חידושי הרשב"א על הש"ס/עירובין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סא עמוד ב

מתני': הדר עם הנכרי בחצר וכו':    מפרש בגמרא (לקמן סב, א) דלכולי עלמא דירת גוי לא שמה דירה, ובדין היה שלא יאסור על ישראל כלל, אלא גזירה שמא ילמוד ממעשיו, ור' אליעזר סבר דתרי דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן חד דלא שכיח דדיירי משום דגוי חשוד אשפיכות דמים לא גזרו בהו רבנן, ור' מאיר סבר דאפילו אחד זימנין מיקרי ודייר. ואם תאמר אם כן לר' אליעזר כותי מיהא ליסר אפילו בחד, דכותים לא חשידי [אשפיכות דמים] וכדאמרינן בפרק קמא דע"ז (טו, ב) מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. י"ל דעיקר גזירה משום גוי היתה ולא רצו להחמיר בכותי יותר מבגוי.

אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי וכו':    פירוש: קסבר צדוקי אינו כגוי כדאיתא בגמרא (סו, ב). ופירש רש"י ז"ל: ולא דמי לכותיים דגירי אריות הן ואינם גרים, אבל צדוקי הוא ישראל ונהפך (לרשע) [למינות] וכיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות. ע"כ לשון רש"י ז"ל. סבור הרב ז"ל דר"ג מודה הוא בכותי. ואיכא למידק דאי טעמא דכותי משום דגירי אריות הן, והלא ר' מאיר אית ליה כותיים גירי אמת הן כדאיתא בבבא קמא בפרק שור שנגח ד' וה' (לח, ב), וכן בפרק קמא דחולין (ו, א) מדאיצטריך לגזור על יינן, ואפילו הכי אסר כאן בכותי. וי"ל לפי דברי הרב ז"ל, דר' מאיר לא תלי טעמיה אלא במי שאינו מודה בעירוב ואפילו צדוקי הרי הוא כגוי, ולפיכך לר' מאיר אין לחלק. אבל לר"ג דשרי בצדוקי, איכא לחלק דהני משום גירי אריות וגוים גמורים והני ישראלים. ואני תמה על זה דהא בגמרא (לקמן שם) אמרינן דצדוקי אינו כגוי. ושמא נאמר לפי דברי שיטה זו דר' מאיר טעמיה דר"ג קא מפרש וליה לא סבירא ליה, ודחוק הוא.

ומ"מ עדיין קשה דהא בפרק קמא דחולין (ה, ב) משמע דר"ג סבירא ליה כר' מאיר דכותים גירי אמת, דאמרינן התם ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, וקא מפרש התם (ו, א) משום דסבירא ליה כר' מאיר שגזר על יינם משום שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים וחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא, אלמא אף ר"ג סבירא ליה כר' מאיר דגירי אמת הן, דאי גירי אריות לא היה צריך לגזור עליהן דמעצמם הם אסורין. ומיהו רש"י ז"ל פי' שם דההוא היינו ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא, והאי דהכא היינו ר"ג דיבנה. ומיהו לא נהירא דאם איתא ר' מאיר קדם לו לר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא טובא, והיאך אפשר שגזר ר' מאיר עליהם ועל יינם דרבנן ולא גזר על שחיטתם דאורייתא. ועוד דכיון דגזר על יינן אלמא כמשומדין עביד להו ושחיטת משומד אסורה, כדאמרינן בפרק קמא דחולין (ה, א) דישראל משומד אסור לאכול משחיטתו. אלא ודאי נראה דר"ג דהתם נמי היינו ר"ג דיבנה דקודם לר' מאיר, ואיהו גזר על שחיטתן דאיהו נמי חייש למעוטי כדחייש ר' מאיר, אבל לא עשאן כמשומדים ממש לאסור יינן, ואתא ר' מאיר וגזר אפילו על יינן. והא דקאמר התם סבר לה כר' מאיר היינו משום דר' מאיר מפרשא בתלמודא טפי דחאיש למעוטא (יבמות קיט, א) תלי ביה בר' מאיר. ואיכא כיוצא בהא טובא בתלמודא (בבא מציעא לג, ב) גבי פירות דקל ובקדושין בשמעתא דהמקדש במלוה ובמקומות אחרים.

ויש מפרשים דר' מאיר ור"ג תרווייהו סבירא להו כותים גירי אמת, וטעמא דאסרינן להו משום דאין מודים בעירוב אבל צדוקי מודה בעירוב, ובין לר' מאיר ובין לר"ג כותי אוסר כגוי וצדוקי אינו כגוי. תדע לך דבצדוקי לכ"ע מודה הוא בעירוב מדאמרינן בפרק בכל מערבין (לעיל לא, ב) מי שאינו מודה בעירוב מאן ניהו כותי ולא אמרינן צדוקי וכותי. ועוד דאמרינן בגמרא (לקמן סח, ב) גבי הא דר"ג צדוקי מאן דכר שמיה, ואם איתא הא ת"ק דכר שמיה, דקא כאיל ותני כל מי שאינו מודה בעירוב וצדוקי בכלל וכי משני נמי חסורי מחסרא והכי קתני וצדוקי הרי הוא כגוי, ולא קאמר מדקתני או עם מי שאינו מודה בעירוב, אלמא צדוקי לאו בכלל שאינו מודה בעירוב הוא. ור' אליעזר דאסר בצדוקי ור' יהודה נמי לחד מן לישני דגמרא (שם), הוי טעמא משום דבכל [מאן] דאיכא למיחש ביה לשמא ילמד ישראל ממעשיו גזרו בו ועשאוהו כגוי. ומ"מ עדיין אין הענין מתחוור שא"כ כולהו תנאי השוו בכותי שהוא כגוי גמור ליתן רשות ולבטל רשות, ואם איתא למה הוצרכו רב אמי ורב אסי לעשותם גוים גמורים וכדאמרינן התם בריש פרק קמא דחולין (ו, א) לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים, ואמרינן התם למאי נפקא מינה ליתן רשות ולבטל רשות, ולמה הוצרכו לכך והלא כך היה מימות התנאים וכולן שוין בדבר זה. על כן אמרו בתוספות דר"ג נחלק בצדוקי וה"ה לכותי, דסבירא ליה דכותים גירי אמת הן ואע"פ שאינו מודה בעירוב נותן רשות ומבטל רשות, וכל שכן צדוקי שהוא ישראל ומודה בעירוב, אבל ר' מאיר נחלק [בעירוב] דכותי מפני שאינו מודה בעירוב, וכ"ש ר' אליעזר דלדידיה אפילו צדוקי נמי כגוי. ומעיקרא נהגו העם כר"ג משום דמיקל והוה הכותי נותן רשות ומבטל רשות, עד שנתקלקלו לגמרי בימי רב אמי ורב אסי וגזרו עליהם ועשאום גוים גמורים. וזה יותר נכון.

דף סב עמוד א

בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון:    פירש רש"י ז"ל דגבי ישראל כתיב (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזילה אבל בבן נח לא כתיב השבה, הלכך כיון שעבר נהרג ואינו משלם. נראה מתוך פירושו שהוא ז"ל מפרשה לזו דר' יוחנן בגוזל מבן נח חברו ואפ"ה אינו חייב בהשבה. ובתוספות הקשו עליו מדאתינן למידק (ע"ז עא, ב) מהא דעכו"ם קונה במשיכה, דאי אינו קונה אמאי נהרג, ואיכא למידק אמאי איצטריך לאתויי מיהא דפחות משוה פרוטה, לימא (מהתם) [מסתם] גזל דגוי נהרג עליו, ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי נהרג. וטעמא דמילתא משום דבגזל ממון גמור דינא הוא דיהרג ואע"פ שאינו קונה (כגון) [כיון] דגזל ממון חשוב, אבל בפחות משוה פרוטה דלאו ממון גמור הוא, אם איתא דמשיכה בגוי אינה קונה אמאי נהרג. וכיון דאתינן להכי על כרחין לאו בגוזל מן הגוי הוא, דבגוי אפילו פחות משוה פרוטה הוי להו ממון חשוב, ואפילו תמצא לומר דמשיכה [בגוי] אינה קונה דינא הוא דלימות, אלא על כרחין בגוזל מישראל משמע להו. והשתא איכא למידק, ואמאי משמע להו בישראל, דילמא בגוי ומשום דממון חשוב הוא אצלו הוא דנהרג ואפילו תמצא לומר דמשיכה בגוי אינה קונה. וי"ל משום דקאמר דאינו ניתן להשבון קא דייק לה, דבישראל דאינו ממון חשוב לא ניתן להשבון, הא בגוזל מחברו דממון חשוב הוא אצלו ניתן להשבון. ואי אמרת והא אמרינן (כתובות לו, ב) אין אדם מת ומשלם, י"ל דהני מילי בישראל אבל בגוי לא, וכן משמע בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיד, א) גבי נטלו לסטים את כסותו דמוקים לה בלסטים גוי ואפ"ה לא קנו אלא ביאוש.

גירסת רש"י ז"ל: במוהרקי ואברגני:    פירש הוא ז"ל: שהתנה למלאתו כלים וחפצים. ובערוך (ערך מהרק) פירש: בשטר וחתימת אדון, ומוהרקי כמו מוהרקיהו דהני בטפסא דמלכא מנחי (ב"מ עג, ב). והראב"ד ז"ל גריס: במוהרקי ואפרהגבני ופי' כמו שפירש בערוך מוהרקי שטר ופרהגבני חתימת אדון, וכדאמרינן בחזקת הבתים (נד, ב) מלכא אמר לא ליטול איניש ארעא אלא בשטרא.

אפילו הכי חאיש גוי לכשפים ולא מוגר:    וצדוקי וכותי נמי איכא למימר דחיישי נמי לכשפים. ואי נמי כיון דעיקרא דמילתא משום גוי כדאמרן לעיל, תקנו בכולן כדרך שתקנו לגוי.

ואם יש שם ישראל אחד אוסר:    פירש רש"י ז"ל: אם יש שם ישראל אחד דר עמהם אוסר על כל ישראל להוציא מבתי הגוים לחצר מפני שהיא כחצרו. ומשמע הא גוי לא אסר על ביתו של אותו ישראל, ועלה פריך בסמוך (בע"ב) והתנן הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו, דאלמא הגוי אסר על חצרו של ישראל ואפילו אינו אלא יחיד. ומשני לא קשיא הא דאיתיה אוסר הא דליתיה אינו אוסר, ואם יש שם ישראל אחד אוסר על ביתו של גוי אע"ג דליתיה וכדי לאסור על ישראל [אחר] להוציא מביתו של גוי. ומ"מ אביתו של ישראל לא אסר כל היכא דליתיה. כן נראה שיטתו של רש"י ז"ל.

דף סב עמוד ב

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ורב הונא אמר מנהג כרבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן אמר נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב:    ומפורש בשלשה פרקים בתענית (כו, ב) דמ"ד הלכה מדרש דרשינן ליה בפירקין, ומאן דאמר מנהג מדרש לא דרשינן הא אורויי מורינן, ומ"ד נהגו אפילו אורויי לא מורינן ואי עביד לא מחינן. ומיהו הכא קיימא לן כמ"ד הלכה, ואע"ג דקיימא לן בעלמא (לעיל מז, ב) דכל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, שאני הכא דהא אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב וקיימא לן (יבמות מט, ב) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי מהו לאורויי במקום רבו, אלמא פשיטא להו דהלכה כר' אליעזר בן יעקב וכביעתא בכותחא עבדי לה. ועוד דלקמן (סג, ב) נמי גבי מבואה דהוה דאיר ביה המן בר רסתק, משמע דאביי ורבא סבירא להו כר' אליעזר בן יעקב. וכן רב ור' חייא כוותיה ס"ל כדמוכח לקמן (סה, ב) גבי עובדא דגוי וישראל בפנימית וישראל בחיצונה דמשמע התם דלכולהו פנימי במקומו מותר. וכן פסקו כולהו רבוותא ז"ל.

ביעתא בכותחא:    פירוש: ביצים גמורות במעי אמן כדאיתא בפרק קמא דביצה (ו, ב), דאילו ביצה שנולדה לא צריכא לאורויי. וא"ת ומאי שנא מביצת נבילה שאפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה [דאלמא כאמה משוי לה]. תירץ הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דהתם דאיסורא דאורייתא החמירו בה רבנן. ורת"ם ז"ל הוסיף בה דשאני הכא דכל חד וחד באנפיה נפשה שרי אקילו ביה רבנן.

דף סג עמוד א

הא דאמר רבא בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה:    כתבו בתוס' (סב, ד"ה רב חסדא) דבפניו היינו תוך שלש פרסאות, דשיעור שלש פרסאות מבני אהרן ילפינן דמחנה ישראל שלש פרסאות, וכיון שהיה [משה] בתוך המחנה בכל מקום היה אסור להם וחייבין מיתה. ושלא בפניו אסור אפילו בסוף העולם, דשלא בפניו אין לו שיעור והיינו דאקשינן עליה דרבא מתלמידו של ר' אליעזר דאפילו ברחוק שלש פרסאות נתחייב מיתה, ומשמע דלא הוה קשיא לן מינה אלא משום דלרבא בכי הא אינו חייב מיתה והתם קאמר דנתחייב מיתה, הא לאיסורא פשיטא לכולהו דאסור ואפילו רחוק ממנו שלש פרסאות. והא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין בתחילתו (ה, ב), תנחום בריה דר' אמי אקלע לאתרא דרש להו מותר ללתות חטים בפסח, אמרו לו ולאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא דתלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו שלש פרסאות, דמשמע הא רחוק ממנו שלש פרסאות מותר. איכא למימר התם תלמיד חבר היה. ואינו מחוור בעיני, דאי בתלמיד חבר דוקא לא הוה ליה לתנא למסתם ולמיתני תלמיד אל יורה אלא תלמיד חבר אל יורה, דתלמיד סתם לאו תלמיד חבר דוקא משמע. ועוד דהא רבה בר בר חנא ורב כי נחתי לבבל שקלי רשותא מרבי, ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין וכיון דגמירי למה להו למשקל רשותא, ופרקינן משום מעשה שהיה, דמעשה בתלמיד שדרש בגובלין מי ביצים אין מכשירין ואינהו סבור מי בצעין וכו', באותה שעה גזר רבי תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו, דאלמא מדינא רבה בר בר חנה ורב בבבל שרו בלא נטילת רשות, ולא ממנעי ברחוק מקום משום כבודו דרבי ואע"פ שהיו תלמידיו. וממנה אתה למד לבני אהרן ולתלמידו של ר' אליעזר שהיו קודם גזירתו של רבי, דשלא בפניו יש לו שיעור והיינו תוך שלש פרסאות. והא דלא אקשו ליה לרבא מההוא מעשה דאותו תלמיד אלא ממה שנתחייב מיתה, אינו קושיא, משום דמימרא דרבא לא מיפרשא בהדיא שלא בפניו בכמה. ועוד דאפילו נתפרשה, מכ"ש מקשה לו דאפילו רחוק ממנו שלש פרסאות אסור וחייב מיתה. והראב"ד ז"ל פירש כן דלאחר שלש פרסאות מותר. וא"ת תיפוק ליה מיהא משום מעשה שהיה. י"ל דנפקא מינה להיכא דנטל רשות מרב אחד אפילו יש לו רב אחר והוא רחוק ממנו ג' פרסאות מותר ואע"פ שלא נטל ממנו רשות, הא תוך שלש פרסאות לעולם אסור אלא א"כ נטל ממנו רשות. כנ"ל.

מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו' אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:    וכתב הראב"ד ז"ל: דהם ודאי טעו בהוראתם דלא נאמרו דברים הללו אלא במזבח החיצון, אבל במזבח הפנימי לא, דמפורש ביומא (לג, א) ובתמיד (פ"ב) דמערכה בפני עצמה היו עושין על המזבח [החיצון] שממנה נוטל אש לקטורת. אלא הם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון, ומ"מ לא נענשו משום טעותם אלא משום הוראתם.

דף סג עמוד ב

לא נענש יהושע אלא מפני שביטל את ישראל לילה אחד מפריה ורביה כדמפרש ואזיל. ואיכא למידק ומנא ליה דמשום ביטול פריה ורביה, דילמא משום ביטול הקרבת תמידין ותלמוד תורה וכדאמר ליה מלאך עתה באתי. ויש לומר דענשו שלא היה לו בן, מורה דלא נענש בכך אלא משום ביטול פריה ורביה, מדה כנגד מדה.

וגמירי שכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה:    הקשו בתוס' א"כ היאך אמר [לו] דוד לאוריה וכו'. ועוד דוד שבא על בת שבע ולא תפשוהו בכך אלא על שהפך מטתו של לילה ליום (בסנהדרין קז, א). והם תירצו דשני ארונות היו, ארון עץ שעשה משה וכתיב (דברים י, א) ועשית לך ארון עץ, ובו הניח שברי לוחות (ועוד) [ואף] לוחות אחרונות, עד שנעשה ארון שעשה בצלאל, ובו נאמר (שמות כה, טז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו של משה שמונחות בו שברי לוחות היה יוצא עמהם במלחמה ואז לא היו אסורין בתשמיש המטה, אבל אותו שמונחות בו לוחות אחרונות לא היה יוצא עמהן למלחמה אלא בעתים על פי הדיבור, וזהו שנענשו עליו בימי עלי שהוציאוהו ונלקח, ועליו חרדו פלשתים ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה וגו' (שמואל-א ד, ח), כי לא היתה כזה תמול שלשום, ועכשיו ביהושע על פי הדיבור היה. והא דאמרי' בבבא בתרא פרק קמא (יד, א) אין בארון רק, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון. י"ל התם לאחר שנבנה הבית, שבבית עולמים לוחות ושברי לוחות מונחים בארון שעשה בצלאל.

אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד:    פירש רש"י ז"ל: ואף ע"ג דאינהו אסורין להוציא מחצרותיהן לתוך המבוי כדתנן (לקמן סט, ב) נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, אהני לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו, דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי (קל, ב) עכ"ל הרב ז"ל. פירוש לפירושו: מדאמר רב התם עירבו בתים עם חצרות אין מטלטלין במבוי אלא בארבע אמות, כלומר: משום גזירה שמא יוציא כלים למבוי, לא עירבו בתים עם חצרות מותר לטלטל בכל המבוי כולו. והכא מסתמא דעירבו בתים עם חצרות, דאי לא שיתוף במבוי למה הוא, אלא משום דליפקו מאני דבתים למבוי. ואין פירושו של רבנו ז"ל מחוור בזה, דההיא דרב הוא דאית ליה גזירה, ואנן כשמואל ור' יוחנן קיימא לן דאמר בפרק כל גגות (צא, א) לא שנא עירבו ולא שלא עירבו שרי. אלא הכא הא אהני להו דמעיקרא כולהו אסירי לאפוקי מאני דבתי למבוי, והשתא ההוא דבטילו רשותייהו לגבי שרי לאפוקי מאני דביתי. ודוקא אינהו הא איהו אסירי אפילו מביתו של אותו יחיד, כדאמרינן לקמן (סט, ב) דחד לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוו אורחין. ולשבת הבאה יבטלו אצל השני וכן השבת הבאה לשלישי וחוזרין חלילה. ואי נמי למאן דאמר (לקמן סח, ב) מבטלין וחוזרין ומבטלין אפשר דאפילו בו ביום מבטלין אצל כולם בחזרת חלילה, כנ"ל.

דף סד עמוד א

אלא אמר רבא ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולישאל מיניה דוכתא ולינח ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו וא"ר יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו:    תמיה לי היאך נותן זה עירוב והלא אינו דר שם ולא מקום פיתא איכא ולא מקום לינה איכא (לקמן עג, א). וי"ל דלגבי ביתו של גוי הקלו, דכיון דמדינא מידי לא צריך דדירת גוי לא שמה דירה אלא משום גזירה, לאחר שהחמירו הקלו דאפילו שכירו ולקיטו שאין לו שם לא מקום לינה ולא מקום פיתא יהא כבעל הבית דעלמא דישראל הדר שם. ולפי פירוש זה דוקא בשכירו ולקיטו של גוי אמרו, אבל בשכירו ולקיטו של ישראל בזמן שאין לו שם מקום פיתא או מקום לינה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו נותן עירוב. אבל הראב"ד ז"ל פירש: כי ישראל זה השואל ממנו מקום אינו נותן עירובו אלא חוזר ומשכיר רשותו במקום הגוי, כמו שאמרנו בשכירו ולקיטו של אדם נותן עירובו ודיו, והא דרב יהודה לדמיון בעלמא נקטה, ונכון הוא.

הא דבעי מיניה אביי מרב יוסף היו חמשה שכירו ולקיטו מהו:    פירש רש"י ז"ל: חמשה שכירין ולקיטין הדרין בחדרים ובעליות, שאילו היתה רשות שלהן היו כולן צריכין לעירוב כדתנן במתני' (לקמן עב, א) ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים וכו' ע"כ לשון הרב ז"ל. ונראה לי פירוש לפירושו: דלאו דוקא שרויין ממש בחדרים ובעליות, שאילו כן ודאי אפילו להחמיר וכולן מערבין וצריך ליתן פת לכל אחד ואחד, דאף ע"פ שהן כשכיריו ולקיטיו אינן סמוכין על שלחנו ולא מקבלין פרס ממנו, ולכ"ע צריכין ליתן פת לכל אחד ואחד, אלא שלהקל עשאום כבעלי הבית וכאילו דרים שם ממש וכמו שכתבתי למעלה, ולפיכך בעי מיניה אביי מרב יוסף כיון דחזינן להו כבעלי הבית נימא הכי בין להקל בין להחמיר, או דילמא להקל אמרו להחמיר לא אמרו. ופשיט ליה דלהקל אמרו ולא להחמיר. וגם בעיא זו גבי שכיריו ולקיטיו של גוי בלבד שייכא ולא בשל ישראל כמו שאמרנו. וראיתי בזה לענין אחר להראב"ד ז"ל דאפילו לישראל, ולא נתחוור בעיני וכמו שכתבתי.

דף סד עמוד ב

פותחין בחרטה:    פירש רש"י ז"ל: צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן לא נדרתי. אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו ואע"פ שאין מוצא לו [טעם] עקירה. ואינו מחוור, דאם כפירושו רב נחמן דאמר מפירין נדרים בין מהלך בין עומד בין רכוב סבירא ליה אין פותחין בחרטה. [ואנן איפכא אמרינן בנדרים, ומפורש גם כן בריש פרק ד' נדרים (כב, א) דרב נחמן ס"ל פותחין בחרטה]. אלא מאן דאמר פותחין בחרטה אינו צריך למצוא פתחים אלא שיתחרט מעיקרא, ומאן דאמר אין פותחין בחרטה צריך למצוא פתחים. וכבר כתבתי זה בארוכה בפרק ד' נדרים (שם בד"ה אמר) בס"ד.

מאי פתח ליה ר"ג לההוא גברא יש בוטה וכו':    וכבר אסיקנא בנדרים (כב, א) דאין פותחין בהא.

דף סה עמוד א

כל המפיק מגן בשעת גאוה:    פירש רש"י ז"ל: בשעת שכרות, ומאן דאמר שאינו מפיק איתמר, כלומר: שאינו מגלה אותה, כלומר: שאינו מתפלל, ומשום הכי אמרינן מאי בינייהו דבין למר בין למר אינו מתפלל עד שיסיר יינו, ואמרינן דברב ששת פליגי דרב ששת מסר שנתיה לשמעיה שיעירנו אחר שישן מעט, מאן דאמר כל המפיק כלומר שמעבירו לית ליה דרב ששת אלא אסור לו להתפלל עד שישן ויעור משנתו מעצמו, שאם יעירנו אחר קודם לכן עדיין יינו עליו. אבל למ"ד לישנא דגלויי אית ליה דרב ששת, שלא יגלנו מיד עד שישן מעט ויעירנו אחר דבמעט שיעבירנו די לו. והראב"ד ז"ל פירש: בשעת גאוה בשעת גאות שינה, ומאן דאמר כל המעביר אית ליה דרב ששת שישן מעט וימסור שנתו לאחרים, ומ"ד לישנא דגלויי לית ליה דרב ששת אלא מוטב לו שיאנוס עצמו ויגלה תפלתו.

שנאמר בצר אל יורה:    רש"י והראב"ד ז"ל פירשו: דלאו מקרא הוא אלא בספר בן סירא הוא, ויש כמותו הרבה בתלמוד שמביא דברים הכתובים בספר בן סירא ואומר עליהם שנאמר או דכתיב. ויש מפרשים דהיינו דכתיב (ישעיה נא, כא) "ושכורת ולא מיין" דמדמה צרה לשכרות. והכין איתא בירושלמי בריש פרק אין עומדין (ברכות פ"ד, ה"א) הבא מן הדרך אסור להתפלל מה טעם "לכן שמעי נא זאת עניה וגו'". ור"ת ז"ל פי': דהאי קרא דריש (איוב לו, יט) "היערוך שועך לא בצר", כלומר: בשעת צרה אל תערוך שועך, כלומר: תפלתך. ובהרבה מקומות רגיל התלמוד לקצר המקראות כמו ונתן הכסף וקם לו. ונכון הוא אלא שהיה לו לומר בצר אל יתפלל.

לא איברי ליליא אלא לשינתא:    כלומר: לילי תקופת תמוז, אבל משם ואילך אדרבא אמרינן (ויקרא רבה פי"ט, א) אין רינה של תורה אלא בלילה, ואמרינן (תענית לא, א) מכאן ואילך דמוסיף יוסיף.

אמר ר' אלעזר הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים:    יש מפרשים דלא נאמרו דברים אלא בדורות הראשונים שהיה לבם נכון ויודעים לכוין, אבל עכשיו בין כך ובין כך אין מכוונים, [ומוטב] שלא תתבטל התפלה.

דף סה עמוד ב

התם הוא דשכיח דדאיר דמירתת גוי ואמר דילמא אתי ישראל ואמר לי ישראל דהוה גבך היכן הוא:    וא"ת אפילו פנימי ליתסר דהא שכיח דדייר. תירץ הראב"ד ז"ל מאן קא גרים [דדייר] פנימי בהדי גוי צוותא דחיצון, הלכך לדידיה קנסינן ובדכוותיה הוא דקרינן שני ישראלים אוסרים זה על זה.

אמר ליה תן לחכם ויחכם עוד:    כלומר: האי נמי אסור דשכיח דדייר. אלו שני המעשים דחו אותם הגאונים ז"ל מהלכה לפי שלא נאמרו אלא לדעת ר' עקיבא דאמר רגל המתרת במקומה אוסרת שלא במקומה, ואנן קיימא לן כרבנן דאמרי אינה אוסרת.

אבל הראב"ד ז"ל כתב: היאך אפשר שנדחה דברי רבי ור' חייא בטענה זו, דכיון דלא איפסיקא הלכתא ממש במקומה כרבנן דר' עקיבא, היה בדין שאם היה מחלוקתן דרבנן ור' עקיבא תלוי בדבר זה שנדחה דברי רבנן כיון דר' ור' חייא סוברין כר"ע, כ"ש עכשיו שלא נפסקה הלכה כן אלא שיש לקיים את שתיהם דקיימא לן כרבנן דר' עקיבא וקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב, ומיהו כי אמר ר' אליעזר בן יעקב שני ישראל אוסרים זה על זה לאו לאפוקי שתי חצרות זו לפנים מזו, דהנהו ודאי אע"ג דאין אוסרין זה על זה לרבנן מ"מ שכיחי דדיירי, וגוי אוסר בחיצונה אבל לא בפנימית דחיצון הוא דקא גרים וכמו שכתבנו למעלה, ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי שתי חצרות ופתח אחד ביניהן דכיון דלא עבר חד על חבריה לא שכיחי דדיירי דגוי בכי האי לא מירתת משום דלית להו צוותא להדדי, ואי נמי בשתי חצרות זו לפנים מזו ולאפוקי פנימי במקומו, אבל חיצון כיון דלר' עקיבא פנימי אסר על חיצון שני ישראלים אוסרין זה על זה קרינן ביה, ולאו משום דהא דר' אליעזר תליא בהא דר' עקיבא וכר' עקיבא סבירא ליה, אלא משום דשכיח דדייר ואפקיה בלשון אוסרין משום דאיכא ר' עקיבא דסבירא ליה הכין. ורב הונא בריה דרב יהושע דתירצה כר' עקיבא וכשערבו, לרווחא דמילתא הוא דתירצה הכין, ומשום דאתי למדחייה משום דאי כר' עקיבא למה לי גוי בפנימית אפילו ישראל לחודיה, ושני ליה דמהאי קושיא ליכא למדחייה דלעולם איצטריך גוי בפנימית ואפילו לר' עקיבא ושערבו, אבל ודאי בלאו הכין הוה מצי לתירוצה דלעולם בעינן גוי בפנימית, וטעמא משום דשכיח דדיירי הוא, [הא] ישראל בלא גוי לא אסר דלגבי ישראל חד לא אסר אחבריה כרבנן דרגל המתרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה.

ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמרינן בשלהי פירקין (עה, ב) גוי הרי הוא כרבים, כלומר: שאם היו שלש חצרות של יחידים זו לפנים מזו ואחד מהם גוי אוסר על החיצונה, ואף על פי שכל אחד ואחד מותר במקומו, הואיל ואיכא רבים בחיצונה ומאן דלא ידע וחזי ליה דמטלטל אמר שרי לטלטולי בלא עירוב ובלא שכירות גוי, דאם איתא דאוגר גוי מפעא פעי, וכל שכן הכא דדיירי שנים בחצר אחת דהוו רבים בחיצונה דאסר עלייהו. ומ"מ אפשר לחלוק בזה ובמקומה בשלהי פירקין (שם ד"ה אמר) נכתוב בסייעתא דשמיא.

ר' שמעון בן לקיש ותלמידי דר' חנינא אקלעו לההיא פונדק:    פירוש: והיו שם ישראלים אחרים כבר דהוו להו תרי במקום גוי. א"נ בשנכנס כל אחד מהם בבית מיוחד.

ולא הוה תמן שוכר:    פירוש: לא הוא ולא אשתו ואפילו שכירו ולקיטו, שאילו היה שם אחד מהן שוכרין ממנו, דשכירו ולקיטו משכירין כדאיתא בסמוך וכ"ש אשתו. ומסתברא לי שלא היה לו למשכיר בהן תפיסת יד, שאילו כן לא גרע משכירו ולקיטו. וא"ת למה חוששין, יערבו ביניהן עכשיו דגוי כי ליתיה לא אסר ואפילו אתי ביומיה, דליתא לדר' מאיר אלא קיימא לן כר' יהודה דאמר (לקמן פו, א) אחד גוי ואחד ישראל אינו אוסר, וכי אתי גוי ישכרו ממנו כר' יוחנן דאמר יפה עשיתם ששכרתם. וי"ל שלא היה להם גם זה ברור ומסופקים היו בדבר כמו שנסתפקו ר' חמא בר' יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסי. ואי נמי י"ל שהיו חוששין דמכי אתי בין דשוכרין [בין] (ל)לא שוכרין יאסרו.

והרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' עירובין הי"ג) פסק דגוי אפילו ליתיה אוסר דאפשר שיבא בשבת. ונראה שפסק כן מדר' יוסי דאמר (לקמן שם) נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת, אלמא נכרי לר' יוסי אוסר כל שאפשר לבא בשבת, וקיימא לן (לעיל מו, ב) דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, וכ"ש דקיימי ר' יוסי ור' מאיר בחדא שיטתא. אף ע"ג דר' יהודה מיקל, הא קאי ר' יוחנן כר' יוסי ור' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. ולפי דבריו, אלו לא עירבו שהרי הגוי אוסר עליהם.

כל היכא דלא מצי מסלק ליה לא תיבעי לך דלא אגרינא, כי תיבעי היכא דמצי מסלק ליה כיון דמצי מסלק אגרינן או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה:    קשיא לי נימא כיון ששכרו אין לך סילוק גדול מזה כדאמרינן בבבא בתרא (מב, א) כיון דזבניה אין לך מחאה גדולה מזו. וי"ל דהכא שכירה רעועה היא ולא מסלק ליה לגמרי אלא לשעה בלבד.

ואתא גוי בשבתא אמרי מהו למיגר מיניה בשבתא:    פירש רש"י ז"ל: מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותן לגבי חד דההוא לישתרי להוציא. נראה מדבריו שצריך ביטול אחר השכירה ולא סגי להו בעירוב שעירבו ביניהם עד שלא בא הגוי, דהכא ודאי סתמא דמילתא עד שלא בא הגוי עירבו להתיר להן הפונדק, דהשתא אפילו לאחר שבא הגוי מחזירין לשכור ולהתיר לאחד מהן, ולהתיר לכולן לא חששו, אלא א"כ תאמר דלא עירבו מעיקרא דקיימא להו כר' מאיר ור' יוסי דאמרי במשנת כיצד משתתפין (לקמן פו, א) דגוי אוסר אפילו הלך לשבות בעיר אחרת כל שאפשר שיבא בשבת. ומיהו כן ודאי נראה (כדברי) [כדבריו] שצריך ביטול אחר השכירות, כדאמרינן לקמן (סז, א) אליבא דמ"ד שוכרין לא תיבעי לך השתא תרתי עבדינן חדא מיבעי, ותרתי היינו שכירה וביטול, והכין נמי מוכח בהדיא דתהי' דר' אלעזר דבסמוך (סו, א).

וטעמא דמילתא משום דכיון דאתא גוי נתבטל העירוב לגמרי, ואפילו ששכרו לאחר מכן אין העירוב חוזר וניעור שכבר נתבטל. ואינו דומה לשתי ספינות קשורות זו בזו ועירבו ביניהן דאמרינן בשבת בשלהי פרק הזורק (קא, ב) נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו חזרו להתירן הראשון, דהתם היינו טעמא משום דעירובן עירוב גמור וראוי להיות עירוב לכל השבת, ומה שנפסקו מקרה הוא שקרה לאחר העירוב, אבל כאן שלא היה העירוב עירוב ראוי לכל השבת שהגוי בא לביתו ומבטלו. וא"ת ומאי שנא משכח אחד מבני החצר ולא עירב שאף ע"פ שלא היה עירוב כלל בין השמשות, אפילו הכי כשחזר זה שלא עירב וביטל להן רשותו ניעור העירוב ומתירן (לקמן סט, ב). י"ל דהתם שאני דאף זה שביטל היה ראוי לערב עמהן ולפיכך אינו מבטל את העירוב לגמרי, אבל גוי דלאו בר עירוב הוא מבטל את העירוב לגמרי.

והראב"ד ז"ל כתב: דאם לא עירבו צריכין ביטול אחר השכירות אבל אם עירבו אין צריכין ביטול. עשאו הרב ז"ל כשכח אחד מבני חצר ולא עירב. ולדבריו הא דאמרינן לקמן (סז, א) דלמאן [דאמר] שוכרין תרתי עבדינן, היינו בשלא עירבו. ולדידי קשיא לי טובא לפי דבריו, מדאמר גבי תהייא דר' אלעזר דקשיא ליה דשמואל רביה דאמר אוסרין ואין מערבין מאי ניהו דאתא גוי בשבת, דמשמע דלא משכח לה אלא בגוי, ואמאי הא משכח לה אפילו בישראל וכגון דאתא בשבת דכיון דליתיה הכא אין מערבין דכי אתי קאסר להו, ומיהו היכא דליתיה מערבין כר' שמעון דאמר (לעיל מז, א) אפילו הלך לשבות אצל בתו אינו אוסר, וא"כ דינו ממש כגוי, מאי אמרת שאני ישראל דכי אתי מבטל לגבייהו וחזר העירוב למקומו ומערבין קרינא ביה כיון דלעולם אפשר לעירוב להתקיים ביניהם לכוליה שבת, גוי נמי כי אתי ושוכרין ממנו בשבת חזר עירוב למקומו כדברי הרב ז"ל, וא"כ אפילו בישראל משכחת ליה. וי"ל לפי דברי הרב ז"ל דהא דקאמר והיכי דמי כגון דאתא גוי, הוא הדין נמי לאתא ישראל, [אלא] דכיון דבין גוי בין ישראל בכי הא מחד טעמא הוא נקט ליה, ומ"מ תהייא דר' אלעזר איתא. ומ"מ הוא דבר תימא שיאמר שמואל דישראל כי אתי בשבת לא יבטל.

ואולי נאמר לדברי הרב ז"ל כי שמואל אזיל לטעמיה דאמרינן בפירקין לקמן (ע, א) בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות, כל היכא דאי בעי לעירובי מאתמול מצי מערב בטולי נמי מצי מבטיל, והא דאי בעי עירובי מאתמול לא מצי מערב ובטולי נמי לא מצי מבטל, או דילמא יורש כרעא דאבוה הוא, אמר ליה אני אומר מבטל והני דבי שמואל אמרי אינו מבטל. ואף אנו נאמר כי גם זה שלא היה בבית ולא בעיר אמש ולא היה יכול לערב, כי אתי בשבת לא מצי מבטל לשמואל.

דף סו עמוד א

שאוסרין ומערבין מבטלין כגון שתי חצרות זו לפנים מזו:    לאביי בכל ענין, לרבא פעמים מבטלין כדאיתא בסמוך. והוא הדין דהוה מצי למימר כגון אחד מבני החצר ששכח ולא עירב, אלא דכיון דהיא תניא לה במתניתין (לקמן סט, ב) ולאו חידוש הוא, ניחא ליה למינקט האי דשתי חצרות דלא תניא לה והויא חידוש. והא דקאמר כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין, לאו כללא כאיל שמואל בכל מקום שאומר שאוסרין ומערבין, דהא איכא חורבה דפליג בה שמואל ואע"פ שאוסרין ומערבין כדאיתא בסמוך (לקמן בע"ב).

דף סו עמוד ב

והאמר שמואל אנו אין לנו אלא כלשון משנתנו:    עד כאן דברי שמואל, מכאן ואילך אנשי חצר ולא אנשי חצרות פירוש דרב יוסף הוא, דאי דברי שמואל היאך פליג בה אביי ואמרה אמתני' שהמבוי לחצרות כחצר לבתים.

רבא אמר וכו' פעמים אין מבטלין כיצד נתנו עירובן בחיצונה:    עכשיו מפרש ואזיל כיצד מבטלין וכיצד אין מבטלין, נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית שתיהן אסורות לגמרי, ולא מהני ביטול כלל כדמפרש ואזיל, האי בר פנימית למאן נבטיל נבטיל לבני פנימית כי היכי דתשתרי פנימית מיהא לנפשה ותאסור החיצונה משום דריסת רגלו של זה שאסורה במקומה.

ליתיה לעירובייהו גבייהו:    וכי אחדא דשא פנימית ותבדל מן החיצונה הרי אין עירובה גבה ובמאי תשתרי, בני חצרה בעצמן אוסרין זה על זה.

ליבטיל לבני חיצונה:    כלומר: אף לבני חיצונה ואסתליק האי לגמרי משתי החצרות.

אין ביטול מחצר לחצר:    אחרת לשמואל ואף ע"ג דאסר עלייהו. וא"ת יבטלו כולהו בני פנימית לאותו יחיד ששכח ולא עירב ויהא הוא מותר בפנימית ותאסר החיצונה. [י"ל] אין הכי נמי, [אלא] שאין אנו מחזרין למצוא היתר לאותו יחיד שלא עירב אלא לאותן שלא עירבו. וא"ת אכתי יבטלו בני הפנימית לאותו היחיד ותהיה החיצונה מותרת לעצמו, דרגל אותו יחיד לא יאסור עוד את החיצונה משום דהוה ליה רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. ליתא, חדא דאליבא דר' עקיבא נסיב לה וכמו שנפרש בסמוך. ועוד דאפילו לרבנן נמי אי אפשר, משום דאותן בני הפנימית שבטלו רשותן לגבי היחיד הרי הן אסורין בפנימית, וכדתנן (לקמן סט, ב) נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, וכיון שכן הן אוסרין את החיצונה דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, ואע"פ שהם עירבו עם החיצונה כיון שבטלו רשותן אצל היחיד שלא עירב כבר נתבטל עירובן ונסתלק מן החיצונה. ואם תאמר יבטלו אפילו דריסת רגלם לבני חיצונה, אין ביטול [רשות] מחצר לחצר. והוא הדין והוא הטעם לשכח אחד מן החיצונה ולא עירב שא"א לבני חיצונה לבטל, דאתו בני פנימית ואסרי עלה, ואי מבטל אף לבני פנימית אין ביטול מחצר לחצר. וכן נמי בשנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, וכיון דשתיפו לבני חיצונה בהדייהו והוו להו בני חיצונה כבני פנימית ורגל החיצונה בפנימית היא, והלכך אפילו בטיל להו האי בר פנימית אתו בני חיצונה ואסרו עלה ולא מצי פנימית למימר לחיצונה לעוותי [לא] שתפתיך, דהא עוותה מחמת עצמה בא לה ולא מן החיצונה. וכן נמי ליכא למימר הכא לא אמרו עירוב להחמיר אלא להקל כמו שאמרו בפרק מי שהוציאוהו (לעיל מה, ב), גבי שלש חצרות והניחו עירובן באמצעית בשני בתים, דהתם הוא דלא פשעה הפנימית כלל בעצמה אדרבא החיצוניין הן שגרמו איסור לעצמן, אבל הכא האמצעית עוותה של עצמה.

דף סז עמוד א

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב ודאי פנימית מותרת דאחדא דשא ומשתמשא:    דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, ומיהו בני החיצונה צריכין לבטל רשותן לבני הפנימית, הא בלא ביטול דחיצונה לא, דכיון דשתיפו לחיצונה בהדייהו הוו להו כבני חצר אחת ואינן מותרין עד שיבטלו בני החיצונה לגבייהו. וזהו שאמר שמואל שמבטלין מחצר לחצר זהו כדעת ר' עקיבא, אבל לדעת רבנן פנימית מותרת בלא ביטול דחיצונה וכדתניא בשלהי פירקין (עה, ב) נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות, מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא, וחכ"א בזו פנימית מותרת וחיצונה אסורה. ומפרש התם טעמא דרבנן משום דפנימית אחדא דשא ומשתמשא, דאמרה לה [לחיצונה] לתקוני שתפתיך, ולר' עקיבא אף פנימית אסורה משום דעירובא מרגילה, ובהאי דאמרה לה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי דאמרה לה מבטלינא לך רשותא, ומיהו עד דמבטלא לה לא משתמשא, וכיון שאין לה לחיצונה בפנימית מדינא כלום אלא משום דפנימית הרגילה אצלה בעירובה, רשות מועט כזה יכול לבטל לחצר אחרת. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. ומיהו תימא מי הכריחו לרבא דמוקי ליה לשמואל כר' עקיבא, וכי תימא כיון דסבירא ליה דאין ביטול מחצר לחצר, ואפילו הכי קאמר אוסרין ומערבין מבטלין ולא משכחת לה אלא בהכין. אכתי קשה דמנא ליה לרבא דשמואל פליג כולי האי עליה דר' יוחנן ולימא דאין מבטלין מחצר לחצר אלא בכי הא, דילמא לעולם כל שאוסרין מבטלין וכסבריה דאביי וכדמשמע ליה מרב יוסף. ועוד קשיא לי דאם איתא דרבא כר' עקיבא נסיב לה, היכי קאמר נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת, דהאי לישנא דרבנן הוא דאילו לר' עקיבא שתיהן אסורות הוה ליה למימר וכדקתני לה בברייתא. וכפי פירושו של רש"י ז"ל ליתא להא דרבא כלל, דאליבא דשמואל הוא דאמר לה ואנן כר' יוחנן סבירא לן, ורבא גופיה הוא דאמר לקמן (סח, א) אנא כר' יוחנן סבירא לי. וכן דעת הגאונים ז"ל.

אבל הראב"ד ז"ל כתב דרבא לפרש דברי עצמו ודברי שמואל אתא, ואליבא דהלכתא קאמר ליה דבשתי חצרות זו לפנים מזו אין הפרש בין שמואל לר' יוחנן דלכ"ע מבטלין מזו לזו, ומיהא דוקא בשלא עירבו זו עם זו, שאם בטלו בני פנימית רשותן לבני חיצונה בני חיצונה מותרין בין בחיצונה בין בפנימית, ובני הפנימית אסורין. וטעמא דמילתא דכיון דבני הפנימית מצי לבטולי לבני חד מבני החצר או לשנים מהם שערבו מצי לבטולי נמי לבני חיצונה, דמיגו דמבטלי לבני נפשייהו מבטלי נמי לבני חיצונה, אבל כל היכא דלא מצי מבטלי לגבי נפשייהו אף לבני חברתה לא מצי מבטלי. נמצא שפעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין, ועכשיו יפרשו פעמים שאין מבטלין, אבל פעמים שמבטלין אין צריך לפרש, דמכיון שפירש הדרכים שאין מבטלין, ממילא שמעינן שבכל שאר הדרכים מבטלין. והיכי דמי שאין מבטלין כגון שעירבו פנימית וחיצונה זו עם זו והניחו עירובן בחיצונה, ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות ואין ביטול מועיל להן, דהיכי ליעביד האי בר פנימית דלא עירב, לבטיל לבני פנימית, הא לא משתרו בני פנימית בביטול זה דהא ליתיה לעירוב גביהו ואין יכולין לנעול דלת ולהשתמש לעצמן, שהרי אין להם עירוב אלא על ידי החיצונה וכולן כבני חצר אחת הן והלכך כשביטל אצל הפנימית ולא ביטל אצל החיצונה הרי זה כמי שביטל לחצאין, וצריך לבטל לכל אחד ואחד כרבנן דר' אליעזר דכדידהו ס"ל לרבא וכדאמר בסמוך, נבטיל נמי לבני חיצונה אין ביטול מחצר לחצר בכענין זה, דכיון דלבני נפשה לא מיבטלא אף לבני חיצונה לא מיבטלא. וכן הטעם לכל הנך אחריני. אבל אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית מותרת לעצמה ובלא ביטול כלל כרבנן, דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, וכיון דמעוותת לי אנא איחוד דשא ואשתמש לעצמי ולביטוליך לא צריכנא. וחיצונה אסורה לגמרי, דביטול דפנימית וביטול דההוא שלא עירב לא מהני לה, דהא ליתיה לעירוב לגביהו וקיימא לן (לקמן פה, ב) עירובי חצרות בבית שבחצר.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא כי נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב אמאי שתיהן אסורות נבטיל לבני פנימית ותיתי חיצונה ותשתרי:    כלומר: דכיון דעירובן בפנימית הוו להו כולהו כבני אותה חצר ולשתרו כולהו בההיא ביטול, כמי ששכח ולא עירב וביטל לאחד מבני החצר שאין צריך לכל אחד ואחד. ולאו דוקא שכח אחד מן הפנימית אלא כל דדמי להא דהני דרבא, כי מבטיל להו לבני החצר דידיה ליתו הנך ולישתרו. ואמר ליה רבא אנא לאו כר' אליעזר סבירא לי דאמר אין צריך לבטל לכל אחד ואחד, אלא כרבנן סבירא לי דאמרי דצריך לבטל לכל אחד ואחד, וזה כיון שאין יכול לבטל לכל אחד ואחד כדאמרן שתיהן אסורות. והשתא דאמרינן דרבא לפרש דברי עצמו בא ורבא כר' יוחנן סבירא ליה דאפילו שתי חצרות ופתח אחד ביניהן מבטלין מזה לזה, הלכך בכל ענין מבטלין חוץ מאלו שפרט לך רבא שאין מבטלין ומן הטעם שאמרנו. והא דרבא הלכתא היא. וא"ת א"כ אמאי נקט לה רבא אדשמואל דלית הלכתא כוותיה לינקיט לה אדר' יוחנן דקיי"ל כוותיה. תירץ הרב ז"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בשתי חצרות זו לפנים מזו דתרווייהו מודו בהו משכחת לה דאין מבטלין.

וכתב הרב ז"ל דהא דאמרינן דאין מבטלין מחצר לחצר בהנך גווני דאמרן, הני מילי למישרינהו כולהו בביטולא דהאי, אבל אם נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, יכולין בני הפנימית כולן לבטל רשותן לבני חיצונה ויהיו חיצונה מותרין בפנימית ופנימין עצמן יהו אסורין, דלא גרע עירבו שתיהן כאחת ושכח אחד מן הפנימית מהיכא דלא עירבו בני הפנימית כלל, דהא לגבי נפשייהו נמי מהני ביטול כי האי גוונא אף על גב דליתיה לעירוב גבייהו דמבטלי כולהו רשותייהו לגבי חד בלא שום עירוב נמי הוא מותר והן אסורין, והכא נמי הנך דבטילו להו מותרין ואינהו גופייהו אסורין, ע"כ דברי הרב ז"ל.

ואני תמה א"כ היאך פסיק ואמר שתיהן אסורות כיון דאפשר דתשתרי חיצונה בביטולא דכולהו בני הפנימית. ואי משום ביטול דההוא יחידי דלא עירוב לא מהני להו, אטו רבא מי קאמר פעמים דמי ששכח ולא עירב מבטל פעמים שאינו מבטל, הא לא קאמר אלא פעמים מבטלין פעמים שאין מבטלין [כלומר:] בני חצר זו לבני חצר זו. וזו נראית לי קושיא לסתור פירושו של הרב ז"ל. ועוד נראה כי מה שאמר רבא בשנתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, ואי נמי בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב דאמר רבא שתיהן אסורות, ליתא אליבא דשמואל, דרבא כרבנן אמרה דאמרי צריך לבטל לכל אחד ואחד וכדאמר ליה לרב הונא בריה דרב יהושע, ורב אשי אסיק לקמן (סח, ב) דשמואל כר' אליעזר סבירא ליה כדאיתא לקמן גבי פלוגתא דמבטלין וחוזרין ומבטלין.

אני אומר מבטלין:    פירש רש"י ז"ל: ולא דמיא לההוא דלעיל דהכא אי בעי למיגר וערובי מאתמול, מצי עבדי. והמנונא אמר אין מבטלין. כיון דאי בעי עירובי מאתמול לא מצי עירובי בלא שכירות, אין ביטול אלא במקום עירוב, ע"כ. ונראה מתוך דבריו שהוא ז"ל מפרשה בדאיתיה לגוי מאתמול. וזה תימא דהא אמרינן לעיל (סו, א) דכל היכא דאתא גוי מאתמול אוסרין ומערבין ומבטלין קרינן ביה אפילו לשמואל. ע"כ נראה לפרש בדאתי גוי בשבת ומת קא מיבעיא ליה כך פירשו בתוס'. והביאו ראיה מן הלשון דקאמר כי תיבעי לך אליבא דמ"ד אין שוכרין תרתי הוא דלא עבדינן, ובאתא גוי בשבת נחלקו למעלה, ועל זה מיבעי ליה אי עבדינן חדא אי לא. וכיון דקיי"ל כר' יוחנן דאמר אפילו תרתי עבדינן בהא נמי מבטלין. והא דתניא לקמן (ע, ב) נאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת, ואמרינן עלה זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת. ההיא למאי דסבירא ליה דזה הכלל דרישא קאי נמי אסיפא, קא מפרש דאתא לאיתויי מת גוי בשבת, ואע"ג דמפרש לה כשמואל דלית הלכתא כוותיה, הכי נמי מפרש זה הכלל דרישא דלא כהלכתא, דקאמר הותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון שנטלה קורתו או לחייו ונקיט לה כר' יהודה, וליתא אלא כר' יוסי קיימא לן דאסר. ומיהו ר' יוחנן מפרש לה דזה הכלל דרישא לא קאי אסיפא ונאסר למקצת שבת היינו כגון שני בתים לשני צידי רשות הרבים דבההיא כולהו מודו בה דאין מבטלין וכדאמרינן הכא, אבל מת עכו"ם בשבת מבטלין, וכן הלכה וכדאמר ליה אביי לרבא לקמן (עא, א) גבי מאימתי נותנין רשות מת עכו"ם בשבת מאי כלך אצל יפות איכא, אלמא מת גוי בשבת פשיט להו דמבטלין.

והראב"ד ז"ל כתב: דההיא בעיא דלקמן (ע, א) דיורש מהו שיבטל, אליבא דשמואל דאמר [אין] שוכרין בשבת הוא דבעי לה, ואליבא דרב המנונא דאמר הכא מת גוי בשבת אין מבטלין, והלכך לטעמייהו דהני דבי שמואל הוא דמפרש לה ומינה קא מקשה לו. אבל לר' יוחנן זה הכלל לא קאי אלא ארישא אבל לא אסיפא.

דף סז עמוד ב

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גוי בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר וישראל יותר מבית סאתים אוסר בית סאתים אינו אוסר:    כתב הראב"ד ז"ל: דמסתברא דהא דמפלגי בין בית סאתים ליותר מבית סאתים בין בישראל בין בגוי, דוקא בפתוח אליו פתח ארבעה על ארבעה דאינו ראוי להכנס בו ולצאת אלא על ידי הדחק, אבל פתח גדול בין בבקעה בין בקרפף בין בית סאתים בין יותר מבית סאתים בין בגוי בין בישראל אינו אוסר במבוי, דהוה ליה כשתי חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאינן אוסרות זו על זו.

ואינו מחוור בעיני, דא"כ לא הוה שתיק גמרא מיניה, וארבעה על ארבעה דנקט משום דשיעור פתח ארבעה על ארבעה למטה, ומשום הכי נקיט ליה ארבעה על ארבעה לומר דפחות מכן בין כך ובין כך אוסר, וכענין משנתנו דחלון (לקמן עו, א) שבין שתי חצרות דנקט ארבעה על ארבעה, והוא הדין ליתר מכן, ולא אתא אלא למעוטי פחות מכן. ואינו דומה לשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, דהתם בשאין דרכה של זו על זו. ובכל מקום דנקיט לה הכן בשאין רגל של זו בזו היא, הא יש לה לזו רגל על זו אוסרות זו על זו דמאי שנא מחצר הפתוחה לשני מבואות שאם רגילה בזו ובזו שאוסרת על זו ועל זו. הא ודאי דא ודא אחת הן.

ורבותנו בעלי התוספות ז"ל כתבו דבית סאתים אינו אוסר שאמרו, דוקא בשלא הוקף לדירה, הא הוקף לדירה הוה ליה כחצר וכבית הוא לו ואוסר עדיין על המבוי, דלא אמרו קרפף אלא קרפף העומד לאויר במקום מבוי. ורש"י ז"ל לא פירש כן, דאדרבא פירש הוא ז"ל דיתר מבית סאתים שאוסר היינו בשלא הוקף לדירה הא אם הוקף לדירה שמותר לו להשתמש בו אינו אוסר. וכן נראה דכל שהוא מותר להשתמש בו והוא מקום פנוי לצאת בו משם הוא רגיל ובדידיה ניחא ליה טפי.

ויש ספרים דגרסי: לעולם ארישא והכי קאמר הא בתוכו מטלטלין. ולא ארישא ממש אלא אדיוקא דרישא וכדמפרש ואזיל. ואין הלשון מכוון היטב, דכיון דלא אדכר ליה אכתי לא שייך למימר לעולם ארישא, אבל לתירוציה דרב אשי דאוקי ליה ארישא ממש שייך ביה לעולם ארישא. ור"ח ז"ל לא גריס ליה כלל, אלא הכי גריס: מאן דלא ידע לתירוצה מתנייתא תיובתא מותיב לר' יוחנן, הכי קאמר הא בתוכו מטלטלין. וגירסתו נכונה.

והן אמרו אין מטלטלין מכרמלית לרשות היחיד, בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה אסרי רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו, יתר מבית סאתים דאסיר לטלטולי בכוליה ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות שרו רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו. מהכא משמע דכל היכא דאיכא למיגזר דילמא אמרינן רשות היחיד גמורה היא שרו לטלטולי מתוכו לכרמלית, והלכך לא שנא קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שהוא סמוך לים לא שנא שהוא סמוך לכרמלית שביבשה שרי לטלטולי מתוכו לכרמלית ומכרמלית לתוכו, דאי לא אתי למימר רשות היחיד גמורה היא.

והא דאמרינן: הא שכיח והא לא שכיח:    הכי קאמר: קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שכיח, ופעמים שהוא סמוך לרה"ר ופעמים לרה"י ופעמים לכרמלית, ואם אתה מתירו לטלטל בכולו בזמן שהוא סמוך לכרמלית, אתו למימר רה"י גמורה היא ואפילו בזמן שהוא סמוך לרשות היחיד אי נמי לרשות הרבים אתי לטלטולי ביה, אבל קרפף שהוא יותר מבית סאתים הסמוך לכרמלית מילתא דלא שכיחא היא, ואע"ג דאתה מתירו בטלטול מיניה לכרמלית לית לן בה, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. אבל הראב"ד והרמב"ם ז"ל (פרק טז מהלכות שבת ה"ב) נראה שפירשוה דוקא בסמוך לים דהיא מילתא דלא שכיחא. ופירש הראב"ד זכרונו לברכה משום דתשמישתיה לא שכיח דבעיתא תשמישתיה. והראשון נראה עיקר וכן פירשו בתוספות.

ומכאן התיר רבנו תם ז"ל בגינה יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה לטלטל מתוכה לחוץ, הואיל ולא היתה רשות הרבים גמורה כגון שאין עוברת לפניה סרטיא ופלטיא. והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע"פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגינה או נותן מתוכה לחוץ. ואמרו בתוספות שאין לחלק בין קרפף יתר מבית סאתים דעלמא לסלע דהכא, ומשום דסלע שבים לא שכיח, שהרי כל עיקר גזירה זו כדי שלא יבא לטלטל בכולו והאי טעמא שייך נמי הכא. ועוד יש לדקדק מהא דתניא בפרק קמא דשבת (ו, א) ארבעה רשויות לשבת ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יתר מבית סאתים משכח להו חמשה.

ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי:    פירוש: ביום שמיני וקודם מילה, והיינו דאינו נעשה על ידי ישראל, ומדמה לה נמי אביי להזאה משום דהכא נמי מכשירי מילה אין דוחין את השבת. אבל לאחר מילה ודאי סכנתא היא ואפילו ע"י ישראל שרי והזריז הרי זה משובח (שבת קלד, ב).

הא דאמר ליה רבה נסמוך אשיתוף:    פירש רש"י ז"ל: דתנן במתניתין (לקמן עג, א) אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן. והקשו עליו בתוספות דמההיא משנה ליכא ראיה דהא מוקמינן ליה לההיא בגמרא כר' מאיר דבעי עירוב ובעי יתוף ואם נשתתפו נמי קאמר, אלא היה לו להביא מברייתא דלקמן (עא, ב) דפליגי רבנן עליה דר' מאיר, גמרא: בעל הבית היה שותף לשכניו ואמרו או מערבין או משתתפין, דסומכים על עירוב במקום שיתוף. וסבר לה רבה כר' יוחנן דאמר נהגו העם כר' מאיר, דאלמא לכתחילה לא עבדינן כר' מאיר. ואי נמי סבר לה כמאן דאמר התם בפת כולי עלמא לא פליגי, כלומר: דסמכינן אחדא בין על עירוב בין על שיתוף, ואם נפרש כן נצטרך לפרש נסמוך אשיתוף אם נשתתפו בפת. והראשון נראה עיקר, [דאי] כפירוש זה השני היאך אמר סתם נסמוך אשיתוף דפת, פעמים דאין רגילות בפת לשתף מבואות דהא שמעינן דעיקר שיתוף מבואות היה יין, וכמו ששנינו (לקמן עא, א) בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין, ואמרינן לקמן (עא, ב) מערבין בחצירות בפת ומשתתפין במבוי ביין. וכ"נ בהרבה מקומות.

דף סח עמוד א

ולא שאני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה:    הרב בעל ההלכות ז"ל פירש: בין שבות שיש בה מעשה דישראל לשבות דאמירה לגוי שאין בו מעשה דישראל אלא אמירה בעלמא, וכן פירש ר"ח ז"ל, ולא גריס דהא מר לא אמר ליה זיל אחים ליה. ומכאן התיר לומר לגוי להביא איזמל או חמין דרך רשות הרבים ואפילו לעשות סכין למילה או להחם חמין. ואידך עובדא דרבא דבסמוך דאמר לישאל לאימיה אי צריך ליחם לה לגוי, לא גרסינן לפי דבריו גוי, דאי איכא גוי בלא אימיה שפיר דמי, אלא על ידי ישראל קאמר ובדליכא גוי. ואפילו תמצא לומר דרבא אית ליה דנהרדעי דאמרי בפרק מפנין (שבת קכט, א) חיה ג' שבעה ול', [ג'] אפילו אמרה אינה צריכה אני מחללין עליה את השבת, שבעה אמרה צריכה אני מחללין לא אמרה צריכה אני אין מחללין, ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין אלא עושין ע"י גוי. והאי לאחר שבעה הוא דהא יום מילה הוא, ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה אלא ע"י גוי כצרכי חולה שאין בו סכנה. אפילו הכי איכא למימר דג' וז' ול' דחיה דמעת לעת הם, והלכך משכחת לה שמיני למילה שעדיין ז' לחיה, כגון שנולד בסמוך לערב. אבל ר"ח ור"ת ז"ל פירשו: נחים ליה אגב אימיה ע"י גוי, וזה ודאי קשה לר"ח ז"ל שהוא פי' למעלה כדברי בעל ההלכות ז"ל. [ו]בכל הספרים ג"כ גורס כאן דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים ליה.

והרב אלפסי פירש: דרב יוסף לאו (ההיא) [אהזאה] קאי, אלא אאמירה דגוי, כלומר: ולא שאני לך בשבות דאמירה דגוי בין אמירה שיש בה מעשה, כלומר: מלאכה דאורייתא לאמירה שאין בה מלאכה דאורייתא, ומעשה היינו מלאכה כדאמרינן (פסחים קג, ב) בין יום השביעי לששת ימי המעשה, דהא מר לא אמר ליה זיל אחים אלא זיל אייתי דרך מבוי שאינו משותף דליכא מלאכה אלא שבות דרבנן בלבד. ואינו מחוור בעיני כל הצורך דמ"מ מה השיב על קושיא שהקשה, ואם בא לומר שיש הפרש בין שבות, לשבות דשבות במקום מצוה, היה לו לומר כן אלא שני לך בין שבות, לשבות דשבות. וכבר הארכתי בזה בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קל, ב ד"ה דתניא).

כיון דאי בעו לה מנאי ולא איפשר למיתבא להו לא הוי שותף:    כלומר: שאין הזכוי גמור ולפיכך אינו שותף, ויש גורסין דאי בעו לה מינאי [מאתמול] ולא אפשר למיתבא להו. והרמב"ם ז"ל כן גורס. ופירושו: דאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחברו משלו פת או דברים אחרים, אין שיתופן שיתוף דמקפידין הם. ואינו נראה כלל דאפילו מקפידין על עירובן נמי הוי עירוב כדאמרינן לעיל (מט, א) ר' חנינא אמר עירובן עירוב אלא שנקראין מאנשי ורדינא, וקיימא לן כוותיה. ועוד דמה לי אם הם מקפידין בחול מלתת אחד לחברו משלו כיון שעכשיו עירבו ולא הקפידו, ולא אמרו כן אלא במזכה להן משלו. והראב"ד ז"ל גריס ליה נמי, ופירש כיון דאי בעי ליה מזכה מאתמול ולא יהיבנא להו, השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור.

הא דאמר ליה רבה בר חנן לאביי ליקני להו מר רביעיתא דחלא בחביתא:    מסתברא לי דלא רביעית לכל חד וחד קאמר, אלא רביעית בין כולן קאמר, דמזון ב' סעודות מספיק לשיתוף מבואות אפי' למרובין כדאי' בפ' חלון (לקמן פ, ב), ורביעית חומץ יש בו כדי לטבל בו מזון ב' סעודות. וכבר הארכתי בזה למעלה בפרק חלון (שם ד"ה וכתב הראב"ד) בס"ד.

יש ספרים דגרסי: תניא אין משתתפין באוצר ולא גרסי אמר ליה תניא אין משתתפין באוצר, ותלמודא הוא דמייתי לה באנפי נפשה כדי לאקשויי אברייתא אחריתי ולבררינהו, ואוקימנא חדא כבית שמאי וחדא כבית הלל. והראב"ד ז"ל גריס אמר ליה תניא אין משתתפין באוצר. ותשובת אביי היתה למאי שאמר ליה ליקני להו מר [רביעית] דחלא בחביתא, ואמר ליה אי עבידנא הכי לא הוי שיתוף דתניא אין משתתפין באוצר משום דאין ברירה. ואקשינן עליה מאידך ברייתא דקתני משתתפין באוצר, ואוקימנא לההיא כבית הלל. ואיכא למידק וכי אביי כבית שמאי. וי"ל דהא דרמינן מתניתא אהדדי לאו רבה בר רב חנן היא דרמא ליה אהדדי, אלא דתלמודא היא דרמא חדא אחדא ושני להו, אבל אביי לא שמעה ליה דאי שמע ליה הוה הדר ביה. ואי נמי מוקי לה במילי אוחרי. ובתוספות אמרו דאביי לא מתרץ לה כדמתרץ רב הושעיא אלא מוקי להו כולהו אליביה, ובמטהר את הפתחים מכאן ולהבא פליגי כדמוקי ליה בשלהי ביצה (לז, ב), דב"ש סברי כיון דנחתא להו טומאה לא נפקא אלא בשנוי מעשה וב"ה סברי.

ועוד קשיא דאפילו [אי אמרינן] כולהו לית להו ברירה. ומיהו כברייתא דמשתתפין באוצר קיימא לן דהא קיימא [לן] דבדרבנן יש ברירה וכדאמרינן בשלהי ביצה (לח, א) וליתא לההיא דאביי. וכן פסק הראב"ד כברייתא דמשתתפין באוצר ס"ד.

אמר להו רבא ליפנו לי מנא מבי גברי לבי נשא:    הא דאיצטריך ליה למיפק מביתיה, משום דנאסר בחצר כיון שבטל רשותו לכלם ובבית בלא חצר לא מתדר ליה. ואי נמי שלא היה צריך, [אלא היה ירא אם ישב בביתא דגברי שבחצר שמא יטעה להוציא להו כלים מאותו הבית לחצר, כדאמרינן] בפרק חלון (עט, ב) נועל ומבטל וקא מפרש התם טעמא דכיון דדש ביה אי לא דנעול גזרינן דילמא אתי לאשתמושי ביה.

דף סח עמוד ב

אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר' אליעזר:    ומיהו קושטא דמילתא אית לן למימר דרב ושמואל ביש ביטול רשות מחצר לחצר פליגי וכדפשיטא להו לעיל בסמוך ולרבא ורבינא דאמר ליה לרבא ולאו חד טעמא הוא. ותדע לך דדילמא סבירא ליה לאוקמי פלוגתא דרב ושמואל בפלוגתא דהנך תנאי קא מהדרי להו בהא, דהא רב אחא בר תחליפא משמיה דרבא דאמר בסמוך לא דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קא מיפלגי, ובקושטא דמילתא לא איצטריך ליה לעיולי נפשיה בהכין דהא איהו ס"ל דרבא כר' יוחנן סבירא ליה דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר ופלוגתא דרב ושמואל חד טעמא הוא בהך פלוגתא דיש ביטול רשות מחצר לחצר או אין ביטול, והלכך אפי' לכשתמצא לומר דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה במבטל אי מבטל לגמרי וביטול אלים או לא וסבירא ליה לרב בההיא אפי' כר' מאיר, לא איכפת לן מידי דלא שייכא ההיא בפלוגתא דרב ושמואל כל כך. ואלא מיהו בההיא אפשר דרבא משום דאינהו אמרי דר' מאיר ור' יהודה בפלוגתא דמבטלין וחוזרין ומבטלין, ואיהו ס"ל בההיא כמאן דאמר אין חוזרין ומבטלין ולא משום דמסתלק לגמרי והוה ליה כדין חצר אחרת דהא איהו כר' יוחנן ס"ל אלא משום דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא, משום הכי דחי ואמר דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

אמר רב אחא בר תחליפא משמיה דרבא דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין:    יש לפרש דהוא הדין דהוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא מבטלין וחוזרין ומבטלין, אלא משום דרבא ס"ל הכין, קאמר דכולהו ס"ל דאין חוזרין ומבטלין וכמו שכתבתי למעלה.

רב אשי אמר רב ושמואל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי:    רב כרבנן ושמואל כר' אליעזר. תמיהה לי והא טעמי דרבא אית ליה לרב דאיהו דאמר אפילו כר' אליעזר, וכדדחינן לעיל דעד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם אלא משום דבבית בלא חצר לא דיירי אינשי. וניחא ליה דהא דחינן לההוא טעמא לעיל בשלהי פסין (כו, ב), דאי לההיא טעמא לר' אליעזר אפילו פריש ואמר חצר בלא בית לאו כל כמיניה משום דבבית בלא חצר לא דיירי אינשי. ואסיקנא לעיל דבין לרבנן בין לר' אליעזר אי פריש פריש.

ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דרב אשי דהוא בתרא אוקי פלוגתייהו בדר' אליעזר ורבנן ואנן קיימא לן כרבנן ורב דאמר כרבנן, א"כ קיימא לן כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין. ולדבריו הא דתניא לעיל בפרק חלון (עט, ב) בית שבין שתי חצירות ועלה בו תבן דבנמעט התבן וכו' [ומבטל את רשותו] הוא אסור וחבירו מותר, דאמרינן עלה פשיטא, ופרקינן לא צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה והא קמ"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, אפשר כר' אליעזר. וכן נמי הא דאמרינן לקמן גמרא (סט, ב): נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורים שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין. [ודחינן] לא דכולי עלמא אין חוזרין ומבטלין והכי קאמר אם ביטלו לו רשותן מעיקרא. לאו בדוקא קאמר אלא בדרך אי מהא לא תסייעיה קאמר. ואלא מיהו איכא לאתמוהי טובא מאי דוחקא דרב אשי לאוקמי פלוגתייהו כר' אליעזר ורבנן למימר דכל היכא דמסלק לגמרי ממאי דמבטל אינו חוזר ומבטל, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר. אלא שיש לומר לכשתמצא לומר דרב ושמואל תרווייהו ס"ל דאין ביטול רשות מחצר לחצר ובפלוגתא דהני תנאי פליגי, טפי שייכא פלוגתייהו בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן מדלא שייכא בפלוגתא דהנך תנאי.

ומיהו אנן לאו בהכי מוקי לה אלא ביש ביטול רשות מחצר לחצר דרב סבר יש ביטול רשות ושמואל סבר אין ביטול, אלא מיהו בהא דמבטלין וחוזרין ומבטלין אפשר דרב אשי כשמואל סבירא ליה וכטעמיה דרבא דאמר דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא. וכן פסק הראב"ד ז"ל, ונראין דבריו.

הא דאמרינן הכא בקנסו שוגג אטו מזיד פליגי:    לישנא דקנסו לאו דוקא, דהכא מאי קנסו איכא, דהכא למאן דאפיק מעיקרא נמי אסירא וכדתנן ביתו אסור אלא גזרו קאמר.

והתניא הדר עם צדוקי נכרי וביתוסי וכו':    הא נמי צריך לאוקמי דחסורי מיחסרא והכי קתני ר"ג אומר צדוקי אינו אוסר ומעשה בצדוקי. והא דמייתי מינה סייעתא, משום דההיא פשיטא טפי דמוכח לן.

ר"י אומר וכו':    ושני ליה לר' יהודה בין ביטול דישראל גמור לביטול דצדוקי, דאילו ישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דהחזיקו בני מבוי במבוי לא מצי למישקל מאי דיהיב, אבל צדוקי אף ע"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטוליה ואפילו החזיקו בני מבוי במבוי מאי דיהיב שקיל. והכין משמע בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם רב אחא בשם ר' חיננא כולי עלמא מודו שיש לו ביטול רשות, מה פליגן לחזור בו ר' מאיר אומר מבטל רשותו ואינו חוזר בו ורבנן אמרו מבטל רשותו וחוזר בו, ותימר אע"ג דר' מאיר אמר מבטל רשותו ואינו חוזר בו מודה והן שזכו במבוי תחילה. ע"כ בירושלמי, הנה זה מבואר כדברי. ולפי דברי הירושלמי נתכוונו דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' עירובין ה"ו) שאינו יכול לאסור לאחר שהחזיקו בישראל ואפילו (לר' מאיר) [לר' יהודה] אבל הצדוקי מבטל ואוסר כדברי ר' יהודה. והרב ר' זרחיה הלוי פסק דצדוקי הרי הוא כגוי.

דף סט עמוד א

ההוא דנפק בחומרתא:    כבר כתבתיה בפרק במה אשה יוצאה בס"ד.

כגון זה יכול לבטל רשות לר' יהודה:    כלומר: אפילו לר' יהודה וכ"ש לר' מאיר לתירוצא בתרא דאוקימנא כאן במחלל שבתות בצינעא כאן במחלל שבתות בפרהסיא. וקשיא לי דהא ר' מאיר מחמיר טפי דאית ליה משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה וכדאמרינן בסמוך. וי"ל דבעירובין דרבנן מיקל ולא עביד ליה לגבי ביטול כמשומד גמור.

דף סט עמוד ב

מתני' ביתו שלו אסור לו ולהם:    כדמפרש בגמ' דהמבטל סתם רשות חצרו ביתו לא ביטל, והלכך אסור להם שהרי לא ביטל להם רשות ביתו והרי אלו כמוציאין מרשות אחרים לרשותן, ולו נמי אסור דהו"ל כמוציא מרשותו לרשות אחרים. ואם הוציא קודם שהחזיקו הם בחצר הרי זה אסור ואוסר, ואם לאחר שהחזיקו אסור ואינו אוסר, לכשתמצא לומר דהלכה כמאן דאמר הכין לעיל. אבל שלהם מותר לו ולהם, ואפילו קדם והוציא הוא משלהן לא אסר, דכאורח הוא לגביהן וממקום המותר לו הוציא, ולא אמרו שאוסר אלא במוציא או במכניס ממקום האסור לו.

נתנו לו רשותן הוא מותר משלו והן אסורין:    אפילו משלו דרבים לגבי יחיד לא הוו אורחין, ואפילו לאחר שהחזיק הוא בחצר, דלא כמוציאין מרשותו של יחיד לחצרו של יחיד הם אלא כמוציאין מרשותו של אותו יחיד לרשות המשותפת להן. ומיהו מסתברא שאינן אוסרין עליו את החצר לאחר שקדם והחזיק, ומיהו אף ע"פ שאינן אוסרין אסורין.

מהו דתימא נגזור דילמא אתו לבטולי להו:    ולא דמי לנתנו לו רשותן, דהתם ליכא למיגזר דהא עריבו ואי מבטל להו שפיר דמי.

דף ע עמוד א

בעא מיניה אביי מרבה חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב צריך לבטל לכל אחד ואחד או אינו צריך:    אביי לא שמיע ליה ברייתא דבשלהי פסין (כו, ב) דקתני בהדיא חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב אין צריך לבטל לכל אחד ואחד כשהוא מבטל רשותו. וליכא למימר דההיא ר' אליעזר ואיהו לרבנן קא מיבעיא ליה, דא"כ מאי קא מותיב מברייתא דקתני אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, דדילמא ההיא ר' אליעזר היא. וכתב הראב"ד ז"ל: דרבה דקא מתרץ ליה כגון דהוה אחרינא בהדיה ומית, הוא הדין דהוי מצי לתרוצי הא מני ר' אליעזר היא. ומסתברא לי דעל כרחיה תירץ ליה הכין כדמפרש ואזיל דסיפא דרישא אקשיתיה דקתני ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו לשנים אין לאחד לא. אבל לאביי לא הויא הוכחה דתיהוי כרבנן ולא כר' אליעזר דמאי שנא לאחד משנים.

הכא במאי עסקינן דהוה ומית:    פירש רש"י ז"ל: וכגון שיירא שחנתה בבקעה והקיפה חצר ונטו בה איש אהלו, דכי מת אין ליורשין שם כלום. דאי בחצר ממש הא איכא יורשין, וכיון דאילו הוה אבוהון הוה אסר אינהו נמי אסרי. ואינו מחוור, דהא קיימא לן כר' שמעון דאמר (לעיל מז, א) אפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיעה מלבו, והלכך אפילו בעיר נמי אין היורשין אוסרין אם אינם דרים שם. ורש"י ז"ל נקט לה כמאן דאמר (לקמן עב, ב) בית התבן ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו.

הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל:    כבר כתבנו למעלה (סז, א ד"ה והראב"ד ז"ל) משמו של הראב"ד ז"ל דאליבא דשמואל דאמר אין שוכרין בשבת הוא דבעי לה ואליבא דרב המנונא דאמר לעיל (שם) מת גוי בשבת אין מבטלין, אבל לר' יוחנן דאמר שוכרין ומבטלין לא מיבעי ליה אפילו מת גוי בשבת אמר איהו מבטלין וכ"ש בישראל. ולרב ששת נמי אפילו לשמואל אי אתא גוי מאתמול כדאיתא לעיל. והא דאמר ליה רב נחמן אני אומר מבטלין והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין, הכי קאמר אני אומר דאפילו לשמואל מבטלין, והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין.

ובעיא דרבא בשלא עירב האב דאי בשעירב אע"ג דמת בשבת הרי הותר למקצת שבת והותר לכל השבת, וכדקתני בסמוך בברייתא אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק משחשיכה אינו אוסר. וכן נמי א"א לומר דבשהיורש דר עם אביו בביתו דאילו כן פשיטא דמצי מבטל דהא אי בעי מערב מאתמול, דהוה ליה כחמשה שגבו את עירובן דחד מוליך עירוב ע"י כולן, וכדאמרינן לקמן (עב, ב) גבי האחין שאוכלין על שלחן אביהם דעבדינן להו כחמשה שגבו את עירובן, ואפילו בישנים בבתיהם אלא שמקבלין פרס מאביהן. ועד כאן לא אמרו התם במוליכין את עירובן שצריכין עירוב לכל אחד ואחד אלא בישנים בבתיהם ומקבלין פרס מאביהם ואיכא אחרים בהדייהו, ומשום דמיגו דהני אסרי הני נמי אסרי כדאיתא לקמן, הא בשאוכלין על שלחן אביהם עירוב אחד לכולן ואחד מוליך ע"י כולן כחמשה שגבו את עירובן. ועוד ראיה דלא גרע משכירו ולקיטו שנותן עירובו ודיו דכשתמצא לומר דשכירו ולקיטו אפילו דישראל נותן עירובו ודיו.

ומיהו אפילו היורש דר באותו חצר הוא דמיבעיא ליה, ואע"ג דעירב היורש עם שאר בני החצר מבעוד יום, אפילו הכי צריך ביטול רשות, דהא קיימא לן צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, וזה לא ביטל אלא ליורש בלבד, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והכי נמי תניא בברייתא אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר משחשיכה הרי זה אוסר.

ואני תמה אם היורש כמי שביטל לו המוריש רשותו, ולפיכך אוסר משום דהוה ליה כמי שביטל רשותו לאחד מבני החצר דלא עשה כלום עד שיבטל לכל אחד ואחד, וא"כ היורש היאך אפשר לו לבטל אצל האחרים, דכיון דמעיקרא לא הוה לה שריותא להאי חצר (לו) [לא] כדאמרינן לעיל. ובודאי כן הוא דאחד ששכח ולא עירב וביטל רשותו לאחד מבני החצר אין אותו שביטל רשותו לו יכול לבטל אצל האחרים, ואפילו אמר לו על מנת שתבטל אצל האחרים, כיון דהא [לא] הוה ליה שריותא מעיקרא וכדאמרינן לעיל. ואם אתה עושה את היורש כבעלים ממש מכיון שנתרוקן זכות האב לו והוא כבר עירב עם הא' בני החצר הרי זה כאילו ביטל אצל כולם. וי"ל דודאי לענין שיכול הוא לבטל אצל האחרים הרי הוא כאביו ממש דכרעא דאבוה הוא, ואינו דומה לנוטל רשות דלית ביה בחצר כלום אלא לשעה מחמת ביטולו של זה שבא להתירו בביטול זה, וכיון דלא הוה ליה שריותא מעיקרא לאו מידי עבד וכמי שלא ביטל לו כלום דמי. ומיהו לענין התירן של בני חצר כיון דמעיקרא לא נכנסה רשותו של אב בתוך עירובו ונאסר למקצת שבת נאסר לשבת עד שיבטל זה אצל בני החצר. ודוקא בשבא היורש ודר באותו בית של מורישו הא לאו הכי לא, דכיון דאיהו דר שם אינו אוסר דקיימא לן כר' שמעון דאמר אפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר.

וחוזר אני בי בדבר זה אלא אפילו לא בא היורש לדור בו באותה שבת, לפי שכבר נאסר למקצת שבת, וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת חוץ ממבטל רשות, וכיון שכן א"א בלא ביטול. ואינו דומה למת גוי בשבת דנסתלק רשותו והותר להן, דשאני התם דדירת גוי לא שמיה דירה, וכל שמת ונסתלק הוא הותרה להן רשותו כל שאין היורש דר שם, אבל ישראל כל שנאסר למקצת נאסר לכולה שבת, וכשאמרו (לקמן פו, א) הלך לשבות אצל בתו, לא כשהלך בשבת אלא מערב שבת. כך נראה לי עיקר.

דף ע עמוד ב

הכי גריס רש"י ז"ל: כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח דרך חלון ונסתם החלון זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מבוי שניטלה קורתו או לחיו. וגירסתו נכונה, דעכשיו הביא אשר הוא יותר פשוט ואשר היא הלכה מגופה של ברייתא, וניטלה קורתו דאינו פשוט כל כך ודלא קיימא לן נמי הכין אלא כר' יוסי בר' יהודה דאסר הביא מזה הכלל. ויש ספרים דגרסי בהיפך. וכתב הראב"ד ז"ל: אני תמה כי היה לו לפרש כל שהותר למקצת שבת כגון שעירב עם בני החצרות ומת בשבת והניח את ביתו לאחד מן השוק, דאע"פ דאותו לא עירב עמהן מותרין בחצר הואיל וכבר מותרין, דהכי אמרינן לקמן בברייתא.

(זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת. תמיהה לי מאי שנא גוי דנקט, דהא לרב נחמן קא מותיב וכדברי רש"י ז"ל דכל שאר הקושיות שבאו כאן ג"כ להקשות על דברי רב נחמן הן. ואפילו לדברי ר"ח ז"ל שפירש דלתני דבי שמואל קא מקשה ליה).

זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת, וקתני חוץ מהמבטל רשות:    פירש רש"י ז"ל: דאדרב נחמן קא מותיב דמדקתני חוץ מהמבטל רשות ולא קתני חוץ מהמבטל רשות והיורש, ש"מ דוקא המוריש שהיתה רשות שלו מערב שבת אבל יורש לא. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול רשותו כלומר: כל שיש לו תורת ביטול, ויורש בכלל דכרעא דאבוה הוא ותורת ביטול יש בו. ואני תמה כיון שהמקשה היה סבור להקשות מן הברייתא הזו לרב נחמן, מאי שנא דנקט לאיתויי מת גוי בשבת לימא ישראל.

ור"ח ז"ל פירש: דלתני דבי שמואל קא מותיב, דחוץ מן המבטל רשות קא משמע דכל שיש לו רשות מבטל ואפילו יורש במשמע. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול [ותורת ביטול] משמע למי שהיה לו לערב ושכח ולא עירב תורתו לבטל, והיינו האב שהיה לו לערב מערב שבת. אבל היורש שלא היה לו לערב מע"ש אינו יכול לבטל רשותו. ולפי פירושו ניחא לי דמאן דסבירא ליה דיורש מבטל רשות קא מקשה מינה, ולהכי קא מפרש לאיתויי מת גוי בשבת דא"א לו לערב כלל דלאו בר עירוב הוא, אבל מת ישראל כיון דהוה מצי לערובי מאתמול אע"ג דמית ליה יורש [כרעא דאבוה] הוא ומבטל כמותו. ומיהו לפירש"י ז"ל אתיא שפיר טפי, דהא דמקשה בתר הכי מן הברייתא דאחד מבני חצר שמת דמקשה מינה לרב נחמן דאית ליה מבטל, דאילו לפירוש ר"ח ז"ל קשה קצת דמקשה סתם חדא לר' נחמן וחדא לבר פלוגתיה.

אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק מבעוד יום אוסר:    כלומר: אף על פי שאותו שמת כבר עירב, הרי נתבטל עירובו במותו שהרי עדיין לא חל עירובו ולא התיר כיון שמת קודם שקדש היום. ואחד מן השוק דקתני, יש לפרש שהוא מן השוק ממש שאינו דר בחצר ואפילו הכי אוסר, ואתיא כתנא דלקמן (עב, ב) דתני בית התבן ובית העצים ובית הבקר ובית האוצרות הרי זה אוסר.

ואחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום אינו אוסר:    שבכלל עירובו נכנס. ומסתברא דאפילו עירב קודם שנפלה לו ירושה קאמר, וקמ"ל שלא תאמר דכיון דבשעת עירוב עדיין לא נפלה לו לא נכנס לו בית זה בכלל עירובו, קמ"ל דבכלל היתר עירובו הוא, לפי שהעירוב אינו חל אלא בתחילת היום וכבר היתה לו ירושה, וכל שהוא ברשותו באותה חצר נגרר אחר עירובו. דאי בשעירב לאחר שנפלה לו ירושה, פשיטא מאי קמ"ל.

משחשיכה אוסר:    שלא נכנס בכלל עירובו וכבר אסר את החצר, דאתיא כמ"ד בית העצים ובית האוצרות אוסר כמו שאמרנו (לעיל ד"ה אחד מבני חצר). ואי נמי יש לפרש דאוסר דקאמר היינו בשבא הוא בשבת לדור שם בבית ירושתו, ואע"פ שמתחילה לא היה האב אוסר לפי שלא היה דר כאן, וזה היורש גם כן כבר עירב עם בני החצר, מ"מ בית זה לא עירב, וכמו שאילו היה האב קיים ובא בשבת לביתו שאוסר את בני החצר, כך זה שעירב שבא לדור שם בשבת אוסר כאביו מחמת ביתו של אביו שלא נתערבה עמהם. כנ"ל. [לכשתמצא לומר שבא ישראל בשבת אוסר. וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל וכמו שכתבנו למטה (פו, א ד"ה גמ') גבי מי שהלך לשבות אצל בתו בפ' כיצד משתתפין].

והראב"ד ז"ל פירש: דאחד מן השוק לאו דוקא, אלא כל שלא עירב קרי מן השוק, ומי שעירב מבני חצר והניח רשותו לאחד מבני חצר ע"כ מבני חצר שעירב קאמר. ומשום הכי קרי למי שלא עירב אחד מן השוק, שנהג עמהם כבן השוק שדרכן של בני חצר לערב, ולעולם לאו בן השוק ממש הוא, שהוא אינו אוסר.

דף עא עמוד א

אע"פ שלא החזיק אינו אוסר ולא מיבעי כי החזיק אדרבא כי החזיק הוא דאסר:    פירוש: לאו בשהחזיק קאמר דאסר, דכל שמת גר בשבת והחזיק ישראל אינו אוסר באותה שבת, דכיון דאין לו יורשין הוה ליה כשמת כמבטל רשותו לכל. אלא הכי קאמר: אדרבא אין לך אוסר לעולם בשלא החזיק, אלא אדרבא בשהחזיק. א"נ יש לפרש אדרבא אם איתא דנאסר בשהחזיק הוא דאסר ולא בשלא החזיק, ומאי קאמר אף ע"פ שלא החזיק וכל שכן בשהחזיק, אדרבא החזיק הוא דאית ליה למיסר טפי. כנ"ל.

ר' יוחנן אמר מתנייתא מני ב"ש היא דאמרי אין ביטול רשות בשבת:    פירוש: קסבר ר' יוחנן דאוסר לגמרי קאמר ואפילו בביטול לא סגי ומני ב"ש, אבל לב"ה אינו אוסר לגמרי אלא עד שיבטל וכדתריץ רב נחמן.

ומיקנא רשותא בשבת אסור:    ואף ע"ג דאמרינן בגיטין פרק הזורק (עז, ב) תיזל ותיחוד ותפתח כי היכא דליקני ביתא וליקני גיטא אגב ביתא. שאני התם דלגבי שכיב מרע הקלו כדי שלא תטרף דעתו עליו, וכמו שהתירו לקנות ממנו בשבת וכדאמרינן (ב"ב קנו, ב) קונין משכיב מרע ואפילו בשבת.

גמרא: אמר רב ובכלי אחד:    ואף ע"ג דב"ה שרו בחולק את עירובו כדמלא מנא מיהא, כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל מט, א). התם שאני דמעיקרא נתנו לשם עירוב, אבל לא נשתתפו לשם עירוב דוקא בכלי אחד. ואפילו לר' ששת דמשמע דסבירא ליה לעיל בפרק מי שהוציאוהו (לעיל מח ב) דבבית אחד ואפילו בשני כלים עירובו עירוב גבי הא למה הדבר דומה לשלש חצרות, הכא מודה דדוקא בכלי אחד ומן הטעם שאמרנו. ומיהו מסתברא דלאביי חשיב הכא טפי מהתם, דאילו התם בדמלי מנא ואייתר הרי זה עירוב הא בחולק בשני כלים אינו עירוב, ואילו הכא יין ביין לדידיה אפילו בשני כלים כיון דראוי לבילה הרי זה עולה להן משום עירוב. וטעמא דמילתא כיון דחלקוהו מדעת נראין כמקפידין על עירובן שלא יתערבו, ומה שמו עירוב שמו ואין זה מעורב. אבל אלו שלא חלקוהו מדעת שלא נשתתפו מעיקרא על דעת עירוב אע"פ שהוא בשני כלים אין כאן הקפדה ולא חיישינן. כנ"ל.

אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר:    ולזה ביין ולזה בשמן דנקט, הוא הדין יין ביין בכענין זה, אלא דאורחא דמילתא נקט שאין דרכן של יין ושמן שנותן בכלי אחד כיון שאינן חיבור זה לזה אינו עולה להן משום עירוב. ותדע לך דהא לר' שמעון דאמר אין צריכין עירוב אקשינן בסמוך דרך פשיטות ואפילו לזה ביין ולזה בשמן בתמיהה. אלא מילתא פשיטא היא דלכולי עלמא בעינן עירוב, כנ"ל.

אמר רבא הכא בחצר שבין שני מבואות עסקינן ור' שמעון לטעמיה דלא גזר:    ואי קשיא לך דהא משמע דלא פליגי חכמים עליה דר' שמעון הכא אלא בשנשתתף לזה ביין ולזה בשמן, הא לזה ביין ולזה ביין מודו ליה, ואי בחצר שבין שני מבואות אמאי לא גזרי רבנן כדגזרי התם. לא היא דהכא אי נשתתף לזה ביין ולזה ביין ובכלי אחד לרב ולאביי אפילו בשני כלים הרי זה כאילו עירבו כולן כאחד והרי האמצעי מחברן והרי כולן מותרין זה עם זה ואפילו מבואות בהדדי כשלשה חצרות, דהתם בשנתנו עירובן באמצעית בכלי אחד לר' יהודה או בבית אחד לר' ששת כיון שהוא מין אחד וראוי להיות עירובן אחד, אבל כשנשתתף לזה ביין ולזה בשמן אי אפשר להיות עירובן אחד והרי זה כאילו עירב עם זה לעצמו ועם זה לעצמו והלכך המבואות אסורין זה עם זה. ולרבנן דגזרי' אפילו החצר אסור עם שניהם, ולר' שמעון דלא גזר מותרת עם זה ועם זה ומבואות אסורין זה עם זה.

דף עא עמוד ב

ור' יוסף אמר ר' שמעון ורבנן בפלוגתא דר' יוחנן בן נורי ורבנן קמפלגי דתנן שמן צף על גבי יין וכו':    וא"ת אפילו כי לא הוי חיבור מאי הוי, והתנן במעילה (יז, ב) ומייתינן לה בפרק בכל מערבין (לעיל כט, א) כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות לעירוב. תירצו בתוס' דהתם דוקא בשנשתתפו לשם עירוב. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' עירובין הל' יא) בין עירובי תחומין בין שיתופי מבואות כל האוכלין מצטרפין בהן. אבל הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) פירש: דהתם לאו בשיתופי מבואות אלא בעירובי תחומין, דבתחומין הוא שהוזכרו שתי סעודות שכך שיעורו לעולם, אבל שיתופי מבואות כגרוגרות הוא לכל אחד ואחד ולא הוזכרו שתי סעודות במבואות אלא להקל בלבד על המרובין. וטעמא דמילתא דבעירובין מצטרפין ובשיתופי מבואות לא מצטרפין, משום דבשיתופי מבואות איכא קפידא אבל בתחומין דמערב לעצמו ליכא קפידא ואפילו בשני מינין ואפילו בשני כלים מהני. והא דתנן (לעיל כו, ב ולקמן פ, ב) בכל משתתפין, לאו למימרא דמשתתפין בשני מינין, אלא שכל המינין כשרין בו.

הכי גריס רש"י ז"ל: הא קמ"ל דלא עבדי כתרי חומרי בעירובין. ופירש הוא ז"ל: דלא עבדינן כחד תנא תרי חומרי, והלכך אי לאו דאשכח ליה לאליעזר בן תדאי דאחמיר בחדא, לאו הוה פסיק כתרי חומרי משום דר' מאיר לחודיה. והראב"ד ז"ל גם הוא גורס כן, אלא שפירש דאתא רב לאשמועינן כי אמר הלכה דלא עבדינן תרי חומרי בעירובין, שאם יש דבר אחד שנוהגין בו חומרא ויש דבר אחד שדומה לו במקצת ואינו דומה לו לגמרי לא נלמוד אותו מזה לנהוג בו כחומרתו של זה מפני שדומה לו במקצת, אלא תולין אותו להקל מפני שינוי המקצת שיש ביניהן עד שיתפרש לנו שננהוג בו חומר כזה, ומפני שאין דברי ר' אליעזר בן תדאי כדברי ר' מאיר לגמרי, משום דהא דר' אליעזר בן תדאי בשיתוף סחורה הוא, ושמא משום דלא נעשה לשם שיתופי מבוי ממש נחמיר בו ובעינן שיתוף ועירוב, אבל בדר' מאיר שהחמיר אפילו בשנשתתפו לשם שיתוף מבוי שמא לא נחמיר בו כל כך וסומכין על שיתוף במקום עירוב, לפיכך אמר הלכה הלכה. ואם אמר הלכה כר' מאיר ולא אמר הלכה כר' אליעזר, לא הייתי למד דין זה ממנו שלא ננהוג שתי חומרות בעירובין, ולא הייתי יודע בשיש שני דברים שיש קצת שינוי ביניהן אם נלמוד זה מזה לחומרא או לקולא, לפיכך אמר הלכה כר' מאיר והלכה כר' אלעזר בן תדאי לאשמועינן דכל שלא נתפרש לנו לא היינו למדים להחמיר בדברי ר' אלעזר בן תדאי כמו שאנו הולכין לחומרא בדר' מאיר. ור"ח ז"ל גריס קמ"ל דעבדינן תרי חומרי בעירובין, כלומר: הכא, אף על פי שאין עושין כן בשאר מקומות בעירובין. והכל עולה לענין אחד.

בפת דכולי עלמא לא פליגי דבחדא סגי:    פירש רש"י ז"ל: שאם עירבו בחצרות דהוא לעולם בפת עולה להן בין לחצרות בין לשיתוף המבוי לפי שהפת מועיל בין לעירוב בין לשיתוף, אבל ביין כלומר: אם נשתתפו במבוי שהוא ביין קא סבר ר' מאיר שאינו עולה לחצרות משום דגרועיה גרעיה לעירוב החצרות שאין מערבין אלא בפת. ורבנן סברי דהני מילי כשערבו בחצרות ממש ביין, אבל על ידי שיתוף המבוי מהני, דמיגו דמועיל למבוי מועיל אף לחצרות. והראב"ד ז"ל גם הוא פירש כן. ולפי דבריהם הא דקתני מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי לא בעי למימר דבעי שיתוף לאחר העירוב, אלא הכי קאמר: מערבין בחצרות בפת אע"פ שנשתתפו במבוי ביין. ואינו מחוור. ועוד דתנן לקמן (עג, א) שלש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי, ואוקימנא לה כר' מאיר דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף. ואם איתא אפילו לר' מאיר כיון דעירבו בחצרות בפת מותרין כאן וכאן למ"ד בפת כולי עלמא לא פליגי. ואם תאמר דההיא סוגיא דלקמן אתיא כמ"ד הכא ביין כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בפת, מ"מ למאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי תקשי ליה מתניתין מני.

ועל כן נראה לפרש בפת כולי עלמא לא פליגי אם נשתתפו במבוי בפת, דכיון דעלויי עייליה מהני להו בין לשיתוף בין לעירוב, כי פליגי בשנשתתפו במבוי ביין, דלר' מאיר לא מהני לעירוב, חדא דאין סומכין לא על שיתוף במקום עירוב ולא על עירוב במקום שיתוף אלא א"כ עלו אותו בשיתוף מבוי בפת, ולא עוד אלא שגרע כחו של עירוב דאפילו עירב בחצרות ממש ביין לא מהני כ"ש שלא עירב בו אלא שנשתתף בו במבוי. ורבנן סברי איפכא, דאע"פ שאין מערבין בחצרות אלא בפת, הני מילי כשמערב ממש בחצרות, אבל סומכין עליו במקום שיתוף דמיגו דמהני לדידיה מהני לאחריני. וכן פירשו בתוספות. ולפי זה אתיא מתניתין דשלש חצרות הפתוחות למבוי ופתוחות זו לזו לכולי עלמא כר' מאיר, דלא הודה להן ר' מאיר לחכמים אלא בשנשתתפו במבוי בפת דעלויי עייליה, הא במערב בחצרות בפת לא. וא"ת למ"ד בפת כולי עלמא לא פליגי והא טעמיה כר' מאיר משום שלא תשתכח תורת העירוב מן התינוקות, ולהאי טעמא מאי שנא ביין מאי שנא בפת כל שלא עירבו בחצרות משתכחת תורת עירוב. וי"ל דכיון שעיקר השיתוף אינו בפת, עכשיו כשרואין אותו משתתפין בפת מידע ידעי דלא הטריחו עצמן להשתתף בפת אלא כדי שיעלה להן במקום שיתוף ובמקום עירוב.

ולענין פסק הלכה: הרמב"ם ז"ל פסק כמאן דאמר ביין לא פליגי ולר' מאיר תרתי בעי, חדא דפשוטה דברייתא כך היא בכל ענין, ועוד דרב גידל אמר רב מתרץ למתניתא כוותיה. ועוד דסוגיא דשמעתא דלקמן בענין חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי כמ"ד דבפת נמי פליג ר' מאיר. ועוד דגרסינן בפרק כיצד משתתפין (לקמן פה, ב) אמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף, ולא פליגי כאן במסובין בבית סומכין עליו משום עירוב כאן במסובין בחצר סומכין עליו משום שיתוף, משום שיתוף אין משום עירוב לא, ורישא נמי משום עירוב אין משום שיתוף לא, ש"מ דבפת נמי בעינן עירוב ובעינן שיתוף. ע"כ דברי הרב ז"ל.

והר"ז ז"ל כתב דהא דרב גידל דחיה בעלמא היא, ואדרבא פשוטה דברייתא כמ"ד בפת לא פליגי משמע, וכדסברינן מעיקרא למימר או מערבין בחצרות בפת או משתתפין במבוי ביין, הלכך מסתברא כמ"ד דבפת לא פליגי וכ"ש דקיי"ל כדברי המיקל בעירוב ע"כ. ונראין לי דבריו, דקיי"ל ככלליה דר' יהושע דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו יחיד במקום רבים. ואפילו אי קאי רב ורב גידל כמ"ד ביין לא פליגי, קיימא לן כההוא יחיד דאמר בפת לא פליגי. אלא אם כן תאמר דכללא דר' יהושע בן לוי לא איתמר אלא בפלוגתא דתנאי ולא בפלוגתא דאמוראי. ומיהו הא דרב גידל לאו ראיה בעלמא היא אלא דחייה בעלמא היא, ודרב נמי לאו ראיה היא כדבעינן למיכתב בסוגיא דלקמן (עג, א) בענין חמש חצרות לא מוכחא מידי דבין למר בין למר כר' מאיר אתיא וכדכתבינן לעיל. וההיא נמי דרב יהודה בפרק בכל משתתפין (פה, ב) לאו ראיה היא, דאיכא למימר דשאני התם דבמסובין בחצר דינא הוא דלא נסמוך עליה משום עירוב אף עם פת, משום דבעי' עירוב שיהא מונח בבית שבחצר אבל כי מונח באויר חצר לא, וכי אמרינן דסומכין על שיתוף במקום עירוב, הני מילי בשהניחו לשיתוף בבית שבחצר. והא דאין סומכין עליו משום שיתוף אלא משום עירוב כשמסובין בבית, היינו משום דרב אזיל לטעמיה דאית ליה כר' מאיר, ואפילו למאן דאמר בפת לא פליגי לאו בשעירב בחצרות בפת קאמר אלא בשנשתתף במבוי בפת, וכמו שכתבתי למעלה דעייליה לשיתוף. כן נראה לי.

דף עב עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' מאיר:    כלומר: ומדרש דרשינן.

ורב הונא אמר מנהג כר' מאיר:    ואורויי מורינין מדרש לא דרשינן.

ור' יוחנן אמר נהגו העם כר' מאיר:    ואפילו אורויי לא מורינן אלא אי עביד לא מוחינן. ותמיהא לי דהא אמר ר' יוחנן (שבת מו, א) הלכה כסתם משנה, וסתם מתניתין דלקמן דחמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי כר' מאיר. ואע"ג דאמרינן בעלמא (יבמות טז, ב) דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן, דאיכא אמורא אליבא דר' יוחנן דלית ליה הלכה כסתם משנה. מ"מ לא שתק גמרא מינה בשום מקום אלא אקשוייה קא מקשה, וכי לא משכח תירוץ קא מתרץ אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. ואולי נאמר דר' יוחנן נמי לא תני התם פתוחות זו לזו ובהא כרב סבירא ליה, דמגרע גרעי חצרות הפתוחות זו לזו מחצר וחורבה, וערבו חצרות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה קאמר, ולפיכך אסורין במבוי ואתיא כרבנן וצ"ע. עוד צריך לי עיון עירבו בחצרות למה צריכין להשתתף במבוי, והלא מוציא מרשות משותפת לרשות משותפת, ומה הפרש בין זו למי שהיו שותפין בבתים וחצרות ומבוי שאין צריכין עירוב. ושמא נאמר שלא לשכח תורת שיתוף ואין כח חמש חצרות המעורבות בככר ככח חצרות המשתופות ממש בגופו של קרקע.

מתני': חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד:    פירוש: טרקלין זה מתחילתו בית אחד גדול ועכשיו חלקוהו לחמשה, או במסיפס או במחיצה עשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמרא, וכל אחד ואחד מן החבורות יש להן פתח לחצר הטרקלין.

בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה:    אם באו לערב עם דיורין אחרים שיש בחצר הטרקלין, או בבאים לערב עם חצר אחרת מפני שחלוקתן עושה אותן כמו חלוקין לגמרי בבתים ודירות מוחלקות, ואע"פ שאין המחיצות מחיצות קבועות, ופי' רש"י ז"ל דה"ה בבאים להוציא ולהכניס מחבורה לחבורה.

וב"ה אומרים וכו':    חבורה אחת הן כאילו לא נחלקו הטרקלין דמחיצה שפלה הוא ומחיצה שפלה כזו הטרקלין שהיה אחד הוא מחברן ומבטל כח המחיצות ההן, וכיון דכולן מותרין זה עם זה ואין צריכין עירוב נעשה אחד מהן שליח לכולן.

ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה:    מדקתני בזמן שמקצתן משמע לכאורה דצריכין עירוב דקתני לאו אותן ששרויין בחדרים בלבד קאמר, דא"כ ליתני בזמן ששרויין בחדרים כולן מאי שנא מקצתן דנקט. ותמיהה לי מפני מה צריכין עירוב האחרים שעומדין עדיין בתוך הטרקלין ולא נחלקו. וי"ל דאלו שחלקו רשות גמורה לעצמן גלו על האחרים שאע"פ שלא חלקו לגמרי במחיצות גמורות דעתן להתחלק לגמרי, ומעתה נגרע כחו של טרקלין מלחברן ולעשותן אחד. ועדיין אינו מחוור בעיני, דא"כ מאי קא מתמה בגמרא מאי עליות מאי חדרים אילימא חדרים חדרים ממש צריכא למימר, ומאי תימא דילמא הא קמ"ל דכל זמן שנחלקו מקצתן לגמרי ונעשו חדרים ממש כולן נעשו כמוחלקין בשביל אותן המקצת שנחלקו לגמרי וצריכא היא.

ויש לי לומר דצריכין עירוב דקתני לאו כולן קאמר, אלא אותן מקצת בלבד ששרויין בחדרים, ומקצתן דנקט לרבותא נקטיה ולומר דכיון ששאר הטרקלין לא נתחלקה אלא במחיצות גרועות ונמוכות ואלו גם כן לא נתחלקו במחיצות קבועות אלא שמגיעות עד התקרה, סלקא דעתך אמינא אע"פ שנתחלקו במחיצה עד התקרה לא יהו צריכין עירוב בפני עצמן שעדיין הטרקלין מחברן, דהאחרים שלא נחלקו מוכיחין עליהם, קא משמע לן דמכל מקום כיון שאילו נחלקו במחיצות עד התקרה הרי הן כחדרים מוחלקין לגמרי וצריכין עירוב לעצמן. כנ"ל.

והראב"ד ז"ל פירש: הטרקלין עליה יש על גבה על פני כל הבית, אלא שאין אדם דר בה. ועל זה נחלקו ב"ש וב"ה אם נחשוב אלו דקיטוניות שלמטה כבתים חלוקין, או נאמר כיון שלמעלה הבית אחד ותשמיש השוה לכולן העליה מצרפן. ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות, פירוש: שמקצתן שרויין בעליות שלמעלה לפי שעכשיו אין עליה שמצרפתן הואיל ועליה עצמה חלוקה היא לדירה.

ותמיהה לי טובא דאם איתא היכי שתיק תנא ולא הזכיר את העליה שעל גבה כיון שעיקר מחלוקתן אינה אלא מחמת העליה אם היא מצרפתן אם לאו. ועוד דבפרק חלון (עט, א) תניא בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהן אסורין, ואמרינן עלה בגמרא הא עשרה שרי ואע"ג דמדליא תקרה טובא שמעת מינה מחיצות שאין מגיעות לתקרה שמן מחיצות, כלומר: ותיהוי תיובתא דמ"ד גבי חמש חבורות דטרקלין לא שמן מחיצות. ודחינן דלא, אלא הכא בבית שלשה עשר פחות משהו עסקינן. ואם איתא מאי קא מוכח מהתם להא, דהא הכא לכולי עלמא אי לאו עליה שהיא אחת ותשמיש לכולן היה צריכין עירוב כל אחד ואחד, והתם נמי לישני הכא במאי עסקינן בשאין עליה על גביו שתצרף אותו. ועוד דאם איתא מאי קאמר רב נחמן בר יצחק בגמרא הכי נמי מסתברא, כלומר: דבשאין מגיעות לתקרה פליגי, מדקתני ומודים בזמן ששרויין בחדרים ובעליות, מאי חדרים ומאי עליות, אי לימא חדרים חדרים ממש עליות עליות ממש פשיטא, אלא לאו כעין חדרים כעין עליות. ואם כדברי הרב ז"ל מאי קא דייק מינה לחילוק הקיטוניות שלמטה דשאני התם שנחלקה העליה שהיתה מצרפתן, ומעתה אין כאן מוכיח לטרקלין שאילו היו הטרקלין מוחלקין אפילו במחיצות שאין מגיעות לתקרה ואין עליה מצרפתן על גבן בהא אפילו ב"ה מודו, וכיון שכן עדיין אני אומר בשלא נחלקה העליה אפילו נחלקו הטרקלין למטה במחיצות המגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן לב"ה, ואם נחלקה העליה הרי הטרקלין מוחלקין שאין כאן מצרף. ומכל הטענות האלו לא נתכוונו לי דברי הרב ז"ל.

גמרא: אמר רב נחמן במסיפס מחלוקת:    מסתברא לי דלהאי האוקימתא לא אמר' ב"ש עירוב אחד לכל חבורה אלא בשמערבין אצל אחרים, אבל הם עצמן לטלטל מחבורה לחבורה כמעורבין דמי. שאם אין אתה אומר כן לדברי רב נחמן הרי הן אוסרין זה על זה ואסורין לטלטל כל חבורה וחבורה בתוך דירתו אלא בארבע אמות בלבד, לפי שכל אחד ואחד נפרץ במלואו למקום האסור לו אליבא דב"ש, ואם אתה אומר כן [היה לומר] כולן אסורין עד שיערבו וממילא שמעת מינה דצריכין עירוב לכל חבורה.

דף עב עמוד ב

{{דה מפרש|לשון ר"ח ז"ל: אמר רב יהודה הסבך. ופירש: גודל סבכה. ולשון רש"י ז"ל: הסבר. ופי' לשון סברא ומתוך חריפותו קורא אותו כן.

יש ספרים דגרסי: אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' יהודה הסבך ויש מי שגורס אמר רב נחמן אמר רב, וכן הוא בפר"ח ז"ל. ואע"ג דהא דרב יהודה הויא תיובתיה דרב נחמן, ללישנא קמא קאמרי, דללישנא בתרא הויא כוותיה דאף במסיפס פליגי.

תנא בד"א כשמוליכין את עירובן למקום אחד:    פירש רש"י ז"ל: דהאי תנא דפליג בין מוליכין למקום אחר לבא אצלן סבירא ליה דב"ש וב"ה לאו במחיצות פליגי אלא אפילו ב"ש נמי טרקלין מחברן ואין צריך עירוב ביניהן. ואינו מחוור בעיני, דא"כ פליג אדר' יהודה הסבך וכיון שכן הוו להו למירמא חדא אאידך ולאקשויי נמי מינה לרב נחמן, וכדמותבינן מהא דר' יהודה הסבך אאידך דר' חייא ור' שמעון ברבי ואדרב נחמן. אלא מדקאמר תנא בד"א משמע דלא פליגא אהנך אוקימתא דלעיל ולא אדר' יהודה הסבך, אלא אדרבה ההיא ממש כלישנא בתרא דרב נחמן דאמר אף במסיפס פליגי, והאי תנא קאי אנחלקה במסיפס, ולומר דאע"פ דודאי מודו ב"ש בשנחלקה במסיפס דכולן כחבורה אחת הן לגבי עצמן ולאפוקי מחבורה לחבורה אין צריכין עירוב וכמו שכתבתי למעלה, ואפי"ה בשמערבין עם אחרים צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, ה"מ כשמוליכין את עירובן דבדורי מבדרי, אבל בשעירוב בא אצלן דמיכנפי וקיימי עירוב אחד לכולן. ואע"ג דטעמא דב"ש לא איצטריכא ליה לאשמועינן, נפקא מינה לב"ה דאפילו במוליכין את עירובן אמרי דעירוב אחד לכולן.

כמאן אזלא הא דתניא חמשה שגבו את עירובן עירוב אחד לכולן כמאן כב"ה:    וא"ת לימא דברייתא שגבו את עירובן ככולי עלמא ובמוליכן לחצר אחרת דהכי אוקימנא לה לברייתא בסמוך, ומתניתין כשיש דיורין עמהן בחצר הטרקלין, דמיגו דהני אסירי הני נמי אסירי וכדאמרינן בסמוך גבי מתניתין דהאחין. ונראה לי משום דהא ברייתא פירושה דמתניתין היא ואמתניתין קיימא, ומתניתין לא חלקה בין הכין להכין. תדע לך מדתנן בההיא דהאחין אימתי בזמן שמוליכין את עירובן אבל אם היה עירוב בא אצלן או שאין עמהן דיורין עירוב אחד לכולן. דאלמא מדפליג בההיא מתניתין ולא פליג בהא, הא מתניתין בין הכין ובין הכין מתנייא.

כמאן אזלא הא דתניא חמשה שגבו את עירובן כמאן דלא כחד:    והאי לישנא ליתיה, דלא דחינן לברייתא מכולהו כיון דאפשר לאוקמוה כהלכתא. וקיי"ל נמי בההיא, דהא בעא מיניה אביי מרבה ופשטה לה עירוב אחד ומוליך על ידי כולן (לקמן עג, א).

ש"מ מקום לינה גורם:    פירוש: מדקתני במתניתין אוכלין על שלחן אביהם, ואפילו הכי קתני ישנים בבתיהם צריכין עירוב כל אחד ואחד.

במקבלי פרס מאביהן שנו:    כלומר: דעכשיו ישנים ואוכלין בבתיהן. ומיהו אהני להו פרס דנגררין אחר אביהן ואם היה עירוב בא אצלן או אם אין עמהן דיורין בחצר אין צריכין לערב.

מאי מקום דירה רב אמר מקום פיתא ושמואל אמר מקום לינה:    כתב הר"ז הלוי ז"ל: מאי מקום לינה אף מקום לינה, דהא אהני להו נמי מקום פיתא שאם אין עמהן דיורין בחצר אינן צריכין לערב. ואינו מחוור בעיני, דהא אף במקבלי פרס דאוכלין וישנים בבתיהם אם אין דיורין עמהן בחצר אינן צריכין לערב, ואפילו לרב אע"ג דלדידיה מקום פיתא דוקא. וכ"ש דלכולי עלמא מקום פיתא ולינה גורם על כל פנים, ואפילו הכי מהני קבלת פרס לבנים אצל האב ותלמיד אצל רבו כדאיתא בסמוך. ותדע לך דאם איתא כי פרכינן מברייתא דרועים בין לרב בין לשמואל פרכינן, דהא אף מקום לינה אמרינן הא מקום פיתא נמי מהני וכל שכן, ואם כן היכי משחינן להו מן השדה בישנים שם. ואם תאמר אין הכי נמי דלכולהו קא מקשה הוה ליה למימר תיובתא דכולהו, אלא לרב בלבד קא מקשה. וכן פירש רש"י ז"ל: מקום לינה דוקא קאמר כי היכי דרב נמי אמר מקום פיתא דוקא. וא"ת לשמואל עירובי חצרות בפת מאי מהני דהא לאו מקום פיתא גורם. דהתם נמי אנן סהדי דאי מיתדיר להו לכולהו התם ניחא להו טפי דליגנו וכדמתרץ הכא וגם לקמן.

והא דתניא מי שיש לו בית שער אינו אוסר:    כלומר: אף על פי שדרים בו וכדתניא לקמן בפרק כיצד משתתפין (פה, ב). וא"ת היכי דמי אי בית שער דבית תיפוק לי משום בית דאסר על בני החצר ואע"פ שאין אדם דר בהן מידי דהוה אבית תבן ובית האוצרות. וי"ל כגון שנתן בעל הבית עירובו, וקמ"ל דהדר בבית שער אינו אוסר.

דף עג עמוד א

ר' יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים:    פירוש: אפילו אין דיורין עמהם בחצר, דמה שהתיר באחין אסר בעבדים שאפילו הן בעצמן אוסרין זה על זה ואוסרין על האדון. ר' יהודה בן בבא אוסר בנשים ומתיר בעבדים. ופירש הראב"ד ז"ל: דטעמא דר' יהודה בן בתירא משום דנשים הן כאחת יותר, משום דחליצתה של זו או יבומה של זו פוטרת חברתה מה שאין שייך בעבדים. וטעמא דר' יהודה בן בבא משום דעבדים ככיסו הן מה שאין כן בנשים.

אמר רב מאי טעמא דר' יהודה בן בבא דכתיב ודניאל בתרע מלכא:    לומר שאע"פ שלא היה יושב כל היום בשער המלך, היה עושה אותו כאילו יושב שם ומשם הוא נחשב כיון שמקבל פרס מבית המלך. ופירשו ז"ל דחדא דאית ביה תרתי קא מייתי, דמכאן ראיה שהעבד אצל רבו כאחד נחשב, ועוד סימן לדברי מי הוא בעל השמועה שמתיר בעבדים תרע מלכא תרע הוא תרגומו של שער ובבא גם כן היינו שער, ולומר דר' יהודה בן בבא הוא שמביא ראיה מתרע מלכא.

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' יהודה בן בבא, דהא משמע דרב קאי כוותיה מדפריש טעמיה. והתימא מדברי הרב ר' משה שפסק (בפ"ד מהל' עירובין ה"ו) כדברי שניהם להקל. ותלמיד אצל רבו אסיקנא שהוא כבן אצל אביו [שדעת התלמיד קרובה אצל רבו כבן אצל אביו] ותלמידי החכמים נקראים בניהם כמו בני הנביאים.

הא דבעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן או צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכו':    לאו עיקר בעיא הוא דהא פשיטא ליה נמי לאביי, דברייתא דלעיל דחמשה שגבו את עירובן שמיעא ליה לאביי והוא מותיב מיניה לרבה בפרק מי שהוציאוהו (מט, א) בפלוגתא דשמואל ורבה בעירוב משום דירה או משום קנין. ורבה נמי לא פשיט ליה הכא מההיא ברייתא, משום דאף אביי הוה ידע ליה, אלא משום דבעי אביי למירמא עליה מתניתין הוא דאמר ליה הכין וכאילו אמר ליה חמשה שגבו את עירובן מהו עירוב אחד לכולן אי הכי קשיא מתניתין. ורש"י זכרונו לברכה פירש בענין אחר.

הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אימתי וכו':    איכא למידק ודקארי לה אביי מאי קארי לה, דהא קתני בהדיא שאם אין עמהן דיורין בחצר אחד אין צריכין לערב. ואפילו תאמר דאביי סבירא ליה דרישא במוליכין עירובן בחצר אחרת ולא באותה חצר, מ"מ הא קתני סיפא בהדיא או שאין דיורין עמהן בחצר אין צריכין עירוב. ואין סברא לומר דאביי היה סבור דבמוליכין לחצר אחרת בין יש עמהן דיורין בחצר בין אין עמהן צריכין עירוב, ואפילו בשעירוב בא אצלן אם יש עמהן דיורין צריכין עירוב לכל אחד ואחד, ולא התירו אלא בעירוב בא אצלן וכשאין דיורין. דהא אי אפשר לומר כן דהא או קתני.

ויש לי לומר דאביי היה סבור למידק מתניתין דבשמוליכין צריכין עירוב, דהא קתני אם ישנים בבתיהן צריכין עירוב ואף ע"ג דהוו כמי שגבו את עירובן, מדקתני סיפא אם היה עירוב בא אצלן אין צריכין עירוב. אלא דפירושי דסיפא דקתני או שאין עמהן דיורין לא הוה ידע דלא הוה מסיק אדעתיה האי טעמא דמיגו. ומכל מקום הוה מקשה שפיר ממתניתין לפום מאי דלא הוה סבר דאיכא טעמא דמיגו. ופריש ליה רבה דטעמא דמתניתין רישא וסיפא משום מיגו הוא, ותדע לך מדקתני סיפא וכו', כלומר: דמסיפא שמעינן לה דבהכי מיתבא שפיר כולה מתניתין.

הא דבעא מיניה חייא בר אבין מרב ששת הני בני בי רב דכרכי פיתא בבאגא ואתו בייתי בי רב מהיכן משחינן להו:    לאו במקבלי פרס מרבן היא, ורבן נמי לא הוה דיירי בי רב אלא הרב נמי בבאגא הוה דייר, ולא שייכא האי בעיא בבעיא דלעיל דתלמיד אצל הרב כלל, וענינא אחרינא הוא אי משחינן להו ממקום פיתן או ממקום לינתן. ופשיט ליה ממקום לינתן דהתם עיקר דירתן, אלא משום דליכא מאן דממטי להו התם (אמר) עיילי וכרכו בבאגא. ולענין פסק הלכה במקום פיתא ומקום לינה, קיימא לן דמקום פיתא גורם כרב, דרב ושמואל קיימא לן כרב באיסורי.

הא דבעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא אב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין עירוב או אין צריכין עירוב:    עיקר בעיא הוא אם מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה אם לאו. אבל האב ובנו מפשט פשיטא ליה דכיחידים דמו ממתניתין דהאחין שאוכלין על שלחן אביהם, והרב ותלמידו נמי מברייתא דלעיל. ואדרבא משום דפשיטא ליה הא, קמבעיא ליה מבוי שלהן אם ניתר בלחי וקורה אם לאו, דכיון שאתה עושה אותן כיחידים אם כן אין כאן דין שתי חצרות, ואין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. ופשיט ליה דניתר הוא בלחי וקורה דחשיבות מבוי יש כאן, שאילו היו אחרים דרין כאן צריכין עירוב ואפילו הם בעצמן אם אין מקבלין פרס כרבים דמו. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

כתבו בתוספות בשם ר' יצחק ז"ל דבעל הבית שהכניס בביתו סופרים או בחורים ללמוד אע"פ שייחד להן בית לפיתן ולינתן, אין צריכין עירוב ואינן אוסרין על בעל הבית, ואפילו אם יש להן פתח לרשות הרבים, לפי שלא הכניסן בביתו ולא השאיל להן מקום בחצרו לאסור עליו. והביא ראיה ממה שאמרו בפרק חלון גבי היו חמשה שכירו ולקיטו אם אמרו שכירו להקל יאמרו שכירו להחמיר, והתם כשהן מחולקין בעליות ובחדרים דאי לא פשיטא שהאחד נותן ע"י כולן, וכל שכן הכא, דהתם דירת הגוי לא שמיה דירה ואפילו הכי אין השכירין חולקין רשות לעצמן לאסור, כ"ש גבי ישראל שיש לו דירה שאין השכירין והלקיטין אוסרין. ולפי שיטתו מה ששנינו (לעיל עב, ב) באחין אם ישנין בבתיהן דצריכין עירוב, היינו כשאין אותן בתים פתוחים לבית אביהן, הא אם היו הבתין פתוחין לבית אביהן וסמוכין לו אין צריכין עירוב ואף ע"פ שאינן מקבלין פרס מאביהן.

ואינו מחוור כלל, דהא עבדים דקאסרי לדברי ר' יהודה בן בתירה וסתמא דמילתא דרים הן בבית אדוניהם אלא שמייחד להן דירה בתוך ביתו, ועד כאן לא התיר ר' יהודה בן בבא אלא במקבלי פרס הא בשאינן מקבלין פרס כולי עלמא מודו דאסרי. ובישראל המקבל פרס מאחר שאינו אביו או רבו אוסר הוא לכולי עלמא, דהא בתלמיד אצל הרב איבעיא להו, הא באחר שאינו רבו פשיטא להו. ועוד דלקמן בפרק כיצד משתתפין (פה, ב) שנינו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הדר שם אוסר עליו ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר, אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהן הרי זה אוסר עליו. וחמשה שכירו ולקיטו דלעיל אינה ראיה דהתם הגוי דר שם וכל כליו שם ואין לך תפיסת יד גדול מזה. ועוד שכבר כתבתי למעלה (סד, א ד"ה אלא) גבי אותן החמשה שכירו ולקיטו דמדינא בישראל אינו אוסר שהרי אינן דרין שם ואין להם שם לא מקום פיתא ולא מקום לינה אלא מקום בעלמא הוא שהשאיל להן להעמיד שם מעט כלים, אלא דבדירת גוי הוא שהקלו כיון דדירתו כדיר של בהמה, ואחר שהחמירו בו הקלו, אבל בעלמא בישראל לא שייכא ההיא בעיא כלל ואין לו ענין אצל ישראל. וכיון שכן בישראל כל שהוא מייחד דירה לעצמו ואוכל שם אוסר הוא, אלא אם כן יש לבעל הבית שם תפיסת יד בהנחת כלים שאי אפשר לטלטל בשבת כדאיתא לקמן בפרק כיצד משתתפין (פו, א). וכן מצאתי גם למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל. ומסתברא דאפילו יכול בעל הבית לדור שם ולאכול ולישן באותו בית שייחד להם, אפילו הכי אוסרין עליו דמ"מ מיוחד הוא אצלם למקום פיתן, והראיה עבדים, דמסתמא האדון יכול לדור ולהשתמש בכל עת שירצה באותו בית המיוחד להן, ואפילו הכי אוסרין עליו. ומ"מ אם ייחדן להם לשעה מסתברא שאינן אוסרין, שאינן אלא כאורחין אצלן. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן בריש פירקין (ה"ב) תני הקוסטור אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים, אית תני' תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם, מאן דאמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל, מאן דאמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים באילן דעלו ברשות, ואכסניא אינה אוסרת לעולם באילן דעולין בלא רשות.

דף עג עמוד ב

הא לא קשיא ואם נשתתפו נמי קאמר:    והכי קאמר: אסורין במבוי שאין מותרין כאן וכאן אלא אם נשתתפו נמי.

כולה ר' מאיר היא:    ואפילו למ"ד (לעיל עא, ב) בפת כולי עלמא לא פליגי מתניתין נמי ר' מאיר הוא, דהתם אם נשתתפו בפת קאמר וכמ"ש למעלה (שם בד"ה בפת).

כל שיתוף שאין מכניסין ומוציאין אותו דרך פתחים במבוי לא שמיה שיתוף:    פירש רש"י ז"ל: ולהכי לא תני רב פתוחות, דחיישינן דילמא מעיילי להו דרך פתחים שביניהם. משמע מדברי הרב ז"ל דכל שהן פתוחות זו לזו אפילו הכניסוהו והוציאוהו מכל חצר למבוי לא הוי שיתוף, גזירה דילמא מעיילי ליה דרך פתחים. ואיכא למידק א"כ פלוגתא דר' מאיר ורבנן דסומכין על עירוב במקום שיתוף היכי משכחת לה, דהא על כרחך עירבו בחצרות לא משכחת אלא בשהיו חצרות פתוחות זו לזו, ואם כן היכי סומכין על זה לשיתוף דהא מבוי זה אינו בר שיתוף. וי"ל דמשכחת לה כשנתערבו דרך חלונות, דבחלונות לא גזרינן דילמא מעיילי ליה דרך חלונות דאין רגילות בכך אלא כשהן פתוחות זו לזו בפתחים דעיילי התם להדיא.

כל שיתוף שאין מכניסין אותו דרך פתחים למבוי וכו':    פירש רש"י ז"ל: שמכניסין אותו מכל החצרות למבוי, ומוציאין אותו משם דרך כל פתח ופתח שבמבוי, ואח"כ מכניסין אותו בחצר שמונח שם לשם שיתוף. ומסקנא דלא צריך.

בני חבורה שהיו מסובין:    פירוש: שזימנן בעל הבית לאכול אצלו משלו, דהכין משמע ודאי מדקאמר אי הכי הקנה להן פת בסלו הכי נמי, והאמר רב יהודה בני חבורה שהיו מסובין דאלמא במקנה להן היא הא דרב יהודה. ואע"ג דאינו מקנה להן פת שעל השלחן בפירוש, סתמא דמילתא כיון שזמנן לאכול עמו ויכולין לאכול לדעתם הרי הוא כאילו נשתתפו בו עמו ויש להם בו זכות.

כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר:    כלומר: במסובין בבית סומכין עליו משום עירובי חצרות וכ"ש משום שיתוף, דמסתמא דמילתא דעתם לסמוך עליו בין בעירוב בין בשיתוף. ואע"פ דתניא לקמן בפרק כיצד משתתפין (פה, ב) עירובי חצרות בחצר ושיתופי מבואות במבוי, וקא מפרשי עירובי חצרות בבית שבחצר ושיתופי מבוי בחצר שבמבוי. לאו למימר שיהא שיתוף מונח דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית שבחצר, אלא רבותא קאמר דאף בחצר שבמבוי כשר מה שאין כן בעירוב.

והכין מכרעא הא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לקמן בפרק כיצד משתתפין (שם) כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אין אוסר עליו והרי נותן את עירובו אין עירובו עירוב חוץ מבית שער דיחיד וכל שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב אבל מניחין בו שיתוף חוץ מאויר דמבוי, דאלמא רב כאיל ותני כל המקומות שמניחין בו עירוב ושיתוף ושאין מניחין בו, ואם איתא הכי נמי הוה ליה למימר וכל מקום שמניחין בו עירוב אין מניחין בו שיתוף. ועוד דאם איתא עירובו בחצרות מותרין כאן וכאן היכי משכחת לה, דאי מנח לה בבית אין סומכין בו משום שיתוף ואם הניחו בחצר אין סומכין עליו משום עירוב. אלא ודאי מכרעא מילתא כדאמרן. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, וכן מדברי הראב"ד ז"ל.

והא דאמר ר' מאיר אין סומכין על עירוב במקום שיתוף, בשהניחו שם סתם קאמר, הא הניחו בפירוש משום עירוב ומשום שיתוף סומכין עליו אף משום שיתוף. אבל במסובין בחצר אין סומכין עליו משום עירוב ואפילו אמר בפירוש משום שיתוף ומשום עירוב, דהמניח עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינן עירוב. ורבותנו בעלי התוספות ז"ל נסתפקו בדבר. ויש מי שאומר שאין סומכין עליו משום שיתוף דדוקא בחצר שבמבוי הא בבית לא. ונראין דברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל, וכן אנו נוהגין במקומותינו.

ועוד מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ח) מבואר כן, דגרסינן התם פשיטא עירוב צריך בית שיתוף מהו שיהא צריך בית, רב אחא בשם רב אמר נותנו בין באויר חצר בין באויר מבוי, מילתא דרב אמרה עירוב צריך בית מילתא דשמואל אמרה שיתוף צריך בית, מתניתא פליג עליה דשמואל שיתוף נותנו בבית שער ע"כ. דמהכא משמע בהדיא דלכולי עלמא אי מנח ליה בבית כל שכן דעדיף, ולא נחלקו אלא אי בעי בית או לא, ורב לטעמיה דאמר הכא כל מקום שאין מניחין בו עירוב מניחין בו.

ומה שאמרו בירושלמי דשיתוף אפילו באויר מבוי, לא קיימא לן הכין אלא כרב דאמר בגמרין הכא דשיתוף בכל מקום נותנין אותו חוץ מאויר מבוי. והכי נמי איתא לקמן בפרק כיצד משתתפין (פה, ב).

אלא טעמא דרב דקא סבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו:    וא"ת א"כ הא דתניא לעיל וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין, כלומר: או מערבין בחצרות ומותרין כאן וכאן או משתתפין במבוי ומותרין כאן וכאן, היכי משכחת לה שמערבין בחצרות וסומכין עליו משום שיתוף, דכל שמערבין חצרות פתוחות זו לזו הן, ומבוי אין לו תורת שיתוף. וי"ל דמיירי כגון שהכשירוהו למבוי בשני לחיין או בפס ארבעה כחצר. ובתוספות אמרו דסתם מבוי שנזכר בכל מקום היינו שהכשירוהו בלחי וקורה, ואפילו הכי יש להעמידה בשעירבו דרך חלונות דאף ע"ג דחלונות ארבעה פתוחות להן, אין נעשות בכך אחת כחצר אחת.

קא סבר אין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא א"כ בתים וחצרות פתוחות לתוכו:    פירש רש"י ז"ל: דרב לית ליה הא דרב חסדא דלעיל (ע"א) דאמר האב ובנו כיחידים דמו ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה. ואינו מחוור, דהא רב חסדא ברייתא קא מייתי, דתניא הכין בהדיא וקיימא לן כוותיה, וסתמא דמילתא רב לא פליג אברייתא, ועוד דקיימא לן נמי כוותיה דרב. אלא ההיא לאו באב ובנו דדיירי בחצרות הסמוכות ופתוחות זו לזו, אלא כשדרין בחצר אחת ובתים רחוקים זה מזה. וכן כתבו בתוספות.

דף עד עמוד א

בתים וחצרות פתוחים לתוכו:    פירש רש"י ז"ל: שני חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר. והכי איתא בירושלמי בהדיא כאן (ה"ח) ובפרק קמא דמכלתין (ה"א), דגרסינן התם רב נחמן בר יעקב בעי מבוי אין פחות משתי חצרות, חצר אין פחות משני בתים, והכי נמי משמע בריש פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלא, א). אבל הראב"ד ז"ל פירש: שתי חצרות ושני בתים בשתי החצרות. ואינו מחוור, ולקמן (בע"ב) גבי אבות בר איהי משמע לי לא כדברי הראב"ד ז"ל כמו שנכתוב שם בסייעתא דשמיא (בד"ה ושמואל).

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה וכו':    ואיכא למידק היכי אזיל לטעמיה, דהא אפילו הוה סבירא ליה לר' יוחנן בהדיא כרב דגזר התם בשעירבו, הכא ליכא למיגזר. דעד כאן לא גזרינן התם אלא להוציא לחצר אחרת כלים ששבתו בחצר זו, גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים [לחצר אבל לכולי עלמא לא אסרינן לאפוקי מאני דבתים] לחצר זו של עצמן [דילמא אתי לאפוקי] לחצר אחרת. והכא נמי אף על פי שנשתתפו במבוי ואיכא חורבה אסורה למאנין דבתי, אמאי אסרינן לאפוקי למבוי מאני דבתים וחצרות שנשתתפו בו משום גזירה דילמא אתי לעיולי מאני דבתים לחורבה. וי"ל דהכי קאמר דרב דאסר לעיולי מאני דמבוי לחורבה גזירה דילמא אתי לעיולי מאני דבתים, דינא הוא שלא תחשב חורבה זו מכלל המבוי להתירו. אבל לר' יוחנן דלא גזר ומצי לעיולי מאני דמבוי לחורבה ולא גזרינן, ראויה החורבה להצטרף ולהחשב מכלל המבוי. ומיהו לאו למימרא דכל מאן דלא גזר חשיבא לה חורבה להתיר את המבוי, דהא שמואל נמי אית ליה כר' יוחנן דלא גזר, ואפילו הכי בעי בית וחצר, ולמסקנא נמי בעי בתים וחצרות. אלא מאן דגזר א"א לחורבה להתיר כדאמרן, אבל למאן דלא גזר אפילו הכי אפשר שלא תצטרף משום דלא חשיבא חורבה להחשיב את המבוי לעשותו מבוי הראוי להתיר בלחי וקורה.

דף עד עמוד ב

ואיבות בר איהו סבר מקום פיתא גורם:    כלומר: וחזנא כמאן דליתיה דמי ולא מעלה ולא מוריד.

ושמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גורם:    כלומר: ורב ענן סבר דשמואל כי שרי משום חזנא דמצטרף הוא דשרי. ואע"ג דהוה כריך ריפתא אבראי כיון דגני בבי כנישתא, דשמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גורם. ואיכא למידק האי עובדא היכי הות דהוה ס"ד דלא קבלה מיניה שמואל אלא בממריה קאי דאמר אפילו בית אחד וחצר אחד, דכיון דהוה ס"ד דמקום פיתא גורם וחזנא לא מעלה ולא מוריד: א"כ אין כאן אלא חצר אחת בלבד ובית ליכא, ושמואל בית אחד וחצר אחת מיהא בעי. ואף ע"ג דאיכא בית בבי כנישתא דחזיא לדירה, דירה בלא בעלים לא שמיה דירה ואינה אלא כחורבה. ותדע לך דאי לא מאי שנא כי אכיל חזנא פיתא התם או דלא אכיל ואי גאני או לא גאני, הא כולה מילתא בדאיכא בתים וחצרות פתוחות למבוי תליא בין איכא דיורין בין ליכא דיורין, אלא ודאי כדאמרן דבתים דאיכא בהו דיורין בעינן. והיינו נמי דמיקל ר' יוחנן דסגי ליה בחורבה מאי דלא מיקל אפילו שמואל ואף ע"ג דחורבה הראויה לדירה בעי ר' יוחנן כדאיתא לעיל. ועל כרחין הכא בדאיכא בבי כנישתא בית אחד מלבד ביתא דחזנא, ומשום הכי הוה ס"ד מעיקרא דשמואל משום ההוא ביתא הוה שרי ליה, דבחצר דאבות בר איהי איכא תרי בתי והוה ליה חצר אחד דאבות בר איהי ובית אחד בבי כנישתא בר מההיא דחזנא ומתכשר ליה מבוי בהכין. ודחינן דלא היא דמעיקרא לא שרי שמואל אלא משום חזנא דהוה גאני התם, והוה ליה מבוי שפתוחות לתוכו שתי חצרות ושני בתים לכל חצר וחצר כדעתיה קדמאה דאמר אנו אין לנו אלא כלשון משנתינו. כנ"ל. וזו ראיה גדולה לדברי רש"י שפירש בשני בתים לכל חצר וחצר קאמר.

ולענין פסק הלכה הרב אלפאסי ז"ל וכן רובן של פוסקין פסקו הלכה כרב דאמר אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו, משום דשמואל קאי כוותיה במסקנא. ועוד דרב נחמן אמר בפרק קמא דמכלתין (ה, א) נקטינן אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא ארכו יתר על רחבו ועוד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. ואע"ג דר' יוחנן פליג עלייהו, כיון דרב נחמן דהוא בתרא קאי כרב ושמואל הכין הלכתא. ורבנו חננאל (לעיל ע"א) פסק כר' יוחנן. והראשון נראה לי עיקר. ואע"ג דר' יוחנן מיקל טפי וקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב, שאני הכא דרב נחמן דהוא בתרא פסיק הכין בהדיא, ומשמע מלישניה דהכין פשיט ליה מדקאמר נקטינן.

ובשחצרות פתוחות זו לזו נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל דהלכה תני לא פתוחות מפני שכתבה לההיא דרב בהלכותיו. והראב"ד ז"ל כתב דבהא לא קיי"ל כוותיה משום דרב לא תני, וכולי עלמא תני פתוחות זו לזו. ועוד הביא ראיה מסוגיין דלעיל דמוקמינן לה למתניתין בעירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי כר' מאיר, וההיא סוגיא כמאן דתני פתוחות אזלא, דכיון דפתוחות זו לזו כי קאמר עירבו חצרות ודאי חצרות זו עם זו קאמר, דאי כל חצר וחצר בפני עצמה, למה לי דתני פתוחות זו לזו, הא ודאי כר' מאיר אתיא דאילו לרבנן כיון דעירבו חצרות למה להו שיתוף. אבל לרב דלא תני פתוחות איכא לאוקומה כולה כרבנן, ומאי עירבו בחצרות חצרות בפני עצמן קאמר, ומשום הכי מותרין בחצרות ואסורין במבוי. וכיון דסוגיין דלעיל כמאן דתני פתוחות והיא אליבא דגמרא, היכי שביק סיפא דגמרא ונקטינן דעת היחיד. אלו דברי הרב ז"ל ונראין דבריו. אלא שהראיה שהביא מן הסוגיא שלמעלה אינה ראיה בעיני, דעירבו בחצרות ודאי לא משמע כל אחת לעצמה, אלא שיערבו כולן כאחת, ומש"ה לא מיתוקמא להו מתני' כרבנן. ומיהו לא בפתוחות זו לזו אלא כשעירבו דרך חלונות וכמו שכתבנו למעלה (עג, ב ד"ה אלא), ואי נמי דרך סולמות, וכדקיימא לן בפרק מי שהוציאוהו ובפרק חלון (עו, א) דחלון תורת פתח עליו להקל ולא להחמיר.

מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי:    ואסיקנא דטעמא דמילתא משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי, ולפיכך אסרו שלא יהא ישראל שאחרי ביתו מערבו עמו דרך חלונות להשתמש דרך פתחים למבוי והוא הדין לחצר. וכיון דאסיקנא דטעמא משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי, דוקא בשצד אחד ישראל יחידי, הא אילו היה שם שני ישראלים וגוי במבוי או בחצר יש לומר שלא אסר רב על השלישי להתערב עמהם דרך חלון ולהשתמש דרך הפתח לחצר ולמבוי, לפי שהוא רחוק מן היחוד אם יצא האחד וישארו השנים ויתירא מהם לעולם. כן כתב הראב"ד ז"ל. ואינו מבין שאם אילו שני ישראלים הדרים במבוי או בחצר עם הגוי דרים בשני בתים הרי אלו אוסרין זה על זה, ואפילו הם בעצמן אסורין במבוי ואפילו על ידי עירוב דאין עירוב מועיל במקום גוים, ואי בששכרו מגוים אפילו ביחיד נמי. ושמא אפילו בשדרין שניהם בבית אחד קאמר רבנו ז"ל, דהשתא הוי כיחיד לגבי היתר המבוי דכל שאין אוסרין זה על זה לא גזרו. וג"ז אינו נכון דא"כ צדו אחד ישראל דקאמר רב בישראל שדר יחידי בלא אשה ובנים קאמר והוה ליה לפרושי. ועוד דכל שהם דרים בבית אחד לא שכיח דדאיר קרינן ליה ולא אמרינן דאין מתיראין דאם יצא האחד ישארו עוד אחרים עמו.

והשתא נמי דאסיקנא דמשום האי טעמא הוא לא שמעינן מינה דדירת גוי לא שמיה דירה לגבי האי, אלא שמיה דירה להתיר את המבוי בלחי וקורה על ידי חצרו, דמ"מ המבוי חשוב כיון דאיכא בתים וחצרות פתוחות לתוכו ודיורין דרין בהן.

והא דאמר רב יוסף היינו דשמעית מר' טבלא דאמר גוי גוי ולא ידענא מאי היא:    פירש: ועכשיו ידענא דהיינו אחד מבוי ואחד חצר, וטעמא משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי. אבל ר"ח ז"ל פירש גוי גוי אחד דירת גוי לא שמה דירה, ועוד דאסור לעשות יחיד במקום גוי. והראשון נראה עיקר, וכן דעת רבותנו הצרפתים ז"ל.

הא דנקט חלונות:    פירש רש"י ז"ל: דהוא הדין דרך פתחים אלא דאורחא דמילתא נקט לפי שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית. אבל בתוספות פירשו: דדוקא נקט דרך חלונות שאז אסור לעשות יחיד במקום גוי, לפי שכיון שאין חברו רגיל להשתמש עמו אז בוטח הגוי שלא ידע ישראל חברו ואז איכא חשש היזק, והלכך אסרו לערב עמו כדי שלא יהא ישראל זה בוטח בשכנו שעירב עמו ויצא לו מן המבוי או מן החצר. אבל כשיש פתחים פתוחים בינו ובין חבירו מותר, דאז אין נזק הגוי מצוי דגוי מירתת. וכדברי התוספות נראה לי, דאילו לפי דברי רש"י ז"ל אפילו שתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ישראל וגוי דרין באחת מהן וישראל בשניה אין מערבין, דאע"ג דדירת גוי אינה אלא כדיר של בהמה כל שאין שני ישראלים אוסרים זה על זה, הכא אסרו משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי. וקשיא לי דהא משמע בריש פירקין (סה, ב) גבי ההיא דרב ור' חייא דשתי חצרות זו לפנים מזו וישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה דעירוב מועיל במקום גוי בשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, דאמרינן במסקנא הכא במאי עסקינן בשעירבו וטעמא דאיכא גוי דאסר הא ליכא גוי לא אסר. ואם איתא דאפילו בפתוחות לרשות הרבים גוי מעכב מלערב, אמאי נקט שתי חצרות זו לפנים מזו ולאשמעינן דאפילו לר' אליעזר דאמר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה כיון דאיכא שני ישראלים אוסרין זה על זה כר' עקיבא גוי אוסר עליהם מלערב, והא אפילו בפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים דלא אסרי כלל אהדדי אפילו הכי גוי מעכב עליהן מלערב. וכי תימא אין הכי נמי ואלא מעשה שהיה כך היה, וכדבעינן למדחי התם באוקימתא קמייתא. הא ליתא, דלאוקימתא בתרייתא גוי דנקט דוקא, דאי לא תימא הכי כי אקשינן למה לי גוי אפילו שני ישראלים נמי, לימא מעשה שהיה כך היה כדאמרינן לאידך אוקימתא. אלא ודאי גוי דנקט דוקא ולאשמעינן דכיון דאוסרין זה על זה כר' עקיבא אין עירוב מועיל להן בלא שכירות, [אבל] בפתוחות לרשות הרבים דאין אוסרין מערבין. אבל לדברי רבותנו בעלי התוספות ז"ל ניחא לי דלא אמרו כאן אסור לעשות יחיד במקום גוי אלא דוקא דרך חלונות הא דרך פתחים שרי.

דף עה עמוד א

כי אתא רב דימי אמר ר' ינאי זו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים כשם שהרגל המותרת אינה אוסרת כך רגל האסורה אינה אוסרת:    ומסתברא דהזקיקו לרב דימי לומר כן משום דקתני וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסרת, דמשמע דאין שום דריסת הרגל אוסרת, דאי לא הוה ליה למתני וחכמים אומרים אינה אוסרת. ואסיקנא דליתא להא דרב דימי אלא כי אתא רבין אמר ר' ינאי שלש מחלוקות בדבר, ר' עקיבא סבר אפילו רגל המותרת אוסרת, ורבנן סברי אפילו רגל האסורה אינה אוסרת, והאי תנא סבר רגל המותרת אינה אוסרת ורגל האסורה אוסרת. וקיימא לן כמאן דאמר רגל המותרת אינה אוסרת רגל האסורה אוסרת, דבכולה מכילתין נסיב לה כוותיה. והכין אסקה שמואל לקמן (בע"ב) לעולם מותרין עד שיהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה, אבל שנים בחיצונה ואחד בפנימית אינן אסורין. דשמעת מינה דרגל המותרת אינה אוסרת אבל רגל האסורה אוסרת. וכן פסק הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל.

דף עה עמוד ב

אמר לך שמואל אנא דאמרי אפילו לר' עקיבא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא התם אלא דשתי חצרות זו לפנים מזו דקא אסרן אהדדי:    קשיא לי והא חיצונה היא דמבטלת לפנימית דלא אסרה עלה אלא משום דרגל ערובה בלבד, וא"כ אפילו שתי החצרות הפתוחות לרשות הרבים ופתח אחד ביניהן כמו שעירבו ושכח אחד מבני החצר שאין העירוב אצלה יבטל לבני אותה שהעירוב אצלה. וכי תימא הכי נמי א"כ למה לי דנקט שתי חצרות זו לפנים מזו, לימא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא אלא כגון שתי חצרות שעירבה זו עם זו דקאסרן אהדדי. ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר הכין, אלא משום דעל שתי חצרות זו לפנים מזו קאי נקט הכין, וה"ה לכל דדמי לה. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שפירש דאסרן אהדדי ע"י הרגל עירוב, וכי אמרי אנא בשתי חצרות ופתח אחד ביניהן ולא עירבו ע"כ.

אבל הכא מי קא אסרה עילויה:    דלימא לה כיון דמקלקלת עלויי לא ממתינא לך ולביטולך לא צריכנא, הא ודאי צריכה היא לביטולה וביטול מיהא סגי לה.

אמר רב יוסף תני רבי אם היו שלשה אוסרין זה על זה:    פירוש: אם היו שלשה בין שתי החצרות, ולא מיבעיא אם היו שנים בפנימית ואחד בחיצונה דרגל האסורה אוסרת, אלא אפילו היו שנים בחיצונה ואחד בפנימית, משום שאני קורא רבים בחיצונה וגזירה משום רבים בפנימית.

ושמואל אמר לעולם מותרות עד שיהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה:    דלא גזרינן וכדמפרש טעמא בסמוך דאי ידע, ואי לא ידע אמר עירובי עירוב.

אמר ר' אלעזר וגוי הרי הוא כרבים:    כלומר: אם היה גוי דר בפנימית ושני ישראלים בחיצונה, דריסת רגלו אוסרת עליהן. ואע"פ שאינו דר עמהן וישראל דכוותיה אינו אוסר, אפילו הכי גוי אוסר וכדמפרש טעמא משום גזירת הרואין, דאיכא דלא ידע וסבר דגוי [אינו] אוסר אפילו בשיש שני ישראלים אוסרין זה על זה דרין עמו, דמימר אמר גוי לא השכיר דאם איתא מיפעא פעי. ור' אלעזר אליבא דשמואל אמרה לשמעתיה, דאי לרב מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי אסר כי הוו שנים בחיצונה וכמו שפירש רש"י ז"ל. והלכך קיימא לן כשמואל, זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. ולפי שיטה זו ההוא עובדא דישראל וגוי בפנימית ובעיא דישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית שבתחילת פירקין (סה, ב), אפשר לומר שאין הלכה כרב ור' חייא דאסרו ואף על גב דהוו רבים בחיצונה. משום דלא אמרו כאן אלא בשיש שני ישראלים בחיצונה וגוי בפנימית, דמכל מקום הא איתא בחיצונה שני ישראלים אוסרין זה על זה.

אבל הראב"ד וגם ר"ח ז"ל פירשו: אם היו שלשה אסורין, כלומר: שלש חצרות ובכל חצר אחד ונמצא בחיצונה שלשה שהם רבים. ושמואל פליג בישראלים ואמר שאינן אוסרין עד שיהיו שנים בפנימית דרגל האסורה אוסרת אבל רגל המתרת אינה אוסרת. ור' אלעזר קאי כשמואל בישראלים, אבל גוי הרי הוא כרבים שאם דר גוי בפנימית ושני ישראלים בשתים החיצונים אחד בכל חצר הרי אוסר עליהן. ולפי פירוש זה ההיא דלעיל דרב ור' חייא דישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה, ואי נמי ישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית החיצונה אסורה כרב ור' חייא וכמו שכתב הראב"ד ז"ל שם במקומה. וכבר כתבתיה משמו למעלה בס"ד (שם בד"ה אמר ליה). והתימא מן הרב אלפאסי ז"ל שפירש כאן כפירושו של ר"ח ז"ל ועם כל זה לא כתבן להנהו דרב ור' חייא ור' אלעזר בהלכות (לעיל סה, ב), דנראה שדחאן מהלכתא.

מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער:    כתב הראב"ד ז"ל: אע"ג דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, הכא הלכה כשמואל משום דקאי רב כשמואל, וכדאמרינן לקמן בפרק כיצד משתתפין (פה, ב) אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו הנותן שם את עירובו אין עירובו עירוב חוץ מבית שער דיחיד. דאלמא בית שער דיחיד הדר שם אינו אוסר ואין צריך ליתן עירוב. וזה כשיטתו של הראב"ד ז"ל שפוסק כרב ושמואל לגבי ר' יוחנן כשאר רבים דעלמא לגבי יחיד, ולא אמרו שמואל ור' יוחנן ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא בשלא נחלק עליו אלא האחד מהם. אבל הגאונים ז"ל פסקו בכל מקום כר' יוחנן ואפילו במקום שניהם. ובתוספות כתבו דההיא דרב אפילו כר' יוחנן אתיא, דההוא בית שער היינו בית שער דחצר שאינו עשוי לדירה אלא לבית שער, וכי הא דאמרינן לעיל (עב, ב) מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו אינו אוסר. אבל האי דהכא דשני בתים זו לפנים מזו שהחיצון עשוי לדירה לא הוי כשאר בית שער דיחיד והדר שם אוסר. ונראין דבריהם מדקאמר רב כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו, דמשמע דמילתא פשיטא היא לכולי עלמא. והלכך בשני בתים זו לפנים מזו אפילו החיצון אוסר כיון דעשוי לדירה ואינו בית שער אלא ליחיד.

דף עו עמוד א

הכי השתא התם בין השמשות ספיקא הוא ספק יממא ספק לילה הוא:    כלומר: וספיקא דרבנן הוא ולקולא. ואיכא למידק דהא תניא לעיל בפרק בכל מערבין (לו, א) כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר, עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר. והכא נמי בשלמא זה שעירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות דין הוא שיהא עירובו עירוב מספק, דהוה ליה כספק נטמאת מבעוד יום ספק משחשיכה, אבל זה שעירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו משחשיכה למה [הוי] עירוב, דהוה ליה כספק עירב בטהרה ספק עירב בטומאה. ויש מפרשים דהכא בעירובי חצרות קאמר דלא קא מקנא רשותא אלא עירובי רשותא בלחוד, ואפילו בספק חשיכה ספק אינה חשיכה מערבין לכתחילה, וכדתנן בשלהי במה מדליקין (לד, א) ואוקימנא לה התם בעירובי חצרות. וקיל נמי דאפילו זה שעירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות עירובו עירוב אע"פ שעדיין הוא זמן הראוי לערב בו לכתחילה. אבל בעירובי תחומין לא, דכיון ששנינו שם שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתן ערבתן, דמשמע עם חשיכה אין הא ספק חשיכה לא וכדדייקינין התם בגמרא, ואוקימנא בעירובי תחומין, דאלמא עירובי תחומין אין מערבין בבין השמשות, הלכך אפילו עבר ועירב אין עירובו עירוב, אלא הכא בעירובי חצרות. ודבר הלמד מענינו הוא דהכא בעירוב חצרות קיימינן, וכן פירש ר"ח ז"ל בפרק במה מדליקין וכן פירשו בתוספות. ולשון צא דנקט רבא שייך נמי אפילו גבי חצרות, כלומר: צא וגבה את העירוב כמו צא ושכור פועלים (ב"מ פג, א) צא תן לו (ב"ק סח, ב). אבל רש"י ז"ל פירשה בעירובי תחומין וכן פירשה הרמב"ם ז"ל. וכתב רש"י ז"ל שם בפרק במה מדליקין דרבא כר' יוסי אמרה. וכבר כתבנו שאין דומה לה ודברי ר"ח ז"ל עיקר.