רמב"ם הלכות גירושין יא
ספר המצוות לאו שנו: "המצוה לא להחזיר את הגרושה משנישאת לאיש אחר"
דפוס
עריכהאין נושאין את הקטנה. והנושא קטנה יתומה ולא רצתה בבעל הרי זו ממאנת והולכת ואינה צריכה ממנו גט. שאין קדושין של קטנה קדושין גמורין כמו שבארנו. וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה הרי היא כיתומה בחיי אביה. ואם נישאת כשהיא קטנה הרי זו ממאנת.
החרשת אע"פ שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה לא תקנו לה שתמאן כדי שלא ימנעו מלנשאה.
ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין. בין בפני בעלה בין שלא בפניו. וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם. וממאנת בבעל זה וממאנת בשני אם נשאת לאחר וכן בשלישי אפילו כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה יש לה למאן. וקטנה שלא מיאנה אע"פ שהיא נשואה והלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה קידושיה הם הם מיאוניה.
ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה. עד שתהיה נערה או עד שיוודע שהיא אילונית. במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י"ב שנה ויום אחד. אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת. ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין.
הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנים הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו. ולפיכך צריכה גט מספק. ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק. ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם.
קטנה שלא מיאנה והגדילה ואע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה. וצריכה גט מדברי סופרים. שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת. ולא בא עליה אחר שהגדילה כדי שתהיה אשת איש גמורה. ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים. לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושין של שני. ואם גירש הראשון יכנוס השני. אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מאחר שנתארסה. ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שדומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה ואין הולד מן השני ממזר. ואם בא עליה ראשון קודם שגירש שני הולד ממזר.
אי זו היא קטנה שצריכה למאן מבת שש עד בת עשר שנים בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קדושיה ושהן קדושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהן הרי זו צריכה מיאון. ואם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם. ופחותה מבת שש אפילו יודעת לשמור אינה צריכה מיאון ויתירה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון. וכל מי שהשיאוה אחיה או אמה או קרוביה שלא לדעתה אינה צריכה למאן.
כיצד ממאנת אומרת בפני שני עדים אין רצוני בפלוני בעלי. או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו. אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון.
השנים שממאנת הקטנה בפניהן כותבין לה ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה וחותמין ונותנין לה. וזה הוא גופו של גט מיאון. וגט מיאון אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשה ואינו צריך כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין. ואין כותבין בו טופסי הגט שמא יראה כגט גירושין לפי שאינו אלא כמעשה בית דין.
השנים שממאנת בפניהן, צריכין שיהו מכירין אותה, ואת בעלה שמיאנה בו. לפיכך - כל מי שראה אותה שמיאנה, ושמע מיאוניה, יש לו לכתוב גט מיאון לה, אע"פ שאין מכירה. וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון בנוסח זה:
גט מיאון בכך בשבת, כך וכך יום לחדש פלוני, שנת כך וכך למנין פלוני, מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו, ואמרה שאמי או אחי הטעוני, והשיאוני או קידשוני ואני קטנה, לפלוני בר פלוני. והשתא גליתי דעתי קדמיכון, דלא צבינא ביה, ולא קאימנא עמיה. ובדקנא פלונית דא, ואתברר לנא, דעדיין קטנה היא, וכתבנא וחתמנא, ויהיבנא לה לזכות ולראיה ברורה: פלוני בר פלוני עד: פלוני בר פלוני עד:
המגרש את אשתו, ונתקדשה לאחר, אע"פ שלא בעלה, נאסרה על הראשון. ואם החזיר הראשון ובעלה, לוקה. וכופין אותו להוציא. שנאמר ״לא יוכל בעלה הראשון״ וגו'.
זינתה עם אחר כשהיא גרושה, מותרת לחזור לבעלה. שנאמר ״ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר״. הוייתה לאיש אחר - שהיא הקדושין, היא שאוסרת אותה על בעלה, לחזור לו.
ובכלל לאו זה, שכל אשה שזינתה תחת בעלה, נאסרה עליו, ולוקה עליה. שנאמר ״אחרי אשר הוטמאה״ - והרי נטמאה. אא"כ, היתה אשת ישראל שנאנסה. לפיכך - כל אשה שנאסרה על בעלה, על ידי קינוי וסתירה. אם בעל אותה, מכין אותו מכת מרדות. ואם עבר והחזירה אחר שגירשה, יוציא בגט.
חרש שגירש ברמיזה, כמו שבארנו. והלכה ונתקדשה לחרש אחר, ואין צריך לומר לפקח, אסורה לחזור לבעלה החרש. אבל אשתו של פקח - שנתגרשה, והלכה ונשאת לחרש, ונתגרשה, מותרת לחזור לבעלה הפקח.
הממאנת (באיש) אינה מגורשת ממנו. ודינה עם בעלה שמיאנה בו, כדינה עם מי שלא קידשה מעולם - היא מותרת בקרוביו, והוא מותר בקרובותיה. ולא פסלה מן הכהונה. ואם נשאת לאחר, וגירשה האחר או מת או מיאנה בו, מותרת לחזור לראשון. ולא עוד אלא - אפילו גירשה הראשון, והחזירה ומיאנה בו, ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו, וגירשה האחר, מותרת לחזור לראשון. שכל היוצאת במיאון, אע"פ שקדמו גט, הרי זו - כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם, ומותרת לחזור לו. אבל המגרש את הקטנה בגט, ונשאת לאחר, ומיאנה בו, אסורה לחזור לראשון. מפני שיצאת ממנו בגט, אע"פ שיצאת מן האחרון במיאון. ואין צריך לומר, אם גירשה האחרון או מת. וכן אסורה - לאבי הראשון, ולבנו, ולאחיו, כשאר הגרושות. אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון.
הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו אבל לשאר קרובים מותרת. לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו.
כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו. כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני.
ומיום כתיבת הגט מונין למגורשת. ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים מיום הכתיבה מונין. שהרי אינו מתיחד עמה משכתבו לה.
וגזירת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לילד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין תשעים יום. אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית. ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין. ואפילו בתולה מן האירוסין צריכות להמתין תשעים יום.
שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין תשעים יום. ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן תשעים יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה. וכן יפת תאר אע"פ שנתנה לה תורה שלשים יום לתקנת עצמה צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הולד. והשלשים מכלל התשעים.
הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה. וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר. וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין.
מי שנישאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה ב"ד מתחתיו. אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד אינה צריכה להמתין. שזה דבר שאינו מצוי הוא וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו.
המארס בתוך תשעים יום מנדין אותו. אירס וברח אין מנדין אותו. כנס בתוך תשעים יום מפרישין אותן עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו.
וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו. ואף על פי שהזרע ידוע למי היא מעוברת. שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו. ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר.
כמה הוא זמן היניקה כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ומיום שנתארסה בו.
כשם שאסור לישא כך אסור לארס עד אחר זמן זה. אפילו נתנה בנה למניקה או שגמלתו בתוך כ"ד חדש לא תנשא. מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו.
עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט ואפילו היה כהן. ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה. נשא וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום. אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא לכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד.
הגהה
עריכהלפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.