רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/עירובין/פרק ו

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

הדר עם הנכרי בחצר תו עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו רבי אליעזר בן יעקב אומר לעולם אין אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה:

גמ' דכולי עלמא בין רבי מאיר בין רבי אליעזר בן יעקב ס"ל דירת נכרי לא שמיה דירה. ובגזירה שמא ילמוד ישראל ממעשיו של נכרי פליגי. דרבי אליעזר בן יעקב סבר כיון דחשוד אשפיכות דמים תרי דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן. חד דלא שכיח דדייר לא גזרו ביה רבנן. ורבי מאיר סבר זימנין דמיקרי ודייר ואמרו רבנן אין עירוב מועיל במקומו ואין ביטול רשות מועיל במקומו עד שישכור ונכרי לא מוגר דחייש לכשפים. שלח רבי יצחק בר גיורי משמיה דרבי יוחנן הוו יודעין ששוכרין מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה. איתמר רב חסדא אמר שכירות בריאה בעינן. ורב ששת אמר שכירות רעועה בעינן. פירוש בריאה במוהרקי ואברגני. רעועה בלא מוהרקי ואברגני. פירש רש"י אם ירצה למלאות כל החצר ספסלים וקתדראות. ובערוך פירש מוהרקי כתיבה וחתימה. כמו מוהרקיהו דהני בטפסא דמלכא מנח ב"מ עג: יבמות מו. אברגני פי' שלוחים משרתי העיר. ור"ח ז"ל פי' מוהרקי ואברגני כמו בנין. והלכה כדברי המיקל בעירוב ובשכירות סתם סגי. כתב ר"מ ז"ל ואין צריך לשכור ממנו בכל ע"ש דקי"ל לקמן דף סו. דשוכר כמערב דמי מה מערב אם עירב לכמה שנים כל זמן שהעירוב קיים עירובו עירוב וכ"ש שכירות דלא בעי לשכור בכל ע"ש דקאמרינן לקמן שם דלקולא אמר שוכר כמערב ולא לחומרא דהא מערב מבעוד יום אין משחשכה לא ושוכרים מן הנכרי אפילו בשבת וכל שכן במילתא דמקילינן במערב דלא בעי לערב בכל ע"ש דמקילינן נמי גבי שכירות ואין צריך לשכור בכל ע"ש. ומה שכתב רש"י ז"ל ונכרי חייש לכשפים ולא מוגר ומתוך שיהא טורח לישראל לשכור בכל ע"ש יוצא נראה לי לאו משום דבעי לשכור בכל ע"ש היכא דאין הנכרי חוזר בו מן השכירות אלא כשהנכרי חוזר בו מן השכירות אז צריך לחזור ולשכור הימנו כשיתרצה. מידי דהוה אמערב שאם אמר חוזרני בי מן העירוב ואיני רוצה לערב עם בני החצר ובני המבוי צריך לחזור ולזכות פעם אחרת ולערב. ואע"ג דאמר לקמן בפרק חלון דף פ. אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף באין בני מבוי ונכנסים לתוך ביתו ונוטלין עירובו בעל כרחו הני מילי ברגיל להשתתף אבל שאינו רגיל לא. ונכרי שהיה רגיל להשכיר ועתה אינו רוצה להשכיר לענין שכירות בעל כרחו לא שייך למילף שכירות מעירוב: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ורב הונא אמר מנהג כרבי אליעזר בן יעקב. ורבי יוחנן אמר נהגו כרבי אליעזר ב"י. גרסינן בתענית בפרק בשלשה פרקים דף כו: מאן דאמר הלכה דרשינן לה בפירקין. ומאן דאמר מנהג מידרש לא דרשינן וכי אתא לקמן מורינן. ומאן דאמר נהגו אורויי נמי לא מורינן ואי עביד לא מהדרינן להו. ואע"ג. דקיימא לן דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל בהא הלכתא כשמואל דאמר הלכה דאפילו בפירקין דרשינן לה כדקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב כדאמר ריב"ל לעיל דף מו. וקיימא לן כוותיה לגבי רבי יוחנן. ואביי ורב יוסף חשבי להא דרבי אליעזר בן יעקב כביעתא בכותחא. ואביי ורבא אית להו הכי בעובדא דהמן בר ריסתק: הלכך ישראל הדר יחידי בעיר המוקפת חומה מותר לטלטל בכולה. ואפילו הרבה ישראלים דרים בבית א' כל זמן שאין שני ישראלים דרים בב' בתים שאוסרים זה על זה. ויראה לי דאפילו יש כמה בתים של ישראלים פתוחין לחצר אחת מותרין לטלטל בכל העיר. כמו ששני ישראלים בבית א' איקרו יחיד במקום נכרי לגבי החצר. כמה בתים פתוחים לחצר אחת מיקרו יחיד במקום נכרי לגבי המבואות. עד שיהא שתי חצירות של ישראל פתוחות למבוי ואוסרין זה על זה במבוי אז הנכרי אוסר עליהם וראיה מדהמן בר ריסתק דהוי דייר בההוא מבואה ומקרי יחיד במקום נכרי על ידי ביטול שבטלו רשותם לבני חצר אחרת אע"פ שסחם חצר יש לה שני בתים:

סימן ב

אמר רב יוסף ואפילו ביעתא בכותחא בעאי מיניה מרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי לי. רב חסדא אירי בכפרי בשני דרב הונא ורב המנונא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב חסדא. וכל הני שלא במקומו הוה דהא מקומו של רב הונא הוה בפומבדיתא. ואסיקנא לקמן דבשני דרב חסדא אורי משום דתלמיד חבר הוה. אבל בשני דרב הונא לא אורי אפילו שלא בפניו משום דתלמיד גמור הוה. ואפילו רחוק ממנו יותר משלש פרסאות אסור. כדאמר לקמן שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה. ופריך עלה מאותו תלמיד שנתחייב מיתה על שהורה הלכה ברחוק שלש פרסאות מרבי אליעזר אבל אם לא נתחייב מיתה לא קשיא ליה מידי דודאי איסורא איכא. ורבינא דסר סכינא בבבל משמע שהיה רחוק הרבה מרב אשי והיה אסור אם תלמיד גמור הוה. והא דאמר לפניו אסור וחייב מיתה כל תוך שלש פרסאות חשיב בפניו. כדמשמע באותו תלמיד שהורה בפני ר' אליעזר שאם היה בתוך ג' פרסאות בדין נתחייב מיתה וכן בני אהרן מסתמא לא הורו בפני משה ממש. ועיקר שיעורה דאמר שלש פרסאות מבני אהרן גמרינן להו שהורו בתוך ישראל שהיה מחניהם שלש פרסאות. ויראה דהא דתלמיד חבר מותר היינו דוקא חוץ לשלש פרסאות. ומה שאסור להורות היינו דוקא על מעשה שבא לפניו. אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי יכול לומר מה שבדעתו כיון שאין מורה על מעשה שבא לפניו. וגם נראה דדוקא בדבר שיש בו חידוש לשואל. ואפילו ביעתא בכותחא ומגילת תענית בכהאי גונא איירי. ולא נקטינהו אלא לאשמועינן דאפילו בהני שהתלמיד יודע בודאי שאינו טועה אסור להורות. אבל בהוראה שהשואל יודע דהוראה פשוטה היא כגון נותן טעם לפגם או איסור שנתערב בהיתר לבטלו בששים וכיוצא באלו דכשמתירין לו אינו דומה לו דבר חידוש שכבר שמע שהוראה זו פשוטה לכל ישראל שרי. ורבינא דסר סכינא בבבל לאו הוראה הואי אלא מפני כבודו של חכם כדאמר חולין דף יז. לא אמרו להראות סכינא לחכם אלא מפני כבודו של חכם. ואין ראוי לת"ח ליטול שררה בפני רבו אלא אם כן נטל רשות מרבו. ואם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו איכא לספוקי אי שרי. מידי דהוה אהא דאמר וצורבא מרבנן חזי לנפשיה. או דילמא הני מילי בדיקת סכין שאינו אלא לכבודו של חכם וכי האי מחיל ליקריה שלא להטריח צורבא מרבנן לבא אליו. אבל דבר איסור והיתר אפילו לעצמו אסור להורות במקום רבו והדעת נוטה לאסור: אמר רבא לאפרושי מאיסורא אפילו בפניו נמי שפיר דמי. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזיא לההוא גברא דקא קטר חמרא בציניתא בשבתא. רמא ביה קלא ולא אשגח ביה. אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא. א"ל רבינא לרב אשי כהאי גוונא מאי מי מיתחזי כאפקירותא. א"ל אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקין כבוד לרב. אמר רב בפניו אסור וחייב מיתה. ושלא בפניו אסור ואין חייב מיתה. תנא רבי אליעזר אומר לא מתו בניו של אהרן אלא על שהורו הלכה בפני רבן. מאי דרוש. ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ותלמיד היה לו לרבי אליעזר שהורה הוראה בפניו אמר לה לאימא שלום אשתו תמה אני אם יוציא שנתו. ולא הוציא שנתו ומת. אמרה לו וכי נביא אתה. אמר לה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה:

סימן ג

אמר ר' אבא בר כהנא כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנאמר שמואל ב כ ועירא היאירי היה כהן לדוד וכי לדוד היה כהן לכ"ע לא היה כהן אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו וכתיב ויהי רעב בימי דוד:

סימן ד

אמר רב כהנא אמר רב כל הלן בקילעא שאיש ואשתו ישינים בה עליו הכתוב אומר מיכה ב נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. אמר רב יוסף אפילו באשתו נדה. ההוא מבואה דהוה דייר ביה המן בר ריסתק א"ל אוגר לן רשותא. לא אוגר להו. אתו לקמיה דאביי אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד דהוה ליה יחיד במקום נכרי ויחיד במקום נכרי לא אסר ואע"ג דאינהו אסירי לטלטל מחצרותיהן למבוי כדתנן לקמן דף סט: נתנו לו רשותם הוא מותר והן אסורין אהני מיהא לגבי ביתו של יחיד שמותר להוציא מביתו למבוי. ואפילו לענין בתים האחרים שבחצר מהני שהיחיד שבטלו לו רשותן יכול להוציא מביתו כלי הבתים למבוי שהעירוב עושה אותם כבית אחד. וגם אם החצירות פתוחות זו לזו ועירבו יכול היחיד להוציא מכל החצירות והבתים למבוי שנעשית הכל אחד ע"י עירוב. ומיהו כיחיד במקום נכרי לא חשיב על ידי העירוב אחד דא"כ לא יצטרכו לעולם לשכור דיערבו כולם יחד ויהיו מותרין בלא שכירות. אבל על ידי ביטול הוא לבדו מותר והן אסורין. אמר רבא אם כן בטלת תורת עירוב מאותו מבוי שהרואה שהוא מוציא מביתו למבוי יאמר שמטלטל במבוי בלא עירוב. מעשה בא לפני רש"י ז"ל בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה והתיר להם ע"י שבטלו רשותם לאחד ונראה שאם מועיל בטול רשות מבית לבית יהיו מותרים כולן לטלטל אף אותן שבטלו. אע"ג דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מן הבית לחצר היינו לפי שיש לו חלק בחצר וכשהוא מוציא מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשותו אבל היכא שמוציא מביתו לבית חבירו אין זה כמחזיק ברשותו ולא נסתלק הבטול בכך. וכיון דמשתרו כולהו על ידי ביטול לא מהני הביטול דאם כן בטלת תורת עירוב מאותן בתים שלא יחושו עוד לעשות עירוב כיון דמשתרו כולהו בביטול. ומיהו אם יש חדרים בבית יכול לבטל הבית בלא החדר ועתה יהא אסור להוציא מן החדר לבית כמו מן הבית לחצר ולא שייך בטלת תורת עירוב שהרי ישתכר בעירוב יותר מביטול. ורבינו שמשון ז"ל היה אומר דאפילו אין חדרים בבית יכול לבטל ביתו שהרי אסור להחזיר כליו מבית חבירו לביתו דעתה הוא מחזיק ברשותו שבטל וכיון דמפסיד בדבר לא בטלת תורת עירוב. ור"ת ז"ל היה מדקדק מהא דפליגי שמואל ורבי יוחנן לקמן דף סו. בבטול רשות מחצר לחצר ובבטול רשות בחורבה משמע דמבית לבית אסור לכ"ע מדלא איירי בה. ומטעמא דפרישית שמותר כולהו לטלטל מזה לזה וכיון דשריא לכולהו בטלת ת.רת עירוב ויבא לטלטל אפילו בלא ביטול. והך סברא ליתא כדפרישית לעיל משום דאסור להחזיר הכלים מבית חבירו. ועוד הביא ראיה מההיא ינוקא דאישתפוך חמימיה לקמן דף סז: שהתיר רבה לומר לנכרי דלייתי מגו ביתו אע"פ שלא עירב ואמאי ליבטלו כולהו רשותייהו לההוא ביתא דהוה ביה קטן דמסתמא כרבי יוחנן סבירא ליה דיש ביטול רשות מחצר לחצר כדאמר בההיא שמעתתא דרבה כרבי יוחנן סבירא ליה. אלא ודאי רבי יוחנן מודה דאין בטול רשות מבית לבית. ונראה דאין משם ראיה דע"כ הוו חצירות למבוי כדקאמר התם והא לא ערבינן והא לא שתפינן והיו יכולין להביא חמין דרך חצירות ומבוי לבית שהיה בו הקטן. ומה שלא עשו כן צריך לומר שלא היו שם הבעלים שיבטלו רשותם. אלא אמר רבא ליזל חד מינייהו ולישאל מיניה דוכתא וליתוב בה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו ואמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו. אמר ליה אביי לרב יוסף היו חמשה שכירו ולקיטו מהו. אמר ליה אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר: גופא אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו. אמר רב נחמן כמה מעליא הא שמעתתא:

סימן ה

אמר רב יהודה אמר שמואל השותה רביעית יין אל יורה. אמר רב נחמן לא מעליא הא שמעתתא דהא אנא כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. א"ל רבא מ"ט אמר מר הכי והא אמר רב אחא בר חיננא מ"ד משלי כ"ט ורועה זונות יאבד הון כל האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה מאבד הונה של תורה. אמר ליה הדרי בי: אמר רב אדא בר אהבה שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה. שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ולא יצא וצריך לחזור ולהתפלל. וכן ההיא דברכות דף כב: המתפלל ונמצא צואה כנגדו דמסיק התם כיון שחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל. וצ"ע אם יש להשוות ברכות לתפלה לענין צואה ושכור. דע"כ לאו לכל מילי דמיין שהרי שתוי אל יתפלל לכתחלה עד שיפיג יינו ושתוי מברך לכתחלה ברכת המזון וכל הברכות כדאיתא בירושלמי פ"ק דתרומות הל' ו ואכלת ושבעת ואפילו מדומדם: ה"ד שתוי וה"ד שכור שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שכור כל שאין יכול לדבר בפני המלך. אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא ששתה רביעית אבל שתה יותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו ושינה משכרתו:

סימן ו

אין מעבירין על האוכלין. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק לא שנו אלא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפין. אבל בדורות האחרונות שבנות ישראל פרוצות בכשפין מעבירין. תנא שלימים מעבירין פתיתים אין מעבירין. והא דכתיב ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ופתיתי לחם ההוא דהוו שקלי באגרייהו:

סימן ז

דף סה ע"א תניא שכור מקחו מקח וממכרו ממכר. אם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותי. מלקות מלקין אותו. כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו. אלא שפטור מן התפלה. א"ר חנינא ל"ש אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם:

סימן ח

דף סה ע"ב ריש לקיש ותלמידי רבי חנינא איקלעו לההוא פונדק דלא הוי שוכר והוה משכיר ואיבעי' להו מהו למיגר מיניה. כל היכא דלא מצי מסלק ליה לא תיבעי לך דהא לא מצי מסלק ליה וכגון דלית ליה למשכיר שום תפיסת יד להשתמש בבית. דאי אית ליה שום תפיסת יד להשתמש בבית לא גרע משכירו ולקיטו. כי תיבעי לך היכא דמצי מסלק ליה. כיון דמצי מסלק ליה אגרינן מיניה. או דילמא השתא מיהא לא סלקיה. אמר ריש לקיש נשכור וכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם. אתו ושיילו לרבי אפס אמר להם יפה עשיתם ששכרתם:

סימן ט

רבי חייא בר יוסף ורבי חייא בר אבא ורבי אסי איקלעו לההוא פונדקא אתא נכרי מריה דפונדק בשבת. אמרו מהו למיגר מיניה. שוכר כמערב דמי מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום. או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי מה מבטל רשות אפילו בשבת אף שוכר אפילו בשבת. אמר להן רבי חייא בר יוסף נשכור. אמר להו ר' אסי לא נשכור. אמר רבי חייא בר אבא נסמוך על דברי הזקן ונשכור. אתו ושיילוה לרבי יוחנן אמר להן יפה עשיתם ששכרתם. והאמר רבי יוחנן שוכר כמערב דמי. כי קאמר רבי יוחנן שוכר כמערב דמי לקולא. מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר בפחות משוה פרוטה. ומה מערב אפילו שכירו ולקיטו אף שוכר אפילו שכירו ולקיטו. ומה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב לכולן אף שוכר חמשה ששרויין בחצר אחת אחד שוכר לכולן. רש"י פי' מהו למיגר מיניה והדר ניבטל רשותא לגבי חד דההוא מיהא לישתרי. וכן מוכח כולה סוגיא דבעינן תרתי שכירות וביטול דאף על פי שעירבו לא מישתרו בשכירות לחודיה. דמיד כשבא הנכרי בטל ליה העירוב וכי הדר שכר לא חזר העירוב לקדמותו דאמרינן בשמעתין דקשיא ליה דשמואל רביה דאמר אוסרין ואין מערבין אין מבטלים. ובשילהי שמעתא דף סז. נמי אמר למ"ד שוכרין לא תיבעי לך דהשתא תרתי עבדינן שכירות וביטול חדא מיבעיא. ואע"ג דאמר בשבת פרק הזורק דף קא: ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להיתירן הראשון. שאני הכא דמתחלה כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת לפי שעתיד הנכרי לבא. אבל הרם אין הספינות עומדות ליפסק אע"ג דבשכח אחד מבני חצר ולא עירב אין עירובו בטל אלא היחיד מבטל להן רשותו ומותרים. שאני התם דהוו מצו לערב כולהו מאתמול. וגם נמי לא שייך כאן שבת הואיל והותרה הותרה. ואין לפרש דהכא מיירי בשלא עירבו הלכך בעי בטול אבל אי עירבו סגי בשכירות לחודיה בלא בטול דחוזר העירוב לקדמותו. דהא על כרחך יכולין היו לערב כיון דהלכה כרבי יהודה דנכרי לא אסר כי ליתיה. וכיון שהיה מועיל כאן עירוב מנ"ל שלא עירבו ועשו שכירות ובטול דלמא הכא הוא דעירבו ולא עשו אלא שכירות לחוד אלא ע"כ אע"ג דעירבו בטל העירוב כשבא הנכרי. וא"ת ולמה הוצרכו לשכור בבטול לחודיה סגי כיון דבטילו רשותייהו לגבי חד הוה ליה יחיד במקום נכרי כדאמר לעיל דף סג: בעובדא דהמן בר ריסתק. ואע"ג דמסיק רבא דלא מהני בטול לעשותו יחיד במקום נכרי משום דא"כ בטלת תורת עירוב. הני מילי כגון שאין רוצה להשכיר. אבל הכא שהנכרי רוצה להשכיר ובשבת אחרת יכולין לערב לא שייך למימר בטלת תורת עירוב. וי"ל דהני אמוראי סברי כרבי מאיר דאסר יחיד במקום נכרי. ורבי יוחנן נמי לטעמיה דאמר נהגו כראב"י אבל אורויי לא מורינן. אבל לדידן דקי"ל כר"א בן יעקב סגי בביטול לחודיה ולא בעי שכירות. אי נמי יש לומר כיון שאם לא היה הנכרי מתרצה להבכיר לא היה מועיל הבטול אין לחלק בין מתרצה לשאין מתרצה דאטו אמירת הנכרי תגרום לבטול שיועיל כשיאמר אתרצה להשכיר ולא יועיל כשיאמר לא אתרצה. הלכך תרתי בעי לעולם. ור"ח ז"ל פסק כרבי יוחנן ואע"ג דשמואל פליג עליה בסמוך וקאמר כ"מ שאוסרים ואין מערבין אין מבטלין. קיימא לן בכל דוכתא כר' יוחנן לגבי שמואל וכדברי המיקל בעירוב. ור"י פסק כשמואל דלקמן דף ע: דייקא ברייתא חדא כוותיה דתניא כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת וכו' זה הכלל לאתויי מת נכרי בשבת דאין מבטלין ואמר לקמן דף סז. בשלהי שמעתין היכא דמת נכרי בשבת אליבא דמ"ד שוכרים לא תיבעי לך השתא תרתי עבדינן חדא מבעיא. אלמא לא מתוקמא הך ברייתא כרבי יוחנן דאמר שוכרים. ודוחק לומר לאתויי מת נכרי בשבת מיירי בלא בטול דלא משתרי כשמת הנכרי אף על פי שעירבו אבל בטול מהני. דהא הקיפו נכרים מחיצה איירי אפילו על ידי בטול כדאמר רב ששת בשמעתין דאין מבטלין ודומיא דההיא קאמר לאיתויי מת נכרי דאין מבטלין. ואפילו אם תמצא לומר דרבי יוחנן אמר דזה הכלל אתי לאתויי מילתא אחריתי. מ"מ מדנקט סתמא דגמרא הכי שמע מינה דהכי הלכתא. ורבינו מאיר ז"ל דחה ראיה זו כי ר"ח ז"ל פירש דאיתיביה זה הכלל וכו' לדשמואל פריך הלכך מסיק סתמא דגמרא אליבא דשמואל וכן פסק ר"ח ורב אלפס ז"ל כרבי יוחנן. אמר שמואל אין בטול רשות מחצר לחצר ואין בטול רשות בחורבה. ורבי יוחנן אמר יש בטול רשות מחצר לחצר ויש בטול רשות בחורבה וקי"ל דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא רבא כרבי יוחנן ס"ל כדבעינן למימר בעובדא דההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה לקמן סח.. ועוד דהלכה כדברי המיקל בעירוב: בעא מיניה רב חסדא מרב ששת שני בתים משני צדי רשות הרבים והקיפוה נכרים מחיצה בשבת מי מצי לבטולי רשותייהו להדדי או לא. א"ל אין מבטלין דכיון דלא מצי לערובי מאתמול אין כאן תורת ביטול: אמר רב יהודה אמר שמואל נכרי שיש לו פתח ד' על ד' פתוח לבקעה אפילו מכניס ומוציא כל היום כולו גמלים וקרונות דרך מבוי אינו אוסר על בני מבוי. מ"ט בההוא פיתחא דמיחד ליה טפי ניחא ליה. איבעיא להו פתוח לקרפף מהו. תא שמע דאמר רב חנן בר אמי משמיה דאולפנא אפילו פתוח לקרפף. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו נכרי בית סאתים אוסר יתר מבית סאתים אינו אוסר. ישראל בית סאתים אינו אוסר יתר מבית סאתים אוסר. פרש"י ז"ל בישראל דוקא שלא הוקף לדירה אבל הוקף לדירה אינו אוסר. ור"י ז"ל פי' דאם הוקף לדירה אפילו בית סאתים אוסר. דכיון דהוקף לדירה הוי כמו בית ואינו עומד במקום אויר:

סימן י

אמר עולא אמר רבי יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפילו כור ואפילו כוריים הזורק מרה"ר לתוכו חייב. מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. מתיב רב הונא בר חיננא סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו. פחות מכאן מטלטלין. עד כמה. עד בית סאתים. אהייא. אילימא אסיפא בית סאתים הוא דמטלטלין טפי לא הא מכרמלית לכרמלית קמטלטל. אלא לאו ארישא וה"ק סלע שבים גבוה עשרה ורחב ד' אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו עד כמה עד בית סאתים הא יתר מבית סאתים מטלטלין אלמא כרמלית היא ותיובתא דרבי יוחנן. אמר רב אשי הם אמרו והם אמרו הם אמרו קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' והם אמרו אין מטלטלין מרה"י לכרמלית. בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה אסרו רבנן לטלטל לא מתוכו לים וילא מן הים לתוכו. יותר מבית סאתים דאסור לטלטולי בכוליה שרו רבנן לטלטל מתוכו לים ומים לתוכו. מ"ט דלמא אמרי רה"י גמור הוא ואתי לטלטולי בכוליה. ומאי שנא. תוכו שכיח. מתוכו לים ומן הים לתוכו לא שכיח. מכאן התיר ר"ת ז"ל בגינה יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה לטלטל מתוכה לחוצה לה הואיל ולא היתה רה"ר גמורה כמו סרטיא ופלטיא עוברת לפניה. והתיר לעמוד בחוץ ולהטמין המפתח בתוך הגינה ולהוציאו מן הגינה לחוץ. ואין לחלק בין גינה לסלע דהתם לא שכיח. שהרי כל עיקר גזירה זו כדי שלא יבא לטלטל בתוכה בכולה והאי טעמא שייך נמי הכא. ועוד ראיה מדתני' פרק קמא דשבת דף ו. ד' רשויות לשבת. ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יותר מבית סאתים משכחת לה חמשה:

סימן יא

ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה דאתקינו ליה מע"ש למימהליה עליה בשבתא. אמר רבה ליתו ליה חמימא מגו ביתאי. אמר ליה אביי והא לא ערבינן ניסמוך אשיתוף: והא לא שתפינן א"ל לימא לנכרי דליזול וליתי מגו ביתאי. אמר אביי בעי לאותוביה ליה למר ולא שבקן רב יוסף. דאמר רב יוסף אמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן עובדא. בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. בתר הכי אמר לי מאי בעית לאותובי. א"ל מכדי הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי אינה דוחה את השבת. א"ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה. ובפרק ר' אליעזר דמילה סי' ב הארכתי בפי' דהאי עובדא. א"ל רבא בר רב חנן לאביי מבואה דדיירי ביה תרין גברי רברבי כרבנן לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף. א"ל ומאן ליעבד. מר לאו אורחיה אנא טרידנא בגירסאי. אינהו לא משגחי וניקני להו ריפתא בסלא. כיון דזימנין דבעו לה ולא אפשר לי למיתבא ניהלייהו לא הוי שיתוף. דתניא א' מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף וליקני להו מר רביעיתא דחלא בחביתא. תניא אין משתתפין באוצר. ואסיקנא להא דתניא אין משתתפין באוצר כב"ש אבל לב"ה משתתפין באוצר:

סימן יב

ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר רבא נשיילה לאימיה אי צריכה ליחם ליה נכרי אגב אימיה. והא קאכלה תמרי. ההוא תונבא הוא דנקיט לה. ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה. אמר רבא פנו לי מאני מבי גברי לבי נשי דניזל וניתב התם ואיבטל להו רשותא בהאי חצר. אמר ליה רבינא לרבא והא אמר שמואל אין ביטול רשות מועיל מחצר לחצר. אמר ליה אנא כרבי יוחנן סבירא לי דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר. ואי כשמואל לא סבירא ליה למר נילח מר אדוכתיה וליבטיל מר לדידהו וליהדרו אינהו ולבטלו למר דהאמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין. א"ל אנא בהא כשמואל סבירא לי דאמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. והיינו טעמא דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא. ואע"ג דאמר רבא דכשמואל סבירא ליה דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין קי"ל כרב דהא רב אשי אסיק דרב ושמואל בפלוגתא דרבנן ורבי אליעזר קמיפלגי. דרב כרבנן ושמואל כרבי אליעזר ושמעינן מינה דהלכתא כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין. ורבא דסבר כשמואל לטעמיה דאמר אליבא דשמואל פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין ואוקי מילתא דשמואל כרבנן ולית הלכתא כוותיה אלא כרב אשי דהוא בתראה ואיהו מוקי רב כרבנן ושמואל כרבי אליעזר:

סימן יג

מתני' אמר ר"ג מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי ואמר לנו אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם. רבי יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם. פירוש צדוקי זה נתן רשות לבני מבוי וצריכין בני מבוי להוציא כליהם למבוי להחזיק במבוי קודם שיוציא הצדוקי כליו במבוי דויבטל נתינתו כדתנן מי שנתן רשות והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר דברי רבי מאיר וכו' ולפיכך אמר להם אביו של ר"ג מהרו והוציאו את הכלים עד שלא יוציא ויאסור עליכם. כתב ר"מ ז"ל ונראה דהכי הלכתא דצדוקי הרי הוא כנכרי שעובר אמילי דרבנן בפרהסיא כיון דת"ק סבירא ליה הכי. ואע"ג דר"מ אליבא דר"ג סבירא ליה דאינו כנכרי. הא רבי יהודה פליג עליה ואמר דאפילו לר"ג צדוקי כנכרי. ואפילו לפי מה שפירש רש"י לקמן בשמעתין דר"מ כר"ג סבירא ליה ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ואע"ג דהלכה כדברי המיקל בעירובין. הא לא חשיב קולא אי אמר צדוקי איו כנכרי דאיכא קולא וחומרא דאי כנכרי הוא אין מבטל רשות אבל שוכרין ממנו ואי לאו כנכרי הוא מבטל רשות ואין שוכרין הימנו עכ"ל. ואין דבריו נראין לי מה שכתב צדוקי הרי הוא כנכרי משום דעובר על מילי דרבנן בפרהסיא. דהא אמר בפרק בנות כותי' דף לג: אף על פי שנשי צדוקין הן מתייראות אנו מן הפרושים. וכן פי' ר"י אהא דקאמר רבי יהודה דמתניתין צדוקי אין כנכרי ושמעינן ליה לרבי יהודה דעבריין לחלל שבתות בפרהסיא אפי' במילי דרבנן כגון שהוציא כליו לחצר שאין מתערבת לרש"י אינו מבטל רשות וצדוקי קעבר אכל מילי דרבנן ותירץ דאין עוברין בפרהסיא דמתייראין מן הפרושים הלכך לא חשיב רבי יהודה צדוקי כנכרי. וגם מה שכתב דרבי יהודה פליג עליה וסבר דלר"ג צדוקי כנכרי הא ליתא אליבא דמתני' דאף רבי יהודה סבר דצדוקי מבטל רשות אלא דסבר דאין חזקה מועלת. ואע"ג דמשני בחד שינויא מאי עד שלא יוציא עד שלא יצא היום אלמא צדוקי הרי הוא כנכרי אף לרבי יהודה דמתני'. הא איכא שינויא אחרינא דמחלק בין בצינעא ובין בפרהסיא והאי שינויא עיקר לפי שאין צריך להגיה המשנה. ומה שכתב דאיכא כאן קולא וחומרא דאי כנכרי הוא הרי אין מבטל רשות ושוכרין ממנו. ואי לאו כנכרי הוא מבטל רשות ואין שוכרין ממנו. דבריו אינן מובנים דודאי קולא הוא דאינו כנכרי ומבטל רשותו בדיבור ואין צריך שכירות. ומה שכתב דאם אינו כנכרי דמבטל רשות ואין שוכרין ממנו הא ליתא דישראל שלא רצה לבטל אלא לשכור שוכרין ממנו. ונראה לי דהלכה כר"ג דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב. וגם מדפליגי רבי מאיר ורבי יהודה אליבא דר"ג מכלל דסבירא להו כוותיה. ועוד ראיה מרבי אמי ורבי אסי שגזרו על הכותיים שלא לבטל רשות חולין דף ו. אלמא עד ימיהם היו מבטלין רשות. ועל כרחך צריכים למימר כמו שפרש"י בריש פירקין שהיו סוברים כר"ג דצדוקי וכותי אינו כנכרי: גמ' ת"ר מי שנתן רשותו והוציא בין במזיד בין בשוגג אוסר דברי ר"מ. רבי יהודה אומר בשוגג אין אוסר במזיד אוסר. במה דברים אמורים כשלא החזיקו בני מבוי במבוי. אבל החזיקו בני מבוי במבוי בין בשוגג בין במזיד אין אוסר. פרש"י האי במה דברים אמורים ארבי מאיר קאי דלרבי יהודה דמתני' לא מהניא חזקה. אבל לרבי יהודה דברייתא אפשר לפרש האי במה דברים אמורים אף לר' יהודה. והר"ז הלוי כתב דסמכי' אהאי שינויא מאי עד שלא יוציא עד שלא יצא היום ומהניא חזקה לרבי יהודה. ולי נראה דשינויא אחרינא עיקר שאין צריך להגיה המשנה ולא מהניא חזקה לר' יהודה. ואפשר דהלכה כדברי המיקל בעירוב ומהניא חזקה וכן נראה:

סימן יד

תנו רבנן ישראל עבריין משמר שבתו בשוק מבטל רשות ושאין משמר שבתו בשוק אין מבטל רשות מפני שאמרו חכמים ישראל נותן רשות ומבטל רשות ובנכרי עד שישכור. כיצד אמר לו רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות. ואפילו אין עבריין לחלל שבתות באיסורא דאורייתא אלא באיסור דרבנן אין מבטל רשות. מדמשני כאן בצנעא כאן בפרהסיא ולא קאמר אידי ואידי בפרהסיא ולא קשיא הא באיסור דאורייתא והא דרבנן אלמא דאין חלוק בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן. וכן לפרש"י דפירש אם עד שלא נתן רשותו הוציא וקאמר רבי יהודה דאינו יכול לבטל משום דהוי עבריין אלמא באיסור דרבנן נקרא עבריין ואין מבטל:

סימן טו

מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב. ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו ולהם. ושלהן מותר לו ולהן. נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין. היו שנים אוסרין זה על זה. שאחד נוטל רשות ונותן רשות שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות:

גמ' ביתו היא דאסור הא חצירו שרי ה"ד אי דלא בטל חצירו אמאי שרי. ואי דבטל ביתו אמאי אסור. לעולם דבטל וקסברי רבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל. כתב ר"מ ז"ל ואע"ג דר"א בפרק עושין פסין דף כג. ס"ל דאינהו שרי אפילו מביתו וקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב נראה דהלכה כרבנן. מדאמר לעיל אמילתיה דר"א ובקשתי לי חבר ולא מצאתי: ועוד דה"ל מחלוקת ואח"כ סתם דבפירקין סתם לן דלא כרבי אליעזר. וא"ת כיון דמחלוקת ואח"כ סתם הוא היכי מסיק רב אשי לעיל רב ושמואל בפלוגתא דרבנן ור"א קמיפלגי והיכי סבר שמואל כר"א. וי"ל דשמואל הוה מוקי מתניתין אפילו כר"א וכגון דגלי בהדיא ואמר הריני מבטל רשות חצרי ולא רשות ביתי. דהא מסקינן לעיל פ"ב דף כו: היכא דגלי גלי כו'. ומיהו ראיה גדולה היא לדידן מדרמינן לעיל שם מתני' דהכא אמתני' דעושין פסין ומשני הא ר"א והא רבנן ולא בעי לאוקמי מתניתין דהכא אפילו לר"א וכגון דגלי ליה בהדיא שמע מינה דהלכתא כרבנן. ועוד דלא שייך הכא הלכה כדברי המיקל בעירוב כיון דאיכא נמי חומרא במילתיה דר"א. דלדידיה אין מבטלין וחוזרין ומבטלין ולרבנן מבטלין וחוזרין ומבטלין. הלכך עבדינן כרבנן בין לקולא בין לחומרא ולא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי: וכיון דהלכתא כרבנן א"כ חמשה ששרויין בחצר אחת כשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל א' וא' כדמשמע לעיל בספ"ב. והיכא דבטיל בהדיא רשות ביתו מודו רבנן דביתו מותר לו ולהם כדמסקינן לעיל בפ"ב שם מסתברא בין ר"א בין רבנן היכא דגלי גלי. עד כאן דברי ר"מ ז"ל: שלהן מותר לו ולהן. מ"ט משום דהוי אורח לגבייהו. פר"ח ז"ל דאמר בירושל' דפירקין הל' ב אכסנאי אין אוסר לעולם. ונראה דלא דמי להך דהכא דהתם איירי בנכרי הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו. והכי איתא התם. אית תנא תני קסדור אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים יום. ואית תנא תני קסדור אוסר לאחר שלשים יום ואכסניא אינו אוסר לעולם. מ"ד קסדור אוסר מיד ברגיל ואכסנאי לאחר שלשים יום כשאינו רגיל ומאן דאמר קסדור אוסר לאחר שלשים יום באלין דעלין ברשות ואכסנאי אינו אוסר לעולם באלין דלא עלין ברשות: נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין. ואמאי אינהו נמי ליהוי אורחין לגביה. חד לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוו אורחין: היו שנים אוסרין זה על זה פירוש היו שנים ששכחו ולא עירבו עם בני החצר אע"פ שנתנו להן בני החצר רשותן אינן מותרין להכניס ולהוציא. דכיון דשניהם לא עירבו אוסרין זה על זה. פשיטא. לא צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה. מהו דתימא לישתרי. קא משמע לן כיון דבעידנא דקבטיל ליה לא הוה ליה שריותא בחצר לא משתרי: שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות למה לי. לא צריכא דא"ל קני על מנת להקנות. תניא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב. ושנים שעירבו נותנים רשותן לאחד שלא עירב. ושנים שלא עירבו נותנים רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב. אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב. ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו ולא שנים שלא עירבו ניתנין רשותן לשנים שלא עירבו:

סימן טז

בעי מיניה אביי מרבה חמשה ששרויים בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד או אין צריך. א"ל צריך לבטל לכל אחד ואחד. איתיביה אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב. היכי דמי אי דליכא אחרינא בהדיה. בהדי מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה וקתני לאחד שעירב. ורבה הכא במאי עסקינן דהוה אחרינא בהדיה ומית. והלכתא כוותיה: בעי מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות. ומיירי כשלא עירב אביו. דאי עירב לא אסר יורש עליו כדתניא לקמן אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק משחשיכה אין אוסר. דשבת כיון דהותרה הותרה. ומיירי כשבא היורש לדור בבית אביו בשבת. דאי לא בא לא הוה אוסר דקי"ל כר"ש דאמר דף פו. אם הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו אינו אוסר. ומיהו אי הוה דייר היורש בחצר בבית א' אוסר עליהן אע"פ שלא נכנס לדור בבית אביו כיון שהוא בחצר וראוי להשתמש בו חשבינן כאילו נכנס לדור בבית ואוסר עליהן כיון שלא עירבו. ואע"פ שהיורש עירב עמהן אין אותו עירוב מועיל לבית שיורש בשבת. כדתני' לקמן דף ע: אחד מבני השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום אינו אוסר. דמה שעירב בו באותו חצר על הבית שדר בו מהני נמי לבית שירש מבעוד יום משחשכה אוסר ואע"פ שעירב לא מהניא עירוב לאותו בית שירש בשבת. אבל אין לפרש כשהיורש היה דר עם אביו. דא"כ אי בעי לערובי מאתמול מצי לערב קרינן ביה אע"פ שלא זיכה לאביו כדאמר לעיל בפרק מי שהוציאוהו דף מט: חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין את העירוב למקום אחר אחד מוליך על ידי כולם. אף אם לקח פת משלו והוליך למקום השיתוף מועיל לכולם כדפרישית התם דשליחות דכולהו קעביד הואיל ועירבו יחד. כל שכן שנים הדרים בבית אחד. ועוד תנן לקמן בפירקין דף עב. חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד ב"ה אומר עירוב אחד לכולן. ומהא דאמר לעיל דף סד. שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו אין ראיה לכאן דדלמא הני מילי בנכרי דדירתו לא חשיב כל כך אבל בישראל לא. א"ל אני אומר מבטל. ודבי שמואל תני אין מבטל. והלכתא כרב נחמן דאמר מבטל: מאימתי נותנין רשות. ב"ש אומרים מבעוד יום וב"ה אומרים משתחשך. ומי שנתן רשות והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אין אוסר: במאי קמיפלגי ב"ש סברי ביטול רשותא מיקנא רשות הוא ומיקנא בשבת אסור. ב"ה סברי ביטול רשותא איסתלוקי רשות הוא ואיסתלוקי רשות בשבתא שפיר דמי:

מתני' בעל הבית שהיה משותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריך לערב. לזה ביין ולזה בשמן צריך לערב. ר"ש אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב:

גמ' אמר רב ובכלי אחד:

סימן יז

תניא מערבין בחצר בפת ואם רוצה לערב ביין אין מערבין ומשתתפין במבואות ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות דברי ר"מ. וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין. פליגי בה רב רחומי ורבה בר יוסף. חד אמר בפת כ"ע ל"פ דבחדא סגי. כי פליגי ביין. וחד אמר ביין דכ"ע ל"פ דבעי תרתי. כ"פ בפת. הראב"ד פסק כמ"ד ביין כולי עלמא לא פליגי. חדא דפשטיה דברייתא כך היא בכל ענין. ועוד רב גידל מתרץ לברייתא כוותיה. ועוד דסוגיא דשמעתין לקמן דף עג. בענין חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי כמאן דאמר בפת נמי פליג רבי מאיר. ועוד דגרסינן בפירקין שם ולקמן בכיצד משתתפין דף פה: אמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שעל גבי השולחן סומכין עליו משום עירוב וא"ל משום שיתוף. ול"פ כאן במסובין בבית סומכין עליו משום עירוב כאן במסובין בחצר סומכין עליו משום שיתוף. משום שיתוף אין משום עירוב לא. ורישא נמי משום עירוב אין משום שיתוף לא. שמע מינה דבפת נמי בעי עירוב ובעי שיתוף. והר"ז ז"ל כתב דהלכה כמאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי דפשטיה דברייתא משמע הכי או משתתפין במה שרגילין להשתתף דהיינו ביין כדפריך מינה למ"ד ביין לא פליגי. ורב גידל אמר רב דחיק לשנוייה בדוחק ודיחוי בעלמא קאמר ולא דסבירא ליה הכי. וגם דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב. ומה שכתב הראב"ד ז"ל דסוגיין דשמעתין בחמש חצירות כמאן דאמר בפת נמי פליג ר' מאיר אינה ראיה לפר"י דלמאן דאמר בפת מודה רבי מאיר היינו דוקא כשנשתתפו במבוי בפת. משום דשיתוף סגי ביין ועשו בפת ואלמוה טפי מועיל אף לחצירות. ועוד שהשיתוף שייך לבתים כמו לחצירות שהכל משתתפין יחד. אבל עירובי חצירות דפת אין לו להועיל כל כך למבוי. ולשון הברייתא מוכחת כן דקתני מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי דמשמע אע"פ שעירבו בחצירות צריך להשתתף במבוי. והשתא ניחא למאן דאמר דבפת מודה ר"מ. ומה שהביא ראיה לקמן מבני חבורה אינה ראיה דהא דקאמר במסובין דחצר משום שיתוף אין משום עירוב לא רב לטעמיה דסבר כר"מ. והא דקאמר במסובין בבית משום עירוב אין משום שיתוף לא ניחא לפר"י דבהא לא מודה ר"מ: אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"מ. ורב הונא אמר מנהג כר' מאיר. ור' יוחנן אמר נהגו כר' מאיר והלכתא כר' יוחנן דלא מורינן כר' מאיר אלא כרבנן וסומכין על שיתוף במקום עירוב. ואפילו נשתתפו במבוי ביין אין צריכין לערב בחצירות. ועל עירוב במקום שיתוף אם כל החצירות שבמבוי פתוחות זו לזו בפתחים או בחלונות ועירבו יחד אין צריכין שיתוף במבוי:

מתני' חמש חבורות ששבתו בטרקלין א' בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן: ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. ומיירי שכל חדר ועלייה פתוח לחצר כמו שפי' רש"י דהנך חבורות ששבתו בטרקלין לכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר. דאם לא היה לכל אחד פתח הוה אמרינן פנימי נותן עירובו לחוד. או שני הפנימיים לרבי יוחנן דסוף פירקין דף עה: גבי עשרה בתים זו לפנים מזו. ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו או בחורים הבאים ללמוד ושרוי כל אחד בחדר או בעלייה בפני עצמו ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר אף על פי שחלוקין מבעל הבית בפת אין אוסרין עליו ולא זה על זה. ולא מיבעיא אם כולן אוכלין במקום אחד אע"פ שכל אחד ישן בחדרו דקי"ל כרב דאמר לקמן דף עג. מקום פיתא גרים. אלא אפילו לשמואל דאמר מקום לינה גרים וכן לרב ואפילו אוכלים וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרים זה על זה כיון שכולן משתמשין בביתו של בעל הבית בכל עסקי תשמישיהן באפיה ובישול חשיבי כולהו כאילו אוכלין וישנים במקום אחד. לפי שהכל נקרא על שם בעל הבית. ועוד שאין משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה ומצי לסלוקינהו. והוה ליה כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר דאחד נותן עירובו ודיו. ואפילו שרויים בחדרים ובעליות. דאי כשכולן שרויין בבית אחד בזה לא היה מסתפק אביי לעיל דף סד. דאפילו אם היה הבית שלהן לא היו אוסרין זה על זה דכיון דלגבי נכרי דדירתו לא שמה דירה לא אוסרין אלא חשיבי כולהו כחד כ"ש גבי ישראל דדירתו דירה דבטלה דירתם לגבי בבעל הבית ולא דמי למקצתן שרויין בחדרין ועליות דהכא דיש לזה כמו לזה כולם שוין:

גמ' אמר רב נחמן מחלוקת במסיפס אבל במחיצות י' ד"ה עירוב לכל חבורה וחבורה. איכא דאמרי אמר רב נחמן אף במסיפס מחלוקת מיתיבי אמר ר' יהודה הסבך פירוש גדיל סבכה לא נחלקו ב"ש וב"ה על המחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. ואפילו הן מחיצות גרועות כגון של יריעות. על מה נחלקו על מחיצות שאינן מגיעות לתקרה. שב"ש אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה. וב"ה אומרים עירוב אחד לכולן. להך לישנא דאמר רב נחמן מחלוקת במסיפס תיובתא. ולהך לישנא דאמר רב נחמן אף במסיפס מחלוקת לימא תיהוי תיובתיה. אמר לך רב נחמן פליגי במחיצות והוא הדין במסיפס והאי דקמפלגי במחיצות עשרה להודיעך כחו דבית הלל. אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה הסבך. תניא במה דברים אמורים כשמוליכים את עירובן למקום אחר. אבל אם היה עירוב בא אצלן ד"ה עירוב אחד לכולן. וכן לב"ה דבעי חדרים ועליות דוקא במוליכין עירובן למקום אחר הוא דמודו שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה אבל בעירוב בא אצלן עירוב אחד לכולן. מיהו בחדרים ועליות ממש אין נראה לחלק בין עירוב בא אצלם ובין מוליכין עירובן למקום אחר מדפשיטא לי' כל כך לגמרא דקאמר אילימא חדרים ועליות ממש פשיטא:

סימן יח

מתני' האחין שאוכלין על שולחן אביהן וישנים בבתיהן צריכין עירוב לכל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב יבטל את רשותו. אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחר. אבל אם עירובן בא אצלם או שאין עמהם דיורין בחצר אין צריכין לערב:

גמ' שמע מינה מקום לינה גרים. אמר רב יהודה אמר רב במקבלי פרס שנו: ת"ר מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו אינו אוסר עליו. בית התבן ובית הבקר בית העצים ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו. רבי יהודה אומר לא אמרו אלא בית דירה בלבד. אר"י מעשה בבן נפחא שהיו לו ה' חצירות באושא ובא מעשה לפני חכמים ולא אסרו אלא בית דירה בלבד בית דירה סלקא דעתך. אלא אימא מקום בית דירה. מאי מקום בית דירה. רב אמר מקום פיתא. ושמואל אמר מקום לינה. והלכתא כרב. ושמעינן מינה דהלכתא כרבי יהודה ומודה רב ברועים ובקייצין ובורגנין ושומרי פירות בזמן שדרכן ללון בשדה אע"ג דאכלי בדוכתח אחריתי כי משחינן להו תחומא ממקום לינה דידהו משחינן להו. משום דאנן סהדי דאי ממטינן להו ריפתא התם טפי ניחא להו:

סימן יט

ת"ר מי שיש לו חמשה עבדים מקבלי פרס וחמש נשים מקבלות פרס רבי יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים. רבי יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים. מאי טעמא דרבי יהודה בן בבא. אמר רב יהודה אמר רב דכתיב ודניאל בתרע מלכא. הר"ז הלוי ז"ל פסק כרבי יהודה בן בבא משום דרב מפרש לטעמיה. והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' עירובין הל' ו פסק כדברי שניהם להקל. ואין זה תרי קולי דסתרן אהדדי דלמר סבירא ליה דאשתו כגופו ועבד לאו כגופו. ולמר ס"ל כיון דהעבד משועבד לעבודת רבו חשיב כאילו הוא תדיר אצל רבו. וכיון דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב תפסינן סברת המיקל בעבד וסברת המיקל באשה. תלמיד אצל רבו מאי ת"ש דרב בי רבי חייא אמר אין אנו צריכין לערב שאנו סומכין על שולחנו של רבי חייא. ורבי חייא דבי רבי אמר אין אנו צריכין לערב שאנו סומכין על שלחנו של רבי: בעי מיניה אביי מרבה חמשה שגבו את עירובן כשמוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן. או דלמא צריכין עירוב לכל אחד א"ל עירוב אחד לכולן. א"ל והא אחין דכשגבו עירובן דמי וקתני צריכין עירוב לכל אחד ואחד. התם כגון דאיכא אחריני בהדייהו דמגו דהני אסרי הני נמי אסרי. הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהן דיורין אין צריכין לערב שמע מינה. בעי מיניה רב חייא בר אבין מרב ששת הני בני בי רב דכרכי ריפתא בבאגא ואתו ונייחי בבי רב כי משחינן להו מבאגא משחינן להו או מבי רב משחינן להו אמר ליה מבי רב משחינן להו. אמר ליה הרי הנותן עירובו בסוף אלפים דלא אזיל ונייח התם וכי משחינן ליה תחומא מהתם משחינן ליה. אמר ליה התם אנן סהדי דאי מיתדר ליה התם טפי ניחא ליה. הכא אנן סהדי מאן דמייתי ליה ריפתא להכא טפי ניחא ליה: בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא האב ובנו והרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו. צריכין לערב או לא. מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה או לא. א"ל תניתוה האב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהם דיורים הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב. ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה:

מתני' חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. עירבו חצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן. עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן. שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצירות ואסורין במבוי. שהמבוי לחצירות כחצר לבתים:

גמ' מתני' כולה ר"מ היא דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף וטעמא מאי כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות. וכאן דרובא עירבו לא משתכח. אמר רב יהודה רב לא תני פתוחות זו לזו. מאי טעמא דקסבר רב אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחות לתוכו וכיון דפתוחות זו לזו נעשו כחצר אחת:

סימן כ

גופא אמר רב אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחות לתוכו. ושמואל אמר אפילו בית אחד וחצר אחת. ורבי יוחנן אומר אפילו חורבה. וקיימא לן כרב דהא שמואל הדר ביה לגבי רב בענין ההוא מבואה דהוה דייר ביה איבות בר איהי והוה ליה רבי יוחנן חד לגבי תרי. ומתניתין נמי מסייע ליה שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. ועוד דאמר רב נחמן בפ"ק דף ה. נקטינן אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא ארכו יותר על רחבו ועד שיהו בתים וחצירות פתוחין לתוכו. כתב ר"מ ז"ל אע"ג דקיימא לן כרב בהא דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו. בהא דסבר רב ושמואל משום דפתיחי להדדי חשיבי כחד חצר לא סבירא לן כוותיה אלא כסתם מתני' דתני פתוחות. ועוד דמדקאמר רב לא תני פתוחות משמע אבל אנן תנינן פתוחות:

סימן כא

אמר רב יהודה אמר רב מבוי שצדו אחד נכרי וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להוציא דרך פתחים למבוי. וכן בחצר אין מערבין דרך חלונות להתירו דרך פתחים לחצר. משום דאסור לעשות יחיד במקום נכרי. כלומר אסור לעשות סיוע ליחיד שידור עם נכרי ומתוך שאנו אוסרים לישראל הדר אצלו לערב עמו לא ישאר יחיד אצל הנכרי. ואם תאמר והיכי הוי מצי לערובי להתיר דרך פתחים למבוי והא לא מישתרי מבוי בלחי וקורה דאין בו אלא חצר אחת של ישראל. וסתם מבוי הכשירו בלחי וקורה דמשום הכי לא תני רב פתוחות זו לזו. ויש לומר דלמאי דמסקינן דטעמיה דרב משום דאסור לעשות יחיד במקום נכרי אז לא נאמר דדירת נכרי לא שמה דירה כדהוה בעינן למימר מעיקרא אלא אמר דחשיבא דירת נכרי דירה לקולא למישרייה למבוי בלחי על ידי תצירו של נכרי כדעביד צריכותא אי מההיא ה"א דירת נכרי שמה דירה רש"י פירש האי דנקט דרך חלונות אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעשות פתח בין בית לבית אלא דרך חלונות. ומיהו אם היה פתח פתוח מבית לבית הכי נמי דאין מערבין דרך הפתח. ור"י פי' דדוקא נקט חלונות משום דכי לא מערבי בהדי הדדי מירתת ישראל ולא דייר בהדי נכרי וכי מערבי אהדדי לא מירתת. אבל דרך פתחים כיון דאפילו אם לא מערבין שכיח דדייר ולא מירתת דכיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאילו דרין עמו בביתו ושרי לערב בהדיה כיון דבלאו עירוב נמי שכיח דדייר:

מתני' שתי חצירות זו לפנים מזו עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה ר"ע אוסר את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה. וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסרתה. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב. הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. שכח אחד מהפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. נתנו עירובן במקום אחד ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב:

גמ' אמר ר' אבין אמר רבי ינאי שלש מחלוקת בדבר. ר' עקיבא סבר אפילו רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. ורבנן סברי אפי' רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ותנא דקתני חיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות סבר דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ורגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. וקי"ל כדברי המכריע. וכן מוכחא סוגיא דכולה פירקין. וכן פסק הראב"ד ז"ל והר"ז הלוי ז"ל: נתנו במקום אחד. מאי מקום אחד. אמר רב יהודה אמר רב חיצונה ואמאי קרי לה מקום אחד. מקום המיוחד לשתיהן: ואם היו של יחידים כו' אמר רב ביבי משמיה דרב אדא בר אהבה שלשה אסורין. פרש"י אם שלשה דרין בשתי חצירות אסורין ואפילו יחיד בפנימית ושנים בחיצונה. מאי טעמא. הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונה דהרואים שנים דרים בחיצונה סבור דגם בפנימית דרים שנים ואתי למימר דרגל האסורה אינה אוסרת. ורב אלפס ז"ל פירש אין קורין יחידים אלא בזמן שהם שתי חצירות ובכל חצר וחצר דר אחד שנמצאו כולן שנים. אבל אם היו כולם שלש חצירות ובכל חצר דר אחד שנמצאו כולם שלשה אסורין. מ"ט הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונה דכל שלשה רבים. וכיון דשלשה דורסין בחיצונה הרי הן רבים ואוסרים. ושמואל אמר לעולם מותרים עד שיהו שנים בפנימית שנים שלא עירבו לפיכך אוסרים בחיצונה. אמר ר' אלעזר נכרי הרי הוא כרבים ואוסר. מאי שנא ישראל דיחיד אין אוסר. דכל מאן דחזי להו דמטלטלין אי ידע דיחיד הוא ידע דכל יחיד שרי לטלטולי ואי לא ידע אמר בדעתיה לא מטלטלי אלא משום דעירבו בהדי הדדי. אי הכי נכרי נמי נימא אי ידע דיחיד הוא הא ידע ואי לא ידע אמר בדעתיה האי דמטלטל דאגיר מיניה הוא. סתם נכרי אי איתא דאגר מיפעא פעי וכיון דלא פעי אמרי מטלטל במקום נכרי ולפיכך אסור פרש"י דר"א כשמואל ס"ל ומיירי משום דאיכא נכרי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה וקאמר דאף על גב דישראל אחד בפנימית לא הוה אוסר נכרי אוסר. דאי כרב אדא בר אהבה ס"ל דאוסר מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי. וליכא למימר כרב אדא ס"ל ומיירי דאיכא נכרי בפנימית וישראל אחד בחיצונה. דבכי האי גונא אפי' נכרי לא אסר והלכה כשמואל דר"א קאי כוותיה. ועוד דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ולפירוש רב אלפס ז"ל אתיא ר"א שפיר כרב אדא דרב אדא איירי בשלש חצירות ור' אלעזר איירי בשתי חצירות:

סימן כב

אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זו לפנים מזו פנימי נותן עירובו ודיו. רבי יוחנן אומר אפילו חיצון. חיצון בית שער הוא. אימא חיצון של פנימי. ובהא קמיפלגי מר סבר חיצון של פנימי הוי בית שער. ומר סבר לא הוי בית שער. והלכה כר' יוחנן. ואע"ג דלקמן בפרק כיצד משתתפין דף פה: אמר כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אין אוסר הנותן עירובו שם אין עירוב חוץ מבית שער דיחיד. פירוש דאע"פ דהדר שם אין אוסר הנותן עירובו שם עירובו עירוב. ויש לומר דההיא פליגא אר' יוחנן. והלכתא כר' יוחנן לגבי רב ושמואל. אי נמי התם בבית שער חצר דיחיד דלא עביד לדירה. אבל הכא בית דעביד לדירה אמרינן בית שער דיחיד לא שמיה בית שער. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שתי חצירות ושלשה בתים ביניהם זה בא דרך זה ומניח עירובו בזה וזה בא דרך זה ומניח עירובו בזה זה נעשה בית שער לזה. וזה נעשה בית שער לזה. ואמצעי הוי בית שמניחין בו את העירוב ובית שמניחין בו את העירוב אין צריך ליתן פת. אבל שתי חצירות ושני בתים ביניהם ובא זה דרך זה והניח עירובו בזה שתיהן לא קנו עירוב ממה נפשך. אי בית שער הוא הא תנן הנותן עירובו בבית שער אכסדרה אין עירוב. ואי בית הוא הא קמטלטל בבית דלא קמערב. ולא משוינן כל בית ובית לגבי האי בית ולגבי האי בית שער. ומאי שנא מדרבה:

סימן כג

דאמר רבה אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד עירב לו מבעוד יום ולאחד עירב לו משחשכה. זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות. וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משתחשך. שניהם קנו עירוב. אמר ליה הכי השתא התם בין השמשות ספיקא ולא מינכרא מילתא. אבל הכא אי לגבי האי בית לגבי האי נמי בית ואי לגבי האי בית שער לגבי האי נמי בית שער. בפ' במה מדליקין דף לד. פי' רש"י ובעירובי תחומין איירי רבה וכן נמי פירש כאן דקנו שביתה. ובתחומין איירי דבפ' במה מדליקין פריך למתני' רישא אסיפא דברישא משמע דספק חשיכה מערבין ומשני כאן בעירובי חצירות וכאן בעירובי תחומין וכדרבה וכו' פירש רש"י דבחצירות אסרינן ספיקא ובתחומין שרינן ואם כן מילתא דרבה איירי בתחומין ולשון צא וערב משמע כפירושו. וקשה לפירושו דא"כ מאי פריך ממילתיה דרבה דאיירי בתחומין אההיא דלעיל דאיירי בחצירות ועוד דלעיל פרק מי שהוציאוהו דף מו: גבי הלכה כדברי המיקל בעירוב משמע איפכא דבתחומין מחמרינן טפי מבחצרות. וכן בפ' בכל מערבין דף לא: דתנן השולח עירובו ביד חש"ו אינו עירוב ופריך הא אמר רב חסדא קטן גובה את העירוב ומשני כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות והתם על כרחך מתניתין איירי בתחומין דהא כולה פירקא איירי בתחומין ולשון השולח משמע נמי הכי. ומילתא דרב חסדא איירי בחצירות מדקאמר לשון גובה דמשמע דגובה מכל בני החצר והמבוי. על כן נראה כפי' ר"ח ז"ל שפי' דמילתא דרבה איירי בחצירות וצא דקאמר צא וגבה העירוב כמו צא ושכור לנו פועלים ב"מ דף פג.: