פתיחת התפריט הראשי

טור אבן העזר קעא

טורעריכה

קטנה יתומה שהשיאוה אחיה, קידושיה דרבנן כדפירשתי לעיל. וכן חרשת, קידושיה דרבנן.

מכל מקום אין קידושי שתיהן שוות, אלא קידושי הקטנה הם בספק אם קונין קנין גמור, או אם אין קונין כלל, וקידושי החרשת קונין במקצתה ומשיירים במקצתה.

לפיכך מי שהיה נשוי יתומה וחרשת ומת ונפלו לפני אחיו ליבום, אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה.

וכיצד תקנתן, דחרשת לאו בת חליצה היא, ואם ייבם אותה ויחלוץ לקטנה לכשתגדיל, תיאסר עליו החרשת בחליצה דאידך, שאין ביאת החרשת ביאה גמורה להפקיע כל הזיקה ונשאר עדיין זיקה בקטנה וחליצתה חליצה, וקאמר רב חסדא כונס החרשת ומוציאה בגט וחולץ לקטנה לכשתגדיל. וכן פסק הראב"ד. ורב אלפס פסק כרבי אליעזר שמלמדים הקטנה שתמאן וייבם החרשת, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל. ואם ירצה אחר כן לגרש החרשת, הרשות בידו.

היו שתיהן חרשות או קטנות, ביאת אחת מהן פוטרת צרתה.

אחת גדולה ואחת קטנה, ביאת גדולה או חליצתה פוטרת הקטנה, ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה.

אחת פקחת ואחת חרשת, ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת החרשת, ואין ביאת החרשת פוטרת הפקחת.

ואם שתיהן קטנות ובא יבם על אחת מהן וחזר ובא הוא או אחיו על השניה, לא פסל הראשונה עליו, אבל אסור לו לקיים השנייה, אלא מלמדין אותה שתמאן ויקיים הראשונה.

וכן אם שתיהן חרשות, אין ביאת השנייה פוסלת את הראשונה, והשנייה אסורה לו ויוציאנה בגט.

אחת קטנה ואחת חרשת, בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת, לרש"י פסל הקטנה עליו, וכן פירש הראב"ד, ולפי זה יוציא שתיהן בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ, אבל לגירסת רב אלפס לא פסל הקטנה עליו, וכן היא גירסת אדוני אבי הרא"ש ז"ל, וכן כתב הרמב"ם, ויוציא החרשת בגט.

בא על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה, כתב הרמב"ם דפסל החרשת עליו ומלמדין את הקטנה שתמאן ויוציא החרשת בגט. והשיג עליו הראב"ד דכיון ששתיהן יוצאות למה מלמדין אותה שתמאן. וייראה מדבריו שסובר שחרשת תצא בגט והקטנה תישאר אצלו. ולא נהירא, אלא מלמדין הקטנה שתמאן ותישאר החרשת אצלו, וכן ייראה מדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

אחת פקחת ואחת חרשת, בא על הפקחת וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת, לא פסל הפקחת, והחרשת תצא בגט.

בא על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הפקחת, פסל החרשת, והחרשת תצא בגט והפקחת בגט וחליצה.

אחת גדולה ואחת קטנה, ובא על הגדולה וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה, לא פסל הגדולה, ומלמדין הקטנה שתמאן.

בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה, מלמדין הקטנה שתמאן ותעקור קדושין הראשונים, ויקיים הגדולה.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קטנה יתומה שהשיאוה קידושיה דרבנן כדפירשתי לעיל בסי' מ"ג וכן חרשת קידושיה דרבנן מ"מ אין קידושי שתיהן שוות אלא קידושי הקטנה הם בספק אם הם קונים קנין גמור או אם אין קונין כלל וקידושי החרשת קונין במקצתה ומשיירין במקצתה לפיכך מי שהיה נשוי יתומה וחרשת ומת ונפלו לפני אחיו ליבום אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתן כו' בפרק ב"ש (דף קי:) תנן קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ובגמרא כיצד תקנתן א"ר חסדא א"ר כונס החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אמר רב תסדא ש"מ קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה דאי ס"ד חרשת קנויה ואינה קנויה קטנה קנויה ומשויירת חרשת אמאי כונס ומוציאה בגט תיתיב גביה ממ"נ אי קנויה היא הא קנויה היא ואי לא קנויה היא אמאי נכרית בעלמא היא. וכ"ת קטנה אמאי תמתין תיתיב גביה אי קנויה היא הא קנויה היא אי לאו קנויה היא נוכריתא בעלמא היא א"כ חרשת במאי תיפוק ופירש"י כיצד תקנתן. דקטנה וחרשת הואיל ואין הא' פוטרת צרתה וחרשת לאו בת חליצה היא דניפוק תרוייהו בחליצה ואי מייבם לה וחליץ לקטנה כשתגדיל מיפסיל קמייתא דקם ליה בלא יבנה דהא ביאה דחרשת לא דחיא זיקה דנימא אין אחריה כלום: כונס את החרשת ומוציאה בגט. דחליצת קטנה פסל לה: חרשת קנויה במקצת ומשויירת קטנה. ספק קנויה כולה ספק אינה קנויה דבשתיהן קנוייות ומשויירת ליכא למימר דממתני' שמעינן לה דא"כ תפטר חדא בביאת חבירתה ושתיהן ספק נמי ליכא למימר מדקתני סיפא דמתני' בא היבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת ואם שתיהן ספק קמייתא תיתיב גביה ממ"נ דהא אחרונה לא פסלה לבא עליה דאם שתיהן קנויות אין האחרונה פוסלת הראשונה דאין אחר ביאה כלום ואם זו קנויה וזו אינה קנוייה אינן צרות זו לזו אלא חדא קנויה ומשויירת וחדא ספק ומדרב שמעינן דחרשת היא הקנויה והמשויירת וקטנה ספק מ"ה תצא החרשת בגט דילמא קטנה קנויה היא לגמרי ועדיפא מחרשת ופסלה תליצה עליה: הא קנויה היא. ותו ליכא זיקא אבתרייתא: נכרית בעלמא היא. ולא פסלה לה חליצת קטנה וכי תימא אמאי תמתין ותחלוץ ישאנה מתחלה ותשב אצלו ממ"נ: חרשת במאי תיפוק. הא לאו בת חליצה היא ורב תקנתא לתרוייהו קתני ואי קשיא מתני' דקתני בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל קטנה אמאי פסל הואיל ונסבה ברישא תיפוק חרשת בגט וקטנה תיתיב גביה ממ"נ כדאמרן ואיכא תקנתא לתרוייהו תריץ משום גזירה דילמא אתי למיבעל חרשת ברישא תחלה וה"נ מתרץ לה בברייתא לקמן עכ"ל. ורב אלפס כתב על הא דא"ר חסדא אמר רב ולר"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לחרשת וכן הלכה עכ"ל. כלומר דר"א אמר התם במתני' הכי וכתב הרא"ש על פסק הרי"ף כתב הראב"ד ז"ל זו אינה מחוורת דלא אר"א מלמדין את הקטנה למאן אלא כדי לקיים בחבירתה מצות יבום דאורייתא אבל הכא יבום דחרשת דרבנן הא והא קיים לה בביאה ראשונה הלכך אין מלמדין אותה למאן מטעמא דאמרינן לעיל ובנוסחא דילן ל"ג בדברי ר"א בכולן מלמדין את הקטנה למאן ור"א אבתרייתא לחוד קאי דאיכא גדולה וקטנה בהדדי וסוגיא דשמעתין (קיא:) נמי הכי משמע דקאמרת ואי אשמעינן בהא משום דגדולה רמיא קמיה מעיקרא וכו' ע"כ והרמב"ן ז"ל כתב למה לא תמאן הא טעמיה דבר קפרא משום דילמא גדלה ומיחרטא בה וזו יוצאת עכ"פ למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ותפסל מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכים לו ותאסר חרשת על בעלה שכנסה בהיתר וע"כ לא הוצרכו לומר בגמרא ואי אשמעינן אלא בסיפא דמתני' דבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאיקיים מצות יבום והוא פוסלן על עצמו בפשיעה לפיכך היה ראוי שלא לחזור ולהתירו לו כלום וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא משתתייבם אבל הכא שאין תקנה אלא להוציא שתיהן למה לא ילמדוה למאן לתקנתה ולתקנת חבירתה וכ"ש שנמצא בנוסחאות בכולן מלמדין את הקטנה והכי איתא בתוספתא ונראין דבריו עכ"ל. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מלמדין את הקטנה שתמאן וכונס את החרשת ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבוא עליה ותותר לזה וכתב ה"ה בהשגות א"א זה המחבר גמר ועשה מדעת עצמו כי בגמרא אמרו תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולא התירו למאן ביבם ולא אפילו בעל אלא כדי לקיים מצות יבום של תורה ע"כ סובר הרב ז"ל שלא אר"א שם בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלא באחת גדולה ואחת קטנה שיבום הגדולה מן התורה ועל זה נפסקה ההלכה כמותו אבל כאן ששניהם מדבריהן לא אמרו בקטנה שתמאן ודעת רבינו כדעת ההלכות דרב דאמר כונס את החרשת לא אמרה אליבא דר"א דלר"א בכל גווני מלמדין את הקטנה והדבר צריך לי הכרע עכ"ל ואני אומר שכבר כתבתי שהרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הרי"ף וכיון שהרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש והרמב"ן ז"ל הסכימו שמלמדין את הקטנה שתמאן וייבם לחרשת הכי נקטינן ואין לפקפק בדבר:


היו שתיהן חרשות או קטנות ביאת אחת מהן פוטרת צרתה אחת גדולה ואחת קטנה ביאת גדולה או חליצתה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה אחת פקחת ואחת חרשת ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת הפקחת משנה בפ' ב"ש (שם):


ואם שתיהן קטנות ובא יבם על אחת מהן וחזר ובא הוא או אחיו על השנייה לא פסל הראשונה עליו אבל אסור לו לקיים את השנייה אלא מלמדים אותה שתמאן ויקיים הראשונה וכן אם שתיהם חרשות אין ביאת השנייה פוסל את הראשונה והשנייה אסורה לו ויוציאנה בגט ג"ז משנה שם (דף קיא) מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת בא היבם על הראשונה וחזר ובא על השנייה או שבא אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה וכן ב' חרשות ופירש"י לא פסל את הראשונה. שהרי ביאתם שוה ואי ראשונה קנויה היא הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היתה קנויה לאחיו: ומקיים את הראשונה. שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דילמא קנויות הוי ומשבא על הראשונה קמה הך עליה באיסור שתי בתים:


אחת קטנה ואחת חרשת בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לרש"י פסל הקטנה עליו וכן פי' הראב"ד ולפי זה מוציא שתיהן בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אבל לגירסת רב אלפס לא פסל הקטנה עליו וכן הוא גירסת א"א הרא"ש ז"ל וכ"כ הרמב"ם ויוציא החרשת בגט שם במשנה קטנה וחרשת בא היבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה ופירש"י פסל את הקטנה. משום גזירה דילמא קדם ובעיל חרשת ברישא וכדאמרינן בגמרא ואע"ג דממ"נ היא שריא ליה הואיל וראשונה היא אי קנויה היא הא קנויה היא אי לא קנויה היא נכרית בעלמא היא עד כאן לשונו אבל הרא"ש גורס במשנה לא פסל את הקטנה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה וז"ל קטנה וחרשת שבא היבם תחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שהקטנה ראויה היא לאחר זמן לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה עכ"ל. וכתב נ"י שכן אמרו הגאונים וכן הרי"ף ז"ל בהלכותיו וגם ה"ה כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שם קטנה וחרשת בא היבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה כך הוא הגירסא בספרים ובהלכות והן הן דברי רבינו אבל רש"י ז"ל גורס פסל את הקטנה והביאו לזה הברייתא שהזכירו שם בא היבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת נאסרו שתיהן עליו ואמרו שהטעם דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא וזהו דעת הראב"ד בהשגות שכתב א"א טעות הוא זה שהרי נאסרו שתיהן עליו דילמא קדים ובעיל חרשת ברישא עד כאן ואיפשר שרבי' וההלכות סוברים דהך ברייתא פליגא אמתני' וה"ל הלכה כסתם מתני' והרשב"א ז"ל הכריע כדברי רש"י והרא"ה ז"ל עכ"ל. ואני אומר דמאחר שהגאונים והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים דלא פסל את הקטנה הכי נקטינן הלכה למעשה:


בא על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה כתב הרמב"ם דפסל החרשת עליו ומלמדין את הקטנה שתמאן ויוציא החרשת בגט בפ"ה ואין לשון רבינו מכוין דמשמע מיניה דהרמב"ם הוא שחידש וכתב דפסל את החרשת והא ליתא דמשנה שלימה היא בסוף המשנה הנזכר ופירש"י פסל את החרשת שמא קטנה קנויה כולה וקנין החרשת משויירת עכ"ל. ומה שחידש הרמב"ם אינו אלא שמלמדין את הקטנה שתמאן בו וכך ה"ל לרבינו לסדר לשונו בא על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת וכתב הרמב"ם ומלמדין את הקטנה שתמאן ויוציא החרשת בגט.


ומ"ש שהשיג עליו הראב"ד ז"ל בהשגות א"א לא אמרו זהו אלא כדי שתתקיים מצות יבום שהוא מן התורה ולעולם יתרחק אדם מן המיאונים עוד דהא איכא מ"ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו עכ"ל וז"ל ה"ה כתב רבי' מלמדין את הקטנה שתמאן והוא כדברי ההלכה שכתבתי למעלה דלר"א בכל גווני מלמדין שתמאן והר"א חולק בזה בהשגה ולדבריו תמתין עד שתגדיל ותצא בגט וחליצה: ומ"ש בכאן דהא איכא מ"ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו אינה קושיא שכבר פסקו בהלכות כעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו כמו שנתבאר פי"א מהלכות גירושין עכ"ל: ומ"ש על דברי הראב"ד ולדבריו תמתין עד שתגדיל ותצא בגט ובחליצה אפשר דהיינו לומר דקטנה תשאר אצלו וכמ"ש רבי' שנראה מדבריו וקאמר שאם בא להוציאה משתגדיל צריכה גט וחליצה או אפשר שהוא מפרש דברי הראב"ד שאינו רשאי לקיימה ושלא כדברי רבי':


ומ"ש רבינו וכן יראה מדברי הרא"ש ז"ל איני יודע מהיכן למד כן מדברי הרא"ש שהרי לא כתב אלא המשנה סתם ולא פירש בה דבר ולא עוד אלא דמשמע דהוא סובר כדברי הרמב"ם שהרי כתב ה"ה שטעמו של הרמב"ם משום דס"ל דלר"א בכל גווני מלמדין שתמאן וכדברי הרי"ף ז"ל כבר נתבאר בסימן זה שגם דעת הרא"ש כן וכתב נ"י על המשנה הנזכר וז"ל כתב הרשב"א ז"ל למ"ד ממאנת אף לזיקתו בא היבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחיו על הקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו שהרי עוקר הזיקה במיאוניה לגמרי וכמו שלא היתה צרתה כלל וקי"ל ממאנת אף לזיקתו וקי"ל כר"א דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אבל הרמב"ם ז"ל כתב בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה למאן והחרשת יוצאה בגט וזה תימה שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה ועוד שהוא ז"ל כתב גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור ע"כ ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחלה בביאה דקטנה ואין יציאתה בקטנה התירה מ"ש והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאונה מתירה אף בחרשת כן וצ"ע עכ"ל הרשב"א ז"ל בשילהי ב"ש:


אחת פקחת ואחת חרשת בא על הפקחת וחזר הוא או אחיו ובאו על החרשת לא פסלו את הפקחת משנה שם פקחת וחרשת בא היבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת בא היבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת או שבא אחיו על הפקחת פסל את החרשת והנך רואה שבבא שנייה חסרה בלשון רבינו ואין ספק שט"ס הוא:


ומ"ש והחרשת תצא בגט והפקחת בגט וחליצה הוא מקושר עם בבא שנייה דאילו בבא ראשונה פקחת אמאי צריכה חליצה הא כיון דנבעלה תחלה ביאה כשירה היא כבר נסתלק משם זיקת יבום וכי נבעלה אח"כ החרשת מאי הוי וכך צריך לגרוס אחת פקחת ואחת חרשת בא על הפקחת וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל הפקחת והחרשת צריכה גט בא היבם על החרשת וחזר הוא או אחיו ובא על הפקחת פסל את החרשת והחרשת יוצאה בגט והפקחת בגט וחליצה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בספ"ה וכתב ה"ה כתב רבינו שהחרשת צריכה גט והטעם שאע"פ שביאת הפקחת פוטרתה מן הזיקה כמו שנזכר למעלה מ"מ כבר נתבאר שיש ביאה אחר ביאה אפילו בשתי פקחות להצריכה גט והוא שבא עליה לשם אישות או לשם יבמות בא היבם על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הפקחת כו' פירש רבינו שהחרשת יוצאה בגט ופשוט הוא שביאתה ביאה כשירה היתה ומספיק לה בגט וכן פירש שהפקחת צריכה גט וחליצה והטעם מפני שביאתה היתה ביאה פסולה עכ"ל:


אחת גדולה ואחת קטנה כו' וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה וכולי ג"ז שם במשנה גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ופירש"י מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ותעקור נישואיה ויקיים את הגדולה עכ"ל ואיפסק בגמרא הלכה כר"א וטעמו של ר"א מבואר דברישא כיון שבא על הגדולה תחלה קיים מצות יבום וכשחזר ובא על הקטנה קנאה כמו שנתבאר דיש ביאה אחר ביאה ואסור לקיים את השנייה ולפיכך מלמדין אותה שתמאן ובסיפא אע"פ שבא על הקטנה תחלה כיון שלא קיים מצות יבום מן התורה כשבא אח"כ על הגדולה קנאה קנין גמור מן התורה ונדחית הקטנה מפניה ואסור לקיימה ולפיכך מלמדין את הקטנה שתמאן:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קטנה יתומה וכו' משנה וגמרא בפרק ב"ש (דף ק"י):

ומ"ש לפיכך וכו' פירוש ביאת קטנה אינה פוטרת לחרשת דשמא אינה קנויה כלל לאחיו ונכרית היא וביאת חרשת נמי אינה פוטרת לקטנה כיון דביאתה לא דחיא זיקה לגמרי דנשארה מקצת זיקה אצל הקטנה אם קנויה היא:

וכיצד תקנתן כצ"ל כונס את החרשת ומוציאה בגט משמע דלאחר שכנס מיד חייב להוציאה בגט אבל אינו רשאי לדור עמה עד שתגדיל הקטנה ויחלוץ לה גזירה שמא יבא על החרשת לאחר שיחלוץ לקטנה ויעבור על לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. ורב אלפס פסק כר"א וכו' פירוש דהוא ז"ל גורס במשנה (דף קי"א) ר"א אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן וקאי נמי אקטנה וחרשת דתני ברישא ואיפסיקא בגמרא הלכה כר"א אבל הראב"ד גורם סתם ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ולא קאי אלא אגדולה וקטנה דתני בסיפא דמלמדין כדי לקיים בחבירתה יבום דאורייתא אבל בקטנה וחרשת דיבום דדבריהם הוא אין מלמדין דחוששין שמא לכשתגדיל מתחרטא בה ועיין בב"י:

היו שתיהן חרשות או קטנות וכו' משנה שם שתיהן קטנות ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות ורבינו הקדים בלשונו חרשות לקטנות משום דבמשנה לא אמר וכן ב' חרשות לענין חליצה דחרשת לאו בת חליצה היא כקטנה דבת חליצה היא לכשתגדיל אלא אביאת חרשת קאמר דפוטרת צרתה כמו בשתיהן קטנות וכדמוקי לה התם בגמרא וכיון שרבינו לא נקט כאן ב' חרשות אלא לענין ביאה לכך הקדים חרשות לקטנות כיון דבקטנות אף גבי חליצה פוטרת את צרתה ולא נקט במשנה ולא בפוסקים ב' גדולות משום דדבר פשוט הוא דבגדולות ביאת א' מהן או חליצת א' מהן פוטרת את חבירתה אבל בב' חרשות וב' קטנות סד"א כיון דאין זיקת קטנה ודאי ואין זיקת חרשת בלא שיור א"כ זיקה קלישא היא וצריכה חליצה מכל א' וא' קמ"ל. ומ"ש אלא מלמדין אותה שתמאן וכו' זה אינו מפורש לא בפירוש רש"י ותוס' ולא באשיר"י ואפשר לומר דכאן אין מלמדין אותה שתמאן שמא תתחרט אלא יוציאנה בגט כשיהא בה דעת לשמור גיטה אלא דנמשך אחר לשון הרמב"ם שכ"כ מלמדין וכו' ע"ש פ"ה:

אחת קטנה ואחת חרשת וכו' לרש"י פסל הקטנה עליו וכו' שם במשנה (דף קי"א) כתב רש"י פסל את הקטנה משום גזירה דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא וכו' כלומר דאם בעל חרשת ברישא ה"ל ביאה דקטנה ביאה פסולה דקם עליה באיסור ב' בתים ולא סגי לה בגט אלא צריכה חליצה ג"כ וכדאיתא התם ואף ע"ג דטפי מתוקן ללמד את הקטנה שתמאן אפ"ה כאן שכתב לרש"י והראב"ד דס"ל אין מלמדין ביבום דדבריהם צריך שיוציאו שתיהן בגט והקטנה תחלוץ כשתגדיל:

ומ"ש אבל לגירסת רב אלפס וכו' פי' דגרס במשנה קטנה וחרשת בא על הקטנה וכו' לא פסל הקטנה עליו דממה נפשך היא שריא הואיל וראשונה היא אי קנויה היא הא קנויה היא אי לאו קנויה היא נכרית בעלמא היא ורש"י דגרס במשנה פסל את הקטנה אף ע"ג דמדינא שריא ממ"נ אפ"ה אסורה משום גזירה דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא וכו' כדפי':

בא על החרשת וכו' והשיג עליו הראב"ד דכיון ששתיהן יוצאות למה מלמדין אותה שתמאן פי' כיון דלא קי"ל הלכה כר"א דמלמדין אותה שתמאן אעפ"י שאינו הגון ללמדה שמא כשתגדיל מתחרטה אלא מלמדין כדי לקיים יבום דאורייתא כגון גדולה וקטנה ובא על הגדולה וכו' דכתוב בסוף סימן זה דמלמדין שתמאן ויקיים הגדולה אבל הכא שכתב הרמב"ם יוציא החרשת בגט א"כ כשהקטנה תמאן אין כאן יבום כלל ודאי דקשה דלמה מלמדין אותה שתמאן שהוא דבר שאינו הגון והבין רבינו דרצונו לומר כיון דעכ"פ יוציא החרשת בגט לא היה לנו לעשות דבר שאינו הגון בחנם ללמדה למאן אלא הקטנה תשאר אצלו ותימה גדולה היאך אפשר לדון את הראב"ד בדברי טעות כזה הלא בהדיא אמרו לשם דדילמא קדים ובעיל חרשת ברישא וה"ל ביאה דקטנה ביאה פסולה וקם עליה באיסורא דב' בתים כדפי' בסמוך אלמא דפשוט הוא דאם בא על החרשת ברישא ואחר כך בא על הקטנה דקטנה אסורה עליו ותו דהא לעיל בסמוך בבא על הקטנה תחלה ואח"כ על החרשת כתב רבינו דלרש"י והראב"ד שתיהן יוציא בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ואע"ג דהקטנה שריא מדינא ממ"נ אפ"ה אסורה גזירה דלמא קדים ובעיל לחרשת ברישא דאז גם הקטנה אסורה עליו וצריך שיוציא שתיהן בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ כדפי' לשם וא"כ היאך יפרש הראב"ד כאן בהיפך בבא על החרשת תחילה ואחר כך על הקטנה דהחרשת תצא בגט והקטנה תשאר אצלו ואין ספק דמה"ט כתב רבינו ולא נהירא וכו' אבל מ"מ לא יצא רבינו נקי היאך עלה על דעתו להבין מדבריו טעות גדול כזה ולהשיג עליו מכחו ועוד הלא הדבר פשוט וברור דהראב"ד ה"ק דלמה מלמדין אותה שתמאן שהוא דבר שאינו הגון בחנם הא ודאי דאף להרמב"ם דשתיהן יוצאות הלא גם הקטנה יוציאנה בגט כשיהא בה דעת לשמור גיטה וגם יחלוץ לה כשתגדיל:

ומ"ש וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל כתב ב"י איני יודע מהיכן למד כן וכו' ואפשר מדכתב הרא"ש המשנה בסתם רבי אלעזר אומר בכולן מלמדין הקטנה שתמאן בו משמעו דבקטנה וחרשת נמי קאמר שתמאן בו כדי שתשאר החרשת אצלו כי היכי דקאמרי' בגדולה וקטנה שתמאן כדי לקיים הגדולה הכי נמי בקטנה וחרשת ודלא כהרמב"ם דשתיהן יוצאות: