תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לה עמוד בעריכה

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובתי' והיא מותרת בקרוביו ולא פסלן מן הכהונה ואם אין הולדה של קיימא הוא אסור בקרובתי' והיא אסורה בקרובי' ופסול מן הכהונה, הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבים בקרבן ואם אין הולד של קיימא, ס' בין ט' לראשון ובין ז' לאחרון יוצא והולד כשר וחייבים באשם תלוי, פי' אם הולד של קיימא נמצאת חליצתה בטלה ומותרת להנשא לכהן אבל אם איזה של קיימא ונמצאת שצריכה חליצה. והוא אסור בקרבובתי' כו' לקול במתני' מפרש קרובות החליצה הנאסרות על החוף וקרובי החולץ הנאסרים על החליצה ואם כנסה תוך ג"ח למיתתבעלה ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא דהו"ל אשת אח שי"ל בנים וקיימי' עלי' בכרת וחייבים חטאת כדין שגגת כל חייבי כריתות ואם אין הולד של קיימא ואם הי' ספק כגון שכנסה בסוף ב' חדשים וילדה לסוף ז' ואין ידוע אם בן ט' הוא והוא של ראשון או בן ז' והוה של אחרון יוציא מפני שהוא ס' כרת והולד כשר ממ"נ וחייבים באשם תלוי כי הוא ס' ח"כ:

איתמר החולץ למעוברת והפילה ר"י אומר א"צ חליצה מן האחים חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה. ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחרים חליצה מעוברת לא שמה חליצה וב"מ לא שמה ביאה במאי קמיפלגי אב"א סברא אב"א קרא אב"א סברא ר"י סבר אם יבא אליהו ויאמר דהאי דמיעברא אפולי מפלה לי' לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי אגלאי מילתא למפרע. ור"ל סובר איגלא מילתא למפרע לא אמרינן. אב"א קרא ר"י אומר ובן אין לו אמר רחמנא והא ל"ל ור"ל אמר ובן אין לו עיין עליו:

איתבי' ר"י לר"ל אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה מ"ה פסלה מן הכהונה אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה א"ל מדרבנן ולחומרא, פי' אבל חליצה גמורה לא הויא למיפטרי לשוק אלא אכתי צריכה חליצה: תניא כוותו' דר"י החולץ למעוברת והפילה צריכה מן חליצה מן האחין:

א"ר הל' כוותי' דר"ל בהני תלת חדא האי ואידך דתנן המחלק נכסי' ע"פ ריבה לא' ומיעט לא' והשוה להו את הבכור דבריו קיימים ואמרי' התם כי אתא רבין מר תנתן שדה פי' לפ' ויירש פ' שדה פ' ר"י אמר מתנה לזה יירושה לזה קנה דמהני לשון מתנה של זה וזה שאמר לשון ירושה ור"ל אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פ' יירש שדה פלוני ופ' שדה פ' פי' אינו מועיל לשון מתנה לזה שאמר לשון ירושה עד שיאמר לכאו"א לשון מתנה, עיין בפסקי יש נוחלין ואידך הכותב נכסים לבנו לא"מ האב א"י למכור מפני שהן כתובים לבנו והבן למכור מפני שהן ברשות האב, מכר האב מכורים עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב, ואיתמר מכר הבן בחיי' אב ומת הבנן בחיי האב ר"י אומר לא קנה לוקח ור"ל אמר קנה לוקח ר"י אמר לא קנה קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר קנה ק"פ לאו כק"ה דמי:

הקשה ר"ת ז"ל אנן דקיי"ל כר"ל דק"פ לאו כק"ה דמי וקיי"ל כר"י דאמר האחין הלקו לקוחות הן האיך נמצא ידינו בבה"מ דלא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דהא הכא מקשי' לר"י בהשולח גט ובהמוכר את הבית אר"י הל' כוותיהו דמקריבותו לגבי ריש גלותא דלקוחות הן והל' נמי כר"נ בדיני דאמרי' התה כוותי', ונ"ל לתרץ דאע"ג דפסקינן הל' האחין שחלקו לקוחות הן דוקא לענין שלא יהא להן דרך זה ע"ז ולא סולמות זע"ז ולא תלונות זע"ז ולא אמת המים זע"ז שדינן כדין המוכר דאמרי' מוכר בעין יפה מוכר אבל לא לענין שיהי' מחזירים זה לזה ביובל תדע שהרי מימורת הן ומי שאמר זו ל"א זו שזו אמר ר"נ א"ש האחין שחלקו לקוחות לקוחות הן דמחזירין זה לזה ביובל והלכך אע"ג דאפסקינן הל' כשמואל לא אפסקי' הלכה כר"י דלא הס"ל חדא בינייהו טעמא דמילתא דכי היכי דמוכר בע"י מוכר ה"נ האחים בע"י חולקין אבל לענין מחזירין זה לזה הטעם הוא דאין ברירה ודמי ללקוחות ובזה אין הלכה כמותו דיש ברירה ולא דמי בהא ללקוחות.

אין הולד של קיימא יקיים תנאי משום ר"א אמרו יוצאי בגט. אי קשיא מהכא איכא לאותיבי' לר"ל דאמר ביאת מועברת לאו שמי' ביאה בע"כ לא פליגי אל אדת"ק לא קנים לי' ור"א קנים לי' שיוציא, אבל כי מפיק לה בגט מפיק לא ואם ביאת מעוברת לא שמה ביאה לא תיפיק לא בחליצה. תשובה א"ל לר"ל האי דקתני יוציא בגט לא בגט לחודא קאמר אלא בגט עם חליצה והאי דתנא בגט משום דאתא לאשמועינן דאע"ג דביאת מעוברת לא שמה ביאה לא סגי לה בחליצה אלא בעא מיני' גט מדרבנן דלא גרע ממאמר דבעיא גט וכי היכי דאמרו לעיל גבי חליצה לר"ל דאע"ג דחליצת מעוברת לא שמה חליצה פסלה מן הכהונה דרבנן ה"נ הכא בביאת מעוברת צריכה גט מדרבנן וחליצה דלא תניא משום דפשיטא להו דבעי' חליצה אבל המורה פי' ומיהו בגט בלא חליצה סגי ואינו נ"ל דהא איפסקא הל' כר"ל וכמו שחליצת מעוברת לא מפקעה זיקה ועדיין צריכה חליצה מן האחין ה"נ באית מעוברת לא מפקעה זיקה לצאת בגט בלבד אלא צריכה חליצה:

אמר רבה ר"א ור"מ אמרו ד"א ר"א הא דאמרן ר"מ מאי היא דתנאי לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"מ וח"א יוציא לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, אמר רבא ולדברי חכמים יוציא בגט אמר מ"ז דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפרוש ש"מ, כתב ר"ח ז"ל ואע"ג דקיי"ל הל' כר"מ בגזירותיו ה"מ בדגזר הני אטו הני כדתניא הרי שהיתה רדופה לילך לב"א או שהי' לה כעס בבית בעלה, אבל הכא קנסא קא קניס ולית הל' כוותי' בקנס:

אמר ר"א אר"י ברי' דר"א התם תני' רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ס' הוא ואתמר ממת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה, פי' ה"ה אם מת בתוך ל' כדפרשי' בשבת בפ' ר"א דמילה בסופו, אמר רבינא משמי' דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת פי' שאם תחלוץ תאסר עליו ואי קשיא הא אמרן לעיל בפ' כיצד דחליצה דרבנן ובס' חליצה לא גזרו רבנן י"ל התם דס' מיבמה חלצה ס' מאחר חלצה יש להקל בה אבל הכא דודאי מיבמה חלצה אע"ג דבספיקא חלצה אתי למשרי חליצה לכהן ואלים האי ס' מהאי ס' א"נ התם דיעבד כדקתני' אם קדמו וכנסו אבל הכא לכתחלה. ר"ש משמי' דרבא אמר א' זו וא' ז' חולצת.


דף לז עמוד אעריכה

א"ל רבינא לר"ש באורתא אמר רבא הכי ולצפרא הדר בי' א"ל שריתוה יהא רעע דביומיכון תשתרון אף תרבא, גבי מעוברת סברו ומניקת חברו דאינסבה לכהן מי עבדין לי' רבנן תקנתא אי לא, פי' תקנתא שלא יתן לה גט שאח"כ לא יוכל לכונסה אלא סגי לי' בהפרשה או לא, א"ל בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג דאמרי אע"ג דלא שהא ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דלא מאפשר עבדי כרבנן אבל הכא במאן נעביד אי כר"מ האמר יוציא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן האמרי' יוציא בגט, וכבר איפסקא הל' בפ' ר"א דמילה בסופו שאם אחת כהן היא אינה חולצת וסמכי' ארבנן דאמרי' רוב נשים יולדות בן קיימא:

איתמר קדשה בתוך ג"ח וברח פליגי בה ר"א ורפורס ח"א משמתינן לי' וח"א עירוקי' מסתייא, הוה עובדא וא"ל רפרס עירוקי' מסתיי' פי' ודוקא במקדש אלמנת חבירו או גרושת חברו תוך ג"ח אמרי' דעירוקי' מסתיי' וגליא דעתי' שלא יכנוס עד שיגיע הזמן ולא משמתינן לי' ליתן גט, אבל אם קידש מעוברת חברו ומניקת חברו וברח משמתינן לי' עד שיוציא מהכא, ס' אם היא מעוברת הלכך מקילין בהו ותו שהזמן מועט.

ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני יוציא והולד כשר ת"ר ראשון ראוי להיות כ"ג והשני ממזר מס' פי' ואע"ג דאמרי' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כ"ה בעי' זרעו מיוחס אחריו וליכא, הא מוקמי' לקמן בפ' נושאין, זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וכי גזור רבנן בזנות, בנשואין לא גזור:

וקמפלגי בדר"א דתנן ר"א אומר ודאן בודאן מותר וודאן בספיקן וס' בוודאן וספקו בספקן אסור ואלו הן הספיקן שתוקי ואסופי וכותי אר"י א"ר אין הל' כר"א כי אמרית קמי' דשמואל א"ל הלל שנה עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישראלי חללי גירי חרורי ממזרי, נתיני שתוקי ואסופי וכולן מותרים לבוא זה בזה ואת אמרת הל' כר"א אביי סבר לה כשמואל דאמר הל' כהלל ומוקי לה להא דראב"י כהלל כי היכי דאל תקשי הל' אהלכתא, וקיי"ל בכ"מ אביי ורבא הל' כרבא:


דף לז עמוד בעריכה

תניא ראב"י אומר הרי שבא על נשים הרבה וא"י על איזה מהן בא, וכן היא שבאו עלי' אנשים הרבה וא"י מאיזה מהם קבלה הריון נמצא האב נושא בתו ואח נושא אחותו ומתמלא כ"ה כלו ממזרין וע"ז נאמר ומלאה הארץ זמה יתר על כן א"ר אב"י לא יקח אדם אשה במדינה זו וילך ויקח אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו ולד זו לזו ונמצא אח נושא אחותו איני והא רב כי איקלע לדרדשיר אמר מאן הויא ליומא ור"נ כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומי, פי' לא היו רוצים לישא בסתם כיון שהי' בדעתן לגרשן משום אל תחרוש לרעך רעה והוא ושב לבטח אתך, שאני רבנן דפקיעי שמייהו, והא"ר תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים רבנן שליח הוי משדרי ומודעי להו ואב"א רבנן יחודי הוא מייחדי בהדייהו דאמר מר אינו דומה מר שיש לו פת בסלו למי שא"ל ואי קשיא היכי מייחדי בהדייהו וה"א בפ"ק דכתובות היכא דלא בעל ופרסה נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים י"ל לא היו מייחדים עמהן במטה א' אלא בבית א' הוא בין האנשים והיא בין הנשים:

ס' ויבם שבאו לחלק בנכסי מיתנא ס' אמר אנא בר מתנא אנא ונכסי דידי נינהו יבם א"ל את ברי דידי את ול"ל ולא מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין פי' שאין זה מוחזק יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהן כלום לפיכך אין זה מוציא מחברו להטיל עליו ראי' אלא חולקין ואילו מת ס' קודם שחלק עם היבם בנכסי מיתנא ובאו היבם והאחרים לדין ביניהם בנכסי מיתנא יבם אמר ה"ס בני י' וכל נכסי המת שלו ואחים אמרו ה"ס בנו של מת הי' ומנתא דאית לך בהדן על דקדמודי לי' שקיל ושארה חולקין בשוה, וכן הדין בנכסי ביבם ואחין בנכסים שהרויח ה"ס יבם אמר בני הוא והכל שלי ואחים אומרים בנו של מת הוא ומנתא הוא דאית לך בהדן מנתא דקמודי לי' שקיל ושארא בשוה, ס' ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ס' אמר אנאא בר מיתנא אנא ונכסי דידי נינהו ובני יבם א"ל את אחונא את ומנתא הוא דאית בהדן פי' בין בנכסי מיתנא בין בנכסי היבם וכגון שהי' נכסי מיתנא מרובים ממנתא דנכסי דנכסי יבם ואי הוי נכסי יבם מרובים ומנתא דידהו עדיפא מכל נכסי מיתנא בוודאי דחי לי' אצל נכסי מיתנא, סבור רבנן למימר קמי' דרב משרשיא היינו מתני' דתנן הוא לא יורש אותן והן יורשים אותו והכא איפכא דהתם אינהו אמרו לי' אייתי ראי' ושקול הכא אמר להו אייתי ראי' ושקילו פי' הכא ה"ס מוחזק בהם יותר ממ"נ אין להם זכות בגווינו אבל בני יבם שמא אין להם חלק בהן שזה בן הראשון הוא וכולן שלו ומ"ה סבור רבנן למימר היינו מתני' דתנן בפ' נושאין על האנוסה ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון היא לא יורש אותן לא זה ולא זה דנבי ראשו מדחי' לי' אצל בני שני והם יורשים אותו בין שניהם והכא אמרי' איפכא דהוא מוחזק בהן יותר, דהתם להכי מדחי לי' דא"ל אייתי ראי' דאחונא את ושקיל והכא נמי א"ל האי אייתי ראי' דאחוכין אנא ושקילו, אר"מ מי דמי התם אינהו וודאי איהו ספק הכא אידי ואידיס' נינהו פי' התם אינהו וודאי שיודעים מכח מי הם באים לירש, אבל הכא אידי ואיידי וכו' שאפילו הס' אינו טוען טענת ודאי וא"י מכח מי הוא בא לירש והרי נותן דההיא מנתא דקמודי לי' שקיל ומנחא נמי דקא מודי להו שקילי כגון שהניח היבם ו' מנים והמת י"ח וא"ל בני היבם את אחונא את ומכל הנכסים של יבם ושל מת יש לך בהם שליש דהיינו ח' מנים והוא א"ל אני בן המת וכל הי"ח מנים של מת שלי הם וו' מנים של היבם הם שלכם נוטל הס' ח' מאלו הכ"ד דמודי לי' ושני בניהם נוטלים ו' מנים שהוא מודה להם נשארו לחלק י' מנים ה"ס נוטל ה' ובני היבם ה' נמצא ביד הס' י"ג ובעד בני היבם י"א ואידך. הוי ממין המוטל בספק וחולקי' האי נוטל חצי ובין כולם חצי.

אלא אי דמיא ודאי למתני' לס' ובני יבם שבאו לחלוק בכנסי יבם גופי' דא"ל אחותי ראי' דאחונא את ושקול פי' הכא ודאי מתוקמא מתני' דהוא לא יורש אותן דא"ל אתן ודאי בני יבם אייהי ראי' דאת בר יבם ושקול.

ס' ובנ"י שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא א"ל ס' מ"נ אי אחוחין אנא הרי מנאת בהדייהו אי לוא אחיכין אנא אהדרי לי נכסי דפלגי בוכן בהדי'.

ראא"ר קם דינא ר"י אמר הדר דינא, פי' אם אחיכין אנא הבו לי מנתא בהדייכו אי משום דשקלא אנא פלגא בנכסי מיתנא מהדרנא לכו ההוא פלגא ונחלוק הכל בשוה בין נכסי הראשון בין נכסי האחרין כגון שהי' נכסיהם מרובים ואחים מועטים ראא"ר קם דינא פי' אחר שנעשה דין בנכסי המת אין זה יכול לחזור לערער עליהן וממה שהוא שואל בנכסי היבם א"ל אייתי ראי' ושקול ור"י אמר הדר דינא ומהדרי לי' פלגא דנכסי מיתנא או פלגי כולהו נכסי בשוה לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמפלגי דתנן מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו דמון אומה ילך לו בקצרה וחכ"א יקח לו דרך בק' מנה או יפרח באויר והוינן בה לרבנן שפיר קאמר אדמון אר"י א"ר הב"ע כגוו שהקיפוהו ד' בני אדם מד' רוחותיו א"ה מ"ט דאדמון וא"ר ד' דאתו מכחד' וד' דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצי מדחי לי כי פליגי בחד דאתי מכח ד' אדמון סבר מ"מ דרכי גבך הו רבנן סברי אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למרי' כי היכי דלא מצית ולאישתעי דינא בהדייהו לימא ר"א דאמר כרבנן ור"י דאמר כאדמון פי' רבנן אמרי כיון דלד' לא מציית תבע, קם דינא ואע"ג דהשתא הוא חד לא יהיב לי' ואדמון סבר הדר דינא דא"נ דלד' לא מצי קא תבע להו השתא דהוא חד מצי תבע לי' א"ל ר"א אנא דאמרי אפי' לאדמון ע"כ לא קאמר אדמון התם דא"ל ממ"נ דרכא אית לי' גבך אבל הכא מי איכא ליממה הכי פי' התם א"ל דרכא אית לי גבך והוא לא מצי למימר לי' בב"ד קם דינא בהדי ד' ואפסדות לי' לאורחא משום דא"ל מעולם לא קמת עמהון בדינא אלא משום דאל ידענא למאן אתבע הוה שתיקנא השתא דרכא גבך תבענא לך אבל הכא דכבר קם דינא ופליג עלייהון לא דיינא לא' דימהדר דינא


דף לח עמוד אעריכה

ור"י א"ל אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ ל"א רבנן התם אלא משום דא"ל אהדר שטרא למרייהו אבל הכא א"ל מנתא דמיתנא גבייהו הוא:

וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דטעמי' דר"י מסתבר מיהו כר"א קיי"ל דאמרי' כרבנן דס"ל כוותיייהו ואע"ג דר"י מתרץ בטעמי' שינוייא היא ואשינויי' לאסמכינן ואין נ"ל פסק זה אלא הל' כר"י דמסתבר טעמי', שפיר ושפיר מתרץ מילתייהו דרבנן אליבי' ולא שנוייא הוא תדע דתלמוד אנמי לימא קאמר וכל לימא לא קאי למימרא דלא שייכי פלוגתייהו בפלגותא דאדמון ורבנן כלל וטעמייהו לחוד וטעמא דידהו לחוד.

ס' ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ס' אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגא נכסי דידי ויבם אמר את בר דידי את ול"ל ולא מידי, הוה יבם ודאי וס"ס ואין ס' מוציא מידי ודאי:

ס' ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ס' אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגי דנכסי ידי ובני יבם אמרי' אחונא את ומנתא אית לך בהדן דהייני תילתא פלגא דקא מודי ליהו שקילו. תילתא דקמודי לי' שקיל פש דנקא שהוא שתות שיש בו שליש ופלגא הוי ממון המוטל בספק חולקין:

סבא ויבם בנכסי ס' או סבא וס' בנכסי יבם חולקים היבם אומר קרי הוא. ואנא ירתינא לי' וסבא אמר בר מיתנא הוא וכיון שאין לו בין שני אני יורש כדתנן האב קודם לכל יוצאי יריכו וכן סבא וס' וכו' פי' סבא אומר קרי הוא ואת קרי' דמיתנא דיבם ואנא יריתנא לי' כולי' וס' אמר אנא קרו' דיבם ואנא יריתנא לי' כולי חולקים. ואע"ג דסבר הוה אבוה של יבם בודאי וה"ס א"י אם הוא בני כיין שבטענותיהון זה שאל הכל וזה שאל הכל חולקין ולא יקרא א' מהם מוחזק אלא כשהוא ודאי בירושה וי"ל חלק בנכסים ממ"נ שאין כאן מי שכנגדו דומיא דס' ויבם בנכסי סבא ויבם הוי ודאי יורש ושקיל חולקא אף לדברי הס' אא"ל הכי אע"ג דהוא יורש ודאי כיון דאל שקיל חולקא לפי דברי הס' לא יקרא מוחזק לס"ו בני יבם בנכסי מיתנא אע"ג דשקיל לס' חולקא לפי דברי בני היבם יון שאינו ודאי בירושה לא יקרא מוחזק, וה"ה לס' ובת בנכסי ראשון שמת ובת אמרה אנא בת שני ול"ל בנכסי ראשון כלום. וס' אמר אנא בן ראשון ואין לבת במקום הבן כלום חולקים בשוה ובנכסי המת אין לו טענה לסבא כולם שאסהם' בר יתנא הוא הלא יורשו ואם בר יבם הוא היבם יורשו והוא יורש את היבם והלכך אין לו עסק לסבא בעסק מיתנא:

מתניתין שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונהנת וקיים, מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובה"א נכסים בחזקתן, כתובה בחזקת יורשי הבעל. נכסים הנ"ו עמה בחזקת יורשי האב, כנסה ה"ה כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על כסי בעהל הראשון פי' היבמה הממתנת ומצפה ליבם ונפלה לה נכסים בירושה בעודה ש"י ב"ש מודים לב"ה שהאי רשאית למכור נכסים וליתן למי שהיא רוצה ואין היבם יכול לעכבה ששום זכי' אין לו ליבם על נ"מ שלה ואם מתה היבמה בעדוה ש"י מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנו"ה עמה, בלו הן נ"מ שהקרן שלה והבעל אוכל פירות ובכניסתה תחת בעלה נכנסים עמה מי יורש אלו הנכסים בש"א יחלוקו יורשי יבם עם יורשי אשה שזיקתה עבדה לה כס' נשואה והלכך יחלוקו אלו עם אלו ובה"א הכנסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל כתובה כל מה שכתוב בה דהיינו מנה ומאתים ותוס' כתובה ונמצ"ה הם נכסי נדוניתי' שהביאה עמה לבעל והבעל קבלן עליו בשומא שאם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו כל אלה בחזקת יורשי הבעל דהיינו היבם שהוא מוחזק בהן שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, והבעל וא מוחזק בהן ויבם במקום בעל קאי הלכך היבם יורש את הכל, אלב נ"מ שאפילו בחיי הבעל הגוף הוא לאשה עכשיו נמי בחזקת יורשי האשה אנו מעמידים אותן דאמרי' בגמ' דלא פליגי ב"ש על ב"ה ואמרי יחלוקו אלא בנ"מ וכיון דזיקה הוא כס' נשואה הללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו וב"ה סברי אוקמינא אחזקתייהו ובחזקת הא' הי' עומדים והלכך יורשיה יורשין אותן אבל כל מה שכתוב בשטר כתובה כגון מו"מ ותוס' ונצ"ב מודים ב"ש לב"ה שבחזקת יורשי הבעל הן עומדין שהבעל הי' מוחזק בחיו שלא ניתנה כתובה ל"מ והשתא דמית בעל היבם במקום בעל קאי והוא יורש הכל ואין לירושי האשה חלק בהם כלל, ואר"א מתני' נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב במה שהן מוחזקים דהיינו בנ"מ ואין יורשי האב חולקים עם יורשי הבעל במה שהן מוחזקים דהיינו כל הכתוב בשטר כתובה:

ובפ' מי שמת תנן נפל עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה קודם ואח"כ מת הבעל ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואח"כ מתה האשה בש"א יחלוקו ובה"א נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו"ה עמה בחזקת יורשי האב. ויחלוקו דאמרי ב"ש התם בכולהו נכסי קאמרי אפילו בכחובתה ול"ד ההאי ה"ל משום דהכא איקא יבם שהוא מוחזק בכתובה שהרי הוא יורש כל נכסי אחיו ואין כח באשה לגבות כתובתה מחיים דיבם כמו שאין לה כח לגבות בחיי בעלה הלכך היבם הוי ודאי ויורשי האד' ספק ואין ס' מוציא מידי ודיא, אבל התם דליכא יבם כיון דקסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי אין יורשי הבעל מוחזקים יותר בנכסים יותר מיורשי האשה הלכך יחלוקו והשתא בנפל בהבית עליו ועל אביו אמרי' התם דאמרי ב"ש חולקין האשה עם יורשי האב ואע"פ שלא נשתעבדו נכסי האב בעודו בחיים לאשה באהש עליהן מס' וחולקת בהן כסי הבעל שנשתעבדו לה בחייו לא כ"ש שהאשה חולקת בהן. ועל מאי דתנן התם נכסים בחזקתן מפלגי בה ג' אמוראי בנצ"ב, ר"א אומר בחזקת יורשי האשה ור"י ומר בחזקת יורשי הבעל ור"ל אומר משום ב"ה יחלוקו. פי' ר"י סבר כיון דהבעל היא מוחזק בנצ"ב שאם פחתו לו ואם הותירו לו כמו"מ ותוס' דמי ובחזקתהן עומדים ומפרש המשנה כך ובה"א נכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ואל גרים וכתובה אלא כתובה באל ואו וכתובה משמע כל מה שכתוב בה מו"מ ותוס' ובין נצ"ב שהביאה לבית בעלה ואין חילוק בין משנה זו לההיא יבמות שבשתיהן הוי סיפא פי' דרישא. נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו כל מה שכתוב בה בחזקת יורשי הבעל ונ"מ בחזקת יורשי האשה ור"א סבר נצ"ב בין שהביאתן מבית אבי' והן בעין אע"פ שאם פחתו לו ואם הותירו לו כל היכא דקיימי ברשות האשה ובחזקתה קיימי שהרי פסקינן הל' לקמן בפ' אלמנה לכ"ג המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שהדין עמה וגם אם רוצה הבעל למכור נצ"ב אינו רשאי מכל הני טעמי ס"ל שנצ"ב בחזקת האשה הן כנ"מ וב"ק סבר כיון שהכלים ברשות האשה עומדים שאין הבעל יכול למוכרם או ליתן לה דמיהן וגם הפחות והיתרות הוא של בעל נמצא שברשות שתיהן עומדים ואין דומים לר"מ שהפחת והיתרות הוא לאשה הלכך יחלוקו וב"ק מפרש מתני' הכי הנכסים דהיינו נצ"ב הן בחזקתן נכלומר בחזקת שניהן ושניהן חולקים בהם, וכתובה דהיינו מו"מ ותוס' בחזקת יורשי הבעל ונ"מ בחזקת יורשי האשה ור"א קורא גם נצ"ב נכסים הנכו"ה עמה כיון שאינם יכולים לעכבם בדמים בידם ומפרש מתני' הכי נכסים בחזקתן כתובה דהיינו מו"מ ותו' בחזקת יורשי הבעל ונ"מ בחזקת יורשי האשה ור"א קורא גם נצ"ב נכסים הנכו"ה עמה כיון שאינם יכולים לעכבם בדמים בידם ומפרש מתני' הכי נכסים בחזקתן כתובה דהיינו מו"מ ותוס' בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו"י עמה דהיינו נ"מ ונצ"ב בחזקת יורשי האשה וע"כ לא פליגי ר"א וב"ק אלא התם דליכא יבם אלב הכא דאיכא יבם כ"ע לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל הם שהרי אפילו בגמ' אמרי' לקמן דהל' שאם נפלה לה תחתיו וזכה בהן הבעל יד היבם הוי בהן כיד האשה כ"ש בנצ"ב שעמדו ברשות הבעל כל ימיו ואם פחתו לו ואם הותירו לו שהם ברשות היבם לגמרי הלכך במתני' ליכא מאן דפליגי דהכי מפרשא נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו כל הכתוב בה דהיינו מו"מ ותוס' ונצ"ב בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו"י עמה דהיינו נ"מ בלחוד בחזקגת יורשי האשה:

ואמרי' בגמ' מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי ב"ש כשמתה ולא מוקמי' לנ"מ בחזקת יורשי'. וחלקו עולא ורבה ואביי ורבא לפרש המשנה עולא אמר רישא דנפלה לייבום כשהיא ארוסה וסיפא דנפלה כשהאי נשואה וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ס' ארוסה וזיקת נשואה עושה ס' נשואה דאלדס"ל זיקת ארוסה עושה ודאי אורסה מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנות וקיים והתנן נפלו לה משנתארסה בש"א תמכר ובה"א לא תמכור ומודים אלו ואלו שאם מכרה ונתנה קיים אלא לאו ש"מ זיקת ארוסה עושה ס' ארוסה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה דאי ס"ד ודאי נשואין עושה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב והתנן נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכו"נ הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא לאו ש"מ זיקת נשואה עושה ס' נשואה


דף לח עמוד בעריכה

א"ל רבה אדמיפלגי' בגופא ולאחר מיתה ליפלגי בחיי' ובפירות לא אמר רבא רישא דאיתא לדידה והו"ל איהו ודאי ואינהו ס' ואין ס' מוציא מידי ודיא סיפא מתה הללו באים פי' בין עולא ורבא בין רבא תרוייהו ס"ל דזיקת נשואה עושה ס' נשואה אלא בהא פליגי דעולא סבר כי היכי דפליגי לא"מ בגופה ה"נ פליגי בחייו ובפירות איה להו לב"ש דאתי ס' ומוצא מידי ודאי ורבא סבר ע"כ ל"פ אלא לא"מ אבל בחיי אין ס' מוציא מידי ודאי לתרוייהו סברי דבנכסים שנפלו לה כשהיא שי' אמרו אבל בנכסים שנפלו לה כשהיא תחת בעלה מודים ב"ש וב"ה דיבם הוי דכיון דבעל זככה בהן בחייו ה"נ זכה בהן בחייו ה"נ זכה בהן היבם לאחר מותו דס"ל לרבה ולעולא דידו דבעל עדיפא מידה והשתא דמית בעל וכח היבם גדול מכחו נהי דלא הויא ידו עדיפא מידה כידה מיהת הוי ובין אם נאמר ידו עדיפא מידה בין אם נאמר ידו כידה זוכה בכל נכססים כדמוכח גבי בעל בפ' הכותא בפלגותא דאביי ורבא. ואביי סבר זיקת נשואה אינו עושה ס' נשואה ואי בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י שלא פליגי ב"ש אלא דידה הלי' ביין בחיי' בין לא"מ כדתני ברישא וסיפא בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל שכבר זכה בהן הבעל כידה הויא, והשתא דמית בעל מספקא לן גבי יבם אי הוה יד' כידה או לו ובס' זה פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל חולקין וב"ה ס"ל נכסים בחזקת ורבא סבר אי דנפלי לה כשהיא תחתיו דבעל דמי "פ דיבם היי כיון דבעל דמי זכה בהן משום דידו עדיפא מידה השתא דמית בעל אפילו אם גריעא ידו הוי ידו כידה ואפי' אי אמרינן ידו כידה זוכה בנכסים כדמות בכתובות. והכא בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י פליגי וזיקת נשואה אינו עושה ס' נשואה אלא מפני שעשה בה מאמר פליגי וקסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וס' נשואה ודאי ארוסה לדחות הצרה וס' נשואה לחלוק בנכסים וכי היכי דפליגי אבי יורבא הכא פליגי נמי בפ' הכותב דאביי אמרי' נשואה ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה למאי נ"מ לש"י פי' שאם היו נכסים תחתיו דבעל ומית בעל אכתי שייך יבם בנכסים דאע"ג דגריעא ידו מיד הבעל הויא ידו כידה וכיון דיבם מוחזק בהן כי היכי דירית יבם כתובתה ה"נ ירית נ"מ דנפלי חתיו דבעל, ומאי דאמר' ב"ה הכא בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י דקמ"ל אביי ורבא הל' כרבא והלכך ש"י שמתה היבם יורש מו"מ שלה ותוס' כתובה ונצ"ב שלה ונ"מ שנפלו לה תחתיו דבעל, אבל נ"מ שנפלו לה תחתיו דיבם יורשי האב יורשים אותה ומאי דאמרי' בכתובות בפ' הא' איבעיא להו ש"י שממה מי קוברה יורשי הבעל קוברה דהא ירתי כתובתה א"ד יורשי האשה קברי לה דהא יתיר נכסים הנכנסים ויוצאיה עמה צ"ל דבנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י קאמרי תדע דהכי הוא דהא הא מתני' דתנן הכא תנן התם ומשום דתנן במתני' נכסים הנכו"י עמה בחזקת יורשי האב אמרי בגמ' דיורשי האב יתיר נ"מ דידה וכבר אוקמוהו רבא למתני' בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י:


דף לט עמוד אעריכה

כנסה ה"ה כאשתו לכ"ד למאי הל' אריב"ח לומר שמגרשה בגט פשיטא סד"א ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין הראשונים עליה בחליצה אין בגט לא קמ"ל דלא בעיא חליצה.

מחזירה פשיטא סד"א מצוה דרמ"א רחמנא עלי' עבדא השתא תיקום עלי' באיסור אשת אח קמ"ל ואימא ה"נ א"ק ולקחתה לו לאשה כיון שלקחה נעשית אשתו לכ"ד עיי' בשלהי פי' האשה שנפלו:

ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מ"ט אשה תקינו לו מן השמים ואי ל"ל מן הראשון תקינו לה רבנן משני מ"ט כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פי' לא תגבה כתובתה מן הראשון והוא יחזור ויכתוב לה כתבתה אחרת כדי אלמנה הנשאת פעם שני' אשה הקני' לו מן השמ' בלא כתובה ואפילו באותה כתובה ה"א אין דינה ככל הנשים שכל הנשים כל נכסי' משועבדים לכתובה ואם מכר מהן קצת אע"פ שהניח ב"ח ומצי למימר לקוח הנחתי לך מקום לגבזת ממנו אי אשתדיף ב"ח גבי' ממשעבדי לבר מיבמה דלא נשתעבדי לה נכסי ויכול למכור כל נכסי' גרסי' בפ' האשה שנפלה לה ההיה איתתא דנפלה בו:

מתניתין מצוה בגדול לייבם, לא רצה הולכת על כל האחים, לא רצו הולכת אצל הגדול ואומרת לו עליך מצוה או חולץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד"ה ובתש"ו אין שומעין לו אלא אומרים לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם פי' מצוה בגדול כדכתיב והי' הבכור, תלה בקטן בשנים עד שיגדול ויהי' ראוי לחלוץ ולייבם או שהי' אח גדול ממנו במד"ה או בתש"ו עד שישתפו אין שומעין לו דשהוי מצוה לא משהינן:

איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר"י וריב"ל ח"א ביאת קטן עדיפא, וח"א חליצת גדול עדיפא, מ"ד ביאת קטן עדיפא דהא מצוה ביבום ומ"ד מצות חליצת גדול עדיפא ביאת קטן במקום גדול ולא כולם היא:


דף לט עמוד בעריכה

א"ד בביאה כ"ע לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצה והכי אתמר חליצה קטן וחליצת גדול ר"י וריב"ל ח"א חליצת גדול עדיפא וח"א כי הדדי נינהו מ"ד חליצת גדול עדיפא דהא מצוה בגדול, ואידך כי אמרי' מצוה בגדול ה"מ לענין יבום אבל לענין חליצה כי הדדי נינהו:

וקיי"ל כלישנא בתרא וחליצת גדול עדיפא, והאי קטן לאו קטן בשנים הוא, דקטן בשנים לאו בר חיוב הוא אלא קטן באחים שיש גדול ממנו אבל הוא בן י"ג שנים ויום א':

תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהי' מכונים לשם מצוה ועכשיו שאינם מכונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר ר"נ אין כופין אותו כי אתו לקמיה דרב א"ל אי ניחא לך ייבומי ייבם דבדידך תלי רחמנא דכתיב אם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם אי ניחא לך ייבם ואי לא ניחא לך חלוץ פי' המורה אי ניחא להו לתרווהו ליבומי אין כופין אותם לחלוץ דילמא לאו לשמה מיכוני לפגע בערוה אלא אי בעי ליבומי מייבם ומיהו היכא דהוא בעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא לי' ואמרה דברים ניכרים אי מצינן למטעי חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז מטעינן לי' ואי לא כיייפינן לי' לחלוץ דאר"ש מנין ליבמה שנפלה לפני מוכת שחין אין חוסמין אותה ולא תימא מוכ"ש דוקא דכל אמתלא שתתן לדברי' דאמרי' בהמדיר מעשה בציידו בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמור חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד מסיק הל' בפ' אע"פ כותבים אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על ש"י ומכל הלין טעמא כייפינן ליה לחלוץ ושקלי כתובה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרווייהו ניחא להו, ואניו נ"ל דסברת דברי רב הכי מוכחא אע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת אפ"ה אין כופין אלא ב"ד מחזירים ומיצים לחלוץ אבל אם היבם אינו רוצה בשום ענין כ"א לייבם אין כופין אותו לחלוץ משום דבדידי' תלא רחמנא וכך מוכחה כל השיטא ומאי דאסתייעי ממוכ"ש ובורסי אדרבה מהתם הוה תיובתי' דדוקא במוכ"ש ובורסי דאיכא טענה שהן מאותן שכופין להוציא ככל הנשים דעלמא אבל היכא דל"ל טענה אין כופין היבם כלל, וממאי דאין כותבין אגרת מרד על ש"י לא הוי סייעתי' למישמע מהתם דכופין ואדרבה מהתם משמע דאין כופין אותו לחלוץ דאי כופי אותו מאי איצטריך שמואל למימר דאין כותבין אגרת מרד על ש"י השתא ב"ד כופין אותו לחלוץ והיא מפסדת כתובתה בעבור ששאלת חליצה אלא פני שאין כופין אותו לחלוץ, ומ"ה אצטריך שמואל למימר דלא אפסדה כתובתה דאע"ג דא"כ כיון דמצות חליצה קודמת לב"ד מחזירים אחר חליצה לא הוי מורדת בכך אם תובעת חליצה אבל מיהו לייבם נמי לא כייפינן לי' אלא משתדלין אותי בדברים לחלוץ וא"ל לא כייפינן לי' אלא מעגנה עד שהתרצה:

ובמקצת ספרים ראיתי כתוב מצות יבום קודם למצות חליצה א"ר ואין כופין אותו, ומשמע דרב קאמצות יבום קודמת קאי ואתא למימר דאע"ג דקודמת לא כייפי' לי' ליבום אם אינו רוצה לייבם וכך פי' ר"ח ז"ל ואל תימא כיון דקודמת כופין אותו לייבם אל אא"ר אין כופין ואינו נ"ל כלל לפרש כן דאתא רב לאשמועינן דאין כופין אותו לייבם דהאי פשיטא הוא, דמקרא הוא אם לא יחפוץ האיש ואיך תסיק אדעתין שנכפנו לייבם א"ו אין כופין אותו לחלוץ קאמר ואסיפא קאי כשחזרו לומר מצות חליצה קודמת ובא לומר לך שאם אינו רוצה לחלוץ א"כ אותו:

עיין לקמן בפ' ב"ש שהוכחת בפירוש כן מה הירושלמי דאע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת במשנה ראשונה אין כופין אותו לחלוץ אם אינו רוצה:

ואף ר"י סבר אין כופין מדאיתקין ר"י בגיטה דחליצה איך פ' בן פ' הקריבת ית פ' יבמה קדמנא ואישתמודענא דהדין פ' אחוה דמיתנא מן אבוהי הוא ואמינא לי' אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ואיטלע לה רגלא דימינא ושרת סיני' מעל רגלוהי ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומא בב"ד ור"א ברי' דר"א מסיים בי' משמי' דר"י ואקרינהו מ"ד בספר אורייתא דמשה, מר זוטרא משרטט וכתב כל הני קריאה, א"ל ר"א ברי' דר"א ואמאי להא לא ניתנו לכתוב והל' כמר זוטרא, מר זוטרא אמר כתבינן מגלה לתינוק להתלמד בה ומאן דלא כתב להו סבר אין כותבין:

ואשתמודעינוהו פליגי בה ר"א ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' קרוב אפי' אשה פי' בכל מילתא דעבידי לגלוי לא משקר ופסיק תלמודא דה"ל גלויי מילתא בעלמא הוא:

אמר מר בראשונה שהי' מכוונים לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חיצה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה מצות חליצה קודמת ארב"ח וחזרו לומר מצות יבום קודמת למ"ח אר"נ אכשר דרי פי' בתמיה וכי חזרו הדורות להיות כשרים כראשונה שהי' מתכוונים לשם מצוה, ומהדר, מעיקרא סברוהו כאבא שאול ולבסוף סברוהו כרבנן דתנאי אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם ד"א פ' שרוצה לירש נכסי אחיו כאלו פגע בערוה קרוב להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבא עלי' מ"מ וקיי"ל כחכמים דהוי רבים, ועוד דאר"י חזרו לומר מצות יבם וכו'. עיין בתשובות שכתבתי כי מכח תקנות הישיבות שהקנו לכוף המורדות ליתן לה גט ונדוניתה ומו"מ משלו ולא תוס' כמו כן נמי כופין היבם לחלוץ וליתן לה נדוניתה ומו"מ ועיי' בפ' אע"פ בהל' המורדות:


דף מ עמוד אעריכה

מתניתין החולץ ליבמתו ה"ה כא' מן האחים לנתלה אם יש שם אב נכסים של אב, הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ר"י אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב נכסים של אב:

החולץ ליבמתו ה"ה כא' מן האחים פשיטא סד"א הואיל ואפסדה מיבום לקנסי' קמ"ל, פי' שהיבם זוכה בכל נחלת אחיו כך החולץ נקנוס אותו בכל נחלת המת קמ"ל ה"ה כאחד מן האחים לנחלה. אם יש שם אב וכו' וכו' דאמר מר האב קודם לכל יוציא ירכו:

הוכנס את יבמתו כו' מ"ט יקום ע"ש אחיו אמר רחמנא והרי קם ר"י אומר כו' אמר עולא ואיתימא ר"י נפחא מ"ט דר"י דכתיב והי' הבכור מה בכור אין לו בחיי האב אף זה נמי אין לו בחיי האב פי' ורבנן דרשי מינה שאינו נוטל בראוי כבמוחזק:

יתיב ר"ח קרא קמי' דר' ינאי ויתיב וקאמר הל' כר"י א"ל פוק קרי קראך לברא אין להל' כר"י תני תנא קמי דר"נ אין הל' כר"י א"ל אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד רבים הל' כרבים א"ל איסמיי' א"ל את הלכה אתנייך ומקשה הוא דאקשי לך ואפכתה ולמאי דאפכת שפיר אפכת פי' הכי אתנייך והל' כדבריו ומשום דקשיא לך למיפסק הל' כר"י שבשת אותה ותנית אין הל' ושפיר עבדת דנראה הל' כרבים:


דף מ עמוד בעריכה

מתניתין החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובתי' והיא אסור בקרוביו הוא אסור באמה ואם אמה ובאם אבי' בבתה ובת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחים מותרים והאי אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו. ומותר אדם בקרובות צרות חליצתו ואסור בצרת קרובות חלוצתו, פי האו אסור בקרובתי' כאלו הוא אשתו וכל קרוביו האסורות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחליצה: הוא אסור באמה כו' כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחליצתו.

בזמן שהיא שהיא קיימת. אאחות בלחוד קאי ולא אשאר עריות.

והיא אסורה באביו משום כלתו ואבי אביו משום כלת בנו ואע"ג דבאשתו גמורה אינה אסורה לאבי אביו אלא מד"ס דהא כלת בנו משניות דרבנן נינהו אפ"ה גזרו נמי הא בחלוצה.

ובבנו משום אב ובבן בנו משום אבי אביו שהוא נמי מן השניות ובאחיו משום אשת אחיו בבן אחיו משום אשת אחי אחיו:

ומותר אדם וכו' ולא אסרו צרה בחליצה ואסור בקרובת צרה וכו' פי' שנפלה לפניו במקום מצוה אבל שלא ב"מ שריא דהא אפי' צרת ערוה גופה שלא ב"מ שריא וה"מ שלא במקום מצוה כגון שחלץ לאה אשת ראובן ורחל אחותה נשואה לשמעון אחיו ולו אשה אחת ומת שמעון לרחל א"י ליבם שהיא אחות חלוצה וגם לא לצרתה שהיא צרת קרובות חלוצתו. אי קשיא מה צורך הקרובים למנות והלא ידועים הם מן המקרא וכמו שבקדושין לא שונה רק הוא אוסר בקרובתי' והיא אסורה בקרוביו ואינו מונה אותן גם הכא לא הו"ל למנות. תשובה אי הוה פשטינן דלא גזרו שניות בחליצה הוא מ"ה מנאן לומר לך דוקא באלו שהן מדאורייתא אסורים אבל לא על שניות אבל השתא דפשטינן בהלכתי' דגזרי שניות בחליצה, י"ל מ"ה מנאן משום סיפא דתני באביו ובאי אביו ובבנו ובבן בנו ובאחיו ובבן אחיו שהן שניות והאי דלא תנא בריש אבדידה משום דתני והאחרים מותרים דלא לישתמע מותרים לשניות אבל לעריות לא כדאמרי' בגמ':

איבעי' להו גזרו שניות בחליצה אי לא גזרו בערוה דאורייתא גזרו בה רבנן בחליצה דרבנן לא גזרו בה רבנן א"ד ל"ש ואסיק גזרו שניות בחליצה.


דף מא עמוד אעריכה

ומותר אדם בקרובת צרות חלוצתו מ"ש רישא ומ"ש סיפא. הא דאזלא בהדה לב"ד גזרו בה רבנן הך דלא אזלא בהדה לב"ד לא גזרו בה רבנן פי' בשלאה חולצת מוליכא אחותה שמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסברי דרחל חלוץ דכי נסיב צרת רחל דהיינו צרות קרובות חלוצתו אמרו צרות חלוצתו נסיב אבל כשהיבמה חולצת אין צרות קרובות חלוצתו הולכת עמה, הלכך כי נסיב אחות הצרה ל"א אחות חלוצה נסיב:

אר"ט ב"ק א"ש הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר מ"ט באיסורא קיימה ולית ה"ל כוותי' משום דקאי ר"ל אבל ר"י פליג עלייהו ואמר בין הוא בין אחים אינם חייבים על צרת חלוצתו אלא לאו וה"ל כר"י וה"ל כר"י כדכתבינא בפ"ק.

מתניתין החולץ וכו' ש"י שקידש אחיו את אחותה משום ריב"נ אמרו אומר לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. חלצו לה אחים או כנסו יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס מת היבם מוצי אאת אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה פי' ש"י שקידש א' מן האחים אחותה לאחר נפילתה לפניו והוזקקה לכולן א"ל למקדש המתן מלכנוס דקא פגעית באחות זקוקה עד שיעשה אחיך מעשה או ליכנוס או לחלוץ ותפקע זיקתה ממך. מתה היבמה יכנוס את אשתו פי' שאפילו כנסה ומתה מותרת באחותה מת היבם ואין שם אח אחר אלא זה שקידש מוציא את אשתו בגט משום דהוה אחות זקוקתו ואסורה לזה ואת אשת אחיו בחליצה אבל יבום לא דהוא אחות גרושתו. ואי קשיא כיון דקידש את אחותה והיו קידושין גמורים מדאורייתא תיפוק יבמה בלא כלום משום ערוה ותשתרי נמי איהי לכונסה דפקעה זיקת היבמה ולעיל אמרן לב"ש אי ס"ד דמאמר קונה קנין גמור יעשה מאמר ויקנה והכא בקידושין כ"ע לא פליגי דקני קנין גמור באחותה מדאוריתא ואפי' איסורא דרבנן משום זיקה ליכא אלא בביאה אם הי' בא עלי' באל קידושין והשתא דאיכא קידושין תפקע זיקתה ותשתרי בביאה. תשובה. דמ"ד אין זיקה ה"נ דשרי אפילו בא עלי' לכתחלה ולהפקיע זיקתה כדתנן לקמן רג"א אם מיאנה מנה ואם לא תמתי עד שתגדיל ותצא הלה משום אחות אשה אבל ר"י דסבר יש זיקה כל מאי דאמרי בקידושין דאורייתא אמרי' מדרבנן בזקוקה כי היכי דאין קדושין תופסין באחות אשה דאורייתא ה"נ דלא תפסי קדושין באחות אשה דאורייתא ה"נ דלא תפסי קדושין באחות זקוקה דרבנן ומ"ה לא מפקעי' קדושי' זיקת דידה ואמרי מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה.

אמר שמואל ה"ל כריב"ב איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ור"ח דאמרי תרווייהו מתה אשתו מותר ביבמתו ושמואל ורב אסי דאמרי תרווייהו מתה אשתו אסור ביבמתו א"ר מ"ט דרב משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון וקיי"ל כוותי' באיסור וכ"ש דקאי ר"י כוותי' כדאמרי' בפירקין דלעיל.

אר"ה א"ר שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם א' מתה הראשונה מורת בשני' ואצ"ל מתה שני' שמורת בראשונה משום דהו"ל אחות יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ר"י אמר מתה שני' מותר בראשונה אבל מתה הראשונה אסור בשני' שהתחחת נפילתה נפלה באיסור והל' כר"י:

מתניתין היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהי' לה ג"ח וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהי' להם ג"ח א' בתולות וא' אלמנות וא' בעולות וא' גרושות וא' ארוסות וא' נשואות ר"י אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסות שביהודה שלבו גם בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה, כולה מפרשה בגמרא.


דף מא עמוד בעריכה

בשלמא לא תתיבם שמא יהי' וצד של קיימא וקפגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תחלוץ אמאי לא לימא תהוי תיובתא דר"י דאמר חליצת מעוברת שמה חליצה א"ל ר' יצחק לא משום דר"י דתניא מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוסי ואמר מהו לחלוץ בתוך ג' א"ל לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך קרא עליו המקרא הזה אם לא יחפוץ הא אם חפץ מיבם כל העולם ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עו"ל, אינו עולה לחליצה, תוספתא היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהי' ב"ג חדים. וכשם שאין אומרים לו לייבם, כך אין אומרים לו לחלוץ מעשה בא' שהלך למד"ה והי"ל ש"י ולו אח קטן ראב"י אמר תחלוץ שמא יארע דבר ונמצאת זקוקה לקטן וח"א כשם שאין אומרים לו לייבם כך אין אומרים לו לחלוץ:

ת"ר יבמה ג"ח הראשונים נזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם, פי' ג"ח הראשונים א"י להנשא מחמתו נזונית משל בעלה שכך כתב לה את תהא יתבי בביתי ומתזני מנכסי כ"ז מיגר אלמנותיך, מכאן ואילך א"נ כו' שאינה דומה לשאר אלמנות והתם כ"ז שאינה נשאת לאחר ואומרת מחמת פ' בעלי י"ל מזונות אבל הך אגודי בי' ביבם לפיכך א"ל על נכסי בעלה מזונית ולא על יבם עד שיכנוס אותה, ואם תבעתו בדין או כנוס או פטור וברח נזונית משל יבם וקנסי' לי':

נפלה לפני יבם קטן מאי מיבם ל"ל דהא לא כנסה מבעל מאי פליגי בה ר"א ורבינא, ח"א אית לה וח"א ל"ל והל' ל"ל מן שמיא קנסוה:


דף מב עמוד אעריכה

ת"ר יבמה שחלצה לה אחים בתוך ג"ח צריכה להמתין ג"ח. לאחר ג"ח א"צ להמתין ג"ח וג"ח שאמרו משעת מיתת הבעל לא משעת חליצת יבם מ"ש מגט דרב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה פי' אע"ג דמשעת כתיבה לא נתיחד עמה דא"כ הי"ל גט ישן ואפ"ה משעת נתינה מנינן ה"נ נימני משעת חליצה א"ר ק"ו לאיסור כרת התרתה לאיסור לאו לכ"ש, פי' ליבם התרתה לאחר ג"ח דאי מעברה הות קיימא עלי' בכרת לאסור יבמה משום דליכא אלא לאו לכ"ש, וכן שאר כל הנשים כו' בשלמא יבמה כדאמרת פי' שלא יהא ולד של קיימא כו' אלא שאר נשים מ"ט אר"י א"ש א"ק והיתה לך ולזרעך אחריך להבחין בין זרע של ראשון לזרע של שני פי' שאין השכינה שורה אלא על המתיחסים אחר אביהם מתיב רבא לפיכך גר וגיורת צריכה להמתין ג"ח הכא מאי להבחין איכא פי' דהא הוא בעלה הכא נמי איכא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא קדושה פ' שאין מבחין זה לפיכך מפרישין אותן ג"ח לאחר שנתגיירו שלא יהי' נזקקין זה לזה. רבא אמר גזירה שמא ישא אחותו מאביו ויבם אשת אחיו מאמו ויוציא את אמו לשוק ויפטור יבמתו לשוק פי' אי נשאת תוך ג"ח וילדה והוא בן ט' לראשון ונולד בביתי של שני וסבור שהוא בנו וישא את בת הבעל הראשון שי"ל מאשה אחרת והיא אחותו מצד האב ואם תלד להאי בעל האחרון בן וישא אשה זו בלא בנים ויבמה זה שסבור שהוא אחיו מאביו ונמצא מיבם אשת אחיו מאמו שלא מאביו ואם לא תלד אמו לשני וימות וכסבורים שזה בנו תנשא לשוק בלא חלצה ואם יש לו אח מן הראשון שהוא אביו ונשא אשה ומת בלא בנים ואין שם אח אלא זה וזה סבור שהוא מן האחרון ונמצאת אשת בנו של ראשון הזקוקה לו נשאת לשוק בלא חליצה, וה"ה דאיכא למיחש לכל הקרובות הנאסרות מחמת אביו וגדון אחות אביו ואשת אביו ואשת אחי אביו וחדא מכולהו נקט דקרובא לי' טפי דהיינו אחותו.

ומקשה היכא דקי"ל דמעוברת היא תינשא דהשתא ליכא הבחנה אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חברו ומנקת חברו ומסיק התם מעוברת למניקה קיימא. ודלמא מעברא ונעכרה חלבה וקטלה לה, פי' כיון שמעוברת היא עתידה לילד ותהי' צריכה להניק את בנה וזה לא יפרוש ממנה ואם תתעבר בתוך ימי הנקתה יתעכר חלבה וימות הולד א"ה מניקה דידה נמי יהא אסור להזקק לה דידה ממסמסא לי' בבצים וחלב דידיה נמי ממסמסה לי' בביצים לא יהיב לה בעל ליתבעיני' ליורשים אמר אבי אישה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה:


דף מב עמוד בעריכה

א' בתולות וא' בעולות כו' ואמרי' הי ניהו בתולות והי ניהו בעולות הי ניהו ארוסות והי ניהו נשואות אר"י ה"ק א' בתולות וא' בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנשואין:

ר"א לא על לבי מדרשא אשכחא לר' אסי א"ל מאי אמור האידנא בבה"מ א"ל הכי אר"י הל' כר' יהודה דאמר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו ולא גזרי' ארוסה אטו נשואה, מכלל דיחידאה פליג עלי' דת"ק דאמר לא ינשאו ולא יתארסו א' ארוסות וא' נשואות, אין והתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהי' כעס בבית חמיה או שהי' בעלה זקן או חולה או שהיתה חולה או שהי' בעלה חבוש בב"ה או שהיתה עקרה או זקנה או קטנה או איילנות או שאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין ג"ח דברי ר"מ ור"י מתיר לארס ולינשא מיד אלמא מאן ת"ק דמתני' ר"מ, א"ל ר"א חזר בו ר"י א"ר יוסף אי הדר בי' ממתניתא דכרמא הדר בי' דתניא אר"י בנו של ר"י בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה שכולם צריכים להמתין ג"ח בין הארוסות בין הנשואות בין הראויות לילד בין שאין ראויות לילד, והל' כר"מ חדא דהא ר"י דפסק הל' כר"י הדר בי' למיפסק הל' כר"מ, ותו דאמרי' בריש אע"פ בהלכות ואלו מלאכות רמ"א כל הפוחת לבתולה מ"ר ולאלמנה מ"ק ה"ז בע"ז אחוותי' נסיבה לר' אירכס כתובתה אתא לקמי' דר"מ א"ל מהו לשהויי' א"ל הכי אמר ר"י א"ש נו דברי ר"מ אבל ח"א משהא אדם את אשתו ב' או ג' שנים בלא כתובה א"ל אביי והא אר"נ א"ש הל' כר"מ בגזרותיו א"ל אי הכי זיל כתוב לה ובהל' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה מייתינן הך מתניתא דלעיל, פלוגתא דר"מ ור"י הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה יאמרי' עלה אר"נ א"ש הל' כר"מ בגזרותיו:

מסתמיך ואזיל ר"א אכתפי' דר' נחום שמעי' מינקט ואזל ושאל הל' מיני' מחלוקת ואח"כ סתם מאי א"ל הל' כסתם. מחלוקת במתני' וסתם בברייתא מאי א"ל וכי ר' לא שנאה ר"ח מניין לו:


דף מג עמוד אעריכה

אמימר שרי לארס ביום תשעים א"ל ר"א לאמימר והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין ג"ח חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו א"ל ההוא לענין מניקה אתמרד רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו איני והא ההוא דעבד סעודת אירוסין ביום תשעים ואפסדי' רבה ההוא סעודתא סעודת נשואים הוה ומכאן מוכח שג"ח שאמרו לימות החמה ולא לימות הלבנה שהרי יום תשעים השלימו כבר ג"ח ופסק תלמודא והל' צ"ל כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו, וצריכה להמתין ג"ח חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו ר' יוסי אומר וכו' ר"י אנשואות קאי והכי קאמר לי' לר"י כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת דלא גזרי' ארוסות אטו נשואות. מיהו בהא פלוגנה עלך שלא חלקת בין אלמנה לגרושה והתרת לאלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא ס"ל אלמנה מן הנשואים לא תארס כל ל' יום של ימי אבלה מפני האבל. והאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארושה להינשא דהתם כר"י ס"ל וגבי הבחנה ר"י מיקל טפי מר' יהודא כדאמרי' לעיל פי' אלא באבלות איכא לאיפלוגי עלי'. וכמה כל ימי אבלה ל' יום. ור"י סבר דכי אלמנה מן הנשואין מותרת ליארס תוך ל' של אבלה דהא אר"מ ק"ו הוא מה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס, מאי היא. דתנן שבוע שחל ט"ב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת, ותניא קודם הזמן הזה ממעטין בעסקיהן מלישא ומליתן ומלבנות ולנטוע ומארסין ואין כונסין ואין עושים סעודת אירוסין ונשואין אלמא ערב ט"ב שאסור לכבס מותר ליארס תוך ל' של אבל שמותר לכבס א"ד שמותר ליארס, פי' דדוקא הגיהוץ והתספורת אסרו תוך ל' יום אבל הכיבוס לא נאסר אלא כל ז' גיהוץ לאחר שמכבסין הבגד מגהצין אותה בגהוץ כמו שעושין לחדשים ונראין הישנים כחדשים, ואי אמרת כי תניא ההיא מתני' מארסים קודם שבת שחל ט"ב בתוכה דהיינו מר"ח שגם לכבס מותר ותו ליכא ק"ו, אכתי הוא ק"ו ומה במקום שאסור לישא וליתן מותר ליארס מקום שמותר לישא וליתן דהיינו תוך ל' יום של אבל א"ד שיהא מותר ליארס.


דף מג עמוד בעריכה

ר"א אמר שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה שאני בין אבילות דיחיד לאבילות דרבים פי' קסבר ר"י אע"ג דקודם ט"ב הלא מותר ליארס מפני שהוא אבילות ישנה ואבילות דרבים דקילי אבל אבילות חדשה ודיחיד דחמירה אסור ליארס תוך ל' יום, וקיי"ל ר"י ור' יוסי הל' כר' יוסי:

ירושלמי. וכמה הוא האבל ל' יום הדית בנשים אבל באנשים ג' רגלים ביש לו בנים אבל אם אל"ב מותר מיד, בשיש מי ישמשנו אבל אם אין מי שישמשנו מותר מיד כשאין לו בנים קטנים אבל אם הי"ל בנים קטנים מותר מיד דהוה מעשה שמתה אשתו של ר"ת עד כשהי' בב"ה אמר לאחותה כנסי וגדלי בני אחותך אע"פ שנכנסה לא הכירה עד שעברו עליו ל' יום:

מתניתין: ד' אחים נשואים ד' נשים ומתו אם רצה גדול שבהם לייבם את כולן הרשות בידו מי שהיה נשוי ב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה.


דף מד עמוד אעריכה

היתה א' מהן כשירה וא' פסולה אם הי' חולץ חולץ לפסולה ואם הי' מיבם מיבם לכשירה ד' אחים ס"ד אלא אימא ד' מאחים, הרשות בידו ושבקינן לי' והתניא וקראו הן ולא שלוחן ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לי שאם הי' ילד והיא זקנה היא ילדה והוא זקן אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה תלך אצל שכמותך ואל תכנס קטטה לביתך ל"צ בדאפשר לי' א"ה אפילו טוב אנמי עצה טובה קמ"ל ד' אין טפו לא כי היכי דלימטינהו עונה בחודש שעונת ת"ח מע"ש:

ירושלמי: דילמא תלת עשר אחים הווין מתו תרי עשר בלא בנים אתון בעיין מתיבמה קומי ר' א"ל ר' זיל ליבם אמר לית בחיילו והם אומרים כל חדא וחדא אנא זוינא ירחא. אמר ומאן זיין ירחא דעבורא א"ר אנא זיינא ירחא דעבורא צלי עליהו ואזלין להון בתר תלת שנין אתיין טעונין תלתין ושתא ינוקי מינוקין אתין וקמין להון קומה דרתא דר' סלקין ואמרין לר' אית לרע קרא דמניקותא בעין מישאל בשלומך אודיק על מן כוותי' וחמתין א"ל מאי עסקה דין א"ל אנן בעין תיתין לן ההיא ירחא דעיבורא ויהיב להון ההוא ירחא דעיבורא. פי' דילמא בלשון מעשה כלומר מעשה שהי' ומכאן מוכח דס"ל כחכמים דהא רבי בתר אבא שאול הוה, ולמה מחזר כ"כ על היבום א"ל משום דס"ל כחכמים דאמרו יבמה יבא עלי' מ"מ. מי שהיה נשוי וכו' ונייבם לתרווייהו ארחב"א א"ק אם לא יבנה את בית אחיו בית א' הוא בונה ואינו בונה שני בתים. ונחלוץ לתרווייהו אמר מ"ז ב"ט א"ק בית חלוץ הנעל בית א' הוא חלוץ ואין חולץ ב' בתים ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא א"ק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ונייבום לחדא וניחלוץ לחדא א"ק אם לא יחפוץ הא חפץ יבם וכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום ועוד שלא יאמרו בית א' מקצתו חלוץ ומקצתו בנוי אע"ג דליכא אלא עשה דבית א' הוא בונה ולא ב' ולאו הבא מכלל עשה עשה, אפ"ה חייבי לאוין חולצין ולא מתיבמין וכ"ש חייבי עשה לא נדרוש אם לא יחפוץ הכא דכיון דפטרה רחמנא מיבום ה"ה דפטרה נמי מחליצה אבל שאר חייבי לאוין לא פטרה רחמנא מיבום ולא איסור הלאו גורם להם ואדרבה אחרי דאתי עשה ודחי ל"ת והיכא דאיכא עשה ול"ת כגון אלמנה לכ"ג לא מצי ליבומי ודין הוא שלא תחלו אלא יבמתו ריבה ודוקא ההוא מרבה יבמתו משום דבת יבמתו הוה אי לאו דאיסור א' גורם אבל הצרה דפטר רחמנא מלהתיבם א"נ להזקיקה חליצה מריבוי דיבמתו אלא אמרי' אם לא יחפוץ לא הצריך הבורא חליצה אלא למי שהוצרך יבום אבל זו שפטרה מיבום פטרה נמי גם מחליצה:

היתה א' כשרה וא' פסולה. פי' כגון שהיתה גרושה או חלוצה שהיא פסולה לכהן נחלוץ לה ויפטר הכשרה ותהא ראויה לכהן ואל יחלוץ לה ופסלנה. אר"י כאן שנה ר' לא ישפך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם פי' אין זה דומה לכופין על מדת סדום ומ"ה איצריך ר"י למילף הא מילתא ממתני' דכופין על מדת סדום הוא היכא דקאי ההוא דקא בעי הנאה וקתבע כגון חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר וקבעי ההוא גברא למיגדר התם אבל הכא לא קאי כהן דבעי למסבה. דומיא דמי בורו דלא קאי התם גברא דתבע להו. ואפ"ה שנה ר' לא ישפוך אדם וכו' דאע"ג דלא אתי השתא אתי למחר וליומא אחרא:

מתניתין המחזיר גרושתו והנושא את חלוצתו והנושא את קרובות חליצתו יוציא והולד ממזר. פי' המורה המחזיר גרושתו משנשאת קאי בלא יוכל והנושא את חליצתו קאי בלא יבנה. והנושא את קרובת חליצתו מקשה בגמ' דאינה אלא מדרבנן, ומודיה חכמים בנושא וכו' פי' מפני שהוא מח"כ ומקשה אר"ע. קרובת חליצתו הולד ממזר והאר"ל כאן שנה רבי אחות גרושה מד"ת אחות חליצה מד"ס כדאמרי' לעיל בפירקין ואסיק א"ר חייא ב"ר אבא אר"י ה"ט דר"ע א"ק בית חלוץ הנעל כיון שחלץ לה הכתוב קורא ביתו עשה החליצה כאלו היא אשתו להאסר בקרובותיה ודוקא אחר חליצה קראו הכ' ביתו אבל בעודה ש"י לא דהא אמרי' בפירקין דלמיל דר"ע ל"ל זיקה אפי' בחד אחא.


דף מד עמוד בעריכה

תנא המחזיר גרושתו והנושא קרובות חליצתו ר"ע אומר אין לו בה קידושין וא"צ ממנו גט והיא פסולה ולדה פסול וכופין אותה להוציא וח"א י"ל בה קדושין וצריכה ממנו גט והיא כשרה למאי אי לימא לקהל פשיטא משום בדינתיה אפסלה מקהל אלא פשיטא לכהונה. פי' לא שתנשא לכהונה שהיא גרושה אלא שאם היתה בת כהן לא נפסלה בבעילה זו מתרומה דבי נשא כדאמרי' לקמן בפ' אלמנה לכ"ג שאיש זר אצלה מעיקרא הוא שפוסלת מתרומה דבי נשא יצא מחזיר גרושתו שלא הי' דר אצלה מעיקרא. וכן נמי הנושא את חלוצתו ולדה כשר לכהונה שבתה כשרה להנשא לכהן דא"ק היא תועבה ואין בניה תועבים. אמר רבה בב"ח אר"י הכל מודים בגוי ועבד הבא על ב"י שהולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני דאע"ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מח"ל ה"מ בח"ל דתפסי בהו קידושין אבל הני דלא תפשי בהו כח"כ דמי.


דף מה עמוד אעריכה

ראש"ה ור"ת ברי' דר"ח איש כפר עכו פרוק הנהו שבוייתא דאתאי מן ארמון לאנטוכיא הות בה מדאדהות מעברא מגוי אתי לקמי' דר"א א"ל ר"י ור"א ור"ח דאמרי נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אר"י רבותא למיחשב גברא והא רב ושמואל בבבל וב"ק בא"י וא"ל חלופי בר קפרא ועיילי מגדולי זקני דרום ואמרי גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וריב"ל אמר הולד מקולקל. למאי אילימא לקהל והא אריב"ל הולד כשר אלא לאו לכהונה אמוראי דמכשרי מודי דולד פגום לכהונה הוי מק"ו ומה אלמנה לכ"ג שאין שאין איסורה שוה בכל בזה פגום זו שאיסורה שוה בכל א"ד שבנה פיגום, וכ"ת א"ל מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ה"נ כיון דבא עלי' פסלה דאר"י משום ר"ש מניין לגוי ועבד שבא על כהנית לוי' וישראלית שפסלה שנאמר ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו' מי שיש לו אלמנות וגירושי' בה יצאו גוי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה.


דף מה עמוד בעריכה

אמרי נהרדעא משמיה דר"י לדברי הפוסל פוסל אפי' בפנויה ולדברי המכשיר מכשיר אפי' בא"א ושניהן לא למדוהו אלא מאשת אב ומאן דפסל סבר מה אשת אב דלדידי' לא תפשי בה קידושין אבל לאחר תפסי בהו קידושין לאפוקי גוי ועבד דלא תפסי בהו קדושין כלל לא בהדה ולא בעלמא. א"ל ר"א ב"ר לרבינו איקלע אמימר לאתרין ואכשר בין בפנוי' בין בא"א. ומסיק תלמודא וה"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפניו בין בא"א ורבא אכשרי לרב מרי בר רחל ומני' בפורסי דבבל ואע"ג דאמר כל משימות שאתה בשום לא יהא אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן בו, פי' זה הי' בנו של איסור גיורא והיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו ומינוהו הגבאים הממונים על ישראל מפני שהיתה אמו ישראלית עיין בפסקי בפ' אחד דיני ממנות:

ההוא דהוה קרי בר ארמיתא אר"א מי לא טבלה אמא כשנתגיירה וא"ר אסי כיון שטבלה לנידותה כדת יהודית הו"ל כאלו טבלה לשם גירות א"ר הלוקח עבד מן הגוי וקדם וטבל לשם ב"ח קנה עצמו ב"ח מ"ט גוי גופא לא קני מעשה ידו הוא דקני לי' ומאי דקני לי' לא מקני לי' לישראל כיון דקדם וטבל לשם ב"ח אפקעי' לשיעבוד מיני' פי' גוי' לא קנה גופו של עבד כ"א למע"י כדאמרי לקמן ולא הם קונים זה מזה ומה שיש לו מוכר לישראל והלכך אם קדם וטבל לשם ב"ח טרם שטבל לשם עבדות קנה עצמו ב"ח ומפקיע שעבודו של ישראל אבל אם טבל תחילה לשם עבדות כבר קנה גופו באותה טבילה וא"י לטבול עוד לשם ב"ח בלא דעת רבו כדרבא דא"ר הקדש חמץ ושחרור מפקעין מי שעבוד מידי דהוה אקדושת הגוף פי' עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח דהוי קדושת הגוף פקע שעבודא קמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקיע כדתנן בערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו או אם עשה חמצו אפותיקי לגוי והחמץ מונח בידו של ישראל ובאו שש שעות של ע"פ ופקע שיעבוד הגוי הואיל ולא הוי ממש דידי' וחייב לבערו, ואם עשה עבדו אפותיקי לחברו, ושיחררו משוחרר ופקע ממונו של זה וגובה מממקום אחר.


דף מו עמוד אעריכה

מתיב ר"ח מעשה בבלוריאה גיורת שקדמו עבדי' ושפחותי' וטבלו לפני' ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם ב"ח לפני' אין לאחרי' לא, פי' דוקא כשטבלו עבדי' תחלה שכבר נתגיירו ועודה עדיין גוי' אז קנו עצמן ב"ח אבל אם לאחר שנתגיירה היא טבלו עצמן לשם חירות לא מהני להו מידי אלמא גבי ישראל ל"א קנה עבד עצמו ב"ח א"ל רבה לפני' בין בסתם בין במפורש פי' שגם טבילת סתם לשם חירות היא שאין עבד גוי טובל לשם עבדות אבל לאחרי' במפרש אין בסתם לא שאם פירש ואמר אני טובל לשם ב"ח אז קנה עצמו ב"ח אבל בסתם לא שי"ל לשם עבדות טבל אר"א ל"ש אלא בלוקח מן הגוי אבל גוי גופי' קני, פי' דוקא ישראל שקונה עבד לא קנהו כ"א למעשה ידיו ויכול לקדם ולטבול לשם ב"ח אבל גוי ב"ח שמכר עצמו לישראל קני' גופו ואם קדם ואמר אני טובל לשם ב"ח לא קנה עצמו דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא קונים זה מזה ולא הם קונים למאי ה"ל אילימא למע"י אלא גוי לא קני לי' לי' לישראל למע"י והכתוב או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה הגוי אלא לגופי' וקאמר רחמנא אתם קונים מהם:

גופא א"ש וצריך לתוקפו במים, פי' כשמטבילו לשם עבדות יתקפנו במים שלא יקדים ויאמר לשם ב"ח אני טובל אלא יראה שלשם עבדות הוא מטבילו מנימין עבדי' דר"א בעי' לאטבולי מסרי' ניהלי' לרבינא ולר"א ברי' דרבא א"ל חזו דמינייכו קבעיני' לי' רמו לי' רסנא בצווארי' פי' רצועה כעין אפסר ארפי' לי' כי היכי דלא להוי חציצה ואימצו לי' כי היכי דלא ליקדום ולימא, בהדי דדלי רישא ממיא אנחו לי' קולתא דטינא על ראשו א"ל זיל ואמטינה לבי מרך פי' כלי מלא טיט שמו עליו לכובשו מיד בעבודת ר"ח ב"א איקלע לגובלא חזא להנהו בנות ישראל דמעברן מגוים שמלו ולא טבלו ולא א"ל ולא מידי חזי להו חמרא דמזגי לי' גוים ושתו ישראל פי' כלי של יין הי' ביד ישראל וגוי מוזג המים לתוכו ולא א"ל ולא מידי חזא להאי תורמיסא דשלקו להו גוים ואכלי ישראל ולא א"ל ולא מידי אתא לקמי' דר"י א"ל צא והכרז על בניהן שהן ממזרין ור"י לטעמי' דאמר ר"ח ב"א אמר ר"י גוי ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר ולית הל' כוותי'. ועל יינן משום יין נסך משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ועל תורמסין לפי שאינן בני תורה ואסרן משום בשולי גוים, הא בני תורה שרי והאמר שמואל בר"י א"ר כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים פי' והאי תורמסא אינן נאכלין כמות שהם חי ויש בהן משום בישולי גוים ר"י כאידך לישנא ס"ל דאמר שמואל בר"י א"ר כל שאינו עולה ע"ש מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים ואע"פ שאין התורמס נאכל כמות שהוא חי כיון שאינו עולה ע"ש מלכים אין בו משום בשולי גוים טעמא דאינן ב"ת הא בני תורה שרי וכיון דר"י ס"ל הכי ה"ל כוותי' דקיי"ל רב ור"י ה"ל כר"י.

ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר ה"ז גר שכן מצינו באבותינו שעמדו על הר סיני שמלו ולא טבלו ונכנסו תחת כנפי השכינה במילה בלבד, טבל ולא מל ר"י אומר ה"ז גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו פי' ר"י סבר טבלו בהר סיני ור"א סר לא טבלו וח"א טבל ולא מל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול.

וכן אר"י אינו גר עד שימול ויטבול פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים מאן חכמים ר' יוסי דתניא הרי שבא ויאמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אתו ומה בכך סבר ר"י ר' יוסי אומר אין מטבילין פי' מטבילין אותו וה"ה כישראל מעליא וא"צ לבדוק בעדים אם מלתו לשם מצוה, ומה בכך אם אין מילתו לשם מצוה הואיל וטבל בטבילה סגי. ור' יוסי אומר אין מטבילין שמא ערבי מהול או גבעוני מהול הוא. וצריך להטיף ממנו דם ברית דר"י בעי תרתי לפיכך הואיל ולר"י בחדא סגי מטבילין בשבת גר שמל אתמול בפנינו דבמילה סגי לי' וכי מטבילין לי' בשבתא לא מתקין גברא. ור' יוסי אומר אין מטבילין דתרתי בעי. פי' מילה וטבילה ואע"ג דמל בפנינו טבילתו מתקנתו ותקוני גברא בשבתא לא מתקנינין:

א"ר עובדא הוה בר"ח ב"ר ור' יוסף מתני ר' אושעיא ב"ר ור"ס מתני ר' אושעיא בר"ח שגם הוא הי' עמהם אתא לקמייהו בלילה גר שמל ולא טבל א"ל טפי האי רבא ונטבלה למחר (בגמ' הגרסא שהי' כאן עד למחר ונטבלינך). ש"מ תלת ש"מ גר צריך ג', פי' מדאמר ר"ס שגם ר"א הי' עמהם והיו ג' וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול וש"מ אין מטבילין גר בלילה ארחב"א אר"י גר צריך ג' משפט כתיב ביה פי' משפט א' יהי' לכם ולגר, וה"נ אמרי' לקמן:

ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן אר"י גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר ואע"ג דבעי' מומחין דילמא דאיקלעי, ואי קשיא הא אמרן לעיל מי לא טבל לקירויו מי לא טבלה לנדתה והא התם דליכא תלתא והוא גר י"ל היכא צריך תלתא בשעה שנכנס תחת כנפי השכינה ורוצה לישא בת ישראל אבל אם עמד בחזרת ישראל והי' טובל לקירויו אע"פ שלא טבל בפני ג' די לנו ודמיא הא לקידושין שהמקדש בע"א אינן קדושין אבל אם ראינו שעמדה עמו בחזקת אשתו ונתייחדה עמו צריכה ממנו גט ואע"פ שלא ראו עדים שבא עלי' וקדשה בביאה אנו מחזיקין אותה כמקודשת כיון שיושבת תחתיו כאשה תחת בעלה ה"נ הכא כיון שאנו רואים שהוא נוהג תורת ישראל ה"ה גר גמור:

ת"ר מי שבא ואמר גר אני יכול תקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך פי' אי מוחזק לך שמל וטבל ה"ז גר ואם לאו אינו גר שמא ערבי מהול הוא עד שיטיף ממנו דף ברית ויטבול לפנינו באו הוא ועדיו עמו מנין שנאמן ותקבלנו ת"ל וכי יגור אתך גר בארצכם.


דף מז עמוד אעריכה

אין לי אלא בארץ בחו"ל מניין ת"ל אתך בכ"מ שאתם א"כ מה ת"ל בארץ צריך להביא ראי' בח"ל א"צ להביא ראי'. פי' בארץ חיישינן משום שבתא דא"י משקרי הלכך צריך להביא ראי' שבב"ד נתגייר אבל בח"ל א"צ להביא ראי' דודאי לא משקר דברי ר"י וח"א בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראי', ואלא הא דכתיב בארץ ההיא דאפילו בא"י מקבלים גרים, סד"א משום טובת א"י מגיירי והשתא נמי דליכא טובה פי' דפסיק ממנה זבת חלב ודבש איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני קמ"ל:

אמר רחב"א אר"י הל' בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראי'. פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים מ"ד מסתבר טעמא דר"י דקא מסייעי לי' קראי קמ"ל, ונ"ל שכ"ז הוא כגון שהיינו מכירים בו שהי' גוי ואנו מסתפקין שמא ערבי מהול הוא, אבל אם לא הכרנו בו א"צ להביא ראי' שמתוך שי"ל בן ישראל אני ואומר כי אני גר נאמן:

ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אשה ובין אחיו ובין גרו מכאן אר"י גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר בינו לבין עצמו אינו גר, פי' מדסמיך הכתוב גר אצל ושפטתם ש"מ שצריך להתגייר בפני ג' כמשפט, מעשה בא' שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לב"ע א"ל יש לך עדות א"ל לאו יש לך בנים א"ל אין א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך. פי' שאם היו עדים מעידים שלא נתגייר בב"ד אלא בפניהם בלבד אז לא הי' גירותו גירות וגם בניו היו פסולים ואי אמרת ה"נ נימא מי לא טבל לקירוי אפילו שלא בב"ד כיון שעמד בחזקת יהודית כדכתיבנא לעיל יש לנו לומר כיון שחקרו אותו ואמר שלא טבל לקירויו דהא ר"י או הא או הא בעי כדאמרי' לעיל, ואע"פ שמילתו לא הי' בכשרות הי' נכשר בטבילה לבד וטבילת קירויו כך הוא כטבילת גירותו, א"ל נאמן אתה וכו', פי' לא תימא דוקא לר"י הוא דנאמן דקסבר אדם משום עצמו רשע כדתנן לקמן ר"י אומר הרגתיו לא תנשא אשתו מפני שהוא רשע לפי דבריו ואינו נאמן להעיד. אנא אפי' לת"ק דאמר הרגתיו תנשא אשתו ס"ל כרבא דאמר אין אדם מע"ר, מודה הכא והוא נאמן שאין אדם זה רשע ממה שאומר נתגיירתי ביני לב"ע ואדרבה מצוה היא אלא שלא כיון לעשותה כהוגן, ול"ד לאומר פ' רבעני לרצוני או הרגתי בעלך שמעיד ע"ע שנעשה רשע אלא בהא שוי' אנפשי' חד"א ואסור בבת ישראל עד שיחזור ויטבול או יטיפו ממנו ד" בפני ב"ד וכמו האי דאמרי' האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שאסור בקרובתי' דשוי' אנפשי' חד"א:

ומקשה ומי אמר ר"י אבני' לא מהימן והא תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שנאמן אדם לומר זב"ב כך נאמן לומר לומר זה ב"ג וב"ח ות"א אינו נאמן, פי' ואע"ג דמוחזק לן בחד שהוא בכור ואתא אב לומר אין זה בכור אלא זה נאמן כדאמרי' בי"נ וכך הוא נאמן לומר זה ב"ג וב"ח. ואי קשיא והרי הוא עושה רשע כשאומר באתי על הגרושה והולדתי זה וכן נמי מאי דתנן בקידושין האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן ר"י אמר נאמן ואקשי' והא משום עצמו רשע באומר באתי על הערוה והולדתי ממנה ממזר זה והיכי נאמן והתנן ר"י אומר הרגתיו לא תנשא אשתי שכיון ששם עצמו רשע אינו נאמן להעיד ואפי' רבא דסבר אין אדם משום ע"ר ותנשא אשתו התם משום דפלגינן דיבורא ואמרינן דאיהו שנהרג אבל לא הרגו הוא, וכן נמי שאומר פ' רבעני לרצוני אמרי' אמת שרבעו אבל לא לרצונו אלא לאונסו. אבל הכא מאי נימא כיון שאני או אתה מאמינו שבא על הערוה, א"כ אין זה ממזר, וקשה בעיני לתרץ כגון שעשה תשובה עכשיו ואפ"ה נאמן דא"כ בהרגתיו את בעלך נאמן אם עשה תשובה אלא כיון שמעיד על מעשה שעשה ברשעו אע"פ שבשעת הגדה אינו רשע אינו נאמן דבעי' ראיה והגדה בכשרות דכתי' והוא עד או ראה או ידע אם ל"י בעינן ראית העדות והגדתו בכשרות.

והנכון בעיני לתרץ כגון שלא שם עצמו רשע בעדותו שאמר כך כשנשאתי' לא ידעתי שהיא גרושה וכשנודע לי פרשתי ממנה מיד וכן כשבא על הערוה אמר שנתחלפה לי הערוה באשתי וה"ה גבי הרגתיו אם הי' אומר לא הרגתיו בפשיעה אלא משיצאת האבן מ"ת הוציא הלה את ראשו וקבלה נאמן הוא ותנשא אשתו ע"פ, וח"א אינו נאמן לא לפוסלו ולא לשומו בכור היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור. אך אם לא היינו מוחזקים בא' מהן שהוא בכור נאמן הוא לומר זב"ב ולהכי אתי שפיר, וצריך הבנה, ואפילו בנכסים הבאים לאחר מכאן כדאמרי' בי"נ ומתרץ רנב"י הק"ל לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי. פי' שאתה אומר שלא נתגיירת בפני ב"ד הרי אתה גוי לגבי נפשך שוויתי' לב"י אנפשך חד"א עד שתחזור ותתגייר בפני ב"ד אבל להעיד על בניך אי אתה נאמן שאין עדות לגוי ובחזקת כשרות הן עומדין, ואע"פ שטבל עכשיו בב"ד דהוי ישראל גמור ומעיד על בנו שעשאן בפסולות אינו נאמן כיון שמעיד על מה שעשה בגיותו. דבעי שתהא ראיית המעשה והגדת ב"ד בכשרות כדפרישי'. רבינא אמר הכי קא"ל י"ל בנים א"ל אין י"ל בני בנים א"ל אין א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך תנ"ה ר"י אומר נאמן הוא על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול:

ארחב"א אר"י לא קטן קטן ממש ולא גדול ממש אלא קטן וי"ל בנים שהוא גדול, גדול וא"ל בנים זהו קטן פי' נאמן אתה לפסול את בניך אם אין להם בנים וכל הבנים שיולידו יהיו פסולים עד לעולם וזה מ"ש בברייתא כי הוא נאמן על בנו קטן אבל אם י"ל בנים אפילו על בניו אינו נאמן שאם יפסול את בניו נמצא שפוסל גם בני בניו וזהו מ"ש בברייתא ואינו נאמן על בנו הגדול ופסיק תלמודא והל' כוותי' דרנב"י והתניא כוותי' דרבינא ההוא לענין יכיר תניא פי' בההיא ברייתא דיכיר דאמר זה ב"ג וב"ח שאינו גוי התם מחלק בין גוי קטן לגוי גדול אבל הכא דעושה עצמו גוי ואפילו אין לו בני בנים א"נ על בניו, ולענין פלוגתא דר"י ורבנן איפסקא הל' כר"י דאמר שהוא נאמן לפסול את בניו:

ת"ר גר שבא להתגייר א"ל מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזה"ז דחוים דחופים מסוככים מטורפים אם אמר יודע אני ואיני כדאי מקבלים אותו מיד ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת חמורות ומודיעים אותו ענין לקט שכחה ופאה ומ"ע ומודיעים אותו עונשן של מצות ואומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב א"א ענוש כרת חללת שבת א"א ענוש סקילה ועכשיו אם אכלת חלב אתה ענוש כרת אם חללת שבת ענוש כרת אתה וכשם שמודיעים אותו עונשן של עבירות, כך מודיעים אותו מתן שכרן של מצות ואומרים לו הוי יודע שהע"ה אינו צפון אלא לצדיקים שבזה"ז אינן יכולים לקבל לא רוב טובות ולא רוב פורעניות על עונשם של עבירות שהי' כלים בעונם אלא הכל שמור לע"ל בין השכר בין הפורעניות.


דף מז עמוד בעריכה

ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, קבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבים את המילה חוזרים ומלין אותו שנית, נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים ע"ג ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, פי' אע"פ שהודיעהו בעת המילה חוזרים עוד ומודיעים אותו בעת הטבילה שעתה הוא נכנס לכלל גירות טבל ועלה ה"ה כישראל גמור. וכן אשה נשים מושיבים אותה במים עד צוארה ושני ת"ח מוסיבים אותה מבחוץ ומודיעים אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות א' גר וא' עבד משוחרר ובמקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלים בו וכ"ד שחולץ בטבילה חולץ בגר ועבד משוחרר ובנדה:

אמר מר גר שבא להתגייר א"ל מה ראית שבאת להתגייר מ"ט משום דר"ח דאר"ח קשים גרים לישראל כספחת שנאמר ונלוה הגר אליהם ונספחו על בנ"י וקדריש ונספחו לשם ספחת ומפני שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וישראל למדים מהם הם קשים לישראל. ומודיעים אותו ענין וכו' דארחב"א אר"י בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון וכיון שהממון חשוב הרבה בעיניהם אולי יפרוש, אין מרבים עליו וכו' אר"א מאי קראה ותרא כי מתאמצת היא ללכת עמה ותחדל לדבר קבל מלין אתו מיד דשהוי' מצוה לא משהינן, נתרפא מטבילין אתו מיד. נתרפא אין, לא נתרפא לא משום דמיא מרזו מכה, פי' ולטבול קודם שימול א"א דאכתי גברא לא חזי ואין טבילה עולה לו קודם שימול. וראיתי מקשין ממה דאמרי' לקמן בפ' הערל נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה ופריך והא הוי חציצה ומשני שאני עובר דהיינו רבותי' ומשמע דהא לאחר מהני טבילה מקמי מילה ומתרציה דלאו דוקא נקט בנה אלא בבת מיירי ונ"ל לתרץ דאפי' אי גרסי' בנה ל"ק דהתם מיגו דסלקא טבילה לאמו סלק אנמי לו ואינו חסר אלא מילה ככל בר ישראל אבל לעולם גוי שטבל קודם מילה ולא כלום הוא:

ושני ת"ח עומדים והאר"ח ב"א גר שנתגייר צריך ג' א"ל ר"י לתנא תני ג', טבל ועלה ה"ה כישראל לכ"ד למאי הל' דאי הדר בי' ישראל משומד הוא, ואי קדיש קדושין קידושין א' גר וא' עבד משוחרר קס"ד לקבל, פי' כמו שהגר צריך לקבל מרצונו ואין מטבילין אותו בע"כ כך עבד משוחרר כששחררו וצריך להטבילו כדי להתירו בב"י צריך העבד לקבל עליו מרצונו ואין מטבילין אותו בע"כ, ורמינהו בד"א בגר אבל עבד א"צ לקבל, פי' דכיון דמל וטבל לשם עבדות ושייך במצות כנשים א"צ לקבל בטבילות שחרור.


דף מח עמוד אעריכה

ואסקה ר"פ דהאי דתניא א' גר וא' עבד משוחרר לענין טבילה תניא, פי' שכמו שהגר צריך טבילה כך ע"מ נמי צריך טבילה ולא סגי לי' טבילה קמייתא דלשם עבדות אבל לקבל א"צ, ודוקא עבד ישראל שנשתחרר דכבר הוה שייך במצות א"צ אבל הלוקח עבד מן הגוי דלא הוי שייך במצות ורוצה למולו ולהקבילו לשם עבדות, צריך העבד לקבל ואם לא קבל עליו כל המצות אין מלו ומטבילו לשם עבדות דתניא א' גר א' לוקח מן הגוי צריך לקבל:


דף מח עמוד בעריכה

ת"ר מקיימין עבדים שאינן מולין דברי ר"י ר"ע אומר אין מקיימים א"ל ר"י והרי הוא אומר וינפש בן אמתך והגר. אר"ע בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר וקי"ל הל' כר"ע מחברו, דכ"ע מיהו וינפש ובן אמתך והגר בעבד ערל הכתוב מדבר מאי משמע דתנא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר, אתה אומר ב"ע או אינו אלא בעבד מל כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור, מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל, והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי ג"צ אמור הא מה אני מקיים והגר זה ג"ת. פי' שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות והזהירו הכתוב על חילול השבת דמחלל שבת כאלו עובד ע"ז. אריב"ל הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול מגלגלין עמו עד יב"ח לא מל חוזר ומוכרו לנכרי שלח ר' אבין משמי' דר' אילעאי וכל רבותיו א"ל משמי' איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע"מ שלא למולו יתיב ב"א ור"ח ור"י נפתח ויתבי וקאמרי עיר א' היתה בא"י שלא רצו עדי' למול גלגלו עמהן עד יב"ח וחזרו ומכרוהו לנכרים, כמאן כי האי תנא דתניא הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול מגלגלים עמו עד יב"ח לא מל חוזר ומוכרו לנכרים:


דף מט עמוד אעריכה

מתניתין איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דר"ע שמעון התימני אומר כל שחייבים עליו כרת בידי שמים והל' כדבריו, ר"י אומר כל שחייבים עליו מיתת ב"ד. אר"ש בן עזאי מצאתי מגלת יוחסין וכתיב בה איש פלוני ממזר מא"א לקיים דברי ר"י, פ' כל שהיא אסורה לו משום קורבה ואע"פ שאין שם כרת עליו כגון אנוסת אביו לר"י דנפקא לי' מלא יגלה כנף אביו וכגון הנך דלעיל מחזיר גרושתו משנשאת דאע"פ שגירשה שאר מיקרא, דהא כל העריות אעפ"י שנתגרשו מקרי שאר, ונושא את חליצתו נמי הוי לאו דשאר וגם קרובת חליצתו נמי הוי שאר אבל כל חייבי לאוין דלאו כשאר נינהו כגון עמוני שנשא ב"י או ישראל שנשא נתינה דאיכא לאו דלא תתחתן וכן כל ח"ל דכהונה אינן ממזרים והנולד מן הממזר לא איצטריך לי' למיעטו דקרא מלא הוא גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם, ואי קשיא כיון דרישא וסיפא חד תנא נינהו אמאי פלגייהו לתרי בבי, תשובה, סיפא הוי עיקר פלוגתייהו ממאי הוה ממזר ורישא לא אתי אלא לערובי קרובות חליצתו בהדייהו ולמימר דמינה נמי הוי ממזר דאיסורא דאורייתא הוי ולאפוקי ממ"ד אחות חלוצה מדרבנן:

ואמרי' מ"ט דר"ע דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו וס"ל כר"י דאמר באנוסת אביו הכתוב מדבר, דהו"ל ח"ל וסמיך לי' לא יבא ממזר בקהל ה' אלמא מהני הוי ממזר, ור"ש התמני ס"ל כרבנן דאמר בש"י של אביו הכתוב מדבר דהו"ל ח"כ וסמוך לי' לא יבא ממזר ור"י ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה לא יקח ולא יגלה ל"ל אלא ה"ק מלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר מפי לא הוי ממזר, פי' ר"י סבר דהאי לא יגלה לא מיירי לא באנוסת אביו ולא בש"י של אביו אלא באשת אביו משתעי ומדשנה בה קרא יליף ר"י דאין ממזר אלא מחייבי מיתת ב"ד, וה"ק לכתוב או לא יקח או לא יגלה אמאי כתיב תרי קראי אלא לומר לך אשת אב אסורה והזהרה שהזהרתיך בה בלא יקח מולא יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר דאילו כתיב בה חד קרא ותו לא הוה ילפי' שאר עריות מיני' מהיקשא דר"י ואע"ג דקיי"ל אין למדין הל' לא מפי משנה ולא מפי תלמוד הל' כשמעון התמני לאו משום דתנן הכא והל' כדבריו אלא משום דתני לה גבי הל' פסיקתא, חדא דתנן לעיל ומודים חכמים בנושא את קרובת חליצתו שהולד ממזר וקרובת גרושתו הוא בכרת ואמרי' דאתא למסתם כשמעון התימני, ואמרי' נמי בפ"ק אר"א שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות, מודים שאין ממזר אלא מח"כ ותגן נמי בקדושין וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה על אחרים קדושין הולד ממזר ואיזה זה, זה הבא על א' מכל העריות שבתורה:

אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר דהא תפשי בה קדושין פי' שהמקדש את האשה בעודה נדה קדושיו קדושין דכתיב ותהי נדתה עליו לשון הוי' אפילו בשעת נדתה תהוי בה הוי', ולקמן בפ' הבא ע"נ אמרי' דאפילו חלל לא הוי וכיון דלא הוי חלל גם היא לא נפסלה מכהונה:

מתניתין אשתו שמתה מותר באחותה גירשה ומתה מותר באחותה נשאת לאחר ומתה מותר באחותה יבמתו שמתה מותר באחותה אר"י כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה, פי' דזיל קרי בי רב הוא עלי' בחיי' לא נאסרה אחותה אלא בחיי':