חידושי הרשב"א על הש"ס/עירובין/פרק ד


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד בעריכה

אמר רב פפא פירות שיצאו מחוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו:    ומדתלי רב פפא טעמא באונס שמעינן מינה דדוקא חזרו קאמר, דומיא דאדם דאמרינן הוציאוהו והחזירוהו הרי הוא כאילו לא יצא, אבל חוץ למקומן אסורין כאדם שאין לו אלא ארבע אמות. ואע"ג דאוקימנא כתנאי ורב פפא כת"ק, ואסיקנא דלת"ק פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו דכל היכא דאיכא חדא לטיבותא שרו רבנן, אפילו הכי רב פפא לא סבר ליה כוותייהו אלא בחדא דהיינו בשחזרו במקומן, אבל בשלא במקומן כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה. וכן הלכה.


דף מב עמוד אעריכה

אלא חסורי מיחסרא והכי קתני:    פירוש: הא (דקאסר להו) [דקמחסר לה ו]לא אמר דבשוגג חוץ למקומן בלחוד פליגי, במסקנא מגלה לן טעמא משום דקתני בדר' נחמיה ור' אליעזר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין, מכלל דת"ק סבר במזיד נמי שרי. הא דקא דייק מהא דת"ק סבר אפילו במזיד נמי שרי, פירש רש"י ז"ל: מדקתני לעולם אסורין. ונראה דקא דייק לה מדקתני עד שיחזרו למקומן שוגגין, דאי לאו דשמעינן לת"ק דאמר חזרו למקומן אפילו במזיד למה להו אינהו למימר שוגגין דהא ת"ק נמי שוגגין קאמרי, ולא בשוגג ומזיד פליגי אלא במקומן ושלא במקומן, והוה להו למימר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן ותו לא.

במזיד לא יאכלו:    פירוש: לשום אדם, מדלא קאמר לא יאכל, אי נמי מי שיצאו בשבילו, אי נמי שבאו בשבילו. וא"ת מאי שנא מהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר (לעיל מ, א). י"ל דשאני הכא דאתעבידא בהו איסורא על ידי ישראל. וא"ת לרבנן דאמרי במקומן אפילו במזיד יאכלו, מאי שנא מן המבשל בשבת (חולין טו, א) דבמזיד לא יאכל ואפילו לר' מאיר דמיקל. י"ל דשאני התם דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא אבל הכא ביו"ט דוקא, אבל בשבת ודאי אסורין אם הביאן דרך רה"ר, ואפילו העבירם ארבע אמות ברשות הרבים.

שבת בבקעה והקיפוה עכו"ם מחיצה בשבת:    כלומר: לשם דירה.

מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה:    פירש רש"י ז"ל: דרב נחמן אמר שמואל אפילו כר"ג אתיא, דעד כאן לא קאמר ר"ג נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה אלא במי שהוציאוהו דהקילו לגביה, אבל במי שקנה שביתה בבקעה ובשעת קנייה לא שבת באויר מחיצות מודה הוא ר"ג דאין לו אלא תחומו הראשון. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (ה"א): על הדין פלוגתא דרב הונא ור"נ, בעיין מימר מה פליגי כר' יהושע ור' עקיבא ברם כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה לא פליגי, ואפילו כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה פליגין קל הוא מי שקנה לו שביתה ממי שלא קנה לו שביתה. וזה מבואר כדברי רש"י ז"ל.

ועוד ראיה לדברי רש"י ז"ל דהא רב נחמן בהא כרביה סבירא ליה, מדאמר ליה לרב הונא לקמן לא תפלוג עליה דשמואל דתניא כוותיה, ואילו לקמן (מג, ב) משמע מעובדא דנחמיה דרב נחמן כר"ג סבירא ליה וכדאמרינן התם, אמר ליה ר"נ בר יצחק לרבא מאי קא מיבעיא ליה לרב חסדא אילימא בדמלו גברא וקא מיבעי ליה אי הלכה כר"ג או לא, ופשיט ליה רבא פשיטא בדלא מלו גברא עסקינן דאי בדמלו גברא האמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה, דאלמא משמע דפשיטא ליה לרבא דר"נ בר יעקב רביה כר"ג סבירא ליה, דאי לא מאי קא פשיט, דכיון דרב חסדא מיניה דר"נ הוה בעי דילמא בדר"ג נמי בעא מיניה מאי סבירא ליה אי הלכה כוותיה או לא. ואע"ג דהא ר"נ משמיה דשמואל קאמר לה ושמואל לית ליה כר"ג בדיר וסהר אלא בספינה דוקא כדאיתא לקמן (ע"ב), אין ודאי שמואל דלא כר"ג סבירא ליה אבל הא דבקעה לאו בהכי תליא, ור"ג נמי אפשר דס"ל הכין ומטעמא דאמרן.


דף מב עמוד בעריכה

ה"ג רש"י ז"ל: אמר רב הונא היה מודד ובא וכלה מדתו בחצי חצרו יש לו חצי חצרו:    וקשה קצת לגירסא זו מאי דאמרינן, יש לו חצי חצר פשיטא מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לטלטולי בכולה קמ"ל. ואם איתא אמאי הוה אמינא דנגזור ביה טפי מבקעה. ועוד דלא הוה ליה למימר דילמא אתי לטלטולי אלא דילמא אתי להלוכי. וי"ל דלרבותא נקט דהוה אמינא דאפילו לטלטולי נמי אתי. ולא דמי לבקעה דשאני חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה כולי שתא בכולה, הלכך הוה אמינא דנגזור בה דילמא אתי אפילו לטלטולי בכולה קמ"ל. ובהא נמי איתרצא לן קושיא אחרינא, דאיכא למידק ומאי קמ"ל רב הונא מתני' היא לקמן (סא, א) היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי מערה יש לו חצי מערה. אלא שי"ל דאיצטריך רב הונא לאשמועינן חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה בכולה כולי שתא.

אבל הראב"ד ז"ל גרס: א"ר הונא מודינא היה מודד וכלתה מדתו בחצי העיר. ומודה לטלטל קאמר, משום דבעיר מקום שכלתה שם מדתו אינו נפרץ במקום האסור לו, והיינו דקאמרינן מהו דתימא דילמא אתי לטלטולי בכולה. וגירסא זו נראית עיקר.

רבה אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום וקסבר (רב הונא) [רבה] דמחיצות ספינה מחיצות הן:    ותמיה לי א"כ מאי טעמייהו דר' יהושע ור' עקיבא דאסרי. ואולי נאמר לפי שנכנס שם מדעתו על דעת שתהלך הספינה ותוציאנו מתחומו. ועוד י"ל דהשתא הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא דר"ג ור' עקיבא בגזירה פליגי, אי גזרינן דיר וסהר אטו בקעה או לא, דר"ג לא גזר ור' עקיבא ור' יהושע גזרי. ושמואל פסיק כוותיה דר"ג בספינה דליכא למגזר בה אטו נתנוהו בבקעה הואיל ושבת באויר מחיצותיה, אע"ג דר' עקיבא גזר אפילו בהא הואיל ומ"מ כבר יצא מתחומו, כך נראה לי. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפירש בפירושי המשנה שלו דטעמא [דר"ג] דקנה משום דלא גזר הילוך דדיר אטו הילוך דבקעה ור' יהושע ור' עקיבא גזרי ואם לא כמו שפירשתי היאך כתב הרב כן, והלא אותה סברא כבר דחוה בגמרא ואמרינן וממאי דבגזירה פליגי וכו'. אלא ודאי שהרב ז"ל מפרש כמו שפירשתי דהשתא לרבה בגזירה פליגי, והא דאמרינן לעיל ממאי וכו' דחייה בעלמא היא, ותפסינן מאי דקאמר להדיא רב הונא בריה דרב נתן כתנאי ומאי דקאמר (רבא) [רבה] הכא, ושבקינן ההיא דחייה בעלמא דלעיל.


דף מג עמוד אעריכה

{{דה מפרש|במהלכת כולי עלמא לא פליגי. והשתא הדרינן על כרחין ממאי דאמרינן לעיל דאיכא בינייהו בקופץ, כלומר: דלרבה ליכא לר' זירא איכא, דהשתא הא קאמר רבה דבמהלכת כולי עלמא לא פליגי, אלמא מודה הוא אפילו בקופץ ובשנפחתו דופני הספינה, דכל שמהלכת לא פליגי דספינה נוטלתו מתחילת ארבע ומניחתו בסוף ארבע.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכה כר"ג:    כלומר בספינה. ויש ספרים דגרסי בהדיא בספינה.

הא דקא מתמה הכא: הלכה מכלל דפליגי:    נראה לי דלאו אדרב אחא בלחוד קאי, דהא רב ושמואל נמי אמרי לה בהדיא לעיל. אלא מאן דמהדר לה לגמרא נטר עד סופא ואקשי אכולהו הלכה בספינה מכלל דפליגי.

אמש הכריע אחי אבא:    דהיינו ר' יהושע.

הלכה כר"ג בספינה והלכה כר"ע בדיר וסהר:    ופסק ר"ח ז"ל בהא כשמואל, דאף ע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, מ"מ בהא קיימא לן כשמואל הואיל והכריע ר' יהושע בהא כר"ג. אבל הרב אלפאסי ז"ל פסק כרב, ואי משום הא דר' יהושע, הא קיימא לן דאין למדין הלכה מפי תלמוד (נדה ז, ב). ואי משום דקיי"ל הלכה כדברי המכריע, הני מילי במתניתין אבל לא בברייתא כדאמרינן בפרק כירה (לט, ב). ועוד דר' יהושע בעצמו היה חולק, ואין הכרעת בעל דין הכרעה. ועוד דאמרינן לקמן (מד, א) במעשה דנחמיה אי בדמלו גברי פשיטא דהאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה. וכן נראה לקמן (מז, ב) גבי דיכרי דאתו למברכתא, דשרא להו רבא לבני מברכתא למזבן מינייהו דכולה מברכתא לדידהו כארבע אמות דמיא. וכן הלכה, ואף רבותינו הצרפתים ז"ל (תוד"ה הלכה) כן פסקו.

בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה:    פירוש: בששבת למטה מעשרה ויצא דרך קפיצה חוץ מאלפים אמה ודאי לא מיבעיא ליה דכשהגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו, ואפילו למ"ד אין תחומין למעלה מעשרה, כדמוכח לקמן (מה, ב) בהדיא גבי הא דתניא גשמים שירדו ביו"ט הרי הם כרגלי הממלא, דאקשינן אמאי ליקנו שביתה באוקיינוס, ומדלא קאמר עלה שמעת מינה אין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין ליקנו שביתה באוקיינוס כדאמרינן (שם) גבי ליקנו שביתה בעבים, שמעינן מינה דקושיין דליקנו שביתה באוקיינוס אפילו סבירא לן אין תחומין איתא, וכטעמא דאמרן דכיון דקנו שביתה למטה מעשרה אף ע"פ שחזרו העבים והוציאום מתחומן בלמעלה מעשרה, מכל מקום בשהניחו לארץ והרי הן חוץ למקומן לא יזיזם מד' אמות. אלא ר' חנניא בשלא קנה שביתה למטה קא מיבעיא אם יש תחומין למעלה מעשרה וקנה שם שביתה, וכדאמרינן לקמן (שם) גבי עבים. וא"נ מהו לצאת מתחומו דרך קפיצה או דרך ספינה ואפילו כמה שירצה.

ואתיא למפשטה מדאמרו לו לר"ג מה אנו לירד ואמר להם מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום קודם שחשיכה:    וקשיא לי דהא ספינה מינד ניידא, ואמרינן לקמן (מו, א) דמים בעבים לא קנו שביתה משום דניידי, וכדתניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי הממלא. וי"ל דספינה דר"ג כל בין השמשות מינח ניחא, והכי קאמר: אי אמרת בשלמא יש תחומין משכחת לה בעומדת בין השמשות, אלא אי אמרת אין תחומין אפילו בעומדת נמי כי לא היו בתוך התחום מאי הוי.


דף מג עמוד בעריכה

כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים:    וא"ת וליחוש דילמא כבר בא אליהו יום חמישי לבית דין הגדול ובא משיח ג"כ ערב שבת, ויהא הוא אסור מעתה אפילו בשבת. י"ל דאילו בא משיח קודם נדרו גם הוא לא היה נזיר כלל, משום יום שבא בן דוד קאמר הא אם כבר בא אינו נזיר, כך נראה לי.

האי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא:    פירש רש"י ז"ל: אבל מפשט לא מפשיט ליה דתילף מיניה היתירא. נראה מדבריו דאפילו לגבי תחומי שבת אזלינן בהו לחומרא. וכן כתב ר"ח ז"ל תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכא והכא. והראב"ד ז"ל כן כתב מפורש דעבדינן לחומרא מדאמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. ואע"ג דלגבי נזיר הוא דאתמר, מי איכא מידי דאינהו גופייהו עבדינן לקולא ומאי דתלי בהו עבדינן לחומרא. ועוד דפשטה דמתני' דפעם אחת לא נכנסו לנמל משחשיכה הכין משמע, והא דאוקמה רבא במהלכת ברקק דחייה בעלמא היא, דמסתמא אין חילוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן (מז, ב) חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו, ומדלא מפלגינן ביה בין שהמים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה ש"מ דאפילו בעמוקים עשרה אית בהו משום תחומין.

וה"ר משה [ב"ן] נ"ר (בלקוטיו כאן ד"ה ושמא) כתב דגבי נודר בנזיר הוא דאזיל תנא מספקא לחומרא משום דנזיר דאורייתא, הא בתחומין דרבנן לקולא, וכדאמרינן לקמן (מה, ב) גבי ליקנו שביתה באוקיינוס איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולהקל. ועוד דקיימא לן (לקמן מו, א) דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ודחה דברי הראב"ד ז"ל דמה שאמר שאינו בדין דתחומין גופייהו להקל ומאי דתלי בהו להחמיר, דבכל ספיקי דעלמא הכי עבדינן היכא דתלו ביה [מילי] טובא הכא לחומרא כדיניה והכא לקולא כדיניה, וכדאמרינן בעלמא (ברכות לו, א) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, מפני שהללו דברי תורה והללו דברי סופרים. ובר מן דין, דתנא דנזיר משום דסבר אין תחומין למעלה מעשרה ואליהו מותר הוא לבא בשבת מש"ה אסרו לשתות יין באחד בשבת, בתחומין לקולא אמר, אלא דבגמרא דחינן דלאו משום דפשיטא ליה אין תחומין אמרה אלא משום ספיקא דשמא אין תחומין אמרה, ומ"מ אין להחמיר משום יש תחומין, וליכא הכא מאן דחייש לתחומין לחומרא. וההיא דחרם שבין תחומי שבת לאו ראיה היא דאם איתא הכא הוה להו לאיתויי, אלא דהכא אפילו למ"ד אין תחומין שני, דלדברי הכל מים עמוקים ואפילו יתר מעשר קונין הן שביתה במקומן כדאמרינן לקמן (מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס, והכא לכולי עלמא קאמר וכדכתבינן לעיל (בע"א ד"ה בעי). והיינו טעמא, משום דמים על גבי מים היינו הנחתן (שבת ה, ב), ולא אמרו אין תחומין אלא בספינה המהלכת על פני מים, דכלי צף על פני מים לאו היינו הנחתו.

וכן הפי' שפירש ברקק עמוק עשרה אלא שהן מים עכורים, וקא דייק מהא דסתמא דמתניתין לא במים עכורין אינו נכון, דרקק מים צלולין הן, אלא פירוש רקק כל שאינו עמוק עשרה, וכדתנן בשבת (ק, ב) וכמה הוא רקק מים כל שהוא פחות מעשרה. ואע"ג דאמרינן בפרק הזורק (שם) גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, התם הכי קאמר שאין חוששין בממלא מן הים לספינה משום זמנין דליכא עשרה במים וקא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד, משום דאין ספינה מהלכת בדרך הילוכה בים בפחות מעשרה. וספינתו של רבן גמליאל למאי דמוקי לה רבא גוששת היתה, ולא (משום) [משני] שנויא דחיקא שכן דרך הנמל להיות בו רקק. זהו טופס דברי הרב נר"ו. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל (בס' המאור כאן) דלקולא נקטינן דספק דדבריהם הוא. וע"כ התיר הרב נר"ו (בד"ה ובתוספות) למפרשי ימים לירד בשבת מספינתן בהגיען ליבשה, לפי שלא קנו שביתה בים למעלה מעשרה.

ואני תמיה א"כ מה הועיל בעל הגמרא כשדחה ההיא ברייתא דנזיר ואוקמה בספיקא, כיון דלא נפקי לן מינה מידי לענין דינא לא לגבי נזיר ולא לגבי תחומין, דכיון דבין דפשיט ליה בין דמספקא ליה זיל לגבי נזיר ואסור זיל לגבי תחומי שבת ושרי.

ועל כן נראה לי אלא שאני ירא להכניס ראשי בין המחלוקות, דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורוצה להפליג בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה, אי נמי בקפיצה, דאי אמרת מפשיט פשיטא ליה לתנא דאין תחומין שרי, אבל השתא דמספקא ליה מספיקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא איכא חזקה דתחום ביתו. דכי אזלינן בעירוב להקל הני מילי בשאין שם חזקה דביתו, כספק נאכל עירובו מבעוד יום או ספק נטמא ואי נמי בישן בדרך וכיוצא בהן, שלא קנו ודאי שביתה ביבשה וליכא נמי חזקה דביתו, הא איכא חזקה דביתיה לא אמרינן בכי הא דנזיל בה להקל, וכדאמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (לו, א) גבי תרומה ונטמאת כיצד, א"ר יוסי ספק עירוב כשר כגון תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת, אבל עירב בתרומה ספק בתרומה טהורה עירב ספק בטמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר, כלומר: משום דבכי הא אמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה וכדכתבינן עלה (שם ד"ה אבל). ואי אמרת מכל מקום הא קיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב, הכא לא אשכחן מאן דאמר בהדיא אין תחומין למעלה מי' דנימא הלכה כמותו, אלא כולהו מידק דייקי ואזלי אי יש תחומין אי אין תחומין. אבל ודאי משמע דהיכא דלא קנו שביתה ביבשה דליכא חזקה דביתיה בכי הא אמרינן ספיקא לקולא, ועדיין התירן של מפרשי ימים במקומו עומד כדברי רבנו (נראה עומד) [נר"ו] בשלא קנו שביתה ביבשה ולא ירדו ליבשה משנכנסו לספינה, הא יצאו ליבשה כהללו שמקדשין בספינה ואח"כ יורדין לא, דכל שלא קנה שביתה מערב שבת מחמת שהיה למעלה מעשרה כשיגיע ליבשה בתוך עשרה לשם הוא קונה שביתה, והרי זה לאחר מכן אסור ליכנס לפי מה שאמרתי דמעתה אוקמיה בחזקת ביתיה, ואם נכנס אסור לו לירד כשיגיע לנמל, כן נראה לי.

מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה:    הקשו בירושלמי (ה"ב) ולמה לו עד שלא חשיכה ואפילו משחשיכה ולא ר"ג היא. פירוש: דאמר נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה, והנמל מוקף הרים והרי הוא כדיר וסהר. ופריקו תפתר שהיה בנמל יתר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה. פירוש: או לא היו מחיצות גבוהות עשרה. ובגמרין דלא פריך לה, אפשר דסבירא להו דר"ג משום דר' יהושע ור' עקיבא שלא היו סבורין כן, ולא היו זזין מארבע אמות אם לא נכנסו לתוך התחום קודם שחשיכה, לפום כן הוצרך ר"ג להסתכל ולומר דעד שלא חשיכה היו בתוך התחום. ועוד נראה לי שלא הקשו בגמרא כן, מפני שהם היו שואלים לכך ולקנות שביתה עם אנשי העיר ור"ג נמי לכך נתכוין, שאילו לא נכנסו לתוך תחום העיר עד שלא חשיכה אפילו לר"ג מאותו המקום שהגיעה הספינה בלמטה מעשרה היה להם אלפים אמה ולא יותר, ואפילו כלתה להם המדה בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר. אבל עכשיו שהסתכל וראה שהיו בתוך תחום העיר קודם שחשיכה הרי הוא קונה שביתה בעיר, דדעתם על העיר היתה וכדתנן (מה, א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר באלפים אמה הואיל ולא היתה כוונתו קודם לכך לא יכנס דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר יכנס, א"ר יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. וקיימא לן כר' יהודה, [וכל שכן] כאן דר' יהושע ור' עקיבא סמוכים היו בכך על ר"ג שהיתה שפופרת בידו, וכששאלוהו מהו לירד לא לענין הוראה שאלוהו שאף הן היו חלוקים עליו בדבר זה, אלא אם נסתכל בשפופרת וראה שהוא בתוך התחום עד שלא חשיכה שאלוהו, ואמר להן כן ובתוך התחום היינו והרי אנו כאנשי העיר, וזה נראה לי עיקר.

ומ"מ למדנו מן הירושלמי דכל שאינו מוקף לדירה כגון קרפף והוא יתר מבית סאתים, כיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הרי הוא כבקעה, ואף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות בלבד כבקעה אם נתנוהו שם. וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו לא היה נמל יתר על בית סאתים והוא נפרץ לים ביתר מעשר, הרי זה נפרץ במלואו למקום האסור לו, וכיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות. ומ"מ לפי מה שכתבנו למעלה (בד"ה ואני תמה) דאין תחומין למעלה מעשרה לא נפקא מינה אלא למי שקנה שביתה ביבשה, ואי נמי בספינה שעמדה ברקק כל בין השמשות.


דף מד עמוד אעריכה

דיקא נמי דקתני ויכנס ש"מ:    וכתב הראב"ד ז"ל דמהא שמעינן דהלכה כר' אליעזר דהבלעת תחומין מילתא היא. (והלכתא) [והלכך] לדידן דקיימא לן כר' יהודה (להלן מה, א) דאמר יש לו ארבע אמות לכל רוח שירצה, אפילו יצא שלש אמות והוא עומד ברביעית הרי זה נכנס ואינו חושש.

קשיין אהדדי הא ר' אליעזר הא רבנן:    פירוש: רבא הוא דמתרץ להו הכין ולומר דר"נ בר יעקב כרבנן, וקסבר דרבנן דשרו בפקק החלון אפילו בשאינו תלוי ואינו קשור כלל. ודחה ר"נ בר יצחק דאי אפשר לאוקמינהו בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אלא אי איכא לאוקמינהו בפלוגתא דר' מאיר [ור' יהודה], ור' מאיר דקא פסיל התם אלמא לאו מחיצה הכא שרי דלאו מידי קעביד. ופירש רש"י ז"ל: דהשתא הוה מצי לאקשויי ליה אי הכי דברייתא דעושה אדם את חברו דופן לסוכה ר' מאיר היא וטעמיה משום דלאו מידי קא עביד והא כדי שיאכל וישתה קתני, אלא משום דלא קמה ודחינן לה מטעמא אחרינא לא חש לאקשויי ליה הכי. והראב"ד ז"ל כתב דהא לאו סוכה דמצוה היא ולא גרסינן בה דופן לסוכה, ומאן דגריס ליה מפרש לה בסוכה דלאו מצוה. והקשה לו מורי שיחיה דעל כרחין ודאי בסוכה דמצוה עסקינן, ותדע לך מדאמרינן בסמוך לא קשיא הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית, כלומר: דבדופן שלישית חייב משום דהוי מחיצה מתרת, ואי בסוכה דלאו מצוה אפילו כי עביד מחיצה שלישית מאי הוי והא מחיצה זו אינה מתרת לו כלום אם הוא ברשות היחיד וכל מחיצה שאינה מתרת שרי, וכדמשמע בפרק כל גגות (לקמן צד, א) כותל שבין שתי חצרות שנפל, רב אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, כלומר: דרב סבר דיורין גורמין ושמואל סבר שבת גורמת וכיון שהיתה שם מחיצה בין השמשות אפילו נפלה אחר מיכן אין בכך כלום דבשבת הואיל והותרה הותרה. ואמרינן התם שמואל ורב הוו יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל נגידו לי גלימא, כלומר: שמואל לטעמיה דס"ל דמחיצה זו אע"פ שנפלה באמצע שבת כבר הותרה החצר דשבת כיון דהותרה הותרה, ומחיצה זו שהוא עושה בה עכשיו לאו התירא עביד והלכך מותר וכדמסיק התם שמואל דעביד לצניעותא בעלמא הוא דעבד, אהדרינהו רב לאנפיה מיניה, כלומר: דרב לטעמיה דאמר דיורין גורמין וכי קא עביד השתא מחיצה מחיצה המתרת קא עביד ולפיכך אסור. ושמא כל שעושה מחיצה שאינה מתרת אפילו אהל עראי נמי לא הוי ושרי. [ואין לומר] דמיירי הכא כגון דקאי ברשות הרבים או בכרמלית ולפיכך אסור משום דכי קא עביד מחיצה שלישית מחיצה המתרת לטלטל מדאורייתא קא עביד דלכו"ע שלוש מחיצות רשות היחיד גמורה הם בין לטלטל בין לזרוק דבר תורה, אם כן אפילו עביד מחיצה רביעית נמי ליתסר דהא קא עביד מחיצה המתרת לטלטל מדרבנן, דהא מדרבנן אינו רשות היחיד לטלטל עד שיהא מוקף ד' מחיצות. ע"כ נראה הנכון כמו שכתב רש"י ז"ל. מיהו אפשר לומר לדברי הראב"ד דרב נחמן בר יצחק מוקי לה בסוכה דעלמא ובין ברביעית בין בשלישית חד דינא אית להו, ורבא מוקי לה בסוכה דמצוה והלכך חדא בשלישית וחדא ברביעית, רבנו נ"ר.


דף מד עמוד בעריכה

ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא:    פירש רש"י: דרבה לית ליה הא] דנהרדעי דריש פרקין (מא, ב) דאמרי אי פקח (אידך) [איהו] עייל לתחומיה. ונראין דברי התוספות (ד"ה ומר) שאמרו דנראה דיש לחלק דההיא דנהרדעי כיון שקנה ארבע אמות חוץ לתחום הראשון ועכשיו התירו לו חכמים לעקור אותו תחום ולקנות תחום אחר משום כבוד הבריות ונכנס לתוך תחומו הראשון ונקנה לו הרי זה כמי שהחזירוהו שחזר לתחומו הראשון, אבל הכא שעקר תחומו הראשון ונקנה לו תחום אחר ועדיין הוא בתוך אותו תחום אף על פי שהוא מובלע בתוך התחום שהיה לו מעיקרא אין לו אלא תחום זה השני, ואין לו לעקור אותו וליכנס בתוך תחום האחר.

ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום:    פירש הראב"ד ז"ל: כי מי ששבת במערה בשביתתו לתוכה נעשית המערה כבית מיושב שרשותו עולה עד לרקיע, ומש"ה אויר התחתון עולה למעלה כנגד אויר שלמטה. ואע"ג שלענין טלטול על גבה של מערה נידון כרה"ר, לענין מדידה מיהא מלמעלה כלמטה. ואין לנו ללמוד מדידה מטלטול, שהרי אפילו העיר שרשות הרבים עוברת בתוכה חייבין עליה משום רה"ר ולענין מדידה כלה כארבע אמות דמיא.

ואינו מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דאם איתא לא הוה ליה למימר כי האי לישנא לא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת מבעוד יום, שהרי מי שיצא ברשות הרי זה כאילו ששבת שם במקום שנאמר לו שכבר נעשה מעשה, ואלו נאמר לו גם במערה זו מהלך בה בתוכה ועל גבה כאילו שבת מבעוד יום בתוכה, וא"כ לא היה לו לומר כן בכאן שאין הכל תלוי אלא במחיצות המערה שאנו רואין אותן כאילו עולות עד לרקיע, וכך היה לו לומר ולא שני שבת במערה לשבת בבקעה.

ועוד דהא לכאורה משמע דלכ"ע דוקא בשאין על גבה של מערה אלא פחות מארבעת אלפים אמה דמשום הבלעת תחומין, הא אילו היו על גבה ארבעת אלפים לא, מדקאמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] להדיא ומה אילו שבת במערה שיש בתוכה ארבעת אלפים אמה ועל גבה פחות מארבעת אלפים כאילו דבר זה נודע ומוסכם מכבר ביניהם, וגם רבה לא השיבו התם אפילו ביתר מארבעת אלפים אמה דמי לא שני לך וכו', אלמא משמע דאהיא דאביי בלחוד הוא דקאמר, ואם איתא משום דמחיצות עולות עד לרקיע אפילו טובא נמי.

ועוד דהא אמרינן בפרק כל גגות (להלן צ, א) דהיכא דלא מסיימי מחיצתא ואפילו גגין הרי הן ככרמלית ולא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, ואפילו לשמואל נמי דאית ליה גוד אסיק מחיצתא מודה הוא בגג יתר מבית סאתים שהוא ככרמלית, ואין אנו רואין המחיצות כאילו עולות למעלה.

ומה שכתב הר"ב ז"ל שאין למדין מדידה מטלטול, והביא ראיה מעיר שהוא רשות הרבים לטלטול ולמדידה כולה כארבעת אמות, אינה ראיה, דהכא שאני דכיון דעל גבה רה"ר גמורה, [הרי] היא כרשות הרבים דעלמא אלמלא שאנו רואין את מחיצותיה כאילו עולות, וכל עצמנו אין אנו עושין את גגה כרה"י למדידה אלא משום מחיצותיה היאך אתה רואה מחיצותיה עולות לענין מדידה ולא לענין טלטול לפוטרן מידי חיוב חטאת, אם רואה אתה את המחיצות כנעולות נפטור אותה אם טלטל על גבה יתר מד"א שהרי יש כאן מחיצות והרי זה כולו כרשות היחיד, ואם אין מחיצות עולות למעלה משום דמחיצות הניכרות בעינן אם כן אין כאן מחיצות על גבה וכרמלית גמורה או רה"ר גמורה היא ואפילו למדידה.

אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, דשני תחומין אלו באין לו מחמת שביתה אחת, דכיון ששבת במערה ויש למערה שני פתחים לשני ראשין אחד לצפון ואחד לדרום, ואילו רצה לצאת בפתח שבצד צפון ולהלך משם ואילך לצד צפון אלפים אמה הרשות בידו, ואילו רצה לצאת באותו פתח שבצפון המערה ולחזור דרך עקבו על גבי המערה לצד דרום הרשות בידו, שהרי יש לו אלפים אמה לכל רוח בכל פתח מהם כזה: ולא תמצא ענין זה והבלעה (ענין) זו אלא בשובת בחלל שיש עליו גב כגון בית או מערה, וכיון דמשום שביתה חדא קא אתו ליה ומיבלעו להו חד בחד הוו להו חד תחומא, והיינו נמי דוקא בשאין על גגה רק פחות מד' אלפים. אבל גבי מתני' דלא באו לה מחמת שביתה חדא, דמעיקרא לא היה מותר בתחום זה השני ועכשיו אינו מותר בתחום הראשון וכאילו עוקר שביתתו הראשונה וה"ל שביתה שניה אע"ג דמבלען חדא בחדא הבלעה כזו לא הויא הבלעה.


דף מה עמוד אעריכה

ומדר' אליעזר מותבת ליה למר:    כלומר: דכיון דרבנן פליגי עליה דילמא רבה כחכמים סבירא ליה, ופריק אין משום דשמיע ליה רבנן לר' אליעזר בדבר מצוה. ומשמע דדוקא לדבר מצוה הא באונס או בשגגה כההיא דנחמיה דלעיל (מג, ב) לא, דהא אמרינן (מד, א) וקמבעי ליה אי הלכה כר' אליעזר או לא, אלמא אפילו בהא פליגי. ואינו נראה לומר דהיינו דוקא לרב חסדא ורבא ור"נ בר יצחק ור"נ ב"ר יעקב, אבל לרבה אפילו רבנן מודו בה ואין הלכה כר' אליעזר. חדא דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב, ועוד דאפשר דאפילו רבה מודה בה דהלכה כר' אליעזר, ואע"ג דאיהו אמר הבלעת תחומין לאו מילתא היא, והא משמע דהדר ביה דהא שתיק לאביי כי אקשי ליה מהא דר' אליעזר. ואפילו תאמר דלא שתק להודות כדבריו, מ"מ יש לך לומר דרבה מחלק בין הבלעה זו לאותה הבלעה דיוצא ברשות כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה דאמר דלדבר מצוה מודו ליה, והלכך מסתמא לא רמיא פלוגתא בהא בין רבה לרב נחמן. ועוד דאפילו פליג בה רבה כיון דרב נחמן ורב חסדא ור' נחמיה עשו בה מעשה רב. ומשמע נמי דבין רבא בין רב נחמן בר יצחק מודו בה. ורב שימי בר חייא נמי דפליג עליה דרבה ואביי נמי דקאי כרב שימי, מהני כולהו שמעינן דהבלעת תחומין מילתא היא. אלא דמיהא דרב שימי ואביי לא שמעינן אלא ביוצא לדבר מצוה.

הא דאיצטריך למימר: מאי לאו ר"א לטעמיה. היינו משום דלא תימא דטעמא דר' אליעזר משום דשתים לא קניס אבל טפי קניס. כיון דאוקימנא טעמא דר' אליעזר משום הבלעת תחומין האי שתים יכנס דקאמר לאו שתים גמורות קאמר, דהא כיון דס"ל הוא באמצען אם כן אין כאן הבלעה אלא נשיקת תחומין, ושתים פחות משהו קאמר, וכדאמרינן בשלהי פרקין (להלן נב, ב) דאקשינן שתים יכנס והתניא ר' אלעזר אומר אחת יכנס שתים לא יכנס, ופרקינן לא קשיא הא דעקר חדא וקאי בתרתי, פירוש: שעומד באמה השניה, הא דעקר תרתי וקאי בתלת, כלומר: שיצא לגמרי מן השתים ועומד בשלישית דאין כאן הבלעה.

תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה וכו':    וא"ת ומנא ליה דבשבת הוה, דאי משום דכתיב וישאל דוד הא אוקימנא דהא קא שיילי אי מצלח אי לא מצלח. וי"ל דמיתורא דקרא קא דייק מדכתיב והמה שוסים את הגרנות, דלמה ליה לקרא למכתב והמה שוסים ומאי נפקא מינה, אלא לענין שבת קמ"ל. [ואינו מחוור, אלא הכא דעיקרא דמלתא לא מייתי לה אלא משום שלא באו [אלא] על עסקי ממון ומסר דוד נפשו עליו משום דסמוכה על הספר היתה דמינה (על) [כל] שהיא סמוכה על הספר עסקי ממון כעסקי נפשות, הלכך אפילו בשבת יוצאין להציל. וזה עיקר].

ר"מ אומר דלא יכנס:    אלא קנה שם שביתה ואע"פ שלא אמר כלום. ולא דמיא לההיא דר"ג ור' עקיבא (לעיל מא, ב) דאמרו לו מה אנו לירד, והתיר להן ר"ג הואיל והיו בתוך התחום קודם שחשיכה, דשאני התם שהיתה הספינה מהלכת ודעתם היה על העיר כל זמן שהן תוך התחום, אבל הכא שהיתה דעתו לשבות כאן הרי קנה כאן שביתה. ועוד נראה לי משום דסמוכין היו על ר"ג שהיתה שפופרת בידו ומסתכל בה. ותדע לך מדאמרו לו מה אנו לירד, ולא לענין הוראה שאלו כן שהרי נחלקו עליו בדבר זה, אלא אם היו בתוך התחום קודם שחשיכה שאלו ממנו.

ור' יהודה דקאמר הכא יכנס, סבר כיון שהוא רוצה ללכת אל העיר ואילו היה יודע שהיה בתוך התחום היה נכנס, מסתמא דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר כל זמן שהוא בתוך תחומם ודעתו להיות נגרר אחר אנשי העיר, והלכך אע"פ שלא ידע והיה בדעתו לשבות כאן מחמת שהיה סבור שהוא רחוק מן העיר, אפ"ה הולכין אחר כוונתו ויכנס.

וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי במקומי, אבל אמר תהא שביתתי במקומי הרי עקר בפיו שביתתו מן העיר וקנה כאן שביתה. והביא ראיה מהא דתנן לקמן (מט, ב) דהאומר שביתתי תחת האילן לא אמר כלום ולרב לא יזוז ממקומו, ולא אמרינן כיון דאילו היה יודע זה שלא קנה שביתה תחת האילן בענין זה לא היה עוקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו, [אלא אמרינן דכיון שעקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו] לא קנה שם עוד שביתה, והכא נמי דכותה ולא איכפת לן בטעותו.


דף מה עמוד בעריכה

והא דנקט אדם להודיעך כחן דרבנן:    וא"ת לפלוגי בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי דמיקל, הא אמרינן לקמן (מו, א) דהא דר' יוחנן בן נורי חומרא היא לענין כלים, דאי קני שביתה כר' יוחנן בן נורי אין להם אלא אלפים אמה, ואילו לרבנן הרי הן כרגלי המוצאן.

ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם:    וא"ת אע"ג דלא קנו שביתה מעיו"ט מפני שלא הגיעו עדיין למקום הראוי לקנות שם שביתה, מ"מ כשירדו לקרקע ביו"ט יקנו שם שביתה, דהא לעיל תנינן אין תחומין למעלה מעשרה מי שבא בספינה והגיע לנמל לאחר שחשיכה מותר לירד ויש לו אלפים אמה ממקום שהגיע שם למטה מעשרה, וכדאמרינן לעיל (מג, ב) אמרו לו מה אנו לירד וכו' ואי אמרת אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום קודם שחשיכה מאי הוי. וי"ל דשאני אדם שהוא לדעת עצמו ודעתו עכשיו לקנות שביתה במקום שיגיע שם לפיכך [קונה] אפילו לאחר בין השמשות, מה שאין כן במים דכיון שאינן לדעתן ואינן במקום הראוי לקנות שביתה בין השמשות שוב אינן קונין שביתה. וא"ת מאי שנא מישן לרבנן דאמרי במתני' (לעיל ע"א) דכיון שלא קנה שביתה בין השמשות לא יזוז ממקומו, ועד כאן לא פליג עלייהו ר' יוחנן בן נורי אלא משום דס"ל דנכסי הפקר קונין שביתה ובין השמשות קנה לו שביתה, הא לאו הכי [אי] לא קנה שביתה בין השמשות שוב לא קנה שביתה לאחר שיעור משחשיכה, ובין לר' יוחנן בן נורי בין לרבנן כיון שלא קנה שביתה לא יזוז ממקומו, והכי נמי בגשמים שירדו ביו"ט לא יזיזם ממקומם. וי"ל דשאני התם דכיון שהוא במקום הראוי לקנות שביתה והוא אינו ראוי לקנות שביתה שוב אינו קונה, וכיון שאינו קונה אף הוא אינו נגרר אחר אחרים שהוא לדעתו הוא עומד, אבל במים כיון שאינן בין השמשות במקום הראוי לקנות שם שביתה ולא קנה בין השמשות הרי (הכא) [הם] נגררים ביו"ט אחר אחרים והרי הן כרגלי כל אדם.

ושל אותה העיר הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר:    פירש רש"י ז"ל: ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ואם עירב זה לצפון או לדרום אינו יכול להוציאן חוץ לאלפים אמה. ולקמן נמי בהא דאקשינן יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, פירוש: אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי אותה העיר, דאי משום דעת אנשי אותה העיר האי לישנא בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי כי לא היה צריך רבנו ז"ל לדחוק עצמו בזה, ואפילו לפי סברתו שהוא סובר שאין אחד מאנשי העיר שעירב יכול למלאות ולהוציא עמו למקום שעירב, דהכי קאמר: יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע ממקום מציאתן ולא מתחום העיר, ואי משום דעת אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה ואלפים מתחום העיר משחינן להן.

אלא שעיקר דינו אינו נראה מחוור, דכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא של אותה העיר. והכין מוכח בהדיא בשלהי פרק בתרא דביצה (לט, א) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחבירו, דר"נ אמר הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת אמר הרי הן כרגלי הממלא, וקא מוקי פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקר הוא אי דשותפי, דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומשום הכי הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר בדרבנן יש ברירה, ומר מדידיה קא ממלא ומר מדיליה קא ממלא וכדאיתא התם. אלא הכא הכי פירושה: הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר, ואם זה עירב למזרח ממלא ומוליך עמו למזרח, והיינו דאקשינן יש להן אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעיא ליה, דכל אחד מהם יכול להוליכן למקום שביתתו. ואם אחר שאינו מן העיר מילא מהם ולא עירב אחד מאנשי אותה העיר, מוליכן אלפים אמה לכל רוח. ואם עירב אחד מן העיר למזרח ואחד למערב הרי זה הנכרי שמילא מהם לא יזיזם ממקומם, אלא אם כן עירבו כולם לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן כלל, או שמילא אחד מאנשי העיר ונתן לו. וכן דעת הראב"ד ז"ל.

ושל עולי בבל הרי הן כרגלי הממלא:    פירוש: כרגלי הממלא לצורך עצמו, ואפילו נתנן לאחר מכן הרי הן כרגלי הראשון שמילא לעצמו, דכיון שהן לא קנו שביתה ואינן לדעת עצמן וכמו שכתבתי למעלה (ד"ה ביו"ט), הרי זה שמילא מהן ראשונה כבעלים, דיש ברירה והוברר הדבר דלדידיה עשהו והרי הן כרגליו. והכין מוכח בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחברו דשלהי פרק בתרא דביצה (שם) לכאורה. ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי התם (ע"ב) דקמפלגי בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה חברו, וכל שכן למי שאין גורס שם קנה חברו אלא בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה, כלומר: קנה המגביה או לא קנה המגביה.

והא דקתני נמי ירדו ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם הממלא מהן קאמר, וכן תני לה בהדיא בתוספתא בשלהי פרק בתרא דביצה. והראב"ד ז"ל פירש: גבי גשמים שירדו ביו"ט ומעינות הנובעין דקתני הרי הן כרגלי כל אדם, היינו כרגלי כל אדם ממש, שאפילו מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכו כרגליו ואפילו הן ברשותו של ראובן, אבל גבי בור של הפקר דקתני הרי הן כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש. וטעמא דמילתא, דגשמים שירדו ביו"ט ונהרות המושכין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפילו יש להם בעלים, דלא עדיפי מימיו של אדם מגופו, והרי גופו אילו היה מהלך בין השמשות לא קנה שביתה כלל, וכיון שכן אף נכסיו כן. אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה שהרי נוחין הן אלא שאין להם עכשיו בעלים, כיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו. והיינו דקתני הכא הרי הן כרגלי כל אדם והתם קתני כרגלי הממלא.

עוד כתב הוא ז"ל: דאפילו בממלא מבור של הפקר הרי הן כרגלי הממלא דקתני, היינו דוקא בעודן שלו ולא נתנן לאחר, הא נתנן לאחר הרי הן כרגלי האחר. והביא ראיה מההיא דתנן לקמן במכלתין בפרק המוצא תפילין (צז, ב) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו אפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה, ואוקמה רב אשי בגמרא בחבית דהפקר, ור' יהודה כרבנן דהכא דסבירא להו דנכסי הפקר אין קונין שביתה, ואמרו לו מני ר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה, אפשר לפרש לא קנו שביתה גמורה ביד המגביה הראשון, אלא אם נתנה לאחר ואחר לאחר הרי היא כרגלי מי שהיא שלו בין ראשון בין אחרון.

והא דאמרינן בפרק בתרא דביצה (שם) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחברו בהמגביה מציאה לחברו קמפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה, דמשמע לכאורה דלכולי עלמא היכא דמילא לעצמו אע"פ שחזר ונתן לחברו הרי הוא כרגלי הממלא. י"ל דהכי קאמר במגביה מציאה לחברו קמפלגי רב נחמן סבר לא קנה, כלומר: המגביה, והלכך כשמסרה ממלא למי שמילא לו קנה עכשיו הוא לעצמו, ואע"פ שלא קנה לו הממלא מ"מ עכשיו הוא קונה לעצמו מן ההפקר. ורב ששת סבר קנה המגביה ואע"פ שלא נתכוין לקנות, דמ"מ כיון שלא קנה חברו ממילא הרי היא קנויה לו בהגבהתו. ואע"פ שחזר ומסר למי שמילא לו לא קנה אותו שמילא לו, לפי שהוא לא מסרה לו על דעת שהוא נותנה לו במתנה אלא על דעת שהיה סבור שקנה לו משעת מילוי, והלכך אינן כרגלי מי שנתמלאו לו אלא כרגלי הממלא. אבל לכולי עלמא היכא שמילא ונתן לו במתנה הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו.

ולגירסת הספרים דגרסי התם במגביה מציאה לחברו קנה חברו או לא קנה חברו, נמי הכי פירושה: רב נחמן סבר קנה חברו הלכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ורב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה הוא שקנה, וכשמסרן לחברו לא בתורת מתנה מסרן לו אלא על דעת שהן שלו ואינן שלו, הלכך הן כרגלי הממלא דעדיין ברשותו הן. אבל אם מילא לעצמו ואחר כך נתנן לחברו, לכולי עלמא הרי הן כרגלי מי שהן שלו בשעת הולכה.

ומיהו אין ראייתו מכרעת דאיכא לאוקמה במגביה שלא לזכות בהם אלא כמה שישתה מהם, וכן הבא אחריו לא נתכוין לזכות אלא כמה שישתה מהם, וכן כולם. ובענין זה שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו להוציאם כמה פרסאות, אף על פי שמוציאין אותן כמה פרסאות חוץ לתחומו של מגביה ראשון. וכן פירשו שם בתוספות (להלן צז, ב ד"ה הכא).

ועוד דקשיא לי לדברי הרב ר"א ז"ל דבשלמא אי אמרינן דהרי הן כרגלי הממלא, היינו טעמא משום דאמרינן איגלאי מילתא דהיינו בעלים וקנו שביתה כרגליו, אלא אי אמרינן דהרי הן כרגלי האחרון א"כ לא קנו שביתה כלל, דאם איתא דקנו שביתה כלל ביד הממלא האיך נתבטלה אותה שביתה באמצע יו"ט וקנו שביתה אחרת, הא לא אפשר. ואם תאמר שלא קנו שביתה ביד הממלא אף הן כרגלי כל אדם אפילו בעודן של ממלא. ולפיכך כלשון הראשון נראה עיקר. וכן כתבו בתוס' (להלן מו, א ד"ה נהרות) בשם רש"י ז"ל.

אחרי כן מצאתי להראב"ד ז"ל שנשמר מן הקושיא הזאת שם בפרק המוצא תפילין ואמר: דלא אמרו שהיא כרגלי הממלא מטעם ברירה, דלא שייך ברירה במה שאדם זוכה בו מן ההפקר אלא בחלוקת השותפין וכיוצא בזה. אלא טעמא דמילתא משום דכיון דנייחי בין השמשות אלא שלא היו להם בעלים, עכשיו שיש להם בעלים הכניסום בכלל נכסיו, וכשנתנן לאחר הרי הם ג"כ בכלל נכסיו של שני, מה שאין כן בנהרות המושכין דהכל יודעין דלא עדיפי מגופו דאינו קונה שביתה אם לא היה נח בין השמשות, והלכך אפילו מילא מהן אין להם שביתה כלל.

ואמאי ליקנו שביתה באוקיינוס:    מדלא מסיים בה כדמסיים באידך דלקמן, שמעת מינה אין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין ליקני שביתה באוקיינוס, שמעינן מינה דאפילו למ"ד אין תחומין קא קשיא ליה. והיינו טעמא כדכתבינן לעיל (מג, ב ד"ה האי) דמים על גבי מים היינו הנחתן, ואף על פי שהעבים אינן שותין מן המים שבקרקע הים אלא מן העליונים, הרי אנו רואין את המים כולם כגוף אחד שהוא מונח בקרקע וכולן קנו שביתה למטה בקרקע. ומיהא נמי שמעינן דאפילו למאן דאמר אין תחומין, מי שקנה שביתה שלמטה מעשרה ויצא מתחומו אפילו דרך קפיצה, כשיגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו דמכל מקום הרי הוא חוץ מתחומו, וכדאקשינן ליקנו שביתה באוקיינוס ואף על פי שבאו מלמעלה מעשרה, וכדכתבינן לעיל (מג, א ד"ה בעי).

לימא דלא כר' אליעזר:    אבל כר' יהושע דאמר (תענית ט, ב) מלמעלה הן שותין לא קשיא, דכל שלא היה מעולם למטה לארץ דין הוא שלא יקנה שביתה למעלה מעשרה.

ומיא בעיבא מיבלע בליעי כל שכן דהוו להו נולד:    וא"ת ומאי שנא ממשקין שזבו דלא אסרינן להו לכולי עלמא משום נולד אלא משום גזירה דשמא יסחוט (בביצה ג, א). י"ל דשאני התם דהוה להו כאוכלא דאפרת. וא"ת לשני ליה הא מני ר' שמעון היא דלית ליה נולד (ביצה ב, ב). י"ל דבנולד כי האי אפילו ר' שמעון מודה משום דמים בעבים לא מינכרי הוו להו כדבר מחודש לגמרי, וכאפר שהוסק ביו"ט דלכולי עלמא אסור אלא א"כ ראוי לצלות בו ביצה.


דף מו עמוד אעריכה

מים בעבים נמי מינד ניידי [וכו']:    ולפיכך אפילו דיחיד לא קנו שביתה. והכי נמי מוכח בפרק בתרא דביצה (לט, א) דקא מקשה מיהא דמעינות הנובעין לבור של יחיד.

אי אמר הלכה כר' יוחנן בן נורי הוה אמינא בין לחומרא בין לקולא קמ"ל:    דלקולא אמרינן כגון באדם, לחומרא כגון בכלים לא אמרינן. ולאו תרתי דסתרן אהדדי הוא, דטעמא דאדם משום דאיכא הואיל וניעור, והלכתא כר' יוחנן בן נורי ולא מטעמיה קאמר.

אי אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב הוה אמינא הני מילי יחיד במקום יחיד ורבים במקום רבים אבל יחיד במקום רבים לא. כי הא דר' יוחנן בן נורי, קמ"ל:    כלומר: בהא דקאמר הלכה כר' יוחנן דאפילו היכא דפליגי יחיד ורבים בעירובין הלכה כדברי המיקל, ולא בהא דר' יוחנן בן נורי בלחוד קאמר, דאתיא הא דאמר הלכה כדברי המיקל וגלי אהא דמהאי טעמא דמיקל הוא דקאמר. וכן מוכחת כל הסוגיא. וקשיא לי לימא הלכה כדברי המיקל בעירובין אפילו יחיד במקום רבים, ולא לימא הא דר' יוחנן בן נורי. וי"ל דהא עדיפא, דאי משכחת מאן דלימא הלכה כרבנן לא תימא לא פליגא אכללא דר' יהושע בן לוי דדילמא היכא דאיתמר איתמר, וכדמשנינן לקמן במילי אחריני גבי כללי דכליל ר' יוחנן.


דף מו עמוד בעריכה

לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו:    וא"ת אם כן לאו משום חומרא וקולא הוא, דבמילתא תליא. וי"ל משום דזימנין משכחת לה לתחומין בלא חובה כגון דשמעינן ליה דבעי למיזל להתם וקאמר למחר נמי דניחא ליה, ואפ"ה לא קנה לו עירוב. וזימנין נמי דמשכחת להו לעירובי חצרות דאית בהו חובה כגון דעירבו לו בפתו בעל כרחו, ואפ"ה אמרינן לקמן (פ, א) דעירובו עירוב.

ר' אסי אמר הלכה:    פירש רש"י ז"ל: דמאן דאמר הלכה דרשינן לה בפירקין, מאן דאמר מטין לא דרשינן אלא מטין ומורין לו, ומאן דאמר נראין אפילו אורויי לא מורין, ומיהו אי עביד עובדא כוותיה לא מהדרינן. ואינו מחוור דאפילו לא איתמר נמי אנן הכין עבדינן, דכל תרי דפליגי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אי עבד כמר עביד ואי עביד כמר עביד, דמאי טעמא מהדרינן. על כן פירשו בתוספות דמאן דאמר הלכה מדרש דרשינן ואי עביד כאידך מהדרינן, ולמ"ד מטין מדרש דרשינן ואי עביד כאידך לא מחינן בידיה.

אילימא מהא דתנן ר' שמעון אומר למה הדבר דומה לג' חצרות וכו' ודילמא היכא דאיתמר איתמר:    וקשיא לי ולימא שאני התם דפלוגתייהו בעירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש"י ז"ל (להלן מט, א ד"ה ה"ג) כן נראה דס"ל דמאן דפסיק כר"ש מהאי טעמא הוא וכדכתבינן לקמן (מח, ב ד"ה ואזדא) גבי האי מתני', גבי הא דאמרינן ואזדא שמואל לטעמיה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהא עדיפא דאי משכחת נמי בעלמא דלאו גבי עירוב אמרינן נמי הכי דהיכא דאיתמר איתמר. ואי נמי משום דאע"ג דר' יהושע ב"ל קשיש מר' יוחנן זמנין דר' יוחנן פליג עליה, ולפיכך לא בעי למתליה בדר' יהושע ב"ל דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב כל היכא דמשכח פירוקא אחרינא ודעדיף מינה.


דף מז עמוד אעריכה

צריכות להמתין דברי ר"מ:    לא גרסי' במתניתין ר"מ, דהא מתמהינן עליה דר' יוחנן דפסק כר' יוסי ואמר מכלל דיחידאה פליג עליה ואמרינן אין ומייתינן לה מברייתא דתני בה בהדיא ר' מאיר, אלמא במתני' לא תני בה ר"מ. וכן נמי מוכח בהדיא במקומה בפרק החולץ (יבמות מב, ב) דקרי ליה התם מתניתא. וכן כתב כאן רש"י ז"ל. אלא דנראה לי דאי גרסינן ליה אורחא דתלמודא היא בהכין, דמאי דמתפרש בברייתא כי מייתי מתניתין בדוכתא אחרינא מעייל בלישנא דמתניתין מאי דמתפרש בברייתא. ודכותה אשכחן לעיל בפרק בכל מערבין (לז, א) דמייתי מתני' דהלוקח יין מבין הכותים והא גרסי' בה פלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון, וליתא במתני' אלא בברייתא, וקא מעייל במתני' פלוגתא דמפרשא בברייתא, ואחריני טובא איכא בגמרא דכוותייהו.

והא אמרת ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי:    תמיה לי מאי קא מקשה מהא, דאדרבא במקומה ביבמות (שם) מקשינן עליה דר' יוחנן האיך פסק כר' יוסי בהא דהא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, ואיצטריך לשנויי דסתם ואחר כך מחלוקת הוא משום דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בצידה לאו סתם משנה היא, ומעתה למה איצטריך למימר הלכה כר' יוסי לשתוק מינה. לא היא דעדיין צריכה משום דלא תימא דהלכה כאותה סתמא, דסתמא כי האי ודאי סתמא היא. ותדע לך מדאמרינן בשלהי שבת (קנו, ב) הלכה כר"ש במוקצה לענין שבת הואיל וסתם לן תנא כוותיה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים, ואע"ג דפליג עלה בצידה ר' יהודה, דתנן ור' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע"ש לא יזיזנה ממקומה, אלמא סתמא כי האי סתמא היא. אלא דלאו סתמא גמורה נקרית כי היכי דנקשי מינה לכללא דר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה וכדכתיבנא לה התם ביבמות (בד"ה סתם) בס"ד. וא"כ הכא איצטריך למפסק בה בהדיא כר' יוסי. וי"ל דאין הכי נמי דהוה לן לתרוצי ליה הכין, אלא דחד מן תרי טעמי נקט. ועוד דאגב אורחיה קמ"ל דבהא לית ליה לר' יוחנן האי כללא דקאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו.


דף מז עמוד בעריכה

אלא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל נינהו דהא רב לית ליה הני כללי:    ואנן קיימא לן כר' יוחנן, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ביצה ד, א). ומיהו אע"ג דרב לית ליה הני כללי, אפ"ה הני פירוקי דפרקינן לעיל (מו, ב מז, א) גבי כל הני דרב דפסיק כר' שמעון במקום ר' יהודה אכתי איתנייהו, דהיכא דאיתמר איתמר. וכיון דמעיקרא כי הוה סבירא לן דרב לא פליג אהני כללי ואפ"ה סליק שפיר האי פירוקא דלא סתר לכללא, השתא נמי אפשר דר' יוחנן מודה בהנהו דרב, [דכל] דאפשר לשנויי ולאוקומי מתניתין וברייתא או מימרא ככולהו תנאי וככולהו אמוראי לא רמינן פלוגתא בינייהו בכדי. והיינו דקיימא לן ככללא דר' יוחנן וקיי"ל נמי כר"ש בההיא דג' חצרות דפסקינן כרב. וכן הסכימו בה כל הפוסקים, כנ"ל.

מהא דתניא ר"ש בן אלעזר אומר השואל כלי מן העכו"ם ביו"ט וכן המשאיל לו כלי מעיו"ט והחזירו לו ביו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח:    משמע דמסתמא לא חיישינן שמא חוץ מתחום העיר לנו, ולקולא רמינן ליה. ואפילו למ"ד התם בשבת (קנא, א) גבי גוי שהביא חלילין דלחומרא רמינן עד שנדע שממקום קרוב הביאום. הכא לא קשיא, דהתם בשידוע שממקום רחוק הם מביאים החלילין אלא שנסתפקנו באלו אם באו מאותו מקום שהוא חוץ לתחום מערב שבת או בליל שבת. אבל במקום אחר שאפשר שבאו ממקום קרוב אין תולין להחמיר דכאן נמצאו וכאן היו, כיון שהדבר הזה מצוי בעיר והמביא ג"כ מן העיר ודרכו להביא מן העיר. וכן דעת הראב"ד ז"ל. וכבר כתבתיה בשבת בפרק השואל (שם בד"ה גמרא מאי) בס"ד, וכן לעיל בפרק בכל מערבין (מ, א בד"ה מאי).

והכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום:    פירש רש"י ז"ל: אפילו דהפקר. ונראה מתוך לשונו מדקאמר ואפילו של הפקר דכל שכן דבעלים. והקשו בתוס' דאם כן כרגלי הבעלים מיבעיא ליה. והם תירצו לדברי רש"י ז"ל דשייך שפיר יש להם אלפים אמה לכל רוח, אם הבעלים אינם עם הכלים בתחום אחד ולפיכך קונין הם שביתה במקומן. והקשו בתוספות עוד דאכתי למה [לי] דתני שבתוך התחום, דמה לי בתוך התחום מה לי חוץ לתחום. ונראה לי לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דתוך התחום דקאמר היינו תוך תחום העיר, וקמ"ל דדוקא כשהם בתוך תחום העיר דדעת הבעלים מן הסתם שיקנו כליו שביתה עם אנשי אותה העיר אבל חוץ לתחום העיר לא, וכדסברי רבנן דר' יוחנן בן נורי בישן בעיר ואף על גב דסבירא להו דבישן בדרך לא יזוז ממקומו.

והראב"ד ז"ל פירש: כשהם בתוך התחום, בתוך תחומו שלו קאמר, וקמ"ל דאף ע"ג דאינן עמו במקום אחד ממש הרי הן כרגליו. ועוד אשמעינן דאם אינו עמו בתחומו לא יזיזום ממקומו, וכדתנן בביצה (לט, ב) מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר אצלו לא יביאו לו מפירותיו, ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. ובתוך התחום לא קאי שפיר לפירושו, דתחום סתם לאו תחום הבעלים משמע, כיון דלא אדכר להו לבעלים כלל. ובתוס' אוקמוה בשל הפקר דוקא ובתוך תחום העיר קאמר, ויש להם אלפים אמה מן העיר קאמר. וא"ת א"כ ליתני הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכדאקשינן לעיל (מה, ב) נמי גבי גשמים שירדו מעיו"ט. י"ל דשאני הכא דכיון דקתני שהן בתוך התחום ועלה קאמר יש להן אלפים אמה, מן התחום שהזכיר קאמר. ואינו מחוור דא"כ כרגלי המוצאן הן, דנכסין המשותפין יש בהן ברירה, דקיי"ל בדרבנן יש ברירה כדאיתא בשלהי ביצה (לח, ב).

וגוי שהביא פירות מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומם:    פירוש: אפילו מי שלא באו בשבילו, וכדאמרינן לקמן (בסוף) [לסוף] שרא להו רבא לבני מברכתא למזבן מינייהו דכולה מברכתא לדידהו כד' אמות דמיא, והנהו (דעכו"ם) [דיכרי] ודאי לאו מחמת ישראלים שבמברכתא הביאום דא"כ אפילו לדידהו אסור, ורבא נמי מודה בה וכדאמר איהו גופיה לעיל (מ, א) גבי ליפתא (לישנא) חזא דמפשי ומיתי ואסר להו משום דמייתי בשבילן, ואפ"ה דוקא משום דכולה מברכתא כד' אמות דמיא הא לאו הכי לא.

מאי דעתיך דאמר ר"י אמר שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה והא אמרינן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר ר' חייא בר' אבין א"ר יוחנן נכסי הגוי קונין שביתה:    וקיימא לן כר' יוחנן, דהא קבלה רבא והדר ביה ואסר להו לבני מחוזא. וכן פסקו כל הפוסקים. ותמיה לי דהא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירוב. ויש לי לומר דדוקא במתניתין וברייתא אבל בדברי האמוראין שלא שמע הוא מחלוקתן לא, דמה שלא שמע האיך פסק שלא כמותם דדילמא אי הוה שמע ליה הא דר' יוחנן הוה אמר בה, דלא מיסתר כלליה משום הא וכדאמרינן לעיל (מו, ב) גבי כללי דר' יוחנן ודילמא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר.

אלא שאין אני רואה כן דעת הפוסקים שאפילו בדברי האמוראין נהגו כן לפסוק כדברי המיקל, מהא דר' יהושע בן לוי. ואם היינו אומרים ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן הוה ניחא, דלא עדיף כלליה דר' יהושע בן לוי טפי מפלוגתיה דאפלוג בהדי ר' יוחנן בהא בהדיא דניקום בה כר' יוחנן. ואיכא מרבוותא ז"ל מאן דפסיק בעלמא כר' יוחנן, וכן נראית דעת הגאונים ז"ל בעלמא לפסוק כר' יוחנן במקום ר' יהושע בן לוי. אבל איכא טובא דפסקי בעלמא כר' יהושע בן לוי משום דקשיש מיניה דר' יוחנן, וכן דעת רבנו תם ז"ל ודקדק כן במגילה (כז, א) גבי ואת הבית הגדול שרף באש. וכן כתבו בתוס' לקמן (ס"ה, ב בד"ה איקלעו) בעובדא דר"ל ותלמידי ר' חנינא דנכנסו לפונדק דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יהושע. והלכך לא מצינן למיתי בה מהאי אנפא.

ואולי נאמר דמשום הא דר' יהושע בן לוי לא סתרין כללי דנקיטין בידא, אלא כל היכא דאיתמר כללא איתמר היכא דלא איתמר נקטינן כר' יהושע בן לוי. ואע"ג דלגבי יחיד ורבים הלכה כרבים ואפ"ה לגבי עירוב עבדינן כיחיד וכדאמרינן לעיל (מו, א) וכדכתיבנא לה (שם בד"ה אי), איכא למימר דיחיד ורבים לאו כללא הוא אלא משום דכתיב באורייתא אחרי רבים להטות פסקינן כוותייהו בשל תורה, אבל ליתיה כלל ידוע דנימא כללא הוא בין בשל תורה בין בשל סופרים, והרבה פעמים פסקו כיחיד ולא אקשינן והא אמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים כדאקשינן הכא, וכדאמרינן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועוד תדע דהא רבא הוה בעי למימר לעיל (שם) דכל היכא דפליגי יחיד ורבים בשל סופרים הלכה כיחיד המיקל, אלמא לאו כללא הוא, והלכך תפסינן בה מאי דאמר ר' יהושע בן לוי דהלכה כדברי המיקל ואע"ג דפליגי בה רבים, אבל בכל מאי דכיילינן תפסינן כללין אפילו בעירובין ואפילו כדברי המחמיר, אלא א"כ פסק בה חד מן אמוראי איפכא דאמרינן דהיכא דאיתמר איתמר כדאמרינן לעיל (מו, ב) בהא דפסק רב כר"ש בשלש חצרות אע"ג דפליג בה ר' יהודה. וגם בזו אין אני רואה כן דעת הכל, לפי שרש"י ז"ל פי' לקמן (מט, א ד"ה עירבה) גבי אזדא שמואל לטעמיה דשמואל פסיק כר"ש משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב. וצריך לי עיון, והתירוץ הראשון נראה לי עיקר.

אח"כ מצאתי לראב"ד ז"ל שכתב כן בפירוש לקמן בפרק כיצד משתתפין (פה, א) גבי פלוגתא דרב ושמואל דלזה בזריקה ולזה בשלשול, שהוא ז"ל פסק שם כרב לחומרא ואע"ג דקיי"ל כדברי המיקל בעירוב. וזה לשונו: ואני מודיע כי כשנאמרה הלכה כדברי המיקל בעירובין במחלוקת תנאין נאמרה ולא במחלוקת אמוראין. הלכך במחלוקת אמוראין הלך אחר הפוסק הידוע, כי רב ושמואל באיסורי הלכתא כרב ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. והולכין כמו כן אחר סוגיא דשמעתא ואחרי הרבים אצל היחיד. אבל באם שאין בו אחד מכל אלו הפנים ויש בו מחלוקת שני אמוראין שלא נפסקה הלכה כאחד מהם הולכין אחר המיקל, ולא בעירוב בלבד אלא בכל דבר שהוא מדרבנן הולכין אחר המיקל, כדקיימא לן בשל סופרים הלך אחר המיקל. וראיה לדברי כי לא נאמרה פסקה אלא במחלוקת תנאין אבל לא במחלוקת אמוראין, דגרסינן בפרק מי שהוציאוהו מאי דעתיך דאמר ר' יהודה אמר שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה הא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה, ואם נאמר שאף במחלוקת אמוראין נאמרה פסקה, היכי קאמר ליה שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, לימא הכי הני מילי בכולי תלמודא אבל בעירוב הלכה כדברי המיקל ואפילו ביחיד אצל רבים, אלא שמע מינה שלא נאמרה הפסקה זו אלא במחלוקת תנאין. ע"כ לשון הרב ז"ל. וזכינו להסכים לדעתו. אלא במה שאמר דיחיד במקום רבים אזלינן בתר רבים, ואנן בעירוב אפילו יחיד אצל רבים אמרינן לעיל (מו, א) דהלכה כדברי המיקל ואפילו יחיד במקום רבים, ר' יוחנן בן נורי אצל חכמים. ואולי גם הרב ז"ל לא אמר אלא במחלוקת אמוראי שהוא נחלק אפילו בעירוב [עם] רבים הלכה כרבים.

דכולהו מברכתא לדידהו כארבע אמות דמיא:    פירוש: מדר"ג דאמר (לעיל מא, ב) נתנוהו בדיר או בסהר מהלך את כולה. ומכאן נלמוד דהא דאמרינן לעיל (שם) פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד מותרין מאי טעמא אנוסין נינהו, אפילו יצאו וחזרו ע"י בעלים קאמר, ולעולם קרינן להו אנוסין כיון דלא מנפשייהו קאזלי, דהא הכא בעלים מייתו להו ואפ"ה שרינן להו בכולה מברכתא כדין אנוסין.


דף מח עמוד אעריכה

אילימא משום דתני לה כר' יוחנן בן נורי לחומרא:    והכי קאמר: אם הוא בין שני תחומי שבת לא יקח אחד מבני התחומין ויוליכם ברגליו.

משום דקל הוא שהקילו חכמים במים:    פירש הראב"ד ז"ל: משום שהם עמוקים יותר מעשר ולא קנו שביתה למעלה מעשרה דעומדין באויר נינהו. ולא אמרו (שבת ה, ב) מים על גבי מים היינו הנחתן אלא לענין עקירה והנחה, אבל לתחומין לא. ואינו מחוור, חדא דמאן לימא לן דהא בחרם עמוק עשרה. ועוד דאי משום הא זימנין דמשקיע כליו. ועוד דבהדיא אמרינן (לעיל מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס. אלא הקילו במים מפני הצורך, דפעמים שיש בור בין שתי חצרות או גזוזטרא על המים ולא הצריכום חכמים לעשות בהם מחיצה גמורה, מפני שהוא דבר מצוי תדיר, ולפיכך הקלו בו.

כדבעי מיניה ר' טבלה וכו':    תמיה לי אמאי שבקינן למתניתין ואייתי הא דרב, מתניתין היא לקמן בפרק (בכל) [כיצד] משתתפין (פו, א) בור שבין שתי חצרות עושין לו מחיצה גבוהה י' טפחים בין מלמעלה בין מלמטה וכן גזוזטרא שעל המים.

ה"ג רש"י ז"ל: ר' יהודה היינו ת"ק:    וא"ת דילמא ר' יהודה ור' אליעזר פירושי קא מפרשי [ל]ת"ק. תירצו בתוס' דאי אפשר, משום דע"כ הא דת"ק דאמר אין לו אלא ד"א דומיא דאלפים אמה דר' יוחנן בן נורי קאמר, מה התם לא אמרינן והוא באמצען אף ד' אמות דרבנן לאו והוא באמצען קאמר, הלכך הא דר' אליעזר על כרחך לאו פירושא הוא לדברי ת"ק, והלכך הא דר' יהודה נמי לאו פירושא הוא לת"ק.

ופרקינן: שמונה על שמונה איכא בינייהו כלומר: דארבע אמות דת"ק הרי הן ממש כאלפים אמה דר' יוחנן, מה התם אלפים אמה לכל רוח הכא נמי ד' אמות לכל רוח. ור"ח ז"ל גריס: חכמים היינו ת"ק, ופירש ת"ק דריש פרקין (מא, ב) דאמרי מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות. ואינו מחוור, דר' יוחנן בן נורי נמי לא מפיק מההיא, דהתם יצא מתחומו ונתנוהו בתחום אחר.

מחלוקת להלך אבל לטלטל ארבע אמות ותו לא:    ולטלטל בבת אחת קאמר שאסור לעקור מתחילת שמונה ולהניח בסוף שמונה, אבל ודאי כיון ששמונה אמות אלו מקומו הן מותר לו לטלטל בכל השמונה, ובלבד שלא יטלטל בבת אחת יתר מארבע אמות. וכן כתב הראב"ד ז"ל. כתב הר"ז ז"ל דהוא הדין לכל ארבע אמות שקונות לו לאדם בכל מקום כולן שמונה על שמונה הן והוא באמצען. ולענין משנתינו כתב הוא ז"ל אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן בן נורי במי שישן בדרך (לעיל מה, א), לענין ארבע אמות של שביתה נקטינן כרבנן ומשחינן ליה שמונה על שמונה. ונראה שהזקיקו לומר כן משום דמקילין טפי מדר' יהודה, ואמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירובין. ואע"ג דאמר שמואל (להלן פא, ב) כ"מ ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, הוה להו הני כללי דר' יהושע בן לוי ושמואל כפלוגתא דר' יהושע בן לוי ושמואל, ופסק כר' יהושע בן לוי בהא הואיל וקאי כרבים. כך נראית לי דעת הרב ז"ל בזה.

אבל הראב"ד ז"ל פסק כר' יהודה, משום דהלכה כמותו בעירובין. ולא ידעתי למה הניח דברי חכמים הואיל ואיכא ר' יהושע בן לוי דפסיק כוותייהו ונקיט יחידאה כשמואל. ואולי משום דאתפרש בברייתא דחכמים היינו ר"מ ור"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. (לעיל מו, ב). ואין זה דרכו של רבנו אלפסי ז"ל בכל מקום (עי' רי"ף שבת קכד, ב ומו"ק ט, א), דאע"ג דסתמא ר"מ כל שהוא סתם מתני' הלכה כמותו ואפילו במקום ר' יהודה ור' יוסי. ואע"ג דבמקצת מקומות דחו בגמרא סתם מתני' בטענה זו כדאמרינן מכלל דיחידאה פליג עליה, אלא אנו אין לנו כן אלא במקומות שאמרו כן בגמרא ולא בכל המקומות, דאדרבא רוב סתומות שבמשנתנו ר"מ, ואפ"ה קא כייל ר' יוחנן בכל מקום (שבת מו, א) הלכה כסתם משנה ואע"ג דאיהו כייל ר' (יוחנן) [מאיר] ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכל שכן כר' יוסי.

באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קודש יהבינן ליה:    ואסיקנא דבאמה דידיה יהבינן ליה, דאי באמה של קודש עוג מלך הבשן היכי יתיב. ואע"ג דלא תני לה גבי יש שאמרו (כלים פי"ז, מי"א) משום דאיכא ננס באיבריו דיהבינן ליה באמה בינונית הראויה לדכוותה יהבינן ליה, דאי לא היכי יתיב. ולא דמיא למלא חפניו קטורת דאפילו עוג וננס באיבריו במלא חפניו (כלים שם) משום דהתם אפשר ולא נתנה תורה קצבה אחרת בקטורת ולא בקומץ המנחה אלא כך.

יש מי שגורסים: התם אוושי דיורין הכא לאו אוושי דיורין. וכן נראית גירסתו של רש"י ז"ל. ופירש הוא ז"ל: דיורי חצרות רבים ולא ידעו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה להנך חיצונה אחרת דרך האמצעית, הכא גבי שלשה אנשים יכולים ליזהר דמועטים נינהו. ואם כדבריו שלש חצרות של יחידים מודו בהו רבנן, ואם כן הוה להו לאיפלוגי בין של יחידים לשל רבים כמו שחלקו בפרק הדר (להלן עה, א) במשנת שכח אחד מן החיצונה ולא עירב.

ור"ח גרס איפכא: התם לא אוושי דיורין הכא אוושי דיורין. ופירש התם בחצרות אפשר שישכחו בעלי החצרות ויטלטלו מזו לזו, הכא אוושי דיורין כי אלו שלשה האנשים הנה הם יושבין ביחד, ואם יבואו החיצונים לטלטל מזה לזה האמצעי מזכירן ונמנעין. ונראה שפירש אוושי מלשון ריאה דאושא, כלומר: קולן נשמע מזה לזה בבואן לטלטל וימנענו חבירו.

והראב"ד ז"ל גורס כגירסת רש"י ז"ל, אלא שפירש התם בחצרות אוושי דיורין באמצעית, דכל האמצעית מותרת לזה ולזה, וכיון שכן לא יהא להם היכר ויבואו לטלטל גם כן זה בחיצונה של זה וזה בחיצונה של זה, אבל בשלשה (אלא) [אלו] שאין כל חלק האמצעי מותר לשני החיצונים אלא במקום שזה משתמש אין חבירו החיצון משתמש יש להם היכר ולא יבואו לטעות.


ואמאי כיון דעריבא לה אמצעית וכו':    בכאן רבו הגירסאות, והגירסא המיושבת שבכולן גירסתו של רש"י ז"ל וה"ג: אמאי כיון דעירבו חיצונות בהדי אמצעית הוו להו חדא ולישתרי אמר רב יהודה כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו. רב ששת אמר אפילו תימא שנתנו שתים החיצונות עירובן באמצעית. מסתברא דמדקאמר אפילו תימא משמע דרב ששת אית ליה דרב יהודה, אלא שהוא מוסיף ומחדש אפילו כשנתנו באמצעית. וכן נראה ג"כ מלשון זה דרב יהודה לית ליה הא דרב ששת ולא משכח לה לעולם בשנתנו לה באמצעית, דאם איתא דמר אמר חדא ומר אמר חדא לא הו"ל למימר אפילו תימא, אלא רב ששת אמר בשנתנו שתיהם באמצעית וכגון שנתנו בשני בתים, אבל השתא דאמר אפילו תימא משמע דרב יהודה לא מודה בה. ועוד דאם איתא דרב יהודה נמי מודה בהא, מ"ט מפיק מפשטא דמתני' דמשמע לן דכשנתנו שתיהן באמצעית הויא ואוקמא במשמעותא חדתא, אלא ודאי כדאמרן.

וא"ת א"כ מאי טעמא דרב יהודה, דהא אי אפשר לומר דס"ל דהחולק את עירובו בשני בתים עירובו עירוב, דאדרבא איהו ניהו דקאמר לקמן (מט, א) משמיה דשמואל דאפילו בשני כלים בדלא מלאין אין עירובו עירוב, וכל שכן בשני בתים. ואמרו בתוס' (להלן בע"ב ד"ה אבל) דס"ל לרב יהודה דכי היכי דאמרו עירוב להקל אמרו אפילו להחמיר, ואם נתנו עירובן באמצעית כולן אסורות, דהוו להו כחמשה דיורין בחצר ושכח אחד מהן ולא עירב, כקושיין בסמוך לרב ששת. (ועוד) [ונראה] דקיימא לן כרב ששת לקולא. וראיתי להר"ז שכתב: וכרב יהודה נקטינן לקולא. ונראה מדבריו שהוא סובר דרב ששת לית ליה דרב יהודה ורב יהודה אית ליה דרב ששת, ואיפכא מסתברא וכמו שכתבתי.


דף מח עמוד בעריכה

אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' שמעון אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת עם שתי רשויות ואין שתי רשויות משתמשות עם רשות אחת:    פירש רש"י ז"ל: האמצעית משמשת שתי החיצונות שהן יכולים להכניס כליהם לאמצעית ולהחזירן לתוך שלהן, אבל האמצעית אסורה להשתמש בכלים ששבתו בתוכה בחיצונות. וטעמא דמילתא, משום דכי משתמשות החיצונות באמצעיות כיון שהן אסורות זו בזו לא חיישינן דילמא אתו לאשתמושי בכליהם זו עם זו, אבל אם נתיר לאמצעית להשתמש בכלים בחיצונות זימנין דאתיא לאשתמושי בהו בכלים ששבתו בחיצונות, דאמרו בני אמצעית שני כלים בחצר זה אסור וזה מותר.

וכי אמרה רב יהודה קמיה דשמואל, אמר ליה אף זו שאמר רב דשרו רבנן אף הוא דברי רבי שמעון, [דלא שרי ר' שמעון] אלא חיצונות באמצעית אבל אמצעית בחיצונות לא, ולדברי חכמים שלשתן אסורות. וקא מייתי סייעתא לשמואל, מדתניא א"ר שמעון למה הדבר דומה לשלש חצרות וכו', זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת, זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה, וחכמים אומרים שלשתן אסורות. דאלמא ר"ש לא שרי אלא דוקא להביא החיצונות בתוך האמצעית ולהחזיר מותריהן, הא להכניס ולהוציא כלים ששבתו באמצעית לא, וחכמים אוסרים את שלשתן. הנה כי דברי ר' שמעון וחכמים מפורשין בברייתא כמו שאמר רב יהודה משמיה דשמואל. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל חצר שבין שני מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם. כלומר: היא אסורה עם שניהם אבל הם מותרין עמה. ושמואל לטעמיה דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב, ואילו היה ר' שמעון מתיר גם את האמצעית שמואל נמי היה מתיר את שלשתן, אלמא ר"ש לא שרי אמצעית בהדי חיצונות אלא חיצונות בלבד הוא דשרי בהדי אמצעית להוציא ולהכניס כלים ששבתו בתוכה, וכדתניא מביאה ואוכלת ומחזרת מותרה. וא"ת והא קתני במתני' הם מותרין עמה והיא מותרת עמהן. י"ל דהכי קאמר הן מותרין עמה להוציא לה כליהם, והיא מותרת עמהם להחזיר כלים ששבתו בתוכם אליהן. זה תורף פירושו של רש"י ז"ל.

והקשו עליו בתוספות דרשות אחת משתמשת עם שתי רשויות לא משמע משמשת לשתי רשויות, אלא אדרבא משמע שהיא משתמשת עמהם בכלים ששבתו בתוכה אבל הם אין משתמשות עמה בכלים ששבתו בתוכן. ועוד דלשון אף זו לא משמע לאיסור אלא להיתר. ועוד דמאי דקא מפרש דשמואל לטעמיה דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב ליתא, דהא לאו שמואל אמרה אלא ר' יהושע בן לוי אמרה (לעיל מו, א), ואדרבא על כרחין שמואל בהא כחכמים ס"ל, דהני חכמים היינו ר' יהודה וכדאמרינן לעיל מאן פליג עליה דר"ש ר' יהודה, ושמואל הא כייל ואמר (להלן פא, ב) כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו.

על כן נראה כמו שפירשו כל הגאונים ז"ל וכל שאר המפרשים ז"ל, רב אמר זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת עם שתי רשויות. לומר שהאמצעית מותרת עם שתיהן בכלים ששבתו בתוכה, דכיון שהחיצונות אסורות זו עם זו לא גזרינן דילמא אתיא אמצעית לאפוקי כלים ששבתו בחיצונות ומעייל להו מזו לזו ככלים ששבתו בתוכה, משום דכלים דחיצונות בכלים דידה לא מחלפי לה. אבל אין שתי רשויות משתמשות עם רשות אחת. שאילו תתיר את החיצונות להוציא ולהכניס כליהן באמצעית, כיון שזו משתמשת כאן בכלים וזו משתמשת כאן בכלים והאמצעית ג"כ מוציאה ומכנסת כלים מזו לזו, חיישינן דילמא משתלו אינהו נמי ומשתמשין זו עם זו. ושמואל אמר זו דברי ר' שמעון. פירוש: אמתני' מהדר, כלומר: ומתני' ר' שמעון, אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות דבכולהו גזרינן, ולא גרסינן אף. ואפילו לספרים דגרסי אף זו הכי מפרשינן: אף היתר זה שאמר רב אליבא דחכמים לא חכמים שרו הכי אלא ר"ש, אבל חכ"א שלשתן אסורות. ותניא כוותיה דרב יהודה אמר שמואל דקא מייתי, מדקתני וחכ"א שלשתן אסורות קא מייתי. והא דקתני בברייתא בדר"ש זו מחזרת מותרה, לאו למימרא דכלים דאמצעית לא, אלא היא אצטריכא ליה לר"ש לאשמועינן טפי דכלים דאמצעית בחיצונות ליכא למיגזר בהו כולי האי. ותדע לך דהא חכמים אליבא דרב בכלים דאמצעית שרו להו ולא אסרי אלא בכלים דחיצונות, אלמא טפי איכא למיגזר בכלים דחיצונות, ומאן דשרי בחיצונות כל שכן באמצעית, הלכך הא איצטריכא ליה לשמואל לאשמועינן טפי. ואזדא שמואל לטעמיה. דקסבר [דחכמים] דהיינו ר' יהודה אסר את שלשתן, ומשום כך אמר עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן והוא הדין שהן אסורות עמה, ושמואל כחכמים אזלא וכטעמיה אחרינא נמי דאמר (שם) כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. כן נראה לי לפרש שיטה זו לפי דברי הגאונים ז"ל.


דף מט עמוד בעריכה

ערבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן:    אבל הן עצמן מותרות לעצמן שאין עירובן אוסרן, דעד כאן לא אסרי להו אלא משום גזירה דילמא אתי לאשתמושי חיצונות אהדדי, ודי לגזירה זו לאסור תשמישן זו עם זו אבל כל חדא וחדא משתמשת לעצמה.

לא עירבה עם שתיהן אוסרת על שתיהן:    ודוקא כשלא עירבה היא לעצמה, אבל עירבה היא לעצמה אינה אוסרת על אחת מהן, דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכדקיימא לן בפרק הדר (עה, א).

אם עירבה אצל שאינה רגילה הותר רגילה לעצמו:    וא"ת ומאי שנא כי עירבה עם שאינה רגילה ומשום דחזרה רגילה כשאינה רגילה, אפילו לא עירבה נמי בהדי שאינה רגילה אלא שעירבה היא לעצמה אינה אוסרת על שתיהן כלל, משום דהו"ל רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. כבר תירץ הראב"ד ז"ל דהכא בשנשתתפה עם שאינה רגילה שיתופי מבואות ולא עירבה עמה ואפילו בעצמה לא עירבה, וס"ל כר"מ דס"ל לקמן (עג, ב) דבעינן שיתוף ובעינן עירוב, וכיון שאינו מונח בבית שבחצר אינו עולה לא לשיתוף ולא לעירוב, ואינה מותרת לא עם המבוי ולא לעצמה. וקמ"ל השתא דאע"ג דאינה מותרת אפילו במקומה ורגל שאינה מותרת במקומה לכ"ע אוסרת שלא במקומה, אפילו הכי כיון שגלתה דעתה דבהאי ניחא ליה ובהאי לא ניחא ליה, חזר שאינו רגיל כרגיל ואסור מחמתה והרגיל כאינו רגיל ומותר לעצמו.

וצריכא דאי אשמעינן התם משום דקא קפיד וכו':    כתב הראב"ד ז"ל: דהלכה כר' חנינא במקפיד, משום דר' חנינא קשיש משמואל, ועוד דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב. אבל בחולק את עירובו בדלא מלי מנא הלכה כשמואל, דהא לא אשכחן (אנן) [מאן] דפליג עליה. וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שהזכיר בפרק חלון (להלן עט, ב) דברי שמואל בחולק את עירובו ולא הזכיר דברי שמואל במקפיד על עירובו, דאלמא ס"ל דבחולק הלכה כמותו ובמקפיד אין הלכה כמותו.

ה"ג: איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה וקטן:    וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל. פירוש: כלי. למ"ד משום קנין מערבין בכלי, דהא קונין בכלי בין שיש בו שוה פרוטה ובין שאין בו שוה פרוטה וכדקיימא לן (שבועות מ, ב) דיצאו כלים למה שהן. ולמ"ד משום דירה אין דירה אלא במקום שפיתו מצויה שם. ושאין בו שוה פרוטה. כלומר: פת שיש בו מזון שתי סעודות ואין בו שוה פרוטה, דלמ"ד משום דירה איכא, למ"ד משום קנין ליכא. וקטן. פירש רש"י ז"ל: דלמ"ד משום קנין אין יכול לעשות קטן שליח לערב עליו עירובי חצרות, דקטן לאו בר מיקנא ואקנויי הוא, ולמ"ד משום דירה קטן גובה את העירוב דקטן לאו מידי קעביד, דפת משוי ליה חדא דירה. ואינו מחוור, דהא דאמר רב הונא (לעיל לא, ב) קטן גובה את העירוב לא משמע דבפלוגתא דהני אמוראי אמרה. ועוד דשמואל הוא דאמר בפרק התקבל בגיטין (סד, ב) דקטן זוכה לאחרים בעירוב דרבנן, אע"ג דאמר הכא דעירוב משום קנין. ועוד דליהוי כנשתתפו ממילא ותנן לקמן בפרק הדר (עא, א) דאם היה שותף לשכיניו אינו צריך לערב. אלא ה"פ כשיש בית לקטן באותה חצר ועירבו בתוכה, למ"ד משום קנין קטן לאו בר אקנויי הוא, ולמ"ד משום דירה איכא.

ולענין פסק הלכה: קיי"ל כרבה דאמר עירוב משום דירה, דלקמן בפרק הדר (סו, א) אמר ר' יוחנן שוכר כמערב, ומפרש מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר בפחות משוה פרוטה, ואילו לשמואל הכא אמרינן דפחות משוה פרוטה לא, ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכן כתבו בתוספות. וכן פסק הראב"ד ז"ל, דסוגיין בכולה מכלתין דעירוב משום דירה. אלא שהביא ראיה אחת שלא עמדתי על עיקרה, שהוא ז"ל הביא ראיה מדאמרינן לעיל בסמוך (בע"א) בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת דדמי כמאן דכולהו הכא דיירי, ותמיה לי דאם איתא ליתביניה לשמואל מדידיה לדידיה, דההיא שמואל אמרה. אלא נראה דשמואל דאמר משום קנין קנין לדירה קאמר, והתם הכי קאמר כמאן דכולהו הכא קנו בית דירה וכולהו הכא דיירי.

אמר רב א"ר חמא בר גוריא אמר רב הלכה כר"ש:    וכן הלכתא ושלשתן מותרות זו עם זו, וכדברי הגאונים ז"ל (לעיל מח, ב ד"ה ע"כ) דברייתא דקתני זו מחזרת מותרה לאו דוקא מותרה אלא אפילו כלים ששבתו באמצעית נמי.

ואי קשיא לך דרב אדרב, דהכא קאמר ליה הלכה כר"ש ולא גזרינן דילמא אתי לטלטולי כלים דחיצונה בהדי חיצונה אחריתא, ואילו בפרק כל גגות (להלן צא, א) אמר הלכה כר"ש דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת והוא שלא עירבו, אבל עירבו לא דגזרינן דילמא אתו לטלטולי מאני דבתים בחצר. י"ל דהתם גזר משום דכלים דידה דאיתנייהו בחצר לא מדקדקה מאן מינייהו שבת בבית ומאן מינייהו שבת בחצר ומישתלו ומטלטלו אף כלים ששבתו בבית, אבל הכא בין כלים דידה לכלים דחברתה ודאי ידעה ולא מחלפי לה.

מתני': ואם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו ויש לו אלפים אמה לכל רוח:    הא דקתני ואם אמר, לאו דוקא שיהא צריך לומר, דהא ישן בדרך קנה. ועוד דאמרינן בפרק בכל מערבין (לח, ב) מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק וקאים, ואקשינן כמאן כר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא בישן, אבל בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי. אלא האי דנקט הכא אמר, משום דבעי למיתני סיפא זהו שאמרו עני מערב ברגליו אבל עשיר לא, ואפילו אמר תהא שביתתי במקום פלוני. ועוד דלר' יהודה דאמר בסמוך אחד עני ואחד עשיר, לא אפשר לומר דעשיר היוצא מעירו וחשכה לו בתוך התחום שיקנה שביתה במקום שחשכה לו אלא אם כן אמר תהא שביתתי במקומי, לפום הכין אמר הכא ואמר, [ו]לאו דוקא.

אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל:    משום דבמקומו לא קנה דהא עקר שביתתו משם, ובתחתיו של אילן לא מצי אזיל דלא קנה שם שביתה משום דלא סיים אתריה. וגרע מישן בדרך דקנה שביתה במקומו לר' יוחנן בן נורי (לעיל מה, א), דהתם לא עקר דעתיה מתמן והלכך קנה במקומו או משום דנכסי הפקר קונין שביתה אי נמי משום הואיל וניעור קני. והא דאמרינן הכא דלא קנה שביתה מתחתיו של אילן כלל, אוקימנא לקמן (נ, ב) דוקא באילן שיש תחתיו שמונה, אבל באילן שאין תחתיו אלא שבע אפילו רב מודה דקנה שביתה תחתיו של אילן הואיל ומקצת ביתו ניכר כדאיתא בסמוך. ואם אמר בעיקרו דקתני במתני' דקנה שביתה משום דסיים אתריה, הני מילי דוקא בשאין בעיקרו שמונה, דאילו יש בעיקרו שמונה והוא לא סיים אתריה אם בצפונו או בדרומו הרי חזר עיקרו של אילן כתחתיתו, ואפילו אין בו אלא שבע דקנה שם שביתה, כיון דלא סיים אתריה אם בצפונו או בדרומו נעשה עיקרו של אילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון, עד שיאמר לצפונו או לדרומו.

ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו:    דלא מצי אזיל לביתו, אע"פ שאין מעיקרו של אילן ועד ביתו אלא אלפים אמה, דכיון דלא סיים אתריה כשבא למדוד כנגד ביתו שהוא בדרום מודדין לו מצפונו של אילן, וכשבא למדוד כנגד רגליו לשוב דרך עקבו מודדין לו בדרומו של אילן, ונמצא מתחתיתו של אילן ממש חמר גמל. אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, ומתחילת נופו של אילן ולהלן אלפים אמה כנגד ביתו. ודוקא בשתחתיתו של אילן כולו תוך אלפים וארבע אמות ממקום שחשכה לו, הא יתר מכן לא קנה שם שביתה כלל ולא יזוז ממקומו, דבהא מודה ליה שמואל לרב דדילמא נתכוין זה לשבות בדרומו של אילן בסוף נופו והרי זה חוץ ממקומו, וכדמוקי בסמוך (נ, ב) שמואל לברייתא דמייתינן סייעתא לרב.

ולענין פסק הלכה: הרב אלפאסי והר"ז הלוי ז"ל פסקו הלכה כשמואל משום דתניא כוותיה, וברייתא דאמרי דתניא כותיה דרב הא פירשה שמואל ואוקמה כגון שיש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות, והלכך קיי"ל כשמואל הואיל ותניא כוותיה. אבל הראב"ד ז"ל כתב כדרב קיימא לן, דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ואע"ג דתניא כותיה דשמואל, הא תניא נמי כוותיה דרב, ואע"ג דפירקה שמואל לטעמיה, דחייה בעלמא היא, דהא ברייתא סתמא תני לא שנא אם יש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות לא שנא אם אין ממקום רגליו ועד סוף נופו כי אם אלפים וארבע אמות, הלכך כרב קיימא לן. ועוד דהא שקלי וטרי כל הני אמוראי אליבא דידיה, ואי לאו דהילכתא כוותיה לא הוו דייקי בדידיה כולי האי.

ומהני תרי טעמי דקא יהיב רבה למילתיה (להלן נ, א) קיימא לן כההוא טעמא דקאמר דלא מסיים אתריה, ואפילו אמר ליקנו לי ארבע מגו תמני לאו מידי אמר דהא לא מסיים אתריה. והראיה מדקתני בברייתא דתניא כוותיה דרב (להלן נ, ב) בד"א בשסיים ד"א שקבע אבל לא סיים ארבע אמות שקבע לא יזוז ממקומו, אלמא דטעמא דלא קנה משום דלא מסיים אתריה הוא. כן כתב הראב"ד ז"ל. ואין ראייתו מחוורת בעיני, דאם איתא לותבוה לרבנן מהא. אלא דבין להדין טעמא בין להדין טעמא עיקרא דמילתא משום דבעינן מקום מסויים הוא, או משום דבעינן ממש שיסיים אתריה או משום דבזה אחר זה לא קנה. ואדרבא כיון דשקלינן וטרינן על ההוא טעמא אחרינא משמע דההוא הוי עיקר, ועוד דהוא לישנא בתרא, ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל וכל שכן בעירוב דהלכה כדברי המיקל בעירוב. כך נראה לי כשתמצא לומר דהלכה כרב.


דף נ עמוד אעריכה

והרי תודה דליתא בטעות:    פירש הראב"ד ז"ל: כגון שהכניס לה בטעות ארבעים חלות שנקדשו לתודה אחרת ושחטה עליהן, וארבעים שהוקדשו לה לא היו בעזרה (זו) [או] שלא קרמו [פניהן] בתנור, הרי אלו שהכניס לא קדשו כלל אלא בשחיטת תודתם. וליתיה לחצאין, שאם הכניס לה שמונים ואמר ליקדשו לה פלגא פלגא דכולהו לאו כלום הוא, דכתיב (ויקרא ז, ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן, ואמרינן במנחות (עח, ב) אחד שלא יטול פרוס, ואלו כולן פרוסות נינהו דהא חציין חולין, ואפ"ה אמר חזקיה דכי הכניס לה שמונים קדשי מינייהו ארבעים. ואע"ג דפליג עליה ר' יוחנן, קיי"ל כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא.


דף נ עמוד בעריכה

אבל באילן שתחתיו שבע אמות הרי מקצת ביתו ניכר:    וכתב הראב"ד ז"ל: ודוקא להלך לתחתיו של אילן ולקנות שביתה, אבל למדוד נעשה האילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן (הצפון) [הדרום]. ודבר ברור הוא זה.


דף נא עמוד אעריכה

אמר רב אחא בר יעקב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן:    שהן חמש אמות ושלשה חומשין. ופירש רש"י ז"ל: דהא אמרו כזה יהו כל שובתי שבת פיאות תן להו, וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כי האי גוונא, דהא ליכא למימר בהו ריבוע ועיגול. ומשמע מלשונו דלעולם אינו חייב אלא א"כ מעביר הן ואלכסונן. וכן כתב רבנו תם וכן הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ב, הי"ח) והראב"ד. ובעלי תוספות ז"ל חלקו בדבר ואמרו, אם איתא לא לשתמיט בשום מקום כשהזכירו ארבע אמות שיאמרו חמשה אמות ושלשה חומשין, וכן כשמזכירין אלפים אמה שיאמרו אלפים ושמונה מאות. ורבנו תם ז"ל אמר: דלעולם אינו מזכיר אלא העיקר שממנו יוצא האלכסון. ומיהו אכתי איכא למידק דהא עיקר פיאות לגבי שבת מנלן מערי לוים ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, והתם אלפים אמה יש להם רחב בלבד ולא אלפים ושמונה מאות, אלא שיש להן זויות שנשכרין בהן אלכסונן.

ועל כן פירש רבנו שמואל ז"ל: שמרבעין ברה"ר ד' אמות בריבועו של עולם, שאם זורק ומעביר ד' אמות ממזרח למערב או מצפון לדרום חייב, אבל אם זרק או העביר לאלכסונו של עולם אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. ועמוד נמי גבוה עשרה ורוחב ארבעה, אם עומד ריבועו לריבועו של עולם די לו בד' (אמות) [טפחים] לבד, אבל אם עומד אלכסונו לריבועו של עולם אינו רשות היחיד אלא א"כ רחב חמש (אמות) [טפחים] ושלשה חומשין, דריבועו של עולם עיקר, דהא עיר עגולה כשמרבעין אותה אין מרבעין [אלא] לריבועו של עולם כדאיתא לקמן בפרק כיצד מעברין (נו, א). [ואיכא למידק דהא מרובעת אין עושין לה זויות לריבועו של עולם כדאיתא בברייתא דלקמן בפרק כיצד מעברין (נה א)], דקתני מרובעת [אין] עושין לה זויות, ואמרינן עלה פשיטא, ואמרינן לא צריכה דלא מירבעא לריבועו של עולם מהו דתימא נרבעה לריבוע עולם קא משמע לן, ואפילו הכי לההיא דלא מרבעא לריבועו של עולם לא יהבינן תחומין אלא אלפים. והראב"ד פירש: דכשהוא מעביר בישר כנגד פניו בארבע אמות לחודייהו סגי, אבל כשמעביר לאלכסון אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן.

ובין לדברי הר' שמואל ובין לדברי הראב"ד ז"ל קשיא לי, דא"כ האיך סתם רב אחא בר יעקב דבריו ואמר המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן, דמשמע דלעולם אינו חייב בד' אמות לבדן, ואם כדבריהם היה לו לפרש המעביר לאלכסונו או לאלכסון העולם. ומסתברא דזה יהיה לכם אפיאות קאי ומיניה דרשינן כזה יהיו כל שובתי שבת, כמדה הזו יהיו כל שובתי שבת שמדתן כמדת הפאות.

ואמרינן ליה לאו היינו דתני ר' חנניה כזה יהיו כל שובתי שבת:    תמיהה לי למה להו למימר מדרב חנניה, מי סניא מתני' דקתני מרובעות. ואיהו נמי מי בדק במאי דמפורש במתני'. וניחא לי דבמתני' ליכא אלא אלפים אמה של תחום וכיון דאינן אלא מדבריהם אפשר לומר הקילו בהם לעשותם כערי לוים, אבל רשויות דאורייתא דילמא אפילו בלא אלכסונן, ומשום הכי בדיק להו. ואינהו אהדרי ליה מדתני רב חנניה כזה יהיו כל שובתי שבת, ומקרא קא דריש.


דף נא עמוד בעריכה

עני אין עשיר לא:    כל שעיקר יציאתו אינו לקנות שביתה אלא שחשכה לו בדרך קרי עני, וכל שעיקר יציאתו לקנות שביתה קרי עשיר, דסתם יוצא מביתו אין ביתו ריקן מפת או משאר דברים שמערבין בהן כדי שיעור עירוב. תדע דהא בברייתא דבסמוך מייתי ר' יהודה ראיה לדבריו דאפילו עשיר במקומו מערב ברגליו מעניי כפר שיחין וכפר חנניה שמחשיכין על התחום כדי לקבל צדקה מאנשי בית ממל בשני בצורת, והא התם עניים היו ושני בצורת היו ואפ"ה קרי להו עשירים לגבי הא כיון שיוצאין מבתיהם כדי לקנות שם שביתה. ומסתברא לי דמי שבא בדרך וחשכה לו קרינן ליה עני ואפילו יש בידו פת ואפילו לר' מאיר, דכל שחשכה לו בדרך לא פלוג רבנן ולא אצרכוהו למירהט ולערובי בפת. ותדע לך דהא במקום פלוני בין לר' מאיר בין לר' יהודה עני אין עשיר לא, ואפ"ה כל שהחזיק בדרך קרינן ליה לקמן לר' יהודה עני ואפילו החזירו חברו לביתו ויש בידו לחם משום דלא פלוג, בא בדרך וחשכה לו נמי לא פלוג, כן נראה לי.

וזהו שאמרו מאן קתני לה ר' מאיר ואהיכא קאי אאינו מכיר. והא דלא אוקמוה ככולי עלמא ואאינו מכיר אילן או גדר, נראה דרש"י ז"ל מפרש משום דלישנא דזהו שאמרו קא דייק דמשמע ליה מיניה דזהו שהקילו קאמר, דאלמא אין עיקר עירוב ברגל ומני ר' מאיר היא. ויש מפרשים משום דזהו שאמרו משמע דקאי אאינו מכיר דסליק מיניה. ואי נמי י"ל משום דסתם מתני' ר' מאיר. ומסתברא משום דלרב נחמן כיון דר' מאיר סבירא ליה דעיקר עירוב בפת אלא שהקילו לעני לערב ברגל, לעולם לא קרי רגל אלא בשישנו במקומו אבל במקום פלוני לא שייך ביה, והלכך מתני' דקתני זהו שאמרו העני מערב ברגליו אי אפשר דקאי אמכיר ולכולי עלמא, דהא לר' מאיר לא שייך למיקרייה מערב ברגליו. ואע"ג דלרב חסדא מוקמינן ליה במכיר ואפ"ה קרי ליה מערב ברגליו, התם משום דכולהו סבירא להו דעיקר עירוב ברגל, והלכך חשיב כולי האי דאפילו אמר תהא שביתתי במקום פלוני וכי רהיט מטי התם ומצי לעירובי ברגל השתא נמי קרי ליה מערב ברגליו. כנ"ל.

ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל מאן קתני לה דברי הכל:    ואם תאמר ולר' יהודה מאי קילותא, דאפילו עשיר ועומד בביתו מצי למימר שביתתי במקום פלוני. וי"ל דקילותא לשאינו מכיר.

ויצא עשיר חוץ לתחום:    פירש רש"י: דחוץ לאו דוקא אלא בסוף התחום, ואי נמי דוקא בדקאי בד' אמות שיש לו חוץ לאלפים אמה. ואיכא למידק דהא מדקרי ליה עשיר אלמא לאו במחזיק בדרך אלא ביוצא לקנות שביתה ודעתו לחזור ללון בביתו, ואי בקונה שביתה בסוף תחומו לביתיה היכי הדר, דהא קתני (סא, א) למודד שאמרו אפילו כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה, וא"כ אפילו היתה ביתו בקיר החומה אינו יכול ליכנס שם. ופירשו בתוספות דלאו לקנות שביתה חוץ לתחום קאמר אלא במקום שהוא תוך תחום ביתו, וחוץ לתחום דנקט משום רבותא דר' מאיר נקט ליה דאפי' נפיק ליה חוץ לתחום כיון שעיקר יציאתו לקנות שביתה לא קרינן ליה עני אלא א"כ היתה עיקר יציאתו לצאת בדרך וחשכה לו, ואיידי דתנא ר' מאיר הכין לרבותא כדאמרן תני נמי ר' יהודה יוצא עשיר חוץ לתחום, ואע"ג דלדידיה לא נפק"מ מידי דאפי' תוך תחומו נמי במקומו אחד עני ואחד עשיר.


דף נב עמוד אעריכה

האי להקל להחמיר הוא:    וא"ת תיקשי ליה דשמואל דאמר בשלהי פרק כיצד מעברין (להלן סא, ב) שבת בעיר חריבה לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, נתן עירובו בעיר חריבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, אלמא נותן עירובו להחמיר היא. וכן לכ"ע בנותן עירובו בתל גבוה עשרה או בבקעה עמוק עשרה והן עד בית סאתים, דמשמע לקמן בפרק כיצד מעברין (שם) דבין לשמואל בין לר' אלעזר הנותן עירוב אין לו אלא אלפים אמות ממקום עירובו כיון שאינו ראוי לדירה, ואילו השובת מהלך את כולה וחוצה לו אלפים אמה. וי"ל דהא מילתא [רחיקה הוא] ולא שכיחא (דחיקא הוא), ומשום הא בלחוד לא מפריך כללין כיון דבכל נותני עירוב כי אורחייהו הוי להקל, אבל אם איתא דכל נותני עירוב אין להם ד' אמות האי להחמיר הוא.

מתני': מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חברו הוא מותר לילך:    כלומר: ובדאמר שביתתי במקום פלוני כדמפרש בגמרא בין לרבה בין לרב יוסף.

וכל בני עירו אסורין:    ואפילו אמרו כדמפרש בגמרא, משום דעשירים נינהו, וכל מקום פלוני עני אין עשיר לא.

ר' מאיר אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל:    וא"ת מאי טעמיה דר' מאיר דהא מודה ר' מאיר בעני (לעיל נא, ב), וזה כיון שהחזיק בדרך הרי זה עני. ואי אפשר לומר דמספקא ליה כיון שהוא מוחזר אם הוא מוחזק אם לאו, דדילמא כל שהוא בביתו עשיר הוא, ובפת אין באומר לא. לא היא, דהא קתני כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל, דאלמא אפילו מי שלא יצא לדרך אלא שעומד בביתו ואומר כן הרי זה חמר גמל, דאם לא כן ליתני ר' מאיר אומר הרי זה חמר גמל. וי"ל דמספקא ליה לר' מאיר עיקר תקנה אם נעשית אפילו לעשיר [העומד בביתו] שנקל עליו לומר שביתתי במקום פלוני אם לאו, הלכך הרי זה חמר גמל.

ואינו מחוור בעיני דהיאך אפשר לומר כן, דהא אפילו לר' יהודה דאמר עיקר עירוב ברגל כל במקום פלוני עשיר לא, ואפילו אמר אין עירובו עירוב כלל והרי הוא כבני עירו, ואע"ג דבספק עירוב נמי סבירא ליה הרי זה חמר גמל, ור' מאיר דאית ליה עיקר עירוב בפת מספק בעשיר אפילו במקום פלוני אם עירובו עירוב.

ואי לאו דמסתפינא אמינא דר' מאיר דוקא במי שהחזירוהו קאמר, דאי אמרת בעשיר העומד בביתו קאמר הוה ליה למימר ר' מאיר אומר נעשה הוא ובני עירו חמר גמל. והא דקתני כל שיכול לערב ולא קתני הרי זה, משום דפרושי קא מפרש אגב אורחיה, כלומר כיון שחזר זה ויכול הוא עכשיו לערב בפת אע"פ שהחזיק מתחילה בדרך לא קנה שביתה, דכל שיכול לערב בפת ולא עירב הרי זה חמר גמל, כנ"ל.

וא"ת מכל מקום כיון דמספקא לן אי קנה שם שביתה אי לאו, לא יזוז ממקומו כדאמרינן לעיל (מט, ב) במתני' דאמר שביתתי תחת האילן. י"ל דהני מילי בדרך דבקל עוקר דעתו ושביתתו לגמרי ממקומו, וכיון שאמר שביתתי תחת האילן עקר דעתו לגמרי ממקומו, וכיון דבתחת האילן נמי לא קנה הרי זה לא קנה שביתה במקומו ולא יזוז ממקומו, אבל כל שהוא בעיר אינו עוקר דעתו לגמרי מעירו אלא א"כ קנה שביתה באותו מקום האחר שאמר לקנות שם ואילו לא יקנה שם יהא כאנשי עירו. ותדע לך דהא בשנטמא עירובו מבעוד יום אע"פ שלא נודע לו עד שחשיכה הרי הוא כאנשי עירו (לה, א), וספק נטמא מבעוד יום ספק משחשיכה קתני ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, ולא אמרו לא יזוז ממקומו.

גמרא: הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת:    לאו דוקא, שאם כן אינו יכול ליכנס למחר בבית השני דלמודד שאמרו אפילו סוף מדתו כלה במערה (להלן סא, א), אלא רחוק יתר מתחום שבת קאמר שאינו יכול להלך שם בלא עירוב. והא דנקט שיש לו שני בתים איכא למידק אמאי איצטריך שני בתים, אפילו אין לו בית נמי כיון שהחזיק בדרך. ושמא נאמר דכיון שהחזירו חברו אם לא שיש [לו] שם בית באותה העיר האחרת היינו אומרים שאין זה עני אלא עשיר שהרי בביתו הוא, אבל כשיש לו בית בעיר האחרת ועוקר דעתו מכאן אנו חושבין אותו כבן העיר האחרת לענין זה שיהא כעני, כיון שהחזיק בדרך ואע"פ שחזר.

וא"ת א"כ מאי קאמר איהו כיון דנפיק לאורחא הוה ליה עני אינהו עשירים נינהו, כיון דמשמע דכולה מילתא בדנפק תליא, והא אפילו נפקי אינהו נמי כיון דלית להו בית התם עשירים נינהו. וי"ל דאין הכי נמי [והיינו] טעמא דקאמר, איהו כיון דנפק לאורחא ואית ליה ביתא אחרינא תמן הוה ליה עני, אינהו אף ע"ג דנפקי לאורחא דהא החזירו חברו קתני כיון דלית להו התם בית הוו להו עשירים. והא דלא אמר איהו כיון דנפק לאורחא ואית ליה בית, משום דאמאי דקאמר כגון שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת קאי.

לומר כולי עלמא לא פליגי:    פירש רש"י ז"ל לעיל וכן פירשו הגאונים ז"ל: לומר תהא שביתתי במקום פלוני, אבל בלהחזיק פליגי, דר' יוסי בר' יהודה סבר אינו צריך, אלא כיון שאמר לצאת ודעתו לצאת אלא שעכבו חברו הרי זה כאילו החזיק, דלא פלוג כי היכי דלא פליגי בין החזיק בדרך הרבה להחזיק מעט ויכול להיות לו בקל פת.

ורב יוסף אמר להחזיק דכ"ע לא פליגי דצריך:    ואמר לו חברו לין פה בעיר קאמר, ולעולם לאחר שהחזיק בדרך,

וכי פליגי לומר:    דר' יהודה סבר צריך לומר ור' יוסי בר' יהודה סבר אין צריך לומר, דסתמא דמילתא מוחזק הוא שרוצה ללכת למחר ודעתו לקנות שביתה באותו מקום שרגיל לקנות שם שביתה. והראב"ד ז"ל הקשה היאך אפשר לומר דאיכא מ"ד דאין צריך לומר שם תהא שביתתי, דהא כמה סתמות יש דמוכחן דצריך לומר מדתנן לעיל (מה, א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר יכנס. ועד כאן לא נחלק ר' יהודה אלא בסמוך לעיר, הא רחוק שלשת אלפים דאינו יכול ליכנס אלא ע"י קניית שביתה באמצע לא, ולא אמרינן אפילו לא אמר אנן סהדי דאילו ידע קני והשתא נמי ליקני, ולא פליג בה ר' יוסי בר' יהודה לומר דאפילו רחוק יכנס. ועוד דתנן (לעיל מט, ב) היה בא בדרך וראה אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו לא אמר כלום מפני שלא סיים מקום, ואמאי הרי גלוי שזה רוצה לילך לביתו בכל צד שיוכל לילך ואפ"ה כי לא אמר בעיקרו לא יזוז ממקומו לרב, ואפילו לשמואל בשיש ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים וד' אמות. ועוד ממעשה דרבה ורב יוסף (לעיל נא, ב) דא"ל רבה לרב יוסף תהא שביתתינו תותי דיקלא דסביל אחוה, ותניא בברייתא מי שאינו מכיר שביתתו מוסר שביתתו למכיר ומכיר אומר תהא שביתתינו במקום פלוני, אמר אין לא אמר לא. ומסתברא לי דאין הנדון דומה לראיה דכל הנך בשאינו יודע ומכיר מקום שביתה, ובשאינו מכיר לא אמרינן, דאפילו באומר אם אינו מכיר אינו כלום כל שכן בשאינו אומר. ואני אומר דתחתיו של אילן נמי מגרע גרע כשאמר לשון שאינו מסתברא ממנו אם לצפון אם לדרום ואם באמצעו, דילמא כאן רצה לקנות או כאן דעתו לקנות. וזה נראה נכון.

אע"פ שמוחזר מוחזק כמאן כרב יוסף ואליבא דר' יוסי ברבי יהודה:    ואיכא למידק ודילמא כרבה ואליבא דרב יהודה דבעי להחזיק ובדאמר. יש לומר דאם אמר הוה ליה לפרושי בהדיא ואמר, דאמורא אין לו לסתום לשונו אלא לפרש. והיינו נמי טעמא דאידך עובדא דרב יהודה בן אשתתא דמוקמיה כר' יוסי בר' יהודה ואליבא דרב יוסף, דאם איתא דבעי למימר הוה ליה לפרושי ואמר שביתתי במקום פלוני. ואי נמי יש לי לומר דאם איתא דבאמר קאמר, מאי קאמר אע"פ שמוחזר מוחזק, פשיטא שהוא מוחזק שרוצה ללכת למחר ולא חזר בדעתו לגמרי שהרי אמר בפירוש שביתתי במקום פלוני, אלא בשלא אמר הוא והיינו דאיצטריך לאשמועינן שאע"פ שהוא מוחזר לא יצא מחזקתו, ודעתו הוא לקנות שביתה במקום הרגיל והנודע שקונין שם שביתה אנשי העיר.


דף נב עמוד בעריכה

ר' שמעון אומר אפילו חמש עשרה אמה יכנס:    ונראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שאין הלכה לא כר' אליעזר בהבלעת תחומין ולא כרבי שמעון במי שהחשיך חוץ לתחום, וכבר כתבתי למעלה (מה, א ד"ה ומדר' אליעזר, מד, א ד"ה דיקא) גבי פלוגתא דרבה ורב שימי גבי מי שיצא להציל, דמסתברא דהלכה כר' אליעזר בהבלעת תחומין. וכן פסק הראב"ד ז"ל.

וכן נראה דהלכה כר' שמעון במי שהחשיך חוץ לתחום דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב, וכן פסק הראב"ד ז"ל. והלכך כיון דקיימא לן (לעיל מו, א) דארבע אמות שאמרו יש לו לכל רוח כרבנן, ואי נמי כר' יהודה למאן דפסיק כוותיה ובורר לאיזה רוח שירצה, וקיימא לן כר' אליעזר דהבלעת תחומין מילתא היא, וקיימא לן כר' שמעון דאמר חמש עשרה אמה יכנס מפני טועי המדה, אם החשיך חוץ לתחום שמונה עשרה אמה ועומד בתשע עשרה אמה יכנס, אלא אם כן יודע בבירור את התחום.