טור אבן העזר קסא
<< | טור · אבן העזר · סימן קסא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהמי שהיו לו נשים רבות ומת ולו אח, ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת כולן.
ואין היבם יכול לייבם אלא אחת מהם, ולא חולץ אלא אחת מהן.
היו בהן כשרות לכהונה ופסולות כמו גרושה או חללה, בא לייבם מייבם לאיזו שירצה, בא לחלוץ חולץ לפסולה ולא לכשרה כדי שלא לפוסלה לכהונה בחליצה.
היו לו אחין רבים ונפלו נשותיו לפניהם, אחד מייבם או חולץ לאחת מהיבמות והותרו שאר הצרות.
ומצוה על הגדול שבהם לייבם או לחלוץ. לא רצה, חוזרים על כל האחין זה אחר זה דרך גדילתן. לא רצו, חוזרים אצל גדול ואומרים לו "עליך המצוה או חלוץ או יבם", וכופין אותו לחלוץ אבל אין כופין אותו לייבם.
אמר הגדול "המתינו עד שיגדל הקטן", או שהיה אחיו חרש ואמר "המתינו עד שיבריא", אין שומעין לו אלא אומרים לו "עליך המצוה או חלוץ או יבם".
וכן אם היה גדול במדינה אחרת, אין הקטן ממנו בשנים שהוא כאן יכול לומר "על אחי הגדול המצוה, המתינו לו עד שיבוא", אלא אומרים לזה שבכאן "חלוץ או יבם".
לא רצה הגדול לייבם אלא לחלוץ והקטן ממנו רוצה לייבם, ביאת הקטן עדיפא. אבל אם שניהם אין רוצים לייבם אלא לחלוץ, חליצת הגדול עדיפא מהקטן.
אף על פי שמצוה בגדול לייבם, קדם הקטן ויבם, זכה.
היו לו אחים רבים ומתו ונפלו נשותיהם לפניו, אם אפשר לו לייבם את כולם, מייבם, ואם לאו, חולץ למי שירצה מהן ומייבם למי שירצה מהן, אחת מכל בית ובית.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שהיו לו נשים רבות ומת ולו אח ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את כולן משנה בפרק החולץ (דף מג מד.) ובגמרא מייתי לה מקרא:
ומ"ש ואין היבם יכול לייבם אלא אחת מהן פשוט הוא דכיון דבביאת או חליצת אחת מהן נפטרו כולן אם היה בא אח"כ על צרתה הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה ובפרק הנזכר מייתי לה מדכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים.
ומ"ש ולא חולץ אלא אחת מהן כלומר א"צ לחלוץ אלא אחת מהן וכדי נסבה שלא היה צריך לכתוב זה שכבר כתב שחליצתה של אחת מהן פוטרת את כולן:
היו בהן כשרות לכהונה ופסולות כו' בא לייבם מיובם לאיזו שירצה בא לחלוץ חולץ לפסולה ולא לכשרה שם במשנה וכתב ר"י בשם הרמ"ה כופין אותו לחלוץ לפסולה ואם עבר על דברי המזהירים על כך מנדין אותו ואם התרו בו למלקות מלקין אותו עכ"ל:
היו לו אחים רבים ונפלו נשותיו לפניהם א' מייבם או חולץ לא' מהיבמות והותרו שאר הצרות ומצוה על הגדול לייבם או לחלוץ לא רצה חוזרין על כל האחין כו' כך הוא הגירסא הנכונה בספרי רבינו המדוייקים ובקצתם יש חסרון הניכר. ומ"ש היו לו אחים רבים ונפלו נשותיו לפניהם אחד מהם מייבם או חולץ לאחד מהיבמות והותרו שאר הצרות מתבאר במקומות הרבה ממסכת יבמות.
ומ"ש מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ לא רצה חוזרין על כל האחין וכו' משנה בפרק החולץ (ד' לט ) מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם. ומ"ש רבי' מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ נ"ל דהיינו דוקא כשאין הקטן רוצה לייבם אלא לחלוץ אבל אם הקטן רוצה לייבם ביאת קטן עדיפא מחליצת גדול כמ"ש לקמן בסמוך. והא דמצוה בגדול מייתי לה מקרא בפרק כיצד (ד' כד):
ומ"ש חוזרין על כל האחין דרך גדילתן זה אחר זה: ב"ה יתבאר בדברי ה"ה שכתבתי בסימן קס"ה:
ומ"ש וכופין אותו לחלוץ ואין כופין אותו לייבם כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב ועיין עוד שם ובתשובת הרשב"א סי' אלף וקס"ה כ' הר"ש בן הר"ש בר צמח אם האח הגדול במ"ה וכתב שאינו רוצה לייבם הרי הוא כמי שאינו ואם האח הגדול השני אינו רוצה לייבם ולא לחלוץ חוזרת המצוה אצל הקטן ואם רוצה לייבם אין כופין אותו לחלוץ. ומ"ש הרמב"ם והטור כופין אותו לחלוץ ואין כופין אותו לייבם אינו אלא במי שלא רצה לא לחלוץ ולא לייבם כי איך יכופו אותו לייבם ואין אדם דר עם נחש עכ"ל: ומ"ש אמר הגדול המתינו עד שיגדיל הקטן או שהיה אחיו חרש ואמר המתינו עד שיבריא אין שומעין לו כו' וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין הקטן ממנו בשנים שהוא כאן יכול לומר על אחי הגדול המצוה המתינו לו עד שיבא כו' משנה בפרק החולץ (דף לט.) ומפרש טעמא בגמרא (שם) משום דשהויי מצוה לא משהינן ודבר פשוט הוא שמ"ש וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין הקטן ממנו בשנים שהוא כאן יכול לומר וכו' היינו לומר דקטן זה אינו קטן ממש דא"כ לאו בר חליצה ויבום הוא וע"כ לומר דגדול הוא מבן י"ג ומעלה והביא ב' שערות אלא שהוא קטן בשנים מאחיו הגדול:
לא רצה הגדול לייבם אלא לחלוץ והקטן ממנו רוצה לייבם ביאת קטן עדיפא אבל אם שניהם אינם רוצים לייבם אלא לחלוץ חליצת גדול עדיפא מהקטן שם איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה רבי יוחנן וריב"ל חד אמר ביאת קטן עדיפא וח"א חליצת גדול עדיפא איכא דאמרי בביאה דכ"ע לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחציצת קטן והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול פליגי בה רבי יוחנן וריב"ל חד אמר חליצת גדול עדיפא וח"א כי הדדי נינהו ופסק רבינו כלישנא בתרא דאמר דכ"ע ל"פ דביאת קטן עדיפא ובפלוגתא דחליצת קטן וחליצת גדול פסק כמ"ד חליצת גדול עדיפא וז"ל ר"י כתב הרמ"ה כיון דלא איפסיקא הלכתא עבדינן לחומרא וכל היכא דאיפשר בגדול עושין ואם לא ירצה הגדול אין כופין אותו כיון דאיכא קטן שרוצה לחלוץ ודבר פשוט הוא דהאי קטן היינו לומר שהוא צעיר מאחיו אבל הביא שתי שערות והוא בן י"ג שנה ויום אחד דאל"כ לאו בר חליצה ויבום הוא: אע"ג שמצוה בגדול לייבם קידם הקטן ויבם זכה משנה בפרק החולץ (דף כד):
היו לו אחים רבים ומתו ונפלו נשותיהם לפניו אם איפשר לו לייבם את כולם מייבם וכו' משנה וגמרא בפרק החולץ (דף מג:) ומ"ש אם איפשר לו כלומר אם עשיר היא ויכול לזונן וכן פירש"י כתב הריב"ש בתשובה סימן א' שנשאל על יבמה שנשארה זקוקה לב' אחים והגדול הוא מאנוסי הזמן והשני יהודי מי קודם לחלוץ וכן אם קדם הגדול וחלץ אם צריכה לחזור גם על השני לחלוץ ממנו. והשיב היהודי קודם לחלוץ שלעולם יש לחזר אחר חליצה מעולה וכיון שיהודי יכול לחלוץ או לייבם חליצתו מעולה אמנם אם הגדול קדם וחלץ ודאי הותרה לשוק ואינה צריכה חליצה מן השני שהרי אין כאן חליצה פסולה דישראל הוא לענין גיטין וקידושין ואם בא עליה קנאה ויוצאה בגט ואינה צריכה חליצה ובסימן קנ"ט כתב שנשאל על יבמה שנפלה לפני ב' יבמין וקפץ הגדול ונשבע שלא ייבם ולא יחלוץ והשני אומר עליך המצוה כי אתה הגדול והשיב שמנדי' אותו עד שיפטור אותה לכל הפחות בחליצה אם לא ירצה ביבום ואם ירצה ביבום יהיה נשאל על שבועתו וייבם או יחלוץ וטוב לו זה להסיר כל ספק ולא יחשדוהו כעובר על שבועת דלאו כ"ע דינא גמירי ואין כופין כלל את הקטן כיון שהגדול הוא בעיר ונתבאר בתשובה זו שאם היו ג' יבמים והגדול אסור בה מפני שהוא נשוי אחותה הו"ל כמאן דליתיה והשני נכנס תחתיו והוא הגדול :
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שהיו לו נשים רבות וכו' משנה וגמרא פרק החולץ (דף מ"ד) וכתב ב"י דמ"ש ואינו חולץ אלא א' מהן כדי נסבא שכבר כתב שחליצתה של א' מהן פוטרת את כולן ושרי ליה מריה דא"כ מ"ש דאינו יכול לייבם אלא אחת מהן נמי כדי נסבא שכבר כתב דביאה של א' מהן פוטרת את כולן אלא צריך לפרש דלאו כדי נסבא דלעיל קאמר דפוטרת את כולן ואין צריך לייבם עוד וכאן אשמועינן דאיסורא קא עביד דבית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים והויא אשת אח שלא במקום מצוה כדאיתא התם וא"כ בחליצה נמי איסורא דאורייתא היא לחלוץ יותר מאחר כדאיתא התם בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים וכך מבואר לשם בתוספות בד"ה ונייבם לחדא דאסור ד"ת לחלוץ ב' בתים ועיין עוד בתוס' בפ"ק סוף (דף י"ב) בד"ה איהו כתבו כך בפי' ולפ"ז הא דכתב רבינו ואין היבם יכול לייבם אלא אחת מהם ולא חולץ אלא אחת מהן הא דכתב ואין היבם יכול חוזר גם על מ"ש ולא חולץ אלא אחת מהם דגם לחלוץ אינו יכול כלומר אינו רשאי דאיסורא דאורייתא היא דלא כמה שפי' ב"י ולא חולץ אלא אחת מהן כלומר א"צ לחלוץ אלא אחת מהן דאלמא דליכא איסורא דליתא אלא איסורא דאורייתא הוא כדפירש' ונראה דאם עבר וחלץ לב' בתים אעפ"י דשנייה מותרת לכהן כיון דלא היה צריך לחלוץ לה אפ"ה אסורה מדרבנן לינשא לכהן שמא יאמרו חלוצה מותרת לכהן כדלעיל בסוף סימן קנ"ו:
ומצוה על הגדול שבהם וכו' משנה וגמרא לשם (ד" ל"ח) ואע"ג דבמשנה תנן מצוה בגדול לייבם לא רצה לייבם מהלכין על כל האחין אין פירושו לא רצה לייבם אלא לחלוץ דהתם אין מהלכין על כל האחין אלא כיון שהגדול רוצה לחלוץ חולץ והא דאמרינן ביאת קטן עדיפא מחליצת גדול היינו דוקא כששניהם לפנינו והגדול רוצה לחלוץ והקטן רוצה לייבם אבל הכא מיירי דלא ידעינן מאי דעתיה דקטן דבתחילה חייבת היבמה לתבוע את הגדול לייבם או לחלוץ כדכתיב בקרא והיה הבכור ואז אם אינו רוצה לייבם אלא לחלוץ חולץ דעל הבכור קאמר קרא אם לא יחפוץ וגו' ואינה צריכה לילך אל הקטן ולשאול את פיו אם רוצה לייבם אלא כיון שהגדול רוצה לחלוץ חולץ וכ"כ הרמב"ם בפ"ב:
ומ"ש לא רצה חוזרין על כל האחין דרך גדילתן בפרק כיצד (דף כ"ד) תני אביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין אצל אחיו לא רצה חוזרין אצל גדול ופירש"י הולכין אצל קטן משמע קטן הימנו וגדול משאר אחיו אלמא מהדרינן אגדול דגדול קודם וכו' כ"כ התוספות לשם יותר בביאור והוא דעת הראב"ד בהשגות פ"ב וגורס בהך דאביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין אחר גדול אלמא כל הגדול מחבירו הוא קודם למצוה וכך הוא דעת הרשב"א כמ"ש ה"ה לשם משמו דלא כדעת הרמב"ם לשם דמאחר שנסתלק הגדול שוב אין דין קדימה לאחד על השאר וז"ש רבינו חוזרין על כל האחין זא"ז דרך גדילתן והכי נקטינן:
וכופין אותו לחלוץ ואין כופין אותו לייבם וכ"כ הרמב"ם לשם ואעפ"י דלהרמב"ם מצות יבום קודמת אפ"ה אין כופין לייבם דאין אדם דר עם נחש ב"י בשם הר"ש בן הרשב"ץ וכן אם היה גדול במדינה אחרת וכו' אע"ג דבמשנה נקט מדינת הים לאו דוקא מ"ה אלא לכל מקום רחוק קרו לה מ"ה ולפי שלא נמצא גבול לריחוק זה נקט רבינו מדינה אחרת שכל שהוא מדינה אחרת דהיינו דחלוקים בלשונם הו"ל מקום רחוק ואיכא למיחש לענין אם תמתין עליו וכ"כ נ"י שהויי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם וכן אם היה הגדול במדינה האחרת דס"ל דלמדינה אחרת שהוא מקום רחוק קרי לה מ"ה וכ"כ התוס' ריש גיטין בהא דתנן המביא גט ממ"ה דפירש"י כל ח"ל דלהכי נקט ממ"ה דמשמע רחוק כמו האשה שהלך בעלה למ"ה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה לאפוקי רקם וחגר דפליג בהו ר"ג עכ"ל לפ"ז משמע להדיא דדוקא מדינה אחרת אבל היה הגדול בעיר אחת מאותה הארץ שאינם חלוקין בלשונם שפיר יכול לתלות בגדול או תלך היא אליו ויחלוץ לה לשם ואשכחן דקרי לה מדינה אחרת בחלוקים בלשונם לעיל ריש סימן ע"ה:
היו לו אחים רבים וכו' משנה פרק החולץ סוף (דף מ"ג) ואיכא למידק דבגמ' לשם מסיק דאעפ"י דאפשר לו לפרנס את כולן דעשיה הוא עצה טובה קמ"ל דלא לייבם אלא ד' ולשאר יחלוץ אבל טפי מד' לא לייבם כי היכי דנמטייה עונה בחדש ואמאי לא כתבו רבינו כאן ולא הרמב"ם בפ"ב דיבום ויש לומר דהרמב"ם נסמך על מ"ש בפי"ד דאישות שלא ישא אדם יותר על ד' נשים דבכלל זה גם כן שלא ייבם יותר מד' גם רבינו נסמך על מ"ש דברי הרמב"ם בזה לעיל בסימן ע"ז:
דרכי משה
עריכה(א) ע"ל סי' קנ"ז אם הגדול מומר יחלוץ הקטן.
(ב) כתוב בתרומת הדשן סימן ר"ך היינו דוקא היכא שהיא ג"כ חפיצה ביבום אבל אם אינה חפיצה ביבום אפילו למ"ד מצות יבום קודם אפ"ה אין כופין אותה ליבום כיון דגדול האחין חפץ בחליצה.
(ג) ועיין בתשובת מהרא"י סימן ר"ך אי חלץ לה הקטן אי הוי חליצה או אם הגדול רוצה ממון הרבה אם מותרת לקבל חליצה מן הקטן.
(ד) וכתב הרא"ש בתשובה כלל י"א סימן ו' מי שנשבע שלא לייבם ורוצה לחלוץ לא מקרי נשבע לבטל המצוה וצריך לקיים שבועתו: