חסדא עד שיהא ב' שערות במקום א' ופירש"י על הכף. גובה שעל האבר למטה מן הכרס: אפי' אחד על הכף וכו'. ואע"ג דאינן במקום אחד: אחת בגבה. תחת אותו מקום: בין קשר אצבע אינה מביאה שיער עד שתגדיל והרי"ף הביא סוגיא זו בס"פ ב"ש ופסק שם הלכה כרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"א וכתב ה"ה מפרש רבינו שמקום אחד הוא בית הערוה בדוקא אבל קצת המפרשים פירשו דרבנן לא נחלקו אלא שיהיו במקום אחד אבל כיון שהם במקום אחד אפי' בקשר אצבעות יד או רגל הן סימן אבל ודאי גבה וכריסה הכל הוא בערוה וגבה מקום תפוח שעל הערוה וכריסה שפתי הערוה אבל גבה וכריסה ממש ודאי אין מועילין אלו דבריהם ז"ל ולזה השכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל: ב"ה וזה לשון הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות ב' שערות צריכות שיהיו במקום הערוה וכולי וצריכות להיות במקום אחד דקאסר שאם וכו' וכתוב שם בכסף משנה :
ומ"ש רבינו ור"י פסק כדברי שניהם להחמיר וכו' כ"כ שם הרא"ש בשם ר"י והתוס' כתבו כן בשם ר"ת ונראה מדבריהם דטעמא משום דגבי שיעור ב' שערות אסיקנא הלכה כדברי כולם להחמיר וכדבסמוך משמע להו ז"ל דבהאי פלוגתא נמי הוי דינא הכי וכתבו עוד שם התוס' בשם ר"ת דמשהגיעה לכלל שנותיה לא תמאן בזמה"ז דאע"ג דהיכא דלא בעל פסקינן בפרק יוצא דופן דלא חיישינן שמא נשרו אין אנו בקיאין לבדוק בכל גופה שלא יהא לה שערות דאפי' א' בגבה ואחת בכריסה ובקשרי אצבעותיה מצטרפין או גומות גרידא עכ"ל וכבר הזכיר רבינו סברא זו לקמן בסמוך בשם ספר התרומות ומ"ש רבינו שמסקנת הרא"ש ז"ל כדברי ר"י איני רואה הכרע בדברי הרא"ש לכך:
ולענין שיעור אורך השערות פליגי בהו תנאי וכו' במשנה בפרק הנזכר (שם) ואיפסיקא בגמרא הלכה כדברי כולם להחמיר ומ"ש רבינו משיהיו נקרצות בציפורן לא תמאן וכו' כן פי' רש"י והרא"ש ז"ל ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ"ב מה"א:
ומ"ש ויראה מדבריו שהוא קודם קריצתן בציפורן כלומר שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שסובר שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן וכן כתב ה"ה ופשוט הוא:
במה דברים אמורים שיכולה למאן אחר י"ב שנה שבדקו אותה ולא הביאה שערות אבל סתמא משיש לה י"ב שנה אינה יכולה למאן וכו' ובד"א שיכולה למאן כשבודקין אותה ולא הביאה כשלא בעל אחר היות לה י"א שנה ויום אחד וכו' בפ' יוצא דופן (דף מ"ו.) אמר רבא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת הא גופא קשיא אמרת ממאנת אלמא גדולה היא אי גדולה היא תחלוץ וכ"ת מספקא ליה והאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים הני מילי בסתמא אבל היכא דבדקו ולא אשכחו לא א"ה תמאן חוששין שמא נשרו הניחא למ"ד חוששין אלא למ"ד אין חוששין מאי איכא למימר ה"מ לענין חליצה אבל לענין מיאון חוששין מכלל דמ"ד חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו וה"מ דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דליכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא ופירש"י אלא לעולם אינה ממאנת. דרבא בדלא בדקנוה הילכך מסתמא אמרינן כיון שהגיעה לכלל שנותיה ודאי אית לה ואינה צריכה בדיקה ובעיא גט ולענין חליצה חיישינן כלומר ולענין חליצה מ"ה אינה חולצת דחיישינן שמא לא הביאה סימנין ודקא קשיא לך הא אמר רבא חזקה הביאה סימנים ל"ק כי אמר רבא חזקה למיאון דלא ממאנת מסתמא אבל לחליצה בעיא בדיקה חוששין שמא נשרו ואם הגיעה לכלל שנותיה ובדקו ולא אשכחו לא ממאנת: דקדיש תוך זמן. יתומה מדעת אמה ואחיה לדעת': ובעל לאחר זמן. דאיכא ספיקא דאשת איש דאורייתא דבשעת בעילה דלאחר זמן שמא הביאה והו"ל ביאה זו קידושין גמורים דהא גדלה ושוב אינה יוצאה במיאון: אבל מעיקרא. דמכי עברה שתא די"ב ולא בעל לא חיישינן שמא נשרו דהא דלא הוו בה קידושין גמורים דאין מעשה קטנה כלום אא"כ קיבל אביה קידושין הלכך מספיקא לא מחמרי עלה היכא דלא אשכחן אבל הביאה ודאי סימנים אף על גב דקידושין קמאי לא הוי קדושין אלא מדרבנן לא תיקנו רבנן מיאון בגדולה דילמא אתי למאן הנבעלת לאחר שגדלה דההוא הויא א"א דביאה שבא עליה משגדלה מקדשה לה עכ"ל: ומ"ש שאם היה ידוע שהיה לה שערות קודם שבא עליה הוו קידושין גמורין שודאי בעל לשם קידושין ואם קדשה אחר אינה צריכה ממנו גט וכו' בפ' ב"ש (דף קט.) איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני ואוקימנא להא דאמר רב אינה צריכה גט משני בשבעלה הראשון אחר שגדלה אצלו אבל אם לא בעלה אחר שגדלה אצלו קידושי קטנה לאו כלום הוא וצריכה גט משני ושמואל סבר אע"ג דבעלה אחר שגדלה צריכה גט משני שכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל ואותבינן עליה דרב מהא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין מאי קידושיה תלויין לאו דכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל ופריק לא מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין ואי לא בעל לא וכתב הרי"ף ולא איפסיקא הכא הלכתא בהדיא וחזינן מאן דכתב דהא מילתא ספיקא היא ועבדינן בה לחומרא דהא תניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויים ואף ע"ג דשניין לה אשינויי לא סמכינן ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה והאי סברא סברא מעליא היא דגרסינן בהדיא בפרק יוצא דופן (מו.) אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו וה"מ דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן דהויא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא כגון דקידשה ובעל תוך זמן ולא בעל אחר זמן לא חיישינן שמא נשרו אלא בדקינן לה אי אייתא ב' שערות אמרינן גדולה היא ולא ממאנת ואי לא אשכחן ב' שערות אמרינן עדיין קטנה היא ותצא במיאון משום דנישואי קטנה דרבנן נינהו והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וש"מ דקטנה שלא מיאנה אף על פי שלא נבעלה לאחר שגדלה אינה יוצאה במיאון אלא צריכה גט מדרבנן וכיון דמדרבנן הוא דצריכה גט תפסי בה קדושי שני וצריכה ממנו גט ומסתברא לן שאם רצה השני לכנסה שמגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה דילמא אתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין כדגזרינן בפ' המגרש (פט:) בההיא דלא מצאו דבר על בוריו ודוקא היכא דלא בא עליה קודם גירושי ראשון אבל בא עליה קודם גירושי ראשון אסורה לתרווייהו וצריכה גט מתרווייהו דהו"ל כאשה שהלך בעלה למ"ה שהיא אסורה לזה ולזה וצריכה גט מזה ומזה אבל ממזר לית בה דנישואי דרבנן נינהו ולא נישואי תורה. והיכא דבעל לאחר שגדלה קנאה קנין גמור מדאורייתא ואינה צריכה גט משני כרב וליתא לדשמואל דאמר כל הבועל על דעת הקידושין הראשונים הוא בועל דהא דתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלויים מ"מ הויא תיובתא דשמואל עכ"ל והשתא מה שאמר רבינו שאם היה ידוע שהיה לה שערות קודם שבא עליה הוי קידושין גמורים שודאי בעל לשם קידושין ואם קידשה אחר אינה צריכה גט ממנו היינו כדפסק הרי"ף הלכתא כרב וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ומ"ש וכיון שהוא ספק דאורייתא חיישינן שמא הביאה סימנים קודם שבעל וצריכה גט מספק היינו מאי דאסיקנא בפרק יוצא דופן (דף מו.) הלכתא חיישינן שמא נשרו והני מילי דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא:
ומ"ש ואם מיאנה בו אחר שנבעלה ולא נמצא לה כלומר שנבעלה אחר שגדלה ואחר שנבעלה בדקוה ולא נמצא לה סימנים ומיאנה בו והלכה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק ואסורה לחזור לו ואם ניסת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר הטעם בכל זה משום דהו"ל ספק א"א דאורייתא:
ומ"ש רבינו שבספר התרומה החמיר וכו' כבר כתבתי בסמוך שהוא מדברי התוס'. ומ"ש עוד רבינו הביאה סימנים אחר י"ב ולא בעל אח"כ הוי ספק קידושין ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן כבר נתבאר כן בסמוך מההיא דפרק יוצא דופן. ומ"ש ומיהו אם לא גירשה ועמדה ונתקדשה לאחר צריכה גט משניהם ואם ירצו מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני ונושא ראשון שמא יאמרו מחזיר ראשון גרושתו משנתארסה כבר נתבאר כן בסמוך מדברי הרי"ף:
ומ"ש בשם הרמב"ם דדוקא היכא שלא בעל אחר שגדלה ונתקדשה צריכה גט מהשני ואסורה לחזור לראשון אבל בעל אחר שגדלה ונתקדשה לאחר אפילו גט אינה צריכה מהשני ומותר לחזור לראשון איני יודע מה מלמדנו רבינו בכאן שהרי נתבאר כן בדבריו שכתב לעיל בסמוך כלשון הזה שאם היה ידוע שהיה לה שערות קודם שבא עליה הוו קידושין גמורים שודאי בעל לשם קידושין ואם קדשה אחר אינה צריכה ממנו גט ואע"פ שי"ל ששם לא כתבו אלא להוכיח שאם בא עליה אחר שהגיעה לכלל שנותיה אינה יכולה למאן לפי שהוא ספיקא דאורייתא ולפיכך חזר וכתבו כאן במקומו מכל מקום קשה למה כתבו בשם הרמב"ם דמשמע שהוא לבדו סובר כן והרי רבינו כתב כן סתם לעיל בלי חולק וכך הוא האמת כי מדברי הרי"ף הוא והרא"ש העתיק דבריו וא"כ הוה ליה לרבינו לכתבו סתם ולא לכתבו בשם הרמב"ם ז"ל:
ומ"ש ואפילו לא בעל אחר שגדלה ונתקדשה שצריכה גט מהשני ואסורה לחזור לראשון אם חטפה אחר דרך אונס וקדשה בביאה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון נראה שכתב כן מדגרסי' בפ' ב"ש (דף קי) אהא דאמרינן קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ומי אמר רב אי בעל אין אי לא בעל לא והא ההיא עובדא דהוה בנרש ואיקדישה כשהיתה קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסייא ואתא אחרינא וחטפה מיניה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם ולא אצרכוה גיטא מבתרא אמר רב פפא בנרש מינסב נסיבי והדר מותבי אבי כורסייא רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה א"ל רבינא לרב אשי תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות משמע ליה דכהא דאמר רב אשי קי"ל דבתרא הוא אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו זה משמע דס"ל דכיון דלשינויא דרב פפא לא מפלגי בין חטפה ללא חטפה ה"ל ספיקא ומספיקא לא מפקעינן לקידושי מיניה ואע"ג דרב אשי דהוא בתרא אמר הכי איפשר דטעמייהו דרב ברונא ורב חננאל קאמר וליה לא ס"ל : ומ"ש בשם הרי"ף דוקא שלא בא עליה שני קודם גירושי ראשון אבל אם בא עליה שני קודם גירושי ראשון אסורה לשניהם וכו' דבר פשוט הוא דלא קאי אמאי דסמיך ליה אלא למה שכתב לא בעל ראשון אחר שגדלה ונתקדשה לאחר מגרש ראשון ונושא שני וכבר העתקתי בסמוך דברי הרי"ף ומ"ש שסיים הרמב"ם אבל אם בא עליה ראשון קודם גירושי שני הולד ממזר פשוט הוא דכיון דנישואי ראשון אינה אלא מדרבנן כשקדשה שני לאחר שגדלה תפסי קידושין מדאורייתא והו"ל א"א דאורייתא והלכך אם בא עליה ראשון הוי כאילו בא עליה אחר. ומ"ש וא"א ז"ל התיר אפי' בא עליה שני קודם גירושי ראשון וכתב על דברי רב אלפס כדאי הוא הרב לסמוך עליו וכו' ט"ס יש כאן וצריך להגיה ולכתוב והראב"ד ז"ל התיר במקום וא"א ז"ל התיר וכך הוא בפסקי הרא"ש פ' ב"ש:
ומ"ש וכן הוא מסקנת א"א ז"ל בפרק הנזכר כתב אחר דברי הראב"ד והרמב"ן לחזק דברי רב אלפס והביא ראיה מכל פסולי גיטין של דבריהם כגון כתב שם שר שאין ראוי היה במזרח וכתב במערב וכן כנסה בגט קרח שבכל אלו לא עשתה לא איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה ואין בהם אלא פסולי תקנות של דבריהם משום שלום מלכות ומשום דמיחזי כשקרא ואעפ"כ תצא מזה ומזה וכל הדברים האלו בה כ"ש בזו שיש כאן קידושין שלימים מדבריהם שהיא יוצאה מזה ומזה ואינו ענין לכאן כלום דהתם טבעו חכמים מטבע בגיטין וקנסו כל המשנה מטבע שלהם אבל בנדון זה שאין תקנה לחכמים בדבר זה אלא לפי שבא עליה באיסור יש לקונסו אין לחדש קנס זה מדעתינו אם לא שנמצא שקנסו כיוצא בזה עכ"ל ועיין ברבי' ירוחם כתב נמוקי יוסף בפרק בית שמאי אהא דאמרי' דהיכא שלא בעל משגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה יש אומרים דדוקא כשנתקדשה שלא בפני הראשון אבל אם קבלה קדושין בפני הראשון אינה צריכה גט מהראשון משום דהו"ל כאומרת לו גרשתני שהיא נאמנת וכדרב המנונא ויש מחלקים דשאני הכא שהיא סבורה שאין קידושי ראשון כלום כתב הריב"ש בסימן ו' על הא דקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר אמר רב אינה צריכה גט משני דכיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קידושין ואמרו בשם הרא"ה דאפילו עדי יחוד אינה צריכה כיון שאשתו היא ועומדת תחתיו ע"כ ידעי שנתייחד עמה ובא עליה זהו דעת יחיד שכל הראשונים כתבו שצריכה לעידי ייחוד עכ"ל:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
קטנה שאין לה אב וכו' כתב נ"י בפ' ב"ש לדעתה כבת י' כבת י"א שלא לדעתה כבת ה' כבת שש כו' וז"ל הרמב"ם בפי"א מה"ג איזו היא קטנה שצריכה למאן מבת שש ועד בת עשר שנים בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קידושיה ושהן קידושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהן ה"ז צריכה מיאון ואם אינה יודעת לשמור קידושיה א"צ למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם ופחותה מבת שש אפי' יודעת לשמור א"צ מיאון ויתירה על בת י' אפי' סכלה ביותר צריכה מיאון עכ"ל וע"ל בסימן מ"ג ובב"י לשם שהביא דברי ה"ה בפ"ד דאישות:
והמיאון הוא שתאמר אי איפשי בפלוני בעלי ואי אפשי בקידושין וכו' פי' הרמב"ם לשם דר"ל או אי אפשי בקידושין וכו':
ומ"ש וממאנת בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכו' בפרק ב"ש פליגי בה ב"ש וב"ה והלכה כב"ה דאף בזמן נשואין דסד"א דלאו אדעתא דהכי נסבה דתמאן ותהא בעילתו בעילת זנות קמ"ל דאין כאן חששא דבעילת זנות כיון שעל ידי קידושין ונשואין בא עליה כ"כ התוס' בפרק הזורק (דף פ"א) בד"ה ב"ש:
ומ"ש רק שיהא בפני שנים שיעידו על הדבר פי' אע"ג דבחד נמי סגי אפ"ה צריך שנים כדי שיעידו על המיאון דע"א אינו נאמן וכ"כ התוס' ולכן הוסיף רבינו בלשונו ואמר שיעידו על הדבר:
ומ"ש וכשם שממאנת בבעל וכו' כלומר ל"ת הואיל וזיקתה הגיע מנשואי הבעל ולא מיאנה בו שוב אינה יכולה למאן ביבם קמ"ל:
ומ"ש לפיכך א"צ לא כתיבה ולא מסירה וכו' כלומר א"צ לא כתיבה של בעל ולא מסירה של בעל כמו בגט:
קטנה שממאנת אין לה כתובה ק' או ר' אבל יש לה תוספת וכו' פי' רש"י ס"פ אלמנה ניזונת אבל תוספת יש לה דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה עכ"ל:
ואם אינם בעין א"צ לשלם כצ"ל וכ"כ הרמב"ם בפכ"ד מהל' אישות ולפני הב"י היה כתוב ואם אינן בעין צריך לשלם ופי' מה שפירש וספר מוטעה נזדמן לידו ומיהו אם כולן בבת אחת כגון שמכרן ואכל דמיהן דזהו קרנא מקרי חייב לשלם וע"ל בסימן קי"ו:
ואינה צריכה להמתין ג' חדשים וכו' דליכא למיגזר אטו גדולה כיון דאין מיאון בגדולה משא"כ בגרושה דגזרינן קטנה גרושה אטו גדולה:
הממאנת ביבם אסורה לאביו וכו' פי' אף על גב דבסמוך כתבתי דממאנת בבעל מותרת בקרוביו דבכל קרוביו מותרת אף לאביו דעקרתינהו לנישואין והוי כאנוסה ומפותה אבל אם מת בעלה ולא מיאנה בו ומיאנה ביבם אע"ג דנפקא בלא חליצה דעקרי לנשואי קמאי אפ"ה אסורה לאביו מפני מראית העין דבשעת נפילה דאהנו נשואי קמאי למיפל קמי יבם ולהצריכה מיאון לגבי יבם נראית ככלתו של חמיה וסובר רבינו דה"ט דשמואל דאמר מיאנה יבמה באחד מן האחין יבמין מותרת לשאר אחין דלאביו דוקא כיון דבשעת נפילה נראית ככלתו דאסורה לו לא הותרה לו לאחר המיאון מפני מראין העין אבל ליבמין דבשעת נפילה הותרה לכל האחד מהאחין הילכך אף לאחר שמיאנה באחד מן האחין נשארה בהיתרה לכולהו דאמרת לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא בחברך רעינא כדאיתא התם וז"ל רבינו לפיכך מיאנה מאחד מהיבמים מותרת לשאר האחין דהקשה ב"י ע"ז וז"ש ולשון רבינו שכתב לפיכך אינו מכוין יפה דהא הני תרי דיני לא תלו הא בהא עכ"ל אבל למאי דפי' ניחא דרבינו ס"ל דלא הותרה הממאנת אלא לקרובי היבם דהיינו האחין שהותרה להן בשעת נפילה אבל לקרובי המת דהיתה אסורה להן בשעת נפילה ודאי דאחר המיאון נמי אסורה כי היכי דאסורה לאביו ולכן אמר רבינו לשון לפיכך לאורויי דמ"ש אבל מותרת לשאר קרוביו אינו אלא לומר דמותרת לשאר קרוביו של יבם ולפיכך אינה מותרת אלא לשאר אחין בדוקא לאפוקי לקרוביו של מת היא אסורה כשם שהיא אסורה לאביו וזהו ג"כ דעת הרמב"ם בפי"א שכתב גם כן לשון זה דלפיכך כמ"ש רבינו ותימה גדולה אמאי נתקשה לשון רבינו לב"י יותר מלשון הרמב"ם אין ספק דתקפה עליו משנתו אבל לפע"ד לשון זה וזה מכוון מאד שאין הממאנת מותרת אלא לאחין בלבד וכ"כ הריטב"א כמ"ש נ"י ומה שהבינו מדברי הרמב"ם שמתיר אפי' לקרובי המת והשיגו עליו כל הגדולים וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א ומביאו ב"י נלפע"ד דאין כאן מחלוקת אלא גם הרמב"ם הכי ס"ל ככל גדולי עולם דאינה מותרת אלא ליבמין והכינקטינן:
עד מתי הבת ממאנת וכו' אבל כ"ז שלא ילדה וכו' מדהאריך רבינו בלשונו זה נרא' שהוא סובר כמ"ש ה"ה פ"ב דאישות שאיפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות אבל כל זמן שילדה הרי בנים כסימנין משעת העיבור ואפילו מקודם זמן נערות ואינה יכולה למאן: והרמב"ם כתב וכו' בפרק ב' דאישות ונ"ל דט"ס הוא וכו' גם הראב"ד השיג עליו וכתב ה"ה שכן פירשו כל המפרשים ושכן עיקר.
ומ"ש שהן ל"ו שנה פי' ל"ה שנה ויום אחד וכ"כ הרמב"ם לשם דאפי' ביום א' בתוך ל"ו הגיע לרוב שנותיו:
אין ב' שערות סימן גדלות וכו' ואפילו לחליצה וכו' פי' לא מיבעיא דמחזיקין לה כגדולה לענין מיאון לחומרא שלא תמאן אלא אפי' לקולא מחזקינן לה כגדולה שתחלוץ לכתחילה אע"פ שקידשה אביה דקידושיה דאורייתא ומת בעלה ולא חיישינן שמא באו תוך הזמן:
ומ"ש ור"ת כתב וכו' פי' לסברא הראשונה ביום אחרון של שנת י"ב נמי שומא היא והוא דעת הרמב"ם לשם ומביאו ב"י אבל ר"ת חולק וטעמו מפורש בב"י.
ולענין שיעור אורך השערות וכו' והרמב"ם כתב משיהיו ניטלות בפי הזוג חשיבא גדולה כלומר שהרמב"ם לא כתב כסברא הראשונה להחמיר משיהיו נקרצין בציפורן עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן אלא כתב להחמיר משיהיו ניטלות בפי הזוג עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן ויראה מדבריו שהוא קודם קריצתן בציפורן דאילו לסברא הראשונה שהוא פי' רש"י קריצתן בציפורן הוא שיהיו ניטלות בפי הזוג ותימא הלא קי"ל דבין כך ובין כך להחמיר שלא תמאן ולא תחלוץ הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן וא"כ מאי נ"מ אם זה קודם או זה קודם וכך הקשה מהרש"ל ונלפע"ד ליישב דלא קי"ל להחמיר שלא תמאן ושלא תחלוץ אלא לכתחילה הואיל ולא הגיע ראשן לעיקרן אבל בדיעבד קי"ל אין הלכה כיחיד במקום רבים והשתא לפי' רש"י דקריצתן בציפורן הוא קודם אפי' בדיעבד אם חלצה בכדי קריצה בציפורן חליצתה פסולה דקי"ל כר' ישמעאל ור"ע דפליגי אר"א דבכדי לקרוץ בציפורן לא חשיבי שערות ולגבי מיאון חשוב מיאון בדיעבד כיון דלא חשיבי שערות אבל בחלצה משיהיו ניטלות בפי הזוג חליצתה כשירה דקי"ל כר"ע ור"א דפליגי ארבי ישמעאל דלא בעינן כדי לכוף ראשן לעיקרן ולענין מיאון אינו מיאון דגדולה היא ולהרמב"ם הוי איפכא דבחלצה משיהיו ניטלות בזוג הויא חליצתה פסולה ואם מיאנה הוי מיאון בדיעבד אבל בחלצה בכדי לקרוץ בציפורן החליצה כשרה כר"ע ור"א דתרוייהו פליגי ארבי ישמעאל דלא בעינן כדי לכוף ראשן לעיקרן ולענין מיאון אינו מיאון אפי' דיעבד דגדולה היא ולענין הלכה נקטינן כדברי כולן להחמיר אפילו בדיעבד בפלוגתא דרבוותא אבל כשיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן חולצת לכתחילה כנ"ל וכל זה לדינא דגמרא אבל עדיין צריכין אנו למודעי היאך יש לנהוג בזמן הזה כי בסימן קס"ד כתב בפי' סדר חליצה סכ"ז וז"ל ולענין שיעור אורך השערות שסומכים עליהן כתוב בקונטרסים שהוא כרוחב אצבע שקורין אמה עכ"ל. ולכאורה קשה דכאן מפורש דלהיותר מחמיר סגי בדבריו בכדי לכוף ראשן לעיקרן לחלוץ לכתחילה וכ"פ כאן בש"ע סי"ח ולא בעינן כרוחב אצבע ולכאורה היה נראה דאידי ואידי חד שיעורא הוא ומילתא דפסיקא נקט בקונטרס דבאורך רוחב אצבע אין בו ספק דודאי יש בו כדי לכוף ראשן לעיקרן וגם דלפי דטורח הוא לבדוק ראשן לעיקרן ועוד דאין אנו בקיאין בכפיפה זו ע"כ נתנו האחרונים גבול באורך רוחב אצבע דכל אדם יוכל להבין אם יש בהן אורך רוחב אצבע אם לאו ואין ספק שכך היא הקבלה מהגדולים הקדמונים ולאו דבעינן רוחב אצבע בצימצום מדינא אלא כדי לאפוקי נפשין מלעז שאין אנו בקיאין בכפיפה זו הניחו גבול זה דאורך אצבע לכתחילה אבל בדיעבד ודאי כשרה אף באין בו אלא כדי לכוף ראשן לעיקרן ואין בהן כדי רוחב אצבע מיהו ביבם שאינו אלא בן י"ג שנה ויום אחד ולא נמצא לו אלא ב' שערות בלבד והן באורך אצבע לא ראיתי מרבותי שעשו כך מעשה לכתחילה וגם אנחנו לא עשינו מעשה בזה מעולם והוא דכיון דקי"ל דב' שערות צריך לבדוק בעיקרן אם יש בהן גומות ואין אנו בקיאין להכיר הגומות א"כ אפי' יש בהן כדי כפיפה או אפי' רוחב אצבע אין לחלוץ לכתחילה בשני שערות בלחוד דשמא אין להם גומות וכ"כ בסה"ת בסי' קל"ג דאין לחלוץ אא"כ יש ריבוי שערות או ב' שערות ארוכות הרבה כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה וכ"כ בסמ"ג ע"ש סה"ת וכ"כ רבי' בסימן קס"ט וכ"כ האגודה בפרק מ"ח והוא מיסוד ה"ר פרץ בסמ"ק ה' חליצה וכ"כ בש"ע בסימן קס"ט סי"א: ומ"ש רבינו וכ"כ גם בש"ע לסמוך ע"פ השכנים או קול עם ב' שערות לא היה צריך לכותבו שהרי אפי' היו עדים כשרים מעידין על השנים שהוא בן י"ג שנה ויום אחד לא היינו סומכין על ב' שערות בלחוד אא"כ דאיכא ריבוי שערות או שערות ארוכות ואז א"צ כלל עדים או חזקת שכנים וקול או קומה אלא דכן דרכו של רבינו לכתוב מה שעולה לפי ההלכה מדין התלמוד ומה שעולה מדין הגאונים והפוסקים אע"פ שאין אנו סומכין ע"ז בזמה"ז ואחר זה נמשך גם הש"ע ולכן בסי' ס"ח כתב שיעור רוחב אצבע שהוא ניתן לשיעור הכפיפה וקודם זה בסימן קס"ט סי"א כתב וע"ז סומכין שלא לבדוק אם יש גומות בשערות מאחר שיש ריבוי שערות או ארוכות אלמא דאם אין שם אלא ב' שערות שאינן ארוכות הרבה כמו שיש לאיש גדול ולאשה גדולה צריך לבדוק בגומות וכיון דאין בקיאין בגומות אין לחלוץ אלא בריבוי שערות או ארוכות וכ"כ במרדכי פמ"ח בשני מקומות ובשם סה"ת ומקור דבריהם הוא מדברי ר"י בתוס' פ' האומר דקידושין סוף (דף ס"ג) בד"ה בני זה ע"ש מיהו אחר העיון ראיתי דטובא קשה לשיטה זו דפי' והוא דאי איתא דשיעורא דכפיפה ושיעורא דאצבע אידי ואידי חד שיעורא הוא וצריך לבדוק לגומות היאך אמר ולענין שיעור אורך השערות שסומכין עליהן וכו' הלא בזמן הזה דאין בקיאין בגומות אין לסמוך אשיעורא דאצבע כי היכי דאין סומכין אשיעורא דכפיפה דשמא אין בעיקרן גומות ולא כתב לן הילכתא למשיחא דאינהו בקיאין בגומות דאם כן לא איצטריך לשיעורא דאצבע אלא בשיעורא דכפיפה דקאמר תלמודא ולכן קרוב לומר דהקונטרסים באו לבאר ולפרש דמ"ש רבינו ע"ש ספר התרומה וז"ל וע"ז סומכין שא"צ לבדוק אם יש בהם גומות אע"ג דקי"ל שצריך שיהיו בעיקרן גומות אם יש ריבוי שערות או שהן ארוכות א"צ לבדוק על הגומות עכ"ל דמדכתב בסתם או שהן ארוכות ולא נתן גבול לאותו אורך ע"כ כתב לבאר זה ואמר ולענין אורך השערות שכתבו הטור והתרומה שסומכין עליהן הוא כשהן ארוכות כרוחב אצבע כי אז א"צ לבדוק בגומות ולפ"ז משמע דהקונטרסים לא ראה גוף סה"ת שכתב לשם וכ"כ בסמ"ג בשמו או ארוכות הרבה כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה וכו' אלא ראה מ"ש הטור ע"ש סה"ת ופי' דבריו דהיינו ארוכות כרוחב אצבע וכך קיבל מהגדולים שאז הגיע לכלל גדלות וא"צ לבדוק בגומות אי נמי ראה גוף סה"ת וסמ"ג וסמ"ק והמרדכי אלא דמפרש לשונם שאמרו ארוכות הרבה דהיינו כשהן באורך רוחב אצבע והיינו גדולות שוכבות דכתב בסמ"ק דכך רגילות באיש וכו' ומכל מקום איך שיהיה הפי' בב' שערות בלבד כשהן ארוכות אבל זה פשוט הוא בשיש שם ריבוי שערות דשוב א"צ לבדוק באורך השערות כלל דמסתמא הגיע לכלל גדלות לד"ה כשיש ריבוי שערות וא"צ לבדוק אם יש בעיקרן גומות גם א"צ לבדוק אם יש ביניהן על הפחות ב' שערות שיהא בהן שיעור כפיפה דאפילו אין שם גומות ולא שיעור כפיפה ודאי גדול הוא כיון דיש שם ריבוי שערות ואין ספק אצלי דלפי שיש פנים לפרש הך שיעורא דאצבע בשתי דרכים דפירושים לכך לא ראינו לרבותי שעשו מעשה החליצה לכתחילה כשלא היה שם אלא שתי שערות בלבד בשיעורא דאצבע אלא דוקא בשיש שם ריבוי שערות ומ"מ אם יזדמן לפני ב"ד יבם שאין לו אלא ב' שערות בלבד והן ארוכות כרוחב אצבע והיבמה שומרת ויושבת עגונה כמה שנים יכול לחלוץ לה לכתחילה כי לפע"ד שיטה זו האחרונה היא עיקר במ"ש הקונטרסים לפסק כ' ב"י דסומכין עליהן אף בזמן הזה שאין בודקין בגומות ואף על פי שאין שם אלא ב' שערות בלבד ודלא כנראה משמעות הסה"ת והסמ"ק והסמ"ג והמרדכי לכאורה דבעינן ארוכות הרבה כמו לאיש גדול אלא סומכין על שיעורא דאצבע דלזה אני קורא ארוכות הרבה כמו לאיש גדול אבל אין לסמוך כלל על שיעורא דכפיפה בזמן הזה חלילה וחס כיון דהיה צריך לבדוק בגומות ואין אנו בקיאין בגומות בזמן הזה וכך העליתי בתשובה שכתבתי בשנת הש"צ לבני ישיבה דק"ק פרנקפורט ע"י הרב הגדול והישיש בתוכם כמוהר"ר יוזפא במהר"ר פינחס נוירלינגן ז"ל:
בד"א שיכולה למאן וכולי כל הסוגיא בפרק יוצא דופן (דף מ"ו) ובפרק בית שמאי (סוף דף ק"ט) ומפורש היטב בב"י:
ובסה"ת החמיר וכו' מבואר דלא החמיר אלא אחר י"ב שנה דשמא איכא גומות אבל קודם י"ב שנה אפי' איכא גומות לאו כלום הוא דהא לעיל קאמר דאין שערות סימן גדלות אלא כשבאו מי"ב שנה ואילך וכשיש להן גומא אלמא דקודם י"ב שנה אפי' אית להו גומא שומא נינהו דאי בדלית להו גומא אפילו לאחר י"ב שנה לאו סימן גדלות הוא אלמא דקודם י"ב שנה אפילו אית להו נמי גומא לאו סימן גדלות הוא ומיאונה מיאון וכן עשה מהר"י פולק מעשה בימיו ומביאו בהגהת ש"ע:
הביאה סימנין אחר י"ב ולא בעל אחר כך הוי ספק קידושין וכו' פי' הוי ספק קידושין דרבנן דשמא אף על גב דקידושי קטנה לאו כלום הן מ"מ כי גדלה דיש לה סימנים ושנים אמרינן דקידושין גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל דנתקדשה השתא אפ"ה תפסי קידושין דמעיקרא מדרבנן א"ד לא תפסי כלום אפילו גדלה כיון דקידושי קמאי לאו כלום נינהו ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן אבל בנ"י פרק בית שמאי כתב וז"ל אברייתא המקדש את הקטנה קידושי' תלויין דתלמודא מפרש לה בתרי גווני או לומר קידושיה תלויין עד שתהיה גדולה ואז גמרי הקידושין דהו"ל בשעה שנתן לה כסף קידושיה כאילו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שאם לא חזרה בה בתוך ל' הויא מקודשת לו דאורייתא לאחר ל' יום אעפ"י שנתאכלו המעות משום שנשאר עליה שעבוד הדינר והכא נמי כיון דתקינו רבנן נישואין ה"ה משתעבדת בכסף קידושין ולפיכך כשגדלה גדלי קידושיה בהדה ד"ת וה"ה מקודשת גמורה לראשון וא"כ א"צ גט משני או ר"ל תלויין דאי בעל לאחר שגדלה ה"ה אשתו גמורה ולא תפסי בה קידושי שני כלל ואי לא בעל לא צריכה גט משני עכ"ל משמע דספק דאורייתא הוא דלא כמ"ש רבי' וצריך עיון:
ומ"ש ומיהו ואם לא גירשה וכו' כ"כ לשם הרי"ף והרא"ש וכתב הרמ"ה דוקא היכא שלא בעל וכו' אע"ג דבמ"ש רבינו קודם זה נמי משמע הכי שהרי אמר שאם היה ידוע שהיה לה שערות קודם שבא עליה הוו קידושין גמורין וכו' מ"מ הביא כל לשונו של הרמ"ה משום סוף דבריו דאם חטפה דרך אונס וכו' שפסק כרב אשי ודלא כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהשמיטוהו ובמקצת ספרים כתוב הרמב"ם במקום הרמ"ה וטעות הוא:
וכתב רב אלפס וכו' כתב ב"י דבר פשוט הוא דלא קאי אמאי דסמיך ליה אלא למ"ש לא בעל ראשון אחר שגדלה ונתקדשה. לאחר ראשון מגרש ונושא שני עכ"ל ופשוט הוא:
דרכי משה עריכה
(א) כתבו הגהות מיימון פי"א דגירושין בשם ר"ח בשם שכתב גאון וז"ל תדיר אנן ואבותינו כד אתת לקמן יתומה לקדשה תבעינן ראייה דגדולה היא להתרחק מן המיאונין. ודיינא דמנסיב יתומה קטנה מחרימין ליה ומנזפינן ליה מיהו לא מפקינן לה מבעלה עכ"ל ר"ח ולא נראה לר"י אלא מותר להנשא יתומה קטנה במקום שנראה לב"ד שלא יבא לידי מיאון אבל במקום שנראה שיבא לידי מיאון אין להשיאה עד שתגדיל ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות וע"ש שהאריך בתשובה וכ"כ א"ז בשם רבינו שמחה דכן נותנין:
(ב) ע"ל סימן מ"ג איזה קטנה יכולה לשמור קידושיה מצאתי כתוב בהגהות אלפסי פרק ב"ש היא דקטנה צריכה מיאון היינו דנישאת מרצון אמה או אחיה אבל אם נישאת מדעתה שלא מרצונם אפי' מיאון אינה צריכה דפיתוי קטנה אונס הוא והוי כמו שלא נישאת מעולם עכ"ל:
(ג) וכ"כ כא"ז דממאנת מותרת בלא גט מיאון.
(ד) וע"ל סימן ג' הממאנת אם צריכה להחזיר כסף קידושין שלה:
(ה) אם אפשר לקטנה שתלד ובא"ז כתב דמשעת הריון הוי גדולה:
(ו) אמנם מוהר"ם כתב תשובה והיא תשובת מיי" ס"פ אישות סימן נ"ד והביאה המרדכי פרק ב"ש דדוקא אם לא בעל לאחר י"ב שנה או נשים נאמנות להעיד עליה שלא הביאו ב' שערות או שעדיין אינה בת י"ב שנה דמאחר דלא בעל לאחר י"ב שנה אינם אלא קידושין דרבנן ולכן אשה מהימנא אבל אי בעל אחר י"ב שנה אם היתה גדולה הוי קידושין דאורייתא ולבן אשה לא מהימנא.
(ז) ובתשובת מוהר"ם בתשובה משמע דקרובים לא מהימני וע"ל סימן קס"ט:
(ח) ונראה דמיירי דבעל לאחר י"ב שנה אבל בלא בעל לא חיישינן שמא נשרו כדלקמן סוף סימן זה:
(ט) ולקמן מדברי ספר התרומות לא משמע כדבריו:
(י) כתב מהר"ם מירזבורק שלא למאן בזמן הזה כלל אפי' אינה בת י"ב שנים חדא שלא יתחלף בא"א דעלמא ותו שלא תבא למאן בפני ג' עמי הארץ. וכן הוא בתשובת מוהר"ם פדו"א סימן י"ג בשם מהר"י מינץ והאריך עוד הרבה להראות פנים להחמיר בזמן הזה אמנם רבי יעקב פולק ז"ל עשה מעשה בימיו והתיר אשה שמיאנה בימיו ובאמת שחלקו עליו גדולי אשכנס אבל מ"מ לא אשגח בהו ויצא הדבר בהיתר ונשאת לאיש אחר בלא גט.
(יא) ובנ"י פרק ב"ש כתב דאם חטפה אע"פ שנתרצית אח"כ אפי' הכי מותרת לחזור לראשון:
- ^ כנראה צ"ל "קאימנא".